ב”ה
ענינים בנוסח התנאי
א. כתיבה בשטר שנעשה על פי משפטי התנאים, ולא כתב את כל משפטי התנאים. חו”מ סימן רמ”א סי”ב: “בד”א, כשהיה תנאי זה כדין התנאים הקיימים על הדרך שנתבאר בטור אבן העזר סימן ל”ח, או שכתוב בסוף השטר: וקנינא מיניה כחומר כל תנאים וקניינים העשויים כתיקון חכמים, שאם לא כן המתנה קיימת והתנאי בטל”. וכתבו האחרונים שזה אינו מועיל לגבי תנאי הקודם למעשה, שזה צריך גם באופן זה. אלא שזה תלוי בטעם הדין של תנאי הקודם למעשה. שדן הגר”ח על הרמב”ם הלכות אישות אם זה משום ענין של נוסח, או שזה דבר מהותי בתנאי כמו תנאי שאפשר לעשותו על ידי שליח.
ויתכן שזה מועיל משום הקנין שנעשה עם התנאי. אלא שאם כן יש כאן כלל חדש שלא מצאנו, שאם מקבל קנין לא צריך את משפטי התנאים. ולכאורה אכן צ”ע שהרי זה אכן מסתבר.
לכאורה השאלה במהות החסרון של תנאי קודם למעשה, נפ”מ אם עשה מעשה הקודם לתנאי ואח”כ חזר ואמר את התנאת המעשה. אם זה ענין של נוסח יש לדמות למה שמבואר בגמ’ גבי אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע, שמקדים לאו ואח”כ הן ושוב לאו. כי ענין של נוסח אפשר לתקן. אבל אם זה דבר מהותי שלא ניתן להתנות לאחר שעשה מעשה, הרי ודאי תיקון כזה לא יועיל אם הקדים מעשה לתנאי. ודברים אלו כתב במקנה, בקו”א לסימן לח סעיף ג’ בד”ה בהג”ה.
מקור הדברים בתשובת הרא”ש סימן פ”א: “הלכך יש לדקדק בשטר זה, אם כתוב בו תנאי כפול, או כתב בסוף השטר: וקנינא מיניה כחומר כל תנאין וקנינין העשויין כתיקון חכמים, כמו שרגילין לכתוב בארצנו בכל שטר שיש בו תנאי, הרי התנאי קיים והמעשה בטל, כיון שעבר על תנאו ומכרה, (וחזר) חזרה המתנה אצל אביהם, וירשו שני אחים. ואם לא נכפל התנאי, התנאי בטל והמעשה קיים, ותשאר מתנתו בידו”. וכן בתשובת הרא”ש בכלל ע”ב, עיין להלן.
ובשולחן ערוך אבן העזר סימן לח סעיף ג “כל האומר: מעכשיו, או על מנת, אינו צריך לכפול תנאו ולא להקדים תנאי למעשה, אבל צריך להתנות בדבר שאפשר לקיימו. ויש חולקין ואומרים דאפילו באומר: מעכשיו, או על מנת, צריך להיות בתנאי כל הד’ דברים. הגה: וי”א דאפילו לא פירש כל דיני תנאי, רק אמר סתם שמתנה כתנאי בני גד ובני ראובן, הוי תנאי גמור (הגהות מיימוני פ”ו)”.
אלא שעיין בתשובות מיימוניות שם בהלכות אישות פרק ו’ שכתב בשם ר”י שנסתפק בזה ולא כתב כודאי. ועוד: כאן לא מדובר שנעשה קנין ומשמע שאפילו בלא קנין מועיל.
וע’ חזון איש דמאי סימן טו אות ו’: “מי שיש לו נוסח כתוב להפרשת תרומ”ע ע”פ חכם, והוא בדרך ואין בידו הנוסח ואינו בקי להפריש יקח יותר מאחד ממאה ויאמר שיחול הכל כמו שכתוב בנוסחו כדת וזה מועיל כמו שמצינו באה”ע סי’ ל”ח ס”א שאם אמר כתנאי ב”ג וב”ר מהני. וכדאמר סנהדרין ס’ ע”א שאם אמר אף אני כמוהו כשר. ואם אם אין בידו נוסח ולקח יותר מאחד ממאה ואמר שתהא חלה ההפרשה הכל כפי שצריך מן הדין מהני”. השאלה היא האם על פי מה שדברנו על היום, אכן ניתן להשוות את החידוש שבתנאי להפרשת תרומות מעשרות.
