ב”ה
הכרעה במחלוקת בית שמאי ובית הלל
שבת כא, ב
תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך.
בזמן שהיה בית דין הגדול, לא היו מחלוקות בישראל כפי שאומר הרמב”ם בהלכות ממרים, א, ד:
כשהיה בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל, אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבית דין שבעירו אם ידעו אמרו לו אם לאו הרי השואל עם אותו בית דין או עם שלוחיו עולין לירושלים ושואלין לבית דין שבהר הבית אם ידעו אמרו לו אם לאו הכל באין לבית דין שעל פתח העזרה, אם ידעו אמרו להן ואם לאו הכל באין ללשכת הגזית לבית דין הגדול ושואלין, אם היה הדבר שנולד בו הספק לכל, ידוע אצל בית דין הגדול בין מפי הקבלה בין מפי המדה שדנו בה אומרים מיד, אם לא היה הדבר ברור אצל בית דין הגדול דנין בו בשעתן ונושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו כולן, או יעמדו למנין וילכו אחר הרוב ויאמרו לכל השואלים כך הלכה והולכין להן, משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר.
ואם כן מדוע בזמן בית שמאי ובית הלל בית הדין הגדול לא הכריע את המחלוקות? (ובגמ’ שבת טו ע”א מבואר שהלל נהג נשיאותו מאה שנה לפני החורבן), והרי היה בית דין גדול גם אחר החורבן ביבנה?
הגמ’ סוטה מז, ב מתייחסת לשאלה זו בלשון קשה:
משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקת בישראל משרבו תלמידי שמאי והילל שלא שימשו כל צורכן רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות.
נראה שלמרות שהיה בית דין הגדול, לא היתה סמכות לבית הדין ולא צייתו להם, ולכן הם “זחוחי לב”.
ובגמ’ סנהדרין פח, ב, מובא דבר זה עם אותם דברים שמהם לקח הרמב”ם בהלכות ממרים:
תניא אמר רבי יוסי מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל אלא בית דין של שבעים ואחד יושבין בלשכת הגזית ושני בתי דינין של עשרים ושלשה אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה יושבין בכל עיירות ישראל הוצרך הדבר לשאול שואלין מבית דין שבעירן אם שמעו אמרו להן ואם לאו באין לזה שסמוך לעירן אם שמעו אמרו להם ואם לאו באין לזה שעל פתח הר הבית אם שמעו אמרו להם ואם לאו באין לזה שעל פתח העזרה ואומר כך דרשתי וכך דרשו חבירי כך למדתי וכך למדו חבירי אם שמעו אמרו להם ואם לאו אלו ואלו באין ללשכת הגזית ששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים ובשבתות ובימים טובים יושבין בחיל נשאלה שאלה בפניהם אם שמעו אמרו להם ואם לאו עומדין למנין רבו המטמאים טמאו רבו המטהרין טהרו משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות.
ובירושלמי חגיגה פ”ב:
בראשונה לא הייתה מחלוקת בישראל אלא על הסמיכה בלבד, ועמדו שמאי והלל ועשו אותן ארבע.
משרבו תלמידי בית שמאי ותלמידי בית הלל, ולא שימשו את רביהן כל צורכן, ורבו המחלוקות בישראל, ונחלקו לשתי כיתות. אלו מטמאין ואלו מטהרין, ועוד אינה עתידה לחזור למקומה עד שיבוא בן דוד.
הרמב”ם, בהקדמת המשנה רואה את סיבת המחלוקות לאו דוקא משום חסרון:
…אבל מי שיחשוב שהדינים שנחלקים בהם כמו כן מקובלים מפי משה, וחושבים שנפלה בהם המחלוקת מדרך טעות ההלכות, או השכחה, או מפני שאחד בהם קיבל קבלת אמת והשני טעה בקבלתו או שכח, או שלא שמע מפי רבו כל מה שצריך לשמוע – ויביא ראייה על זה מה שנאמר “משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן רבתה מחלקות בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות” – דבר זה מגונה מאוד, והוא דברי מי שאין לו שכל.
