דרכי נעם

דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי-נעַם וְכָל-נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם:  (משלי ג יז)

 

א

הרמב”ם בהלכות מגילה וחנוכה פרק ד הלכה יד, מביא את הפסוק הכולל את דרכי נועם עם דרכי שלום:

היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה או נר ביתו וקדוש היום נר ביתו קודם משום שלום ביתו שהרי השם הנמחק לעשות שלום בין איש לאשתו גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם שנאמר (משלי ג’) דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום.

וכן ברמב”ם הלכות מלכים מלכים פרק י הי”ב:

אפילו העכו”ם צוו חכמים לבקר חוליהם, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום, הרי נאמר טוב ה’ לכל ורחמיו על כל מעשיו, ונאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

 

והנה, לגבי דרכי שלום מצאנו לימוד בגמרא חולין קמ”א שעשה דוחה עשה משום כך, והלימוד הוא מכך ששם השם נמחק בסוטה כדי לעשות שלום. מאידך בגמרא בגיטין דף נט ע”ב מביאה את הפסוק הנ”ל, על המשנה המונה את הדברים שמותרים מפני דרכי שלום, שם שואלת הגמרא מנ”ל לגבי הא שכהן נוטל ראשון:

 א”ל אביי לרב יוסף מפני דרכי שלום דאורייתא היא א”ל דאורייתא ומפני דרכי שלום כל התורה כולה נמי מפני דרכי שלום היא דכתי’ (משלי ג’) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום

 

לגבי ההיתר של דרכי נעם בפני עצמו, מצאנו שתי סוגית הדנות בכך, מסכת סוכה דף לב ע”א:

אמר ליה רבינא לרב אשי ממאי דהאי כפות תמרים דלולבא הוא אימא חרותא בעינא כפות וליכא ואימא אופתא כפות מכלל דאיכא פרוד והאי כפות ועומד לעולם ואימא כופרא אמר אביי (משלי ג) דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום כתיב.

וכן בגמרא יבמות דף פז ע”ב אומרת הגמרא שמשום שדרכיה דרכי נועם לכן אשה שמת בעלה ויש לה ולד, גם אם מת הולד האשה מותרת משום דרכי נועם. ופרש”י שם:

דרכיה דרכי נועם – וזו שהיה לה בן ולא נזקקה ליבם וניסת לשוק ומת בנה אם תאמר תחלוץ הרי היא מתגנה על בעלה הילכך על כרחך בן אין לו בשעת מיתה קאמר והרי יש לו.

וכתב בחכמת שלמה שם שכתב:

ת”ל דרכיה דרכי נועם נ”ב מדברי התוס’ יראה לפרש דדברי התורה יהיה הכל בנועם ומזג השוה לא שיהא הענין מעוקם שאחת תהא שרויה בשמחה והשניה בצער עיין בתוס’ ריש פ”ק בד”ה ואחות אשה ואף פי’ רש”י נוטה לזה שהרי פירש וזו שהיה להם כו’ כלומר שזו תשתנה משאר נשים החולצות ודו”ק:

 

ההבדל בין התיר של דרכי נועם ובין דרכי שלום הוא אם כן שדרכי שלום הוא בין אדם לחברו ודרכי נעם הוא בין אדם למקום. אבל יש לברר: כיון שמצאנו שדרכי שלום דוחה דינים מסויימים, האם גם דרכי נועם דוחה, או שדרכי נועם נאמר רק כדי לפרש את כוונת התורה כפי שמבואר בגמרא סוכה הנ”ל?

 

וראה שו”ת שב יעקב סימן לו, והובא במנחת שלמה ח”ב סימן ע”ב דטעמא דנדה אינה טמאה בלי הרגשה הוא משום דרכיה דרכי נועם דהואיל ומטמאת בפנים כבחוץ חיישינן שמא תתעסק בטהרות ולא תדע שנטמאה, ולפיכך אמרה תורה שהיא טהורה. בנדון זה משתמש השב יעקב בסברת דרכי נעם כדי להסביר דין תורה. וכאלה יש רבים. אך האם יש בפוסקים שהתשמשו בסברת דרכי נועם כדי להתיר ממש? האם זה רק “טעמא דקרא” או מקור של ממש?

 

שאלה ידועה ששם נפסקה הלכה באופן בלעדי על פי סברת דרכי נועם היא בשו”ת רדב”ז חלק ג סימן תרכז ד”ה (אלף נב), שאין אדם חייב לתרום אבר מגופו כדי להציל את חברו, כשאין בתרומה משום סכנת נפשות.

שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שראית כתוב אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל חבירך. יש אומרים שחייב להניח לקצץ האבר הואיל ואינו מת והראיה מדאמרינן בע”ז חש בעיניו מותר לכוחלה בשבת ומפרש טעמא משום דשורייני דעינא בלבא תליא משמע הא אבר אחר לא והשתא יבוא הנדון מק”ו ומה שבת החמורה שאין אבר אחד דוחה אותה היא נדחית מפני פקוח נפש אבר אחד שנדחה מפני השבת אינו דין שתדחה מפני פקוח נפש ורצית לדעת אם יש לסמוך על טעם זה:

מסקנת הרדב”ז בסוף התשובה הבאה:

ותו דכתיב דרכיה דרכי נועם וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מדת חסידות ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה. והנראה לע”ד כתבתי:

וראה להלן לגבי מחלוקת התוספות והרשב”א ביבמות, לגבי סברת דרכי נועם.

 

ב

כפי שמצאנו נטיות בפסיקה, כבית שמאי ובית הלל, וע’^[1] וכפי שניתן לומר בכמה פסקים שרבי שמעון לשיטתו וכמ”ש הר”ד הכהן זצ”ל, הנזיר בספרו קול הנבואה (ספר שני, יסודי החכמה הפנימית אות ח’). וגם כאן יש לומר דרכי נעם הוא גישה הבסיסית לשאלה, שעל פיה יש למצא את האסמכתות ההלכתיות. וע’ בספר גור אריה על התורה (שמות ד’ כ”ד), שם שואל המהר”ל: מנין ידע משה לפני מתן תורה שפיקוח נפש דוחה מצות מילה? ותשובתו היא: הרבה דברים הם בתורה שהחכם יודע מחכמתו, דבר שתליא בסברה כמו זה. על כרחך ההנחה הבסיסית היא שדרכיה של התורה דרכי נועם, ולא ייתכן שהתורה ציותה למול גם כשהדבר כרוך בסכנה.^[2]

 

תשובה מעניינת בזה כתב בשו”ת חבצלת השרון אה”ע סימן כח, והובא בשו”ת מנחת יצחק חלק ט סימן קנ, וכן בשו”ת חלקת יעקב אה”ע סימן נו בענין עגונה, וז”ל :

מריש כל אמינא מה ששמעתי מפי הגאון ר’ בעריש רפפורט האבד”ק ראווה, שהיה מקובל מפי רבו הגאון נודע בשערים האבד”ק לובלין, בבוא לפניו איזה שאלה, מקודם הי’ שוקל בשכלו על אמיתת הענין לפי שכל האנושי האיך הוא, ואם נראה לו לפי שכל האנושי שהדבר אמת, אז הוא מעיין עפ”י חוקי תוה”ק מה משפטו – וכן הוא אצלי, בבוא לפני שאלת עגונה וכדומה, אם ברור הדבר בעיני לפי השכל ודעת בני אדם שהדבר אמת, אז אנכי מייגע א”ע למצא צד היתר עפ”י חוקי ומשפטי תוה”ק וכו’… ואמנם בהא נחיתנא ובהא סליקנא דכיון דהיתר האשה הזאת רופף מאד. העיקר הוא אצלי מה שכתבתי בתחילה היאך נראה הדבר בעיניכם. אם אין לחוש לשקר ולרמאות בזה. ואז אבקש להציע הדבר עוד לפני שני גדולים מפורסמים בתורה וביראה וכשיסכימו שניהם להתיר וישלח לי כת”ה תשובתכם ואראה טעמם ונימוקים. אז מצטריפנא גם אנא בהדיי’. ואם לאו דברי כאין נחשבו. והשי”ת ירחם ויצילנו משגיאות ויורינו בתורתו נפלאות. כ”ד ידידו דושת”ה דוד מנחם מאניש באבד אבד”ק טארנאפאל.