לכאורה הדבר תלוי בחקירה שנדונה בשעור הראשון: אם כל ענין תנאי הוא גילוי של גמירות דעת, הרי יש לומר שרק לגבי תנאים זה מועיל. אבל אם נאמר שענין תנאי הוא חידוש התורה שעל ידי אמירה ניתן לבטל את המעשה, אם כן יש לומר שאם מצאנו בתנאי שניתן לבטל על ידי אמירה שזה על פי דיני תנאי, הרי יש לומר שאכן זה יכול לשמש בנין אב גם לגבי מעשרות שצריכה ההפרשה ל חול על ידי הדיבור. וע’ כרם ציון אוצר התרומות, בהר צבי סימן ג’ (בתחילת הספר, עמ’ כו) שאכן מסברא זו חלק על החזון איש.
ולפי מה שדברנו, הרי סברא זו היא רק של הר”ן והחולקים על הראב”ד והרמב”ם הסוברים שבעל מנת אין צריך משפטי התנאים. אבל אם בעל מנת אין צריך משפטי התנאים הרי אנו אומרים שענין תנאי אינו רק לגלות את דעת הנותן אלא לבטל את המעשה. ואם כן להלכה יש מקום להשוואה בין תנאי ובין הפרשת מעשר. וע”ע ספר עדות ושטרות בפרק האחרון.
כיוצא בזה כתב בקיצור שלחן ערוך לגבי ריבית שאם כותב שמה שעושה יהיה על פי היתר עסקא, הרי זה מועיל. וכן כתב בספר תורת ריבית בעמוד רנ”ח. ויתכן שזה קל יותר מאשר הנ”ל, משום שבהפרשת תרו”מ צריך לחול שם על הפירות. ובקנין צריך לבטל מעשה על ידי התנאי. אבל בחוזה שמכיל התחייבות לשלם, הרי התחייבות יכולה לחול בשיור. כפי שגם תנאי שהוא בשיור ודאי חל כגון האומר אני מוכר לך בית על מנת שאוכל לשבת בו. הרי אין זה תנאי אלא שיור ואין צריך משפטי התנאים. ולכן נראה שלגבי ריבית זה קל יותר.
האם כשאומר שנעשה על פי משפטי התנאים פותר גם את בעית תנאי הקודם למעשה?
ע’ ח”מ באה”ע סעיף ג’ ס”ק ב’ שאמירה זו מועילה רק לגבי תנאי כפול ולא לגבי תנאי הקודם למעשה וע’ ב”ש שם וע’ המקנה בקו”א.
לכאורה שאלה זו של אמירה או כתיבה שנעשה על פי משפטי התנאים, יכול לפתור שאלות של נוסח ולא שאלות של מהות. ואם כן יש לדון האם שאלה זו של תנאי הקודם למעשה היא בעיה של נוסח או בעיה מהותית בדיני התנאי.
ע’ חידושי הגר”ח על הרמב”ם הלכות אישות ששאלה זו היא תלויה במחלוקת הרמב”ם והראב”ד לגבי תנאי הקודם למעשה:
ואם כן אם תנאי הקודם למעשה זו שאלה של נוסח, הרי יש לומר שמועילה אמירה זו גם לגבי תנאי הקודם למעשה אבל אם זו שאלה עקרונית (וע’ מאירי ביצה כ’ שיש אומרים שהבעיה היא משום תפוס לשון ראשון. ודחה דעה זו משום שלהלכה לא ברור שכך פוסקים שתפוס לשון ראשון. מכל מקום לדעה זו זו בעיה מהותית). ואם משום שהיה כבר מעשה הרי זו בעיה מהותית ולא יועיל שיאמר שזה על פי משפטי התנאים. ולגבי שטר ששורה זו של “וקנינא וכו’ ככל חומר תנאים וכו'” הוא בסוף, יש לומר שבשטר החלות היא על ידי מסירה ולכן מועיל אף שנכתב בסוף, או שאכן גם בשטר צריך להיות תנאי הקודם למעשה.