עניין זה מבואר, שכל שני אנשים, בהיותם שווים בשכל, ובעיון, ובידיעת העיקרים שיוציאו מהם הסברות, לא תיפול ביניהם מחלוקת בסברתם בשום פנים. ואם נפלה, תהיה מעוטה. כמו שלא נמצא שנחלקו שמאי והלל אלא בהלכות יחידות. וזה, מפני שדעות שניהם היו קרובים זה לזה בכל מה שיוציאו בדרך סברה. והעיקרים כמו כן המסורים לזה, כמו העיקרים המסורים לזה.
אבל כאשר רפתה שקידת התלמידים על החכמה, ונחלשה סברתם ביחס לסברת הלל ושמאי רבותיהם, נפלה מחלוקת ביניהם בעיון בדברים רבים. שסברת כל אחד ואחד מהם הייתה לפי שכלו, ומה שיש בידו מן העיקרים. ואין להאשימם בכל זאת, שלא נכריח אנחנו לשני חכמים המתווכחים בעיון, להתווכח בשכל יהושע ופנחס.
ואין לנו ספק כמו כן במה שנחלקו בו, אחרי שאינם כמו שמאי והלל, או כמי שהוא למעלה מהם, שהקב”ה לא ציוונו בעבודתו על עניין זה, אבל ציוונו לשמוע מחכמי איזה דור שיהיה, כמו שאמר “אל השופט אשר יהיה בימים ההם”.
ועל הדרכים האלו נפלה המחלוקת. לא מפני שטעו בהלכות, ושהאחד אומר אמת והשני שקר. ומה מאוד מבואר עניין זה לכל המסתכל בו. ומה יקר וגדול זה העיקר במצוות[1].
המאירי מתאר את התחלת המחלוקות כבר בזמן הבית, בפתיחה לבית הבחירה (מאירי) מסכת אבות:
ואחריו של שמעון הצדיק ע”ה הגיע זמן אנטיגנוס והיה ראשון לישיבת החכמים בזמן בית שני ולא היה לישיבתו בן זוג ומתוך כך לא נפל מחלוקת בישיבתו בזמנו אלא שכל חבריו ותלמידיו וחכמי דורו היו נמשכים אחריו ואחר דבריו ולכן לא הוזכרו מן החכמים שבימיו אחד מני אלף ואחריו היה הנשיא הממונה בדור וראש ישיבה ר”ל אב ב”ד זוג אחד ממונה על כל ענייני הנהגות הישיבות והוראות שבהם ואז הוחל זמן המחלוקת ונתמנו בתחילת הנהגה זו אחר אנטיגנוס יוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן שקבלו ממנו עם הרבה חכמים שבדורם ואחריהם יהושע בן פרחיה וניתאי הארבלי שקבלו מהם עם הרבה חכמים ג”כ… ואחריהם עלה הלל הזקן ללמוד לפני שמעיה ואבטליון ונתמנה נשיא במקום בני בתירא אז הוחל אור החכמה להחשיך וגדלו התעלומות והתחילו המחלוקות להתרבות עד שבני בתירא הוצרכו להניח כתרם להעלם מהם דרכי התורה וההקש:
ואם כמו שכתב הרמב”ם בהקדמת המשנה, השאלה היא יותר קשה: מדוע לא הכריעו על ידי בית דין הגדול. וכתב בחסדי דוד[2] על תוספתא סנהדרין פרק ז’ הלכה א’:
ודקתני שתלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן לא שנתעצלו בלימודן חלילה אלא לפי שלא היו עוד סנהררי גדולה במקומן דכתיב בהו (דברים י”ז י”א) עפ”י התורה וכו’ לא תסור וכו’ וכשהיו במקומן היו הולכין בעלי ב’ הסברות לשם והיו מכריעין ביניהם ומקיימין הסברא האמיתית ודוחין הסברא האחרת והיו צריכין לקבל מהם כי החולק נעשה זקן ממרא וזה היה שמוש חכמים אבל כשלא היו סנהדרי גדולה בטל זה השמוש. וכך מתבאר מדברי הרמב”ם ז”ל בפ”א בה’ ממרים ה”ד ע”ש, ולכך היה כל אחד מן החכמים מחזיק בסברתו ומזה נתרבו המלוקות בחכמי המשנה.
