ב”ה
הקדמה למשפטי התנאים
משנה קידושין ס”א ע”א “כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן וכו’. ושם מיירי לגבי תנאי כפול. וברמב”ם הלכות זכיה ומתנה פרק ג’ הלכה ז’ מנה ארבעה משפטי תנאים: “כבר ביארנו שכל תנאין שיש במתנות או במקח וממכר צריך שיהיה תנאי כפול, והן קודם ללאו, ותנאי קודם למעשה, ויהיה תנאי שאפשר לקיימו, ואם חסר אחד מאלו התנאין בטל וכאילו אין שם תנאי”.
וע’ הלכות אישות פ”ו ה”א ובהלכה ב’ כתב: “ואלו הם הארבעה דברים של כל תנאי שיהיה תנאי כפול, ושיהיה הין שלו קודם ללאו, ושיהיה התנאי קודם למעשה, ושיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו. ואם חסר התנאי אחד מהן, הרי התנאי בטיל וכאלו אין שם תנאי כלל; אלא תהיה זו מקודשת או מגורשת ויתקיים המקח או המתנה מיד, וכאלו לא התנה כלל הואיל וחסר התנאי, אחד מן הארבעה”. ושם הלכה יג: “שים אלו הדברים של תנאים לנגד עיניך תמיד, וכל מקום שאתה שומע המקדש על תנאי כך וכך, או הנותן גט על תנאי כך וכך, או המוכר, או הנותן על תנאי תדע שהתנאי יש בו ארבעה דברים אלו שביארנו, כדי שלא נהיה צריכין לפרש אותן בכל מקום ומקום; ואם חסר אחד מהן, אין כאן תנאי”.
ובשו”ע אה”ע סימן לח סעיף ב’: “כל תנאי צריך להיות בו ארבע דברים, ואלו הן: שיהיה כפול, ושיהיה הן שלו קודם ללאו, ושיהיה התנאי קודם למעשה, ושיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו. ואם חסר התנאי אחד מהם, הרי התנאי בטל, וכאילו אין שם תנאי כלל, אלא תהיה מקודשת מיד, כאלו לא התנה כלל”.
מתוך הסוגיות עולה שיש עוד כללים: שלא יהיה מתנה על מה שכתוב בתורה, שלא יהיה תנאי ומעשה בדבר אחד, ושאפשר יהיה לקיימו על ידי שליח.
וע’ בית יוסף שהעיר על הטור שמנה חמשה כללים, שהרמב”ם מנה רק ארבעה כללים. וכן בר”ן גיטין ל”ו ע”ב באלפס, כתב שר”מ יליף חמשה דקדוקי תנאים: תנאי כפול, הן קודם ללאו, תנאי קודם למעשה, תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר, ושיהיה אפשר לקיימו על ידי שליח.
וברמב”ם התנאי שלא יתנה על מה שכתוב בתורה הוא חוץ מד’ כללים הללו, ותנאי ומעשה בדבר אחד לא הביא הרמב”ם (וכתב המגיד משנה בהלכות אישות פ”ו ה”ב שהרמב”ם סובר שאינו להלכה), ואפשר לקיימו על ידי שליח, כתב הרמב”ם בהלכות יבום וחליצה פרק ד’ הלכה כד שאם הטעוהו ואמרו לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז או על תנאי כך וכך “אע”פ שלא נתנה ולא נתקיים התנאי חליצתה כשרה שהרי נתכוון לחלוץ לה” ובהגהות מיימוניות כתב הטעם משום שכל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי ותנאי בני גד ובני ראובן אפשר על ידי שליח. וע’ מגיד משנה שהקשו על הרמב”ם למה לא מנה אפשר לקיימו על ידי שליח. וכתב “ואין זו קושיא לפי שכבר ביאר רבינו פ”ד מהלכות חליצה ויבום דין החליצה שהיא כשרה אע”פ שלא נתקיים התנאי ובכאן לא כתב אלא דברים שיש בהם תנאי מה הן הדברים שצריך להייוות בתנאי כדי שיועיל”.
