טז. מיסים

ב”ה

גבית מיסים – שוויון בנטל

שו”ת ציץ אליעזר חלק ב סימן כב:

“דבר ברור הוא שבני העיר יכולים לכוף זה על זה לתת מס על כל צרכי העיר כדתנן בבבא בתרא (ד’ ז’ ע”ב). כופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח וכו’, ובגמ’: הכל לאגלי גפא וכו’ הכל לכריא פתיא וכו’, וכן תניא בתוספתא (פי”א דב”מ הי”ב): כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת, לקנות להן ספר תורה ונביאים. והרמב”ם (פ”ו מה’ שכנים ה”א) מסיים בלשון: כדי שיקרא בהן כל מי שירצה לקרות מן הציבור. והמרדכי פ”ק דב”ב (סי’ תע”ח) כותב בשם רבנו מאיר דהוא הדין דכופין להכניס אורחים ולחלק להם צדקה ולכל מה שיש להם צורך גדול.

הרבה דנו בנושא גבית מיסים על ידי הקהילה, וסימן שלם בשו”ע (חו”מ סימן קס”ג) עוסק בזה. מספר עניינים קשורים בזה: איך גובים את המיסים, האם לכל ראש בית אב, לפי הרכוש, או שכל אחד חייב לשלם סכום אחיד. וכמובן שיש הבדל בין הצרכים השונים של המיסים: אם זה לצרכי הרבים, לבטחון, לתלמוד תורה וכיו”ב. שאלה חשובה היא מי חייב לשלם? האם כל מי שבעל דירה במקום או כל מי שנהנה מהשרותים? האם מי שאינו זקוק למקוה או לתלמוד תורה חייב לשלם הוצאות עבור דברים אלו? ושאלה נוספת היא ההנחות על מיסים, האם מצאנו מקור לזה בהלכה? ישנן מספר תשובות ומאמרים שנכתבו בנושא זה, אולם הספר היסודי על כך הוא ספר “משא מלך”[1] וראה משא מלך באחרית דבר:

העיקר בדיני המסים אשר קדם לנו זכרונו הוא המנהג ומטעם זה כל צבור וצבור מתקנים הסכמות וסייגים בכל עת ובכל זמן כפי מה שמסכימים לתועלת אותו הזמן אך צריך שהמנהג שיעשוהו יהיה קרוב לדין ובמנהגי המסי’ אין לברר קביעות המנהג בבירור אלא מבררים אותו על פי עד מפי עד ועל פי פסולי עדות מקיימים המנהג והוא שיהיה מנהג בלתי יוצא מן היושר כ”כ כמו המנהג שנהגו שנפרעים ההטלה על ידי גוים כשאינו רוצה לפרוע אבל אם נהגו למסור ממונו על ידי גוים ולאבדו בידים בכה”ג לא הוי מנהג.

הסוגיה היסודית בענין זה היא במסכת בב”ב דף ז’ ע”ב והיא עוסקת בחיוב תשלום על שמירה:

משנה: כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר; רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל החצרות ראויות לבית שער. כופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח; רשב”ג אומר: לא כל העיירות ראויות לחומה. כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר? י”ב חדש. קנה בה בית דירה – הרי הוא כאנשי העיר מיד.

גמ’: …בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן: כשהן גובין, לפי נפשות גובין, או דילמא לפי שבח ממון גובין? אמר ליה: לפי ממון גובין, ואלעזר בני, קבע בה מסמרות. איכא דאמרי, בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן: כשהן גובין, לפי קירוב בתים הן גובין, או דילמא לפי ממון גובין? אמר ליה: לפי קירוב בתים הן גובין, ואלעזר בני, קבע בה מסמרות.

ועי’ תוספות שם ד”ה לפי שבח, שמיירי כשאין סכנת נפשות ולכן נפסק שגובין לפי ממון. ובתוספות ד”ה לפי קירוב בתים כתבו:

לפי קירוב בתים הן גובין – פירש ר”ת ונותנין עניים קרובים יותר מרחוקים וכן עשירים קרובים יותר מעשירים רחוקים אבל עשירים רחוקים נותנין יותר מעניים קרובים דלפי שבח ממון נמי הן גובין.