לדעתו כשסנהדרין גלתה מלשכת הגזית, בטלה סמכותה לענין ההלכה. ואם כן לכן לא יכלו להכריע במחלוקות.
אבל בספרי דבי רב, על הפסוק בדברים פרק יז פסוק ט (פרשת שופטים):
וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט.
כותב ספרי דברים פרשת שופטים פיסקא קנג:
ובאת, לרבות בית דין שביבנה
הרי שיש דין הוראה גם לבית דין שביבנה ולכאורה צריך להיות גם דין זקן ממרא על בית דין שביבנה שהרי גם על בית דין זה דברה תורה. והביא הרב דוד פארדו בפירושו על סיפרי דבי רב:
ובאת לרבות כו’ כתב מוהד”ס [סוליאמן, מזמן האר”י] פירושו שמחוייבין לעשות כפי הוראתן אבל אין חיוב מיתה אלא על הוראת ב”ד הגדול שבירושלם כדקחני לקמן ע”כ. והא דנקט יבנה לפי שבזמן החרבן גלו שם סנהררי גדולה כנראה במסכת ר”ה לא א, ואע”ג דעיקר קרא בב”ד הגדול שבלשכת הגזית משתעי מ”מ מדשני קרא בדבוריה ונקט ובאת ולא נקט בלשון עלייה כמו אירך שהרי מפתח העזרה ללשכת הגזית שהיתה מעזרה עצמה שייך נמי לשון עליה שהרי כל הר הבית והעזרות עד האולם היה בדרך עלייה מזה למדו דאפילו אם גלו ב”ד הגדול ממקומן בענין דלא שייך בהו לשון עלייה אפ”ה חייבין לשמוע להן אבל מיתה ליכא לממרא כדלקמן שהמקום גורם.
ובירחון “שמעתתא דמר” מבית מדרשו של ראש ישיבת גור הגר”ש אלתר שליט”א, תשרי תשפ”ה יישב את הסתירה בדברי הר”ד פארדו וכתב שקודם שגלתה סנהדרין היו צריכים חכמי ישראל לקבל מהם על כורחם, כי החולק נעשה זקן ממרא, מה שאין כן בזמן שמאי והלל לא היה עונש מיתה אף שמדינא היו חייבים לשמוע להוראתן בכל מקום שהם.
וכתב הר”א וסרמן הי”ד בקובץ שעורים קונטרס דברי סופרים סימן ב:
ונראה מדברי הרמב”ם שהסכמת כל חכמי ישראל או רובן יש להן הכח של ב”ד הגדול וחייבין כל ישראל לשמוע להן כמו לב”ד הגדול ואף דבב”ד הגדול גופא קיי”ל שהמקום גורם ואם מצאן בבית פאגי והמרה עליהן פטור היינו דגזה”כ הוא דכשאינן במקומן אינן נחשבין לב”ד של כל ישראל שהרי אינן אלא שבעים ואחד והם מיעוטא דמיעוטא נגד כל חכמי ישראל ורק כשהם במקומם בלשכת הגזית אז הם ב”ד של כל ישראל וכמו בב”ד של שבט צריך אותו השבט לשמוע לב”ד שלו כן ה”נ כשב”ד הגדול יושבין בלשכת הגזית הן ב”ד על כל ישראל וכל ישראל חייבין לשמוע להן אף ששאר חכמי ישראל גדולין מהן הרבה במנין או אפשר גם בחכמה מכל מקום גזה”כ הוא שאי אפשר לחלוק על ב”ד הגדול בשום אופן והחולק עליהם חייב מיתה אבל כשאינן במקומן אין להם אותו הכח אלא הרי הן בכלל כל חכמי ישראל ואם החולקין עליהן היו רוב בטלו במיעוטן.