אבל יתכן גם הסבר אחר על חליצה, כמ”ש הגר”ח על הרמב”ם פרק ד’ הלכה טו שחליצה לא בעי דעת אלא כוונה, ולכן גם חליצה בלא עדים מועילה, עיי”ש ויתכן שזה גם ההסבר על תנאי בחליצה. וע’ אור שמח שם שכתב שבדבר שהמעשה עיקר לא שייך תנאי כמו שלא שייך שאדם ישחוט בתנאי. והטעם שהעיקר המעשה ולא הכוונה משום שעיקר החליצה הוא שאינו רוצה ליבמה.
המקור בסוגיות: בסוגיה בגיטין ע”ה מובאים המשפטים: תנאי כפול, תנאי קודם למעשה, תנאי ומעשה בדבר אחד, הן קודם ללאו. דבר שאפשר לקיימו מקורו בסוף פרק ז’ של ב”מ. ותנאי שאפשר לקיימו על ידי שליח מקורו בכתובות ע”ד. (ע’ מגיד משנה בהלכות אישות פ”ו הלכה ב’ וע’ תחילת ביאור הגר”א בסוף סימן רמ”א שמנה את המקורות).
מתוך דברי הראשונים בסוגיות של משפטי התנאים נראה שניתן להבין את ענין התנאי בשתי דרכים שונות. יש לדון בגדרי משפטי התנאים, האם התנאי הוא הגורם לכך שאין גמירות דעת לקנין, ואם התנאי אינו מתקיים אין גמירות דעת. או שעניינו של התנאי הוא לבטל את המעשה שנעשה ומתנאי בני גד ובני ראובן נלמד שניתן לבטל את המעשה על ידי התנאי.
לפי הדרך הראשונה יש לומר שתנאי שייך למערכת של גמירות דעת השייכת לדברים שלב אינם דברים, גילוי דעת, תנאי ואסמכתא. כשתנאי נמצא בין שני קצוות: אופן שכלל לא מועילה מחשבת תנאי ואופן שמועיל תנאי גם בלא שיאמר, כמו בקידושין ח’ ע”א שאמר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים “מאי טעמא כיון דאמר לה מנה ויהב לה דינר כמאן דאמר לה על מנת דמי”, אף שלא אמר בפירוש. וכן גילוי דעת מועיל כמו בסוגיה בקידושין מ”ט ע”ב בההוא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי, ואומרת הגמ’ שדברים שבלב אינם דברים. וכ’ הראשונים שאם גילה דעתו די בזה ואין צריך משפטי התנאים. ויש לדון בהבדל שבין אלו למקום שיש צורך בתנאי לפי משפטי התנאים.
ותתכן נפ”מ למה שכתבו הראשונים, הובאו בבית שמואל סי’ ל”ח ס”ק ב’ בשם ח”ר ור”ן, וע’ אוצר הפוסקים לח ס”ק ד’ אות א’ בשם עוד ראשונים, שהעושה שליח לקדש בתנאי אינו צריך לומר על פי משפטי התנאים. וכתב בשו”ת ר”מ איגרא סימן ז’ (הובא באוצר הפוסקים שם) שהטעם הוא משום שתנאי צריך לבטל מעשה, אבל כשעושה שליח הרי יש רק דיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור. וזה מתאים עם ההסבר השני.
ויתכן שזו עצם מחלוקת ר”מ וחכמים אם צריך משפטי תנאים כמו בני גד ובני ראובן. לחכמים ענין התנאי הוא משום גילוי דעת ולכן אין צורך בניסוח מיוחד. אבל לר”מ התנאי נצרך כדי לבטל את המעשה. ולכן צריך להיות על פי משפטי התנאים. אבל להלן נוכיח שזו מחלוקת ראשונים.
ויש להקשות, אם יש צורך בגמירות דעת, איך יתכן שצריך משפטי התנאים, והרי לא יתכן שהמקח מועיל כשלא היתה גמירות דעת למכור. שאלה זו שאל התוס’ בכתובות נ”ו ע”א בד”ה הרי זו: “הרי זו מקודשת ותנאו בטל – ע”כ בדכפליה לתנאיה איירי דאמר לה אם אין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי את מקודשת ואם לאו אל תהי מקודשת מדקאמר לקמן דטעמא דר’ מאיר דתנאו בטל משום דמתנה על מה שכתוב בתורה ואי לא כפיל לתנאה תיפוק ליה דתנאו בטל לרבי מאיר משום דבעי תנאי כפול כדאמר בהאומר (קדושין דף סא. ושם) ותימה אם כן אמאי היא מקודשת הרי התנה בפירוש שאם יהא לה עליו שאר כסות ועונה שאינה מקודשת ואין לומר דלכך מקודשת לפי שמקדשה ע”מ שתמחול לו והרי מחלה אלא דאין מחילתה מחילה דהא תניא בפרק ב’ דנזיר (דף יא. ושם) הריני נזיר ע”מ שאשתה יין ואטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה והתם לא שייך לשנויי הכי ואור”י דאי לאו דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן ה”א דשום תנאי אינו מבטל את המעשה ואפילו לא יתקיים בסוף המעשה קיים והשתא דילפינן מהתם דמהני תנאי לבטל המעשה אמרינן דדוקא כשאינו מתנה על מה שכתוב בתורה דומיא דבני גד ובני ראובן שלא התנו על מה שכתוב בתורה”.