כלומר שאין מחלוקת וללשון השני גובין גם לפי ממון וגם לפי שבח בתים. אבל דעת הרמב”ם בפרק ו’ הלכות שכנים הלכה ד’:

כשהן גובין מאנשי העיר לבנות החומה גובין לפי קריבת הבתים מן החומה כל הסמוך לחומה נותן יתר.

לדעת הרמב”ם אם כן גובין רק לפי קירוב בתים, ולא לפי ממון. זה מתאים לגרסת הרי”ף בגמ’ שם (ה’ ע”א באלפס):

בעא מיניה ר”א מרבי יוחנן כשהן גובין לפי נפשות הן גובין או לפי שבח ממון הן גובין או לפי קרוב בתים הן גובין.

לפי גרסה זו נראה שאם לפי קרוב בתים, הרי שזה לא לפי ממון, וכדעת הרמב”ם ולא כדעת התוספות.

להלן נדון האם “לפי ממון” יכול להתפרש גם כיכולת כלכלית. וע’ לשון השו”ע המובא כאן בסימן קס”ג סעיף ב’, וברור שלפי ממון אינו יכולת, שהרי עצם הצירוף בין לפי ממון ולפי קירוב מוכיח שזו סיבת השמירה ולא יכולת

פשטות המושג לפי ממון פירושו לפי הגורם שמחייב את השמירה, וכיוצא בזה בצורה הפוכה בסוגיה בב”ק דף קטז עמוד ב:

ת”ר: ספינה שהיתה מהלכת בים, עמד עליה נחשול לטובעה והקילו ממשאה – מחשבין לפי משאוי ואין מחשבין לפי ממון, ולא ישנו ממנהג הספנים. ורשאין הספנים להתנות, שכל מי שאבדה לו ספינה יעמיד לו ספינה אחרת.

טעם השינוי שלא לפי ממון אלא לפי משוי, משום שלא השווי גורם אלא הגורם הוא המשקל. ולפי זה גם חישוב ההוצאות. וברור שאין פירוש “לפי ממון”, יכולת כלכלית.

ראה את השאלה בשו”ת ציץ אליעזר חלק ב סימן כב

שאלתכם היא. איזה שיטת מסים יש לחייב לאורה של התורה. שיטת מסים פרוגרסיבית מה שנקרא בפי ההלכה לפי ממון. או שיטת מסים אחידה. דהיינו שכל תושב משלם אותו הגובה של המס מבלי הבדל בין עשיר ודל. עוד פנים לשאלה הואיל ולפי הלכה מחולקת שיטת המסים לפי הענין בשבילו נגבה המס, ואינו דומה חובת המס בשביל עניני שמירה ובטחון, מים, למס לתקון דרכים חנוך וכו’, במקום שנהגו מס – אחיד הכולל את כל הצרכים יחד, והעיריה היא דואגת ממס הזה לסיפוק כל הצרכים, מה במקרה כזה צריכה להיות שיטת המסים, יחד עם זה יש לקבוע את שיטת המסים לכל סעיף לחוד (א) מס חנוך (ב) מס שמירה ובטחון (ג) אספקת מים (ד) תקון דרכים (ה) אספקת מאור (ו) ספוק צרכים כמו מקואות, רבנות, שחיטה, וכו’, (ז) עניני בריאות כמו: בתי חולים, מושבי זקנים, עזרא סוציאלית. עכ”ל השאלה.

ולפי מה שראינו, ברור שאין פירוש “לפי ממון” שיטת מיסים פרוגרסיבית. אלא הכוונה היא הצורך בשירות שבשבילו לוקחים את המס.