בחקירה הנ”ל תלויה גם השאלה האם כשאומר מעשה קודם לתנאי יועיל אם בסוף חוזר על התנאת המעשה. שהרי בהן קודם ללאו מפורש בסוגיה בגיטין גבי אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע שאם מקדים לאו להן ואחר כן אומר שוב הן מועיל (וע’ מל”מ הלכות אישות). גיטין ע”ד עב: “אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע א לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט. ולימא אם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה. ולימא לא יהא גט אם לא מתי בעינן תנאי קודם למעשה. מתקיף לה רבא מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן מה התם הן קודם ללאו אף כל לאפוקי הכא דלאו קודם להן אלא אמר רבא אם לא מתי לא יהא גט אם מתי יהא גט אם לא מתי לא יהא גט אם לא מתי לא יהא גט לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה אם מתי יהא גט אם לא מתי לא יהא גט בעינן הן קודם ללאו”.
האם הדבר יועיל במעשה הקודם לתנאי שאם הקדים המעשה האם יוכל לאחר התנאי לחזור שוב ולומר את המעשה, זה תלוי בשאלה הנ”ל. וע’ המקנה בקו”א סי’ ל”ח ס”ג בהגה. אמנם בח”מ סי’ ל”ח ס”ק ב’ וע”פ דבריו שהביא את הר”ן שהבעיה בהן קודם ללאו משום שלא לסיים בהן, וזה ודאי שלא שייך לגבי תנאי הקודם למעשה.
אלא שלכאורה גם לרמב”ם ודאי שיש דין של תנאי הקודם למעשה בנוסח. שהרי בגמ’ גיטין הנ”ל מוזכר שם גם בעית תנאי הקודם למעשה כשאומר “אם לא מתי לא יהיה גט”, וכאן ודאי שאין שום חלות ובכל זאת צריך תנאי הקודם למעשה (זו קושית הר”ן בקידושין פ”ג על הרמב”ם), אלא ודאי שצריך תנאי הקודם למעשה גם בנוסח.
וברא”ש משמע שאמירה שעשוי ככל משפטי התנאים יועיל גם למעשה הקודם לתנאי. בשו”ת הרא”ש כלל עב סימן ג ד”ה נערת חצניך (עמ’ ש”ה מהדורת מכון ירושלים): “אבל מתנה על תנאי, ילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן; ואם היה שם תנאי קודם למעשה, והן קודם ללאו, ותנאי כפול, כגון: אם לא יתרצה בנה הקטן בפשרה, אז מתנת הגדול קיימת, ואם יתרצה, אז המתנה בטלה, אז התנאי קיים, ואם נתרצה בנה הקטן היתה המתנה בטלה. או אם היה כתוב בשטר המתנה: והתנאים הללו נעשו כדין תנאים ומקויימים, או כתנאי בני גד ובני ראובן, אז התנאי קיים. אבל לא נכתב בשטר אחד מן הדברים הללו, אז התנאי בטל והמעשה קיים”.
אגב בתשובה זו אנו למדים מהו הן קודם ללאו: “אם לא יתרצה בנה הקטן בפשרה אז מתנת הגדול קיימת”. אף שבתנאי יש כאן לאו, מ”מ הרי בחלות ההן קודם.
ב. כשאומר “ותעשי כך וכך” האם זה צריך להיות על פי משפטי התנאים או שאין זה תנאי בכלל?
ברור שאם אדם אומר לחברו הילך מנה על מנת שתקנה לעצמך בו בגד, שאין זה תנאי. ואם לא יקנה בו בגד יצטרך להחזיר את הכסף. וכן כל כיו”ב.
אלא שהדברים תלויים בפשט הגמ’ בביצה כ’ ע”א: “ההוא גברא דאמר להו הבו ליה ארבע מאה זוזי לפלוני ולנסיב ברתי. אמר רב פפא ארבע מאה שקיל וברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב. טעמא דאמר הבו ליה ולנסיב אבל אי אמר לנסיב והבו ליה אי נסיב שקיל ואי לא נסיב לא שקיל”. הרי”ף הביא גמ’ זו בפרק מי שמת (ס”ו ע”ב באלפס). אלא שיש לדון מה ההבדל בין החלק הראשון והחלק השני?