לדעתו חיוב מיתה על זמן ממרא הוא רק על בית דין בלשכת הגזית, אבל אף שחיוב לשמוע יש בכל בית דין, אבל אם ב”ד הגדול לא במקומן הרי הם כמו שאר חכמי ישראל ואם החולקין עיהםהיו רוב, בטלו במיעוטן. ועדיין קשה על בית דין שהיה בזמן הבית, שהרי בית שמאי היום כמאה שנה לפני החורבן, כדברי הגמרא בשבת דף טו ע”א ואילו ארבעים שנה קודם החורבן גלתה סנהדרין וישבה בחנויות כדי שלא ידונו דיני נפשות, כמבואר שם.
החזון איש בהגהותיו לקונטרס דברי סופרים של הר”א וסרמן, אות ג’, כתב על שאלה זו, בתירוץ ראשון:
ויש לעיין אם כן היו כל חכמים כפופין לבי”ד הגדול ולמה נחלקו התנאים. וי”ל דאה”נ אי היו עומדין למנין היו נוהגין כסנהדרין אבל לא עלתה בידם לעמוד למניו שהיו הסנהדרין מפוזרין מפני עול הגלות וצרות המלכות והיו גזרות על עסק התורה ועל הסמיכה ואף אם היו עומדין למנין לא היה מועיל אלא לדורם.
וע’ בירחון שמעתתא דמר, בדברי החזון איש בתירוץ שני ועוד.
ובספר שו”ת שאילת דוד[3] מקור בית אב להלכה ודרכי ההוראה – ציונים מאמר ב, הביא את דברי הרמב”ם הנ”ל שכותב שבזמן הסנהדרין לא היתה מחלוקת בישראל ורק “משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל”:
והנה כל דברי הרב ז”ל הם גמרא סנהדרין דף פ”ח ב’ אלא שהגמרא אמרה משרבו תלמידי שמאי והלל והרב ז”ל שינה וכותב משבטלה סנהדרין.
ולכאורה קשה בימי תלמידי ב”ש וב”ה שהי’ אז הסנהדרין איך עמדה מחלוקת בישראל למה לא הכריעו הסנהדרין המחלוקת כאחד מהתלמידים.
וצ”ל דהסנהדרין היו מתלמידי שמאי והלל והיו מחצה על מחצה ולא יכלו לבוא לכלל הכרעה בשום אופן דבציר לבייהו מחמת צרות המלחמות שבסוף בית שני וכאמרם בירושלמי דחגיגה על מנחם חבירו של שמאי שיצא לעבודת המלך עם שמונים תלמידים לבושי סריקין של זהב מפני מלכות יון הרשעה שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירתם שאמרו להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל ולא יכלו לבוא לידי בירורי הדעות וכן במחלוקת שמימות הזוגות ואילך דבציר לבייהו כאמרם בתמורה דף ט”ז ג”כ לא יכלו לבוא לידי הכרעה ברורה והסנהדרין שבדורות האלו לא יכלו להכריע בזה ולא ידעו כלל אם כזה ר”ל אם כהנשיא או כהאב בית דין ששניהם המופלאים בסנהדרין וכיון שלא יכול כל אחד לסלק את חבירו בתשובותיו לכן נשאר הדבר ספק בלא הכרעה ודוק בזה:
ולאור הדברים מובנת התוספתא בעדיות א, המתארת את העובדה שחכמי יבנה הבינו שאחר החורבן תהיה בעיה של סמכות, ולכן קבעו את הכללים של פסיקת ההלכה:
כשנכנסו חכמים לכרם ביבנה, אמרו: עתידה שעה שיהא אדם מבקש דבר מדברי תורה ואינו מוצא, מדברי סופרים ואינו מוצא, שנאמר (עמוס ח) (לכן) “הנה ימים באים נאם ה’… ישוטטו לבקש את דבר ה’ ולא ימצאו”. “דבר ה”‘ – זו נבואה, “דבר ה”‘ – זה הקץ, “דבר ה”‘ – שלא יהא דבר מדברי תורה דומה לחברו. אמרו נתחיל מהלל ומשמאי…
לעולם הלכה כדברי המרובין. לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובין, אלא שמא הוצרך להן שעה, ויסמכו עליהן. וחכמים אומרים, לא הוזכרו דברי יחיד בין המרובין, אלא מתוך שזה אומר טהור, וזה אומר טמא כדברי ר’ אליעזר, יאמרו לו: כדברי ר’ אליעזר שמעת.