דבר זה שהתשלום הוא על פי ההנאה, מוכח מב”ק ד’ קט”ז ע”ב:

ת”ר שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה [לבוזזה ונתפשרו עמהן בממון, רש”י] מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות, ואם שכרו תייר ההולך לפניהם מחשבין אף לפי נפשות [שטעות הדרך במדבר סכנת נפשות היא. רש”י]. ולא ישנו ממנהג החמרים [שאם נהגו לתייר לפי ממון או לפי נפשות עושין, רש”י].

האם יש גביה לפי משפחה?

יש לדון מה פירוש הדעה בגמרא “לפי נפשות”? ע’ נימוקי יוסף על הרי”ף ה ע”א שכתב בפירוש הבעיה: “פי’ כשהן גובים לחומת העיר לפי הממון שיש לו לאדם גובין ממנו או לפי הנפשות שיש בביתו גובים ממנו ואפילו לא יהיה עשיר יפרע יותר מעשיר שאין לו כל כך נפשות בביתו”. ועיי”ש בהמשך שמשמע שהבעיה בגמ’ היתה אם באו על נפשות או ממון.

אבל החזון איש (בבא בתרא סימן ד’ אות יט בסוגריים) כתב “ונפשות היינו נפש דידיה ולא אשתו ובניו, דא”כ אין הכל שוין”. ולדעת החזון איש אם כן יש דעה שגובין לפי משפחה, ואם כן מצאנו גביה לפי משפחה. וכן כתב שו”ת חתם סופר חלק ה (חושן משפט) סימן קנט:

בזו רגע קבלתי מכתבו הרמה והנשאה ועתה זמן תפלת המנחה ע”כ א”א להאריך ולהשיב כראוי אך בקיצור אודות תשלומי מעות בה”כ שלכם כבר מלתי אמורה בהיותי שמה באסיפת רוב מנין ובנין בני הישוב כי כפי הנראה לדעתי ראוי שישולם שליש לפי הגלגלת היינו פאמיליע שליש לפי ערך הממון אשר ברכו ה’ שליש לפי ערך מקומות בבה”כ וזה הגון ונכון בעיני מאד דומה למה שאחז”ל בענין תשלומי מסים שישולם גם לפי קירוב הבתים וגם ידוע מ”ש הת”ה ז”ל שדברים כאלו א”א שיושת ממש עפ”י מיצוי הדין תורה וטוב מאד לעשות כעין פשר עפ”י השכל והיושר

אבל להלכה גובין או כדעת התוספות שגם לפי קירוב בתים וגם ממון או כדעת הרמב”ם שרק לפי קירוב בתים. וראה שו”ע סימן קס”ג סעיף ג’:

כשגובין מאנשי העיר לבנות החומה, גובין לפי קירוב הבתים לחומה, כל הסמוך לחומה נותן יותר. וי”א שגובין לפי הממון, ואחר שחלקו לפי הממון גובין גם כן איזה בית קרוב לחומה הוא פורע יותר. כיצד, ב’ בתים שוים בקירוב זה כזה, ויש בהם ממון בשוה, פורעים בשוה. ואם יש בית קרוב לחומה ואין בו ממון, ואחד רחוק ויש בו ממון, אין גובין מהקרוב כלום, כיון שאין לו על מה לחוש.

אלא שהשמירה שלנו מורכבת גם מחשש פלילי וגם מפח”ע, ואם יזלזלו בחשש גניבות, הרי יש חשש שהדברים יגיעו גם לנסיון לפיגועים. במצב כזה, האם זה כממון שדנים לפי ממון או שזה נפשות שגובים לפי נפשות? על זה כתב הרמ”א בסעיף ב’ בהגה השניה:

 וכל מה שמעלילין עובדי כוכבים על ישראל, ואפילו שמדות, ואפילו מענין אותם ביסורין, יש אומרים דגובין לפי הממון של ישראל (הרא”ש); ויש חולקין וסבירא להו דכל שיש בו סכנת נפשות, ואפילו רק צוו שלא למכור לחם ליהודים, או אסרו השחיטה וכדומה, גובין לפי נפשות (תשובת רשב”א סימן אלף צ”א). ולי נראה דדנין בזה לפי ענין הנראה לדיינים