(וע’ תירוץ של אבן האזל הלכות אישות פרק ו’ הלכה י’ על שאלת התוס’ על פי הריטב”א בקידושין שיש ע”מ שאינו תנאי כמו על מנת שאין לרבו רשות בו, שזה שיור. וגם המתנה על מנת שאין עלי שאר כסות ועונה זה שיור ואינו תנאי. אלא שהראשונים לא תרצו כך.)
ברור מדברי התוס’ בכתובות שגדר התנאי הוא משום שעל ידי התנאי יש ביטול למעשה. וכיון שהתנאי מבטל מעשה קיים לכן זה חידוש שנלמד מבני גד ובני ראובן. ולולא זה אי אפשר לגרום ביטול למעשה קיים.
אבל שיטת התוס’ בקידושין נראה שהיא אחרת, בההוא דבעי למיסק לארעא דישראל דהוי דברים שבלב כתבו התוס’ בד”ה דברים שבלב אינם דברים: “משמע דוקא משום שלא פירש דבריו אבל אם פירש דבריו להדיא ואמר בשעת המכר שהוא מוכרם לפי שהוא רוצה ללכת לארץ ישראל הוה המכר בטל וקשה אמאי הא בעינן תנאי כפול והרי לא התנה שאם לא ילך לא יתקיים המקח… ואומר ר”י דצריך לחלק ולומר דיש דברים שאינם צריכין תנאי כפול אלא גלוי מילתא דאנן סהדי דאדעתא דהכי עביד וגם יש דברים דאפילו גילוי מילתא לא בעי כגון ההיא דהכותב כל נכסיו לאחרים ושמע שיש לו בן שהמתנה בטלה וכן הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא לפי שאנו אומדין שלכך היה בדעתו וכמו כן אנן סהדי דלא זבן אלא אדעתא למיסק לארעא דישראל”.
דעת התוס’ בקידושין נראה ברור שסוברים שזה גדר של גילוי דעת. אלא שתנאי אינו אנן סהדי שהרי הוצרך להתנות וזה אינו ברור מאיליו. וגם גילוי דעת לא מהני אלא צריך תנאי. ומשמע שגדר של תנאי הוא שזה חלק מהלכות גילוי דעת. וזו רמה של גילוי דעת שצריך נוסח מיוחד.
ובאר יותר את הדברים בשו”ת הרא”ש כלל לד סימן א’: “…כמו שכתב רבינו יצחק בעל התוספות ז”ל, ששלש חלוקות יש בתנאי ממון. יש דברים שאין מועיל בהם גילוי דעת עד שיתנה בפירוש, כגון היכא דאין הענין מוכיח על דעתו אי לאו דאתני; וכיון דבעי תנאי, צריך תנאי כפול, דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן. דהא זבין ולא איצטריכו ליה זוזי, וההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל, אע”ג דגלי דעתיה מעיקרא וידוע לכל שלדעת כן הוא מוכר, בעי גילוי דעת בשעת מעשה; משום דליכא אומדנא דמוכח בלא גילוי דעת, שהרבה פעמים אדם מוכר קרקעותיו ואין ידוע לעולם למה מוכרן. אבל דברים דאיכא אומדנא דמוכח בלא גילוי דעתו, וכונתו ידוע לכל לאיזה דעת הוא עושה, אפילו לא גלה דעתו בשעת מעשה לא הוי דברים שבלב, אלא עבדינן כאלו התנה. כגון שטר מברחת, ואשה שרצתה להנשא וכותבת נכסיה לאחרים, אע”פ שכתבה לו בסתם, לא קנאם. כדאיתא בכתובות פרק האשה שנפלו (עח, ב)…”. ומביא הרא”ש שם הרבה דוגמאות שמועיל גילוי דעת לבד.