ע’ בשולחן ערוך חושן משפט סימן רנג סעיף יב: “שכיב מרע שאמר: תנו ר’ זוז לפלוני וישא בתי, ה”ז כמי שנתן לו שתי מתנות, כל איזה מהם שירצה יקח. לפיכך אם רצה ליקח המעות ולא ישא הבת, הרשות בידו. אבל אם אמר: יקח בתי ויתנו לו ק”ק זוז, הרי זה תנאי, ולא זכה במעות אם לא ישא הבת. הגה: האומר: תנו ק’ זוז לבתי ותקנה בהן חגורה, ומתה, נותנין ליורשיה, דהוי כאילו אמר שני צוואות, ואע”פ שאי אפשר לקיים לקנות בהן חגורה, מ”מ מתנה ראשונה קיימת (ת”ה סימן ש”ן)”.
וסברא זו לחלק בין צווי אחד לשני צווים כן משמע ברמב”ם בהלכות זכיה פי”א הלכה כ’. וכן הביא בתרומת הדשן סי’ ש”ן בשם סמ”ג והובא בקצות סימן רנ”ג סעיף קטן ו’.
אם כן להלכה ההבדל הוא בין אם זה שני צווים או צווי אחד. ואין הלכה כמו שהסביר בעל המאור, ע’ ש”ך סימן רנ”ג ס”ק טז. אבל יש לעיין, מדוע זה הופך להיות תנאי אם זה צווי אחד, ומדוע לא צריך את משפטי התנאים?
ע’ ש”ך שם, ולכאורה תלוי בשני תרוצי הש”ך אם זה תנאי או לא תנאי.
לכאורה היה מקום לומר שטעם הדבר הוא משום ששני התנאים הם לטובת המקבל. ותנאי שמתנה הנותן לטובת המקבל, אין זה תנאי כמו שמובא בשו”ע בסימן ר”ז סעיף א’ שכל תנאי שמתנה הנותן לטובת הלוקח אין זה תנאי אלא פטומי מילי בעלמא. אלא שכל זה אינו אם התנאי נעשה מלכתחילה כמבואר שם: “המקנה לחבירו בין קרקע בין מטלטלים, והתנה תנאים שאפשר לקיימם, בין שהתנה המקנה בין שהתנה הקונה (מיהו י”א דאם התנה המוכר טובת הלוקח אין זה תנאי, דלא הוי אלא פטומי מילי, והני מילי שמכר לו בתחלה סתם וקודם שנגמר המקח לגמרי הטיל המוכר תנאי, אבל אם בתחלה אמר המוכר: על תנאי כך וכך אני מוכר לך, אע”פ דהוי טובת הלוקח, מ”מ לא קנה רק אדעתא דהכי והוי תנאי גמור”.
ובטור בסימן ר”ז סעיף יא נחלק הטור עם הרמב”ם בזה. והטור כתב: “ואיני מבין את דבריו… (של הרמב”ם) אלא ודאי אין זה תנאי”. וע’ כסף משנה פי”א הלכה יא בהלכות מכירה שהביא ממ”מ הלכות מלוה ולוה שתי דעות האם זה אינו תנאי רק כשנעשה לאחר המכר או גם כל זמן שלא נגמר המכר. ואולי בכל זאת היה ניתן להסביר את הגמ’ בביצה באופן כזה, אבל משמעות הרי”ף היא כמו שכתב הרמב”ם שהטעם הוא משום שאלו שתי מתנות או שתי צוואות ולכן אין תלויה אחת בשניה. וכמובן הסבר זה לא ניתן לומר לדעת הרמב”ם שסובר שזה תנאי.
בבעל המאור בביצה מבואר שההבדל בין הלשון הראשון שאומר והלשון השני הוא משום שבראשון הרי זה מעשה שקודם לתנאי ובשני תנאי שקודם למעשה. ומשמע שלגבי עצם התנאי הרי זה אכן תנאי שצריך משפטי התנאים. אף שאמר בלא לשון אם ולא על מנת.
לפי בעל המאור צריך לומר ששאר משפטי התנאים היו שם וזה דחוק (אא”כ זה מצב שבו אי”צ שאר משפטי התנאים ורק תנאי קודם למעשה). לפי בעל המאור צריך לומר ששאר משפטי התנאים היו שם, וזה דחוק. (אא”כ זה מצב שבו אי”צ שאר משפטי התנאים ורק תנאי הקודם למעשה.