לפי הדברים הנ”ל יש לדון בתשלום עבור שמירה ביישוב. האם לשלם לפי ממון, או לשלם לפי קירוב לגדר, או שהחישוב שונה כיון שיש גם חשש נפשות. וספק נוסף יש לדון כאן משום שבתחילה היתה תורנות שמירה, וכולם שמרו, ולא התחשבו בקירוב בתים או ממון, ורק לאחר זמן החליטו לקחת שומר בשכר, האם עכשיו הדין שונה?

דבר זה נדון בפירוש במרדכי ב”ב סימן תע”ה ומקורו בתשובת מהר”ם מרוטנבורג דפסו פראג סימן קד:

יהי ד’ עמו, שמואל בקוראי שמו, וישא ברכה עד העולם ומן ה’ ליהוי שלם החביב רבי שמואל אשר על החתום. נראה בעיני אע”פ שמתחלה היו שומרי’ לפי הגולגולת אם דל אם עשיר מ”מ אחרי שכבר הוסבה השמירה לדין תורה כדאמר פ”ק דב”ב (ז’ ע”ב) דמחשבי’ לפי שבח ממון בתר השתא אזלי’ ואם מתחלה שהיו גוים מושלים ומופקדי’ על השומרי’ שינו משפט יהדית לתת משפט אחד [לדל] ועשיר ופעמי’ שהי’ משני’ אפי’ מזה ככתוב מעבר עתה שהטילו [הדבר] עלינו לתת להם כך וכך ממון לדין ואין לנו לשנות מדין של תורה דכל דבר התלוי בממון מחשבין לפי ממון.

ואין לומר כיון שהממון תחת שמירת עצמם שהיו שומרי’ תחלה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט דהא אין תלוי בזה שהרי מתחלה כשהיו שומרי’ כל א’ בעצמו עפ”י העירונים כמו שהי’ מצוים אותם והיו שם נשים וקטנים בני נכסים הרבה שלא היו שומרי’ דלאו בני שמירה נינהו תרצו לומר מעתה שאף לפי ממון לא יתנו כיון דמעיקרא הוי פטורי’ וא”ת אה”נ א”כ יציבא בארעא וגיורא בשמיא יש שיש לו נכסי’ הרבה ולא יתן כלום ויש מי שאין לו וצריך לתן הרבה והעני מה יתן מה שאין לו ודבר זה דומה למדת סדום (סנהדרי’ ק”ט ע”א) מאן דאית ליה תורא לירעי חד יומא ומאן דלית לי’ לירעי תרי יומי. בשלמא כשהיו שומרי’ בעצמם אין לתמוה כלל דהשתא השמירה לפי הגופים שהם בני שמירה נינהו וכך גוף העני יכול לשמור כמו גוף העשיר ואדרבא יותר בטוב… ושלום מאיר בר’ ברוך ז”ל ה”ה.

סיכום תשובה זו נמצא ברמ”א בשו”ע חושן משפט הלכות שותפים בקרקע סימן קסג סעיף ג

שומרי העיר ששומרין בעצמן בלילות, ונתפשרו עם המושל לתת קצבה לשנה, גובין לפי ממון, אף על פי שמתחלה הוצרכו לשמור בשוה (מרדכי פ”ק דב”ב). ודוקא בכה”ג, אבל אם העובדי כוכבים עדיין שומרים, והיהודים שוכרים שנים או שלשה לשמור במקומן, עדיין אקרקפתא דגברא מונח, וגובין בשוה הן דל הן עשיר (ת”ה סימן קמ”ה /שמ”ה/).

מאידך יש מקור לאופן התשלום לחזן בימים נוראים שו”ת הרשב”א חלק ה סימן טו ד”ה שאלת:

שאלת: ש”ץ ושמש הכנסת, אם שוכרים אותם לפי ממון, או לפי נפשות?