לפי זה יש להבין גם את הראשונים החולקים בדין על מנת: כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ואין צריך את משפטי התנאים, וזה משום שאם זה מעכשיו, הרי אין צורך לבטל מעשה קיים והרי זה דומה לגילוי דעת שאינו רוצה לפעול חלות אלא בתנאי. ואלו דברי הראב”ד שהובא בר”ן בגיטין (וע’ רשב”א) שמחלק בין על מנת ותנאי של אם: “והראב”ד ז”ל נותן טעם לדבריהם ואומר דתנאי על מנת או של מעכשיו כיון דמהשתא חייל מעשה בתנאי הוא דחייל דהשתא מתנה עמו אבל על תנאי דאם כיון שהתנאי בא לבטל המעשה שלא יחול מעתה אין בו כח לבטל המעשה אלא א”כ כפל אותו”. וע”פ הנ”ל הדברים מובנים.
לפי זה מובנת גם שאלת הר”ן הנ”ל על הראב”ד, וכתב הר”ן שאדרבא אם צריך משפטי תנאים ב”אם”, שחל לאחר זמן ולא מעכשיו ולא אלים, ק”ו שצריך משפטי התנאים בדבר שחל מעכשיו ואלים שאין התנאי מבטלו אלא אם כן נתחזק התנאי כהלכתו. וזה משום שלר”ן גדר התנאי הוא גדר בגמירות דעת. וודאי שבדבר שחל מיד יש יותר גמירות דעת, ולכן הקשה על הראב”ד שאדרבא זה ק”ו שצריך משפטי התנאים בדבר שחל מעכשיו.
ואם כן דעת הראב”ד שתנאי נזקק לבטל מעשה ולכן במעכשיו אין צריך משפטי התנאים. ולר”ן תנאי הוא גילוי דעת שחדשה התורה בתנאי בנ”ג ובנ”ר ולכן אדרבא אם צריך כללים לגילוי דעת כשאינו כ”כ גמור ואינו חל מעכשיו, ק”ו שצריך לתנאי שחל מעכשיו.
וכן מפורש בראב”ד שהביא הרמב”ן ביצה י’ ע”א באלפס: “מעתה כל תנאים שבעולם שהם באים לעקור את המעשה”. (וע’ עוד בראב”ד בתשובות ופסקים סימן כה וסימן כו).
אבל בראב”ד על הרמב”ם משמע אחרת. גם בדין וגם בטעם. לראב”ד על הרמב”ם בממון לא בעי משפטי התנאים אלא באיסור. לעומת הראב”ד כאן שמשמע ממנו שגם בממון יש צורך במשפטי התנאים. ועל פי מה שחלקנו לעיל הרי גם בטעם הם מחולקים. כתב הרמב”ם בשם מקצת הגאונים בפרק ג’ הלכות זכיה ומתנה הלכה ח’: “וכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ואינו צריך לכפול התנאי, כך הורו מקצת הגאונים ולזה דעתי נוטה, ורבותי הורו שאין צריך לכפול התנאי ולהקדים הן ללאו אלא בגיטין ובקידושין בלבד, ואין לדבר זה ראיה”. וכתב הראב”ד שם: “ואין לדבר זה ראיה וכו’. א”א אע”פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר וטעם גדול יש לדבר ואיך יתכן דזה מוכר קרקע או נותנו ואומר איני נותנו או מוכרו אא”כ יעשה לי כך וכך ונוציא אותו מידו ולא עשה בו מה שהתנה עליו אבל גיטין וקדושין אומדן דעתא הוא מכיון שנתן דעתו לגרש או לקדש אינו אלא כמפליג בדברים וקירוב הדעת וריחוק הדעת אין תנאי מועיל בו לרחק ולקרב אא”כ חזקו בכפילו ובכל העניינים שנתפרשו בו כי כולם חזוק התנאי הם ובין תבין ונחלת בני גד ובני ראובן לא היתה מוחזקת ביד ישראל ואינו דומה לקרקע המוחזק לו לאדם מירושתו או ממקחו עכ”ל”.