וזו מחלוקת הר”ן בנדרים מח ע”א ד”ה לא שנו שכתב שרק שם זה תנאי משום אנן סהדי, אבל “בעלמא ויבוא לאו תנאי הוא”. וע’ רשב”א שם שכתב יותר מפורש: “גמרא אמר רבא לא שנו אלא דאמר ליה הינן לפניך. כלומר שהוא תנאי גמור, אבל אמר ליה ויבא אבא ויאכל עמנו מדעתו הוא דאמר ליה, כלומר אעפ”י שהוא [אמר] זה בשעת המתנה, לא תנאי הוא אלא מדעתא הוא דקאמר ליה, כלומר ואם אתה חפץ יבא אבא, א”נ מפייס אני שיבא אבא. ונ”ל דמהכא שמעינן דהאומר לחברו הרי זה מכור לך או נתון לך ואתה תעשה כך אינו תנאי אלא מדעתך קאמר ליה, דכל מי שאינו אומר בלשון תנאי אינו תנאי והמתנה קיימת, והשאר אלו רצה יעשה ואי לא לא. וכההוא דאמר להו הבו ליה ד’ מאה זוזי לפלוני ולינסוב ברתאי, דאמרינן ד’ מאה זוזי יהבינן ליה ברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב, ואיתא בריש פרק י”ט שחל להיות ערב שבת )ביצה כ, א(. וללישנא בתרא דרבא דאמר אפי’ יבא אבא אסור, היינו משום דסעודתו מוכחת עליו במה שאמר משום תנאי גמור קאמר, ואע”ג דלא אמרו בלשון תנאי, והאי דינא נמי איכא למילף מהכא.” (וע’ נימוקי יוסף שדחה ואכ”מ). שאלה זו נדונה בשו”ת חלקת יואב אה”ע סימן לט, ועליה באבני נזר סימן קפ”ו ס”ק יט ובעונג יו”ט סימן קמ”ה. ושם כתב האבני נזר שהלכה כטעם שאלו שתי צוואות: “הש”ך הוא פוסק נפלא אשר כל בית ישראל נשענים עליו וכתב בסי’ רנ”ג ס”ק ט”ז דהלכתא כרמב”ן במלחמות שחולק על רש”י ותוס'”. וע’ מחנה אפרים הלכות זכיה סימן טו. וא”כ בכגון שזה צוואה אחת אין זה תנאי כמ”ש אבני נזר, עיי”ש. וע’ לשון הש”ך ממנו משמע שזה תנאי אבל בשכ”מ שכמסורים אי”צ משפטי תנאים או כיון שלא חל מעכשיו.
(וע”ע במאירי ביצה באופנים שניתן לבאר את הגמ’ ביצה הנ”ל)
ג. לשון על תנאי:
ע’ שו”ע אה”ע סימן קמ”ג סעיף ב’ שמשמע שזה תנאי, עי”ש “או מהיום על תנאי כך וכך”. אלא משמע שהאומר “על תנאי” אינו כאומר מעכשיו.
וע’ תורת גיטין שם שהאומר על תנאי הוי כמעכשיו. ומחלוקתו עם המחבר היא עקרונית: האם בסתם תנאי החלות היא מעכשיו אלא אם כן אומר “אם” שזה גורם שיחול רק לאחר זמן. או שסתם תנאי נחשב לאחר זמן אלא אם כן אומר מעכשיו. וע’ תורת גיטין שם שהוכיח מגמ’ קידושין ח’ ע”א עיי”ש בתו”ג.
ולכאורה גם זה תלוי בחקירתנו לגבי מהות תנאי: אם אנו אומרים שתנאי הוא גילוי דעת שמועיל, הרי שיש לומר שסתם תנאי הוא מעכשיו אלא שיש גילוי דעת שהוא מקנה בתנאי. אבל אם מהות תנאי היא הפקעה של המעשה, והמעשה יחול רק כשיושלם התנאי (ע’ רמב”ם הלכות גירושין פ”ט ובחידושי הגר”ח על רמב”ם פרק ו’ הלכות אשות) הרי יש לומר שבסתם תנאי אין חלות מיד אלא אם כן אומר בפירוש מעכשיו.