תשובה: מסתברא שורת הדין, אם יקוב הדין את ההר, לפי נפשות הם גובין. דאין אלו באין על עסקי ממון, אלא לחובת הגוף: ש”צ להוציא הרבים י”ח נפשות. ושמש הכנסת, גם הוא לכנסת הוכן. ומ”מ, צדדים יש, כגון אם נמצא ש”ץ אחר, ראוי בפחות; וש”ץ אחר, ביותר לנעימות קולו. בזה יראה, כי הולך לפי ממון. וכענין שאמרו (בב”ק דף ט:): להידור מצוה עד שליש. וזה הענין, הוא לפי מה שהוא האדם בעושר, דכתיב: כבד את ה’ מהונך. גם שמש הכנסת, אם הוא משמש הקהל, לאסוף העדה על עניני המסין, והתשחורת, וגביית המס, ובעניניה אלו, הנהוגים בארצות הללו, בזה נראה שגובין אפילו לפי ממון. והכל לפי ראות עיני הב”ד של אותו מקום, ולפי הצורך.

והובאו הדברים במשא מלך חלק שלישי שער ראשון. משאלת הרשב”א ניתן ללמוד מספר נקודות חשובות לעניינו:

• כפי שכתב הרשב”א לגבי חזן, יהיה הדין לגבי שמירה: אם לפי הוראות פקוד העורף מספיק ברמת שמירה מסויימת, ואילו הישוב רוצה דברים נוספים, כגון שער חשמלי, שומרים נוספים בלילה, רכב לשמירה וכיו”ב, את התוספות יגבו לפי ממון ולא לפי נפשות.
• הרשב”א משתמש בכלל “לפי ממון” לא לפי המשמעות הפשוטה בסוגיה שהכוונה היא עצם הרכוש, כמה יש לכל אחד, אלא לפי היכולת הכלכלית! מעין הידור מצוה. וצריך עיון לגבי אילו דברים נוספים אפשר ליישם את הדבר.

והביא בשו”ת ציץ אליעזר חלק ב סימן כב

אבל בתשובת מהר”מ פדואה (סי’ מ”ב) הובא בפתחי תשובה סקכ”ב, ויותר מפורש בספר נחלת שבעה (ח”א סי’ כ”ז), כותב שנהגו לגבות כל הגביות של דבר שבקדושה בפרט שכירות ובנין בית הכנסת, חצי לפי הממון וחצי לפי מספר הנפשות, ומסיים שם הנחלת שבעה שכ”כ כל גאוני ק”ק פראג והם הגאונים מהר”ר ישעיה סג”ל ומהר”ר אפרים, ובעל תיו”ט ומהר”ר פנחס הורוויץ, ועוד שאר גדולים עמהם, דנוהגים לגבות כל דבר שבקדושה חצי על הערך וחצי לפי ראש הבית, ושמאחר שהוא מנהג כל ישראל וכתבו כן האחרונים דאין לך מנהג ותיקון וד”ת גדול מזה דיש לגבות כל דבר שבקדושה חצי לפי הממון וחצי לפי ראש הבית, פשיטא דאין לזוז מדבריהם וכל הפוסק כנגדם הוי כטועה בדבר משנה, ואין לקבוע מנהג כנגדם, ע”ש.

אלא שיש לדון מה גדר החובה של כולם להשתתף, האם זה משום שהם שותפים או משום שלכולם יש הנאה מהדבר? ונפ”מ במצב שהישוב צריך לעשות דברים שיש אנשים שלא יהנו מהם. למשל: בנין מקוה, שיש אנשים שכבר לא צריכים. אם מדין שותפין בכל, הרי גם כולם חייבים, אבל אם משום הנאה, יוכל אחד לומר שהוא אינו זקוק למקוה. וכיוצא בזה לענין גן ילדים או תלמוד תורה. ושאלה דומה היתה לנו כאן בשעלבים בנוגע לבית הספר, גם הבנים וגם הבנות שלמו אותה תוספת לבית הספר, אבל היה ברור שהבנים מקבלים יותר שעות. האם ניתן לגבות סכום כזה בצורה כזו?