נשאל לחכם וטימא לו – לא ישאל לחכם אחר. היו שניים, אחד אוסר ואחד מתיר, אחד מטמא ואחד מטהר, אם יש חכם אחר – נשאלין לו. ואם לאו, הולכין אחר המחמיר. ר’ יהושע בן קרחה אומר: דבר מדברי תורה – הולכין אחר המחמיר, מדברי סופרים – הולכין אחר המקל.
ובירחון שמעתתא דמר הנ”ל, סיים:
מדברי מחברי זמנינו נציין לספר משנת יעב”ץ (ז’ולטי, או”ח סי’ ה’ ס”ק ה’) דב”ש וב”ה היה לכל אחד מהן בי”ד של ע”א לעצמו, ועל כל אחד מהן היה תורת בי”ד הגדול שביבנה, לכן לא היה אפשר להכריע מחלקותן. והיטב השיג עליו הרמ”מ כשר (נועם קובץ ז’ עמ’ דש, בהערה) דאין שייך תרי סנהדי גדולה כמו שאין שייך תרי ‘חד בדרא’, עיי”ש.
ראה שם מר’ יהודה רוזנברג, אתר דעת.
[1] וראה דברי הר”ן על סיבות המחלוקת, וכתב בדרשת הר”ן דרוש שביעי (ע’ קי”ד):
ועכשיו נשארה השאלה השנית איך יהיה ספק במה שהשיגו מהש”י, אבל אגדה זו מתפרשת על הדרך שכתבנו, כי עם היותם יודעים ש”ספק טהור” על דרך האמת, היו אומרים טמא, שמאחר שהכרעת התורה נמסרה להם בחייהם ושכלם היה מחייב לטמא, היה מן הראוי שיהיה טמא אע”פ שהוא הפך מן האמת, שכן מחייב השכל האנושי, והשאר אע”פ שאומרים אמת אין ראויין לעשות מעשה כן בדרכי התורה, כמו שלא טהרו בעל מחלוקתו של רבי אליעזר אע”פ שנתנה עליהם בת קול מן השמים שהלכה כדבריו. ולא נסתפק להם שהענין מאת הש”י כמו שלא סופק על אלו, ואעפ”כ אמרו. לא בשמים היא. ולפיכך אמרו מאן נוכח נוכח רבה בר נחמני. ולא באתה אליו ההכרעה מן האמת, כי לא נסתפקו בזה כמו שכתבנו, אלא שהכריע ששכל האדם מחייב כפי התורה והמדות שהיא נדרשת בהם לטהר. ומה שהיו מטמאים לא היה רק מקוצר שכלם בערך השכל האנושי, או מהתרשלם בלמוד התורה בחייהם. ואמנם אם ירבו [המטמאים] על רבה בר נחמני שהיה מטהר, אע”פ שהו מסכים לאמת יותר מהם, לא יעשה המרובים מעשה לטהר על פי סברת היחיד. לפיכך צותה התורה שהכרעת המרובים תכריע, והיחיד מצווה לעשות כהסכמתם, אע”פ שהטו יודע שהם בלתי מסכימים אל האמת. שכך צוהו הש”י באמרו. לא תסור.
[2] רבי דוד חיים פַּארְדוֹ כינויו בספרי האחרונים הרד”פ (ראש חודש ניסן א’ בניסן תע”ח, 1718, ונציה – י”ב בסיוון תק”נ, 1790, ירושלים) היה פרשן ספרות חז”ל, ראש ישיבה, פוסק ומשורר.
[3] הרב דוד פרידמן מקרלין (י”ח באדר ה’תקפ”ח, 1828 – ד’ באדר ה’תרע”ה, 1915) היה מגדולי הפוסקים של יהדות ליטא בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, התפרסם בין היתר על תמיכתו בחיבת ציון והשתתפותו בוועידת קטוביץ.