ובהלכות אישות פרק ו’ הלכה יד הקשה הרמב”ם על שיטה זו: “יש מקצת גאונים אחרונים שאמרו שאין אדם צריך לכפול תנאו, אלא בגיטין וקידושין בלבד; אבל בדיני ממון, אינו צריך לכפול. ואין ראוי לסמוך על דבר זה, שכפילת התנאי עם שאר הארבעה דברים, מתנאי בני גד ובני ראובן למדו אותן חכמים, “אם יעברו בני גד … ואם לא יעברו” (במדבר לב,כט-ל) ותנאי זה, לא היה לא בגיטין ולא בקידושין. וכזה הורו גדולי הגאונים הראשונים, וכן ראוי לעשות”.
ובהסבר דעת הגאונים, ע’ מגיד משנה שמעיקר הדין לא בעי משפטי התנאים כלל משום שהלכה לא כר”מ. ורק מחומרא תיקן שמואל בגיטא דשכ”מ מחומרא. והוא הדין בקידושין, עיי”ש. אלא שבראב”ד משמע שהחילוק הוא עקרוני. ועפ”מ מה שכתבנו הרי הראב”ד מובן, משום שבממון ודאי שאין גמירות דעת. מה שאין כן בקידושין וגיטין תנאי שאינו מועיל הוא כמפליג בדברים. ומה שלגבי ארץ ישראל היה צורך במשפטי התנאים, הוא משום שדבר שחל מיד יש צורך בגמירות דעת מידית ולא חל אם לא כיון לכך, אף אם לא היה במשפטי התנאים. אבל בדבר שחל לאחר זמן כמו לגבי תנאי ארץ ישראל, ניתן לבטל רק על ידי משפטי התנאים כיון שאין כ”כ גילוי דעת שאינו רוצה כיון שהתנאי רחוק מהחלות.
וכן עיין לשון הרשב”ם בב”ב קל”ז ע”ב בענין מתנה על מנת להחזיר: “ואם לאו – אלא מכרו או אכלו לא יצא דאיגלאי מילתא דלא הויא מתנה ואע”ג דלגבי גיטין קי”ל כר”מ דבעי תנאי כפול כדאמר בפרק מי שאחזו (גיטין דף עה:) אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע כו’ הני מילי לענין גיטין וקדושין הוא דבעינן תנאי כפול לכתחלה לרווחא דמילתא דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן מיהא לגבי דיני ממונות לא בעינן תנאי כפול אלא גלויי דעתא בעלמא וכיון דאמר ע”מ שתחזירהו לי ואע”ג דלא כפליה למימר ואם לא תחזירהו לא תהא מתנה אפ”ה לא הוי מתנה אא”כ נתקיים התנאי דהא אפילו היכא דלא פירש כלום ואיכא למיתלי באומדן דעתא אזלינן בתר אומדן דעתא בפירקין לעיל גבי דינים הרבה כגון הכותב נכסיו לאשתו /בבא בתרא/ (דף קלא:) ולקמן בפרק מי שמת /בבא בתרא/ (דף קמח:) גבי שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים וגבי מי ששמע שמת בנו וכתב נכסיו לאחרים ואח”כ בא בנו דאמר בפרק מי שמת (לקמן /בבא בתרא/ דף קמו:) דלא הויא מתנה”.
ועל פי הרשב”ם יתכן לומר כמ”ש למעלה, שכל זה לדעת רבנן החולקים על ר”מ, שאין צריך משפטי התנאים משום שלא גרע מגילוי דעת. אך מה סובר ר”מ? ויתכן שלר”מ גדר התנאי הוא שונה: התנאי צריך לבטל מעשה ולכן לא סגי בגילוי דעת וכמ”ש.
אלא שבכל זאת עדין קשה למהלך הסוברים שכל תנאי הוא ענין של גילוי דעת: איך יתכן שאם לא התנה כדין חל המעשה אף שגלוי שהוא אינו רוצה בקיום המעשה?