כתב הרמ”א בשו”ע חושן משפט הלכות שותפים בקרקע סימן קסג סעיף ג

הגה: במקום שבני העיר מושיבין ביניהם מלמד תינוקות, ואין אביהן של תינוקות יכול לשכור לבניהם, ויצטרכו הקהל ליתן השכר, גובין לפי ממון. וכן בשכר החזן (ר”י נכ”ט ח”ג), ועיין בא”ח סימן נ”ג סעיף כ”ג. וכן בנין בית הכנסת גובין לפי ממון (מהר”ם פאדוואה). כל צרכי העיר, אף על פי שמקצתן אינן צריכין, כגון בית חתנות או מקוה וכדומה, אפילו הכי צריכין ליתן חלקן (מהר”י מינץ).

והנה, בחתם סופר משמע שיסוד החיוב הוא משום שהם שותפים, שו”ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן קצג:

והנה לפ”ז כיון שבני הקהלה דין שותפים יש להם, ואפילו כל נשיהם זקנות אי אפשר להם בלא מקוה לפ”א בשנה או בשמטה וכן בית חתנות וכל כיוצא בזה וע”כ כופין זה את זה לבנותו, ומכיון שנבנה מן השותפים אפילו כל הנשים ילדות וצריכים למקוה תמיד וא’ זקן ואינו צריך, לא יכול לומר אתם משתמשים בשלי בחנם, זה אינו כיון שהמקוה בשותפות והרי המקוה לפניו לטבול בו אלא שאין אשתו צריכה אומרים לו כמו קח לך עבדים ועשה במרחץ וקח לך זתים ועשה בבית הבד. וכן בבית הכסא, כיון שע”כ צריך הוא לצורך אנשי בית הכנסת, ואפילו לא ידור שם א’ קרוב לשם נמי יצטרכו השותפים הללו לבנות בית הכסא, א”כ שוב יאמרו הקרובים הנה הפתח פתוח לפניכם ואם אתם רחוקים ולא תוכלו לבא לכאן מה לנו בכך קחו זיתים ועשו בבית הבד.

(הרב שביב) מקור להלכה זאת יש על פי דברי המרדכי בסימן תע”ה, שכתב שמי שיש לו דירה במקום, אף אם אינו גר כאן אלא מחוץ לעיר, יש להם לתת מס מבתיהם, שהרי שנינו במסכת שקלים: “ואמת המים וחומת העיר ומגדלותיה וכל צרכי העיר, באין משיירי הלשכה”. ואומר על כך המרדכי: “ואמר לא יבנו אותה בני ירושלים עצמם משלהם, אלמא משום דירושלים לא נתחלקה לשבטים ולכל ישראל יש להם הישוב, הילכך באים משיירי הלשכה שנתנו כל ישראל”. ומכאן שגדר החיוב הוא משום השותפות.[2]

ואם כן כיון שהחיוב הוא מגדר שותפין, הרי כל אחד נותן בשווה, ולא מודדים מה מידת ההנאה שכל אחד מקבל ברגע זה.[3]

אלא שיש להוסיף דבר חשוב בעניני מיסים, הכתוב בתשובות הראשונים ומובא ברמ”א בשו”ע סימן קס”ג סעיף ג’:

וכל ענייני מסים הולכין אחר מנהג הקבוע בעיר שעשו כן שלשה פעמים, אף על פי שהוא מנהג גרוע, אין מדקדקים בענייני המסים (ת”ה סימן הנ”ל ומהרי”ו סימן קל”ב /קכ”ד/)

וכן בשו”ת הרשב”א חלק ג סימן תיב כתב:

דיני המס בכל מקום ומקום יש להם ענינים משתנים, כפי השתנות המקומות. ואין הקהלות נוהגין בהם כדיני התורה במשאות ומתנות דעלמא, ובכל מקום דנין בהם לפי מה שנהגו.