 

דומני שזה עומד ביסוד המעשה המובא בתשובת הרמ”א סימן קכה, ואף שהדברים מנומקים הלכתית בהמשך התשובה:

עזרי מעם ד’ עושה שמים וארץ והוא יצילני משגיאה.) ואשמע אחרי קול רעש גדול אשר העבירו קול במחנה לומר הביטו אחרי משה, במעשה הנעשה ע”י מקרוב שסדרתי קידושין תחת החופה כדרך הארץ, שהכל יודעין סדר הכלה למה נכסה לחופה. והיה באישון לילה בליל שבת כשעה ומחצה בלילה. (הגאון מהר”ם מטקטין, תלמידו של רבינו, מעיד שראה מעשה קידושין אלו ואומר שסידור הקידושין היה כשתי שעות בלילה, וז”ל בחדושי אנשי שם על המרדכי סוף מסכת ביצה: וכן ראיתי ממורי הגאון ר’ משה איסרלש בקראקא, ביתומה אחת עניה משודכת להגון לה, והיה אחיה משיאה (צ”ל אחי אמה כמו שמעיד רבינו). ונפל קטטה ביניהם בעסק הנדוניא, ונתעצמו כשתי שעות משחשיכה וקידש היום ולא נמנע הגאון מליתן קידושין, שהיה חושש שמא בתוך כך יהי’ לב אחיה נוקף עליו ויתחרט על מה שחפץ לתת לה ויתבטל הדבר, ועכב הרב מלהתפלל מעריב בבית הכנסת שלו עד שנגמר הדבר ונתן קידושין, ואח”כ התפללו מעריב בבית הכנסת שלו.) והמעשה והסבה אשר הכריחוני לזה הוא מבואר נגלה לכל באי שער עירנו, וזה המעשה אשר נעשה.

 

וכיוצא בזה ניתן לומר לגבי דרכי נועם, אם נאמר שאין הוא מתיר לכשעצמו, אלא שנותן אפשרות לפרש את דברי התורה, יש לומר שהוא משמש מעין כלל שהוא הנחה הגיונית העומדת בבסיס השקפת העולם של הפוסק.

 

ג

החתם סופר בח”ד, אה”ע סימן פב משתמש ב”דרכי נועם” כדי להתיר לאדם הטוען שהוא חולה אבל הוא נראה בריא, אנחנו לא נתיר לו לעבור על דברי תורה על פי חלומותיו ודבריו אבל משום דרכי נועם יכול הוא לקחת לעצמו:

אעפ”י שלכאורה נ”ל שהאדם עצמו היודע מרת נפשו יכול לקח לעצמו אם יוכל בין ביהכ”פ בין באי’ דאורייתא וקדשים כי דרכיה דרכי נועם מ”מ אנו אין מאכילים אותו ביהכ”פ ואין אנו מניחי’ אותו ליטול מהקדשים עפ”י דבריו שאין להאמין לו דכולי עלמא בחזקת בריאים קיימא עיין קדושי’ ע”ט ע”ב וק”ל.^[3]

 

ומכאן נראה שזה העומד בבסיס פסק ידוע של היעב”ץ להתיר סיכון עצמי בניתוח כדי להנצל מיסורים אף שטעם של דרכי נועם לא הובא בפסק זה, ואף שנראה שפסק זה הוא בדיעבד הוא צוטט באחרוני זמננו. וז”ל היעב”ץ במור וקציעה סימן שכ”ח:

אבל יש שבוחרין בספק נפשות כדי להציל עצמם מיסורין קשין כאותן שמוסרין עצמן לחתוך מפני אבן שבכיס ובגיד וחצץ הכליות הכואב אותן מאד בצער קשה כמות ר”ל. ולאלא מניחין אותן לעשות כחפצם בלי מוחה מחמת שכמה פעמים נושעים ונרפאים מ”מ העלולים יש להם לחוש לעצמם. וכל שאין סכנה בכאב לא שפיר עבדי אפילו בחול, לא הותר להכניס אדם עצמו בספק סכנת נפשות אע”פ שהרבה עשו כן ונצולו. גם רבים קרבו מיתתן על ידי החתוך לפיכך לא הותר לגמרי אפילו בחול.

הביא את הדברים בנשמת אברהם ובציץ אליעזר חלק ד’ סימן יג. בדומה ליעב”ץ גם החתם סופר אינו מתיר משום דרכי נועם לאדם אחר לעשות מעשה אלא לחולה עצמו. אבל יש להעיר, שהפוסקים בני זמננו סמכו על היעב”ץ לא רק להתיר לחולה להיות מנותח על ידי רופא שאיננו מודרך על פי ההלכה אלא סמכו עליו גם להתיר לרופא יר”ש לנתח במקרים אלו.