שאלה זו הקשה הרשב”א בגיטין שם וכתב: “אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי לא יהא וכו’, ולימא לא יהא גט אם לא מתי, בעיא תנאי קודם למעשה. שאלו בתוס’ בשלמא כשאין תנאי קודם למעשה אין התנאי מועיל לפי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן, אלא המעשה האיך הוא מתקים, שהרי גלה בדעתו שאינו רוצה שיתקים המעשה כי אם בקיום התנאי. ועוד מתנת ש”מ דקי”ל (ב”ב קנא, ב) דאם עמד חוזר ואע”פ שכתוב בה קנין דאומדין דעתו שלא צוה אלא על דעת שימות, מ”מ הרי אין כאן תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה. וכן במברחת (כתובות עט, א), וזבין לא איצטריכו ליה זוזי (שם צז, א) דבכולהו אזלינן בתר אומדנא ומ”ש הכא. וי”ל דטפי עדיף גלוי הדעת לבד מתנאי שאינו כהלכתו, דכיון שהתנה ולא התנה כהלכתו הרי גלה בדעתו שאינו חושש בקיומו ואינו רוצה בביטול המעשה, אע”פ שמתבטל תנאו. עוד י”ל דהנהו דלא כר”מ, אלא דקשיא להו אחריתי תנאי ומעשה בדבר אחד מה היה לו לעשות, והיאך יתקיים המעשה אחר שגלה בדעתו שאינו מתרצה בכך אלא על דעת כך, והעלו הענין בקושיא דשמא בכולהו יש יתור כמו בתנאי כפול דמפרש ר”מ בקידושין פ’ האומר (א, א):
וכן כתב המ”מ אישות פ”ו הי”ד שמועיל יותר אומדנא מאשר תנאי שלא כתיקונו.
אם כן הרשב”א מיישב את השאלה הנ”ל, משום שתנאי שאינו כהלכתו גרוע מגילוי הדעת שכיון שהתנה ולא כהלכה גלה דעתו שאינו חושש.
וכן כתב מגיד משנה אישות פרק ו’ הלכה יד, שיותר מועיל בד”מ אומדנא וגילוי דעת מאשר תנאי שלא כתיקונו (ומקור דבריו נראה שהם ברשב”א גיטין).
ולפי תירוץ שני ברשב”א אין גם דוגמא לכך שגילוי דעת מועיל בממון. ואליבא דר”מ אכן בכל דבר צריך משפטי התנאים. ונראה פירוש הדבר האחרון שכתב הרשב”א: “דשמא בכולהו יש יתור” היינו שאכן צריך חידוש של התורה כדי לבטל את המעשה ויש יתור שצריך גם תנאי ומעשה בדבר אחד ולולא זה אין ביטול למעשה וכדרך השניה שכתבנו לעיל שהתנאי צריך לבטל מעשה קיים.
וברמב”ן קידושין דף נ’ תרץ באופן אחר לגמרי את שאלת הקשר לאומדנא: במקום שאדם מתנה בדבר שהוא עצמו צריך לעשות, הרי זה קשור לאומדנא. אבל אם עושה מעשה ותולה בדבר שאחר צריך לקיים, זה תלוי בתנאי, עיי”ש.
וע’ אבני מילואים סימן ל”ח ס”ק ג’ שבאר באופן אחר את הנ”ל.
להשלמה: רא”ש גיטין פ”ו אות ט’. חזון איש אה”ע סי’ נ’ ס”ק ז’ הבין את המחלוקת באופן אחר הובא בהערות לרשב”א גיטין עמ’ תרס”ג הערה 382
ע’ רע”א מהד”ת סימן קו ד”ה והנלע”ד שלפי הסוברים שגם בתנאי לעבר צריך משפטי התנאים, ואם נסבור שלולא משפטי התנאים אי אפשר לבטל מעשה, הרי כל מקח טעות מבטל משום שאנן סהדי שהיה תנאי. וממילא בדבר שלא מועיל תנאי, כגון בדבר שלא מועיל על ידי שליח, כגון נישואין לא מועיל מקח טעות לא מבטל קנין החופה. וכ”כ רע”א מהד”ת סימן נ”א בד”ה והנראה לענ”ד. רע”א סימן ק”ו שם, על פי מל”מ אישות פקר ו ה”א ד”ה ואם חסר שגם בתנאי לשעבר צריך את משפטי התנאים.
ע’ ברכת אברהם כתובות מ”ז ע,ב בענין אומדנא לטעות.
תנאי בינו לבין עצמו אם צריך את משפטי התנאים, ע’ רמב”ן ב”ב קכ”ו ע”ב וע’ ציץ אליעזר ח”י סי’ יט אות א’