וכן בשו”ת מהר”ם מרוטנברג חלק ד (דפוס פראג) סימן תתקצה:

למה אתם שואלים דיני מסים שמהלכות מדינה הם נהרא נהרא ופשטי’ ורבו מהם חילוקי מנהגים ומה צורך להודיעכם מנהג מקומינו ושמא אין [מנהג] מקומכם כך.

תרומת הדשן סימן שמב ד”ה תשובה:

מ”מ נראה לומר דבענייני מסים וכה”ג כולהו מודו דאזלינן בתר מנהגם דבני העיר או בני המדינה שנהגו בו מקדם, אפי’ אי לא הוקבע ע”פ חכמים כדמייתי הר”א כ”ץ ראייה ברורה על זה מההיא דחמרים וספנים פ’ הגוזל בתרא (ב”ק קט”ז ע”ב). ונראה דיפה יש לחלק בענייני מסים לבני העיר וכן צורכי חמרים וספנים, למהלך שיירא שלהם וכל דבר שרבים מצורפים יחד צריכים למיזל בתר מנהגא דידהו, וכפי הסדר שעושים לעצמן לפי צרכיהם לפי עניינם, דאי מצרכתא להו למיזל בתר דין תורה בכל דבר לעולם תהא מריבה ביניהם, מש”ה מעיקרא מחלו אהדדי לוותר על דין תורה וגמרי ומקני למיזל בתר סדר מנהג דידהו….אכן נראה אע”ג דאייתינן לעיל דבענייני מסים המנהג מבטל ההלכה, מ”מ ראוי ונכון לדקדק הטיב אם נוכל להשוות כל המנהגים לדין תורה, אף אם לא לגמרי מ”מ עדיף טפי שנמצאו סעד וסמך מדברי חכמים ולאוקמינהו בטעם וסברא.

ועיין בפ”ת חו”מ (סי’ קס”ג סק”ד) שה”ה שנוהגין שגובין שכירות של הרב וחזן ושמש חצי לפי הסכום וחצי לפי הנפשות.

מקורות:

זכות המלך לקחת מיסים: רמב”ם הלכות גזילה ואבידה פרק ה’ הלכות יב-יד.

תשובות רשב”א חלק ז’ סימן קח, חלק ד’ סימן קעה.

ע’ בזק, הלכות מסים לפי היהדות.

תחומין כרך ג’ הרב יהודה שביב, חובות האזרח כפיה וחלוקת הנטל.

תחומין ו’ הרב יהודה שביב, מסים במועצה האיזורית.

ספר “כסף כשר” עמ’ 148

שו”ת ציץ אליעזר חלק ב סימן כב.

ראה מאמרו של אביעד הכהן: http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/105-2.htm

וכן מאמרו של הרב שלמה לוי, אתר דעת: מיסוי על פי חז”ל – אחיד או פרוגרסיבי?

[1] ר’ יוסף ב”ר יצחק למשפחת ן’ עזרא חי במאה ה-16 נולד סביב שנת ש’ (1540). היה מחכמי טורקיה, ולמד מפי המהרשד”ם בסלוניקי. מונה לרבה של סופיה, בה נפטר בשנת שס”ה (1605). חיבר את הספר ‘משא מלך’ על דיני מיסים שנדפס בשנת שס”א (1601; ר”י אבן עזרא חיבר גם את ספר “עצמות יוסף” על מסכת קידושין. קונטרס מנהגי איסור של הפרי חדש, שהוא משמש בסיס לפוסקים בענינים אלו, מבוסס על ספר משא מלך.

[2] ועיין משא מלך חלק שלישי שער שני המשפט השני שדן אם ממון שיש לו בעיר אחרת משלם ממנו מס.

[3] ע’ חזון יחזקאל על תוספתא ב”ב פ”ב ה”ו בחידושים ד”ה אך לכאורה קשה, שכתב שהחיוב לבנות בית שער לחצר אינו מדין נזקי שכנים שהרי הנזק הוא מעלמא, אך החיוב הוא מדין שותפין.