 

ועוד בחתם סופר (חלק או”ח תשובה ק’) דן בשאלה אם יש מצות שילוח הקן כשאינו רוצה לא באם ולא בבנים, אולי התורה צוותה במצות שלוח הקן רק כשרוצה את הבנים אבל אין מצוה לעשות את הדברים בחינם. והביא החתם סופר את דברי החינוך (במצוה תקמה) שהביא מדרש שמי שמקיים מצות שילוח הקן זוכה לבנים, “ודקדקו הדבר לפי הדומה מאמרו שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, כלומר בנים תקח לנפשך, שהיה יכול לומר תשלח האם ולא ואת הבנים תקח לך”, וכתב החתם סופר ש”והבנים תקח לך” מיותר, והוסיף:

דלמא הכי קאמר קרא, אם תרצה ליקח בנים תשלח האם ואם לאו לא תתאכזר על מגן ומנ”ל שזוכה לבנים, וי”ל אכתי למה לי קרא אי להורות נתן שאין המצוה כך להתאכזר פשיטא, דרכיה דרכי נועם כתיב ולא יעלה על דעת שציוה אלקינו להתאכזר.  

 

ולולא דמסתפינא הייתי אומר שזה גם מה שעומד בבסיס דברי החזון שהובאו בספר חוט השני לרב ניסים קרליץ שליט”א, הלכות שבת סימן שכ”ח בנדון עיירה בחו”ל שהיה בה מפעל שהעסיק שלש מאות יהודים בעלי משפחות, ובעל המפעל הכריח אותם לעבוד בשבת והיתה אסיפת רבנים שדנה בזה ועמד רב אחד ואמר שצריך להורות לפועלים לעזוב את עבודתם. ועמד הגאון ר”ש שקופ זצ”ל ואמר “בשאלה זו רק החפץ חיים יכול להכריע”. וכשנשאל החפץ חיים ענה שאינו יודע. לימים ת”ח אחד סיפר את המעשה לחזון איש ואמר שהחפץ חיים לא רצה למחות בהם משום שהיה להם נסיון גדול. וכותב הגר”נ קרליץ:

ואמר לו החזון איש שאינו כן אלא שעל פי דין היה מותר לעבוד בשבת כיון שלפי הענין במצב ההוא שלא היה פרנסה ליהודים ולא היה להם מה לאכול והיו מושלכים ברעב שישארו שלש מאות משפחות בבת אחת בלא פרנסה הוא ענין של פקוח נפש… אלא שלהתיר להם בהדיא לא היה אפשר במצב ההוא מפני שהיה עלול לגרום לפרצה גדולה שבעלי מפעלים גויים ידרשו מהפועלים היהודים לעבוד בשבת ועל כן לא השיב להם החפץ חיים.

ברור שכדי להשיב לשאלה כבדה כזו, היה החזון איש נזקק לברור הלכתי מקיף בדיני פקוח נפש של ציבור, בדין גחלת של מתכת ועוד סוגיות. אלא שתשובה זו שבפני החזון איש לא הובאה למעשה, לכן ענה עליה מסברא שלא יתכן שפרנסה של שלש מאות משפחות אינו פיקוח נפש.

 

ובאגרות ראי”ה סימן קע”ז כתב לגבי היתר השמיטה:

…אי אפשר לנו בשום אופן לקיים מצות השמיטה בכל חוקיה ומשפטיה… כי לפי זה מוכרח הישוב כולו להיות נהרס לגמרי חס ושלום… ותוה”ק הלא דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום וחיים וברכה לעולם.

 

לעומת גישה זו כתב הרב סולוביצ’יק, “מה דודך מדוד”, בסוד היחיד והיחד, תשל”ו ע’ 224:

…דרך משל, תמיד השתתפנו בצער העגונה האומללה, ומשום עיגונא הקלו בה רבנן. ברם כשרב יושב ודן בשאלת עגונה, הוא מכריע בבעיה זו לא בלחץ רקגש הסימפאטיה, על אף העובדה שרחמיו נכמרו על עלובה זו כי אם על פי עקרונות עיוניים הלכתייים.. פסיכולוגיזציה או סוציולוגיזציה של ההלכה הן התנקשות בנפשה… אם החשיבה ההלכיית תלויה בגורמים נפשיים, הריהי מפסידה את כל האובייטיביות ומדרדרת לדרגה של סובייקטיביות שאין בה ממש.^[4]

נספח:

פתחי תשובה יו”ד תג

(ב) עצמות א’ מקרוביו – [עי’ בתשובת חתם סופר סי’ שנ”ה דאשה שמת בעלה ונשאת לאחר ואח”כ ליקטו עצמות בעלה הראשון אינה מחויבת להתאבל ביום ליקוט עצמות. ואפילו גוף האבילות כגון שמת ונתייאשו לקברו אחר שכבר נשאת לאחר עי’ סי’ שע”ה ס”ו אפשר שאינה מתאבלת ומכ”ש יום ליקוט עצמות דנשואין שניים מפקיעים קורבת הראשון לגמרי כו’ וממילא שאינה ראויה להראות אבילות על בעל הראשון בפני בעלה השני ודרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ע”ש]:

 

 

 

 

ד

באשר לשאלה האם דרכי נועם יכול להיות מתיר, מתוך הגמרא ביבמות פז ע”ב שהובאה לעיל, שם דנה הגמרא אם יבמה שהיה לה בן, אם מת הבן האם חוזרת ומתחייבת ביבום. משם אין ללמוד, כיון שיתכן לפרש בגמרא זו שטעם דרכי נועם בא ללמד שחיוב יבום הוא כשהחיוב היה קיים בשעת מיתה. אבל אם בשעה ראשונה היתה אסורה לייבום, לא תהיה מותרת אחר כך משום דדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. זה בא ללמד שכיון שבשעת מיתה היתה פטורה, לכן פטורה עולמית מן היבום. לפי פירוש זה ה”דרכי נועם” בא ללמד את כוונת התורה מעין מה שהובא בגמרא סוכה לגבי הרדוף. ועיין בקובץ הערות ריש יבמות סימן יא, שגם בגמרא זו יתכן ללמוד ש”דרכי נועם” הוא המתיר ולא מפרש את כוונת התורה.

 

מדברי התוספות ביבמות ב’ ע”א לגבי דין אחות אשתו שנפלה לפניו ליבום, שהיא פטורה מן החליצה ומן היבום אפילו כשמתה אשתו לאחר זמן, מפני שכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עליה, הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה עליו לעולם, שזה משום דרכיה דרכי נעם. ומשמע בתוספות שדרכי נועם מלמד שחלות הזיקה היא דוקא בשעת מיתה ואם כן אינו מתיר בפני עצמו. התוספות שם שאלו מדוע כשאשת אחיו נפלה ליבום כשהיא נדה לא תפטר מן הייבום, אף שנטהרת כמו אחות אשתו שאין מתייבת אף שמתה אשתו. וכתבו:

ועוד נראה לחלק דאחות אשה אע”פ שמתה אשתו אחרי כן שוב לא תזקק לייבום כיון שנפטרה שעה אחת משום שנאמר דרכיה דרכי נועם (משלי ג) כדאמר ביש מותרות (לקמן ד’ פז:) ואפי’ היכא דלא מידחייא מהאי ביתא לגמרי כגון שיש אחים אחרים אסורה לזה שמתה אשתו כדאמר בפ’ ד’ אחין (לקמן דף כז:) כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה דאין זה דרכי נועם אם יש לה להזדקק לזה שנפטרה הימנו אבל נדה דרכי נועם היא דלבעלה נמי צריכה להמתין עד שתטהר.

 

אבל בקובץ הערות בריש יבמות, אות יז, הוכיח מרשב”א יבמות דף מא ע”א שחולק על התוספות וסובר שדרכי נועם הוא היתר בפני עצמו. וכתב הרשב”א שם:

ואיכא למידק טובא דכיון שנפטרה יבמה לגמרי בקדושי אחותה א”כ היכי אמר רב בגמ’ מתה אשתו מותר ביבמתו, ואנן נמי דקי”ל כרב בהא אם מתה אשתו מותר ביבמתו… ואם כן היאך אפשר לאחר שתמות אשתו תחזור היבמה אצלו שכבר נפטרה… ואחר שנפטרה דבר תורה היאך תחזור ותאסור זיקתה לו והכתיב דרכיה דרכי נועם.

ותירץ ששמא מה שאמר רב מתה אשתו מותר בבמתו דוקא שנפלה לפני שני יבמין דלא הותרה לשוק עדיין ודמגו דאיחזיא לשני איחזיא נמי להאי. ומכל מקום מוכח ברשב”א שהכלל של דרכי נועם שייך לא רק כפירוש לכלל ששעת המיתה היא הקובעת ואם בשעת מתה אסורה ביבום תהיה אסורה לעולם. והרי לרשב”א טעם זה של דרכי נועם שייך גם במקום שבשעת מיתה היתה יכולה להתייבם, ומוכח שזה מתיר בפני עצמו.

 

וע’ מ”ש הרב לוי יצחק הלפרין, מעשה חושב ד’ סימן יח על דרכי נועם כלפי אדם שמת ובדרך נס חזר לחיים אם אשתו נשארה אשת איש, שלא ניתן לומר שאשה שלאחר שנישאת תחזור ותהיה אשת איש לראשון, משום שדרכיה דרכי נועם. ועוד שם בשו”ת מעשה חושב חלק ג’ סימן ג’ כתב לגבי מי שנולד מזרע מוקפא, האם אשת המת שנתייבמה תחזור להיות אסורה, והשתמש בסברת דרכי נועם. ויש להעיר על מה שכתב  ואכמ”ל. מכל מקום סברות אלו ניתן להאמר כאן אם נאמר שדרכי נועם הוא מתיר.

 

בקיצור פסקי נדה להרא”ש שבסוף מס’ נדה כותב גם על זה שהתורה לא אסרה יחוד עם אשתו נדה את הנימוק היחידי של מפני שהדבר קשה ליזהר מייחוד אשתו נדה ע”ש. בספר חקרי לב שם כותב עוד אופן להסביר דברי הרא”ש הנ”ל עפ”י הגמ’ ביבמות ד’ פ”ז ע”ב דאמרינן דרכיה דרכי נועם, וכתבו התוס’ בריש יבמות בד”ה ואחות אשתו דמה”ט קי”ל כל יבמה שאיני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה אינו חוזר להיתר דאין זה דרכי נועם, וה”נ י”ל דאין זה דרכי נועם שיהיה קם מן המטה אם פירסה אשתו נדה ושיהיה צריך האדם שומר בביתו ומינה דלא אסר הכתוב יחוד כזה עיי”ש

 

ובשו”ת ציץ אליעזר חלק ו’ סימן מ’ קונטרס היחוד פרק כא דן לגבי שאלת יחוד עם בן או בת מאומצים, ומוסיף כסניף סברא זו של דרכי נועם:

דבהיות דבשעה שלקחום לאימוץ עוד לא היו בגיל של איסור יחוד ובהיתר לקחום, וכך גדלו והורגלו אצלם ונתקשרו זל”ז בקשרים נפשיים בתורת חניכים ומחנכים א”כ אח”כ כשגדלו תו אין זה דרכי נועם לגזור עליהם גזירת הפרשה ולכן י”ל דבכגון יחוד כזה לא אסר הכתוב. וידעתי מה שיש גם לחלק בין הנושאים אבל סניף מיהא הוי.

 

ובחתם סופר אה”ע ח”א צג מכריע להקל מסתברת דרכי נועם בדבר שלא מצאנו לו איסור מפורש. הנדון הוא לגבי ישראל מומר שבעל אשה מישראל ונסתפק באבני מלואים (סי’ ז סעיף יז) אם אין ביאתו פוסלת לכהונה את אשתו מדאורייתא או לכה”פ מדרבנן. והחת”ס חלק עליו ופסק דאין ביאת המומר פוסלת לכהונה אפילו מדרבנן, דאם כן כהן שחלל שבת וכדומה ושב בתשובה תהיה אשתו אסורה לו משום זונה ודרכיה דרכי נועם כתיב, וכיון דלא מצינו מפורש שגזרו חז”ל כן נאמר בודאי שלא גזרו על ככה לנעול דלת בפני בעלי תשובה. אלא שכאן רק הסתמך על סברת דרכי נועם כדי לקבוע שחז”ל אמנם לא גזהו בזה מדרנן, שהרי לא מצאנו גזירה כזו.

 

בצלאל לנדוי, מוריה טו (שנה ג’ א-ב)

הנצי”ב מוולוז’יןכתב במכתב לבנו ר”ח ברלין שרצה להחמיר על עצמו ולאכול למרור את החריין: “וגם מה שדקדק בנו נ”י לאכול חריין איני מבין מדוע לא נהג עצמו בשאלאטה, כדעת רוב אחרונים שהוא חזרת, ולמאי נחמיר לאכול דבר שהוא כחרבות לגוף, והלא דרכיה דרכי נעם כתיב.

 

ע’ אגרות ראיה אגרת קע”ז

בענין שביעית: