מצוה חביבה מוכר כסותו

ב”ה

נר חנוכה מצוה חביבה, הטעם שחנוכה לא נמצאת במשנה, ודין מוכר כסותו לנר חנוכה.

כתב הרמב”ם בהלכות חנוכה פרק ד’:

הלכה יב: מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו, אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק.

הלכה יג: הרי שאין לו אלא פרוטה אחת ולפניו קידוש היום והדלקת נר חנוכה מקדים לקנות שמן להדליק נר חנוכה על היין לקידוש היום הואיל ושניהם מדברי סופרים מוטב להקדים נר חנוכה שיש בו זכרון הנס.

מה ההדגשה שמצות נר חנוכה “מצוה חביבה היא עד מאד”, ויתר על כן קשה, שמשמע שמוכר כסותו ולוקח שמן זה משום שזו מצוה חביבה.

ויש גם נפ”מ הלכתיות מכך שנר חנוכה היא מצוה חביבה:

לשון זה שמצות חנוכה היא מצוה חביבה, מצאנו בעוד ראשונים: בתוספות סוכה מו ע”א לגבי ברכת הרואה כתבו התוספות:

הרואה נר של חנוכה צריך לברך – בשאר מצות כגון אלולב וסוכה לא תקינו לברך לרואה אלא גבי נר חנוכה משום חביבות הנס וגם משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה.

וכן ברא”ש פסחים פ”א סי’ י’ כתב הרא”ש לאחר שמביא א שיטת הריב”א שבמצות שאפשר לעשות על ידי שליח מברך “על”, הסביר את היוצאים מן הכלל וכתב לגבי נר חנוכה שמברכים “להדליק” אף שאפשר על ידי שליח:

וריב”א היה מחלק דמצוה דאפשר לעשות ע”י שליח מברך על אבל מצוה שהוא בעצמו צריך לעשותה צריך לברך בלמ”ד… ולהדליק נר של חנוכה אף על גב דאפשר לעשות ע”י שליח אורחא דמילתא הוא שכל אדם מדליק בביתו מפני חביבות הנס.

וכן תוספות שבת דף מד ע”א:

ואומר ר”י דנר חנוכה עיקרו לא להנאתו בא אלא לפרסומי ניסא ומשום חביבותא דנס אינו מצפה שיכבה אלא מקצה לגמרי למצוה אבל נר שבת להנאתו בא יושב ומצפה שיכבה ולכך מותר.

ומשום שזו מצוה חביבה, אפשר לענות על השאלה ששואלים רבים, מדוע אין “מסכת חנוכה” במשנה. המקום היחיד שחנוכה הוזכרה במשנה היא במסכת בבא קמא פ”ו מ”ו:

גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל הגמל חייב הניח חנוני נרו מבחוץ החנוני חייב רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור.

בקובץ ישורון (ח”ד אלול תשנח עמ’ רלח) הובאה הקדמתו של רבי אברהם בן הגר”א לאגדת בראשית. וכתב שם:

שמעתי ממר אבא הגאון זצללה״ה שממנין שבע מסכתות קטנות, היה עוד מסכת תפלין ומסכת מזוזה ומסכת חנוכה, ולא ביאר לי בפירוש מי הביאם”.

ובהערת העורך שם כתב “גם בהקדמתו לס׳ רב פעלים כתב ״שמעתי מאדוני אבי הגאון נ״י (אביו היה אז בחיים) שהשבע מס׳ קטנות המה חוץ מאשר נמצא לנו והן מס׳ תפלין ומס׳ חנוכה ומס׳ מזוזה ולא ביאר לי מי הביאם״…והנה מסכת תפלין ומסכת מזוזה שניהם נדפסו ע״י ר׳ רפאל קירכהיים בין שבע מסכתות קטנות אבל מסכת חנוכה לא נדפסה.

ספר ‘טעמי המנהגים’ (אות תתמז) מביא בשם ה’חתם סופר’, שהסיבה הינה משום שלרבי יהודה הנשיא הייתה ביקורת על החשמונאים על שלקחו את המלוכה מבית דוד. וכבר הרבה כתבו שדברים אלו לא יתכנו, ראה מ”ש הרב דוד קוסמן על זה, וכן הרב אבינר, וראה גם את מה שכתב הרב נריה זצ”ל בספר צניף מלוכה ע’ 177 ואילך שכתב שלא מצאנו בשום מקום דברים אלו בשם החתם סופר ואין להם טעם וריח.

בכמה ספרים מובא תירוץ על פי פירוש המשנה לרמב”ם מסכת מנחות פרק ד משנה א:

והרי המשנה לא קבעה למצות אלו [ציצית תפילין ומזוזה] דברים מיוחדים הכוללים את כל משפטיהם כדי שנפרשם, וטעם הדבר לדעתי פרסומן בזמן חבור המשנה, ושהם היו דברים מפורסמים רגילים אצל ההמונים והיחידים לא נעלם ענינם מאף אחד, ולפיכך לא היה מקום לדעתו לדבר בהם, כשם שלא קבע סדר התפלה כלומר נוסחה וסדר מנוי שליח צבור מחמת פרסומו של דבר, לפי שלא חבר סדור אלא חבר ספר דינים.

לכן מצות נר חנוכה כיון שהיא חביבה, היתה רגילה אצל האנשים ולא הוצרך לעשות מסכת בשבילה כפי שלא הוצרך לכתוב מסכת לציצית ותפילין. (השאלה בשדי חמד חנוכה אות ז’, התירוץ בספר שואלין ודורשין, הרב אליהו שלזינגר).

כעין הדברים הללו כתב גם החתם סופר בחידושיו למסכת גיטין (עח ע”א ד”ה כנסי), לגבי לשונות הנצרכים באמירת הגט, שאין לתמוה מדוע לא נזכרו במשנה (עי”ש):

שהרי בשום מקום במשנה לא נזכר שיניח אדם תפילין ושבגד של ד’ כנפות חייב בציצית, אלא תפלה של ראש אינו מעכב של יד ותכלת אינו מעכב לבן, ולא תנן חייב אדם להדליק נר חנוכה, אלא גץ שיוצא רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור, ונר חנוכה גופא היכי הוזכר במשנה? אלא רגילים היו בכך ולא הזכיר, הני נמי לשונות הללו.

נראה שהחת”ס מסתמך על דברי הרמב”ם בפירוש המשניות. תשובה מעין זו התפרסמה גם בספרים שונים^[1].

אבל מסתבר טעמו של החיד”א בספרו “דברים אחדים” (דרוש ל”ב לשבת חנוכה, ליוורנו תקמ”ח):

ואני שמעתי דנזרקה מפי חבורה חקור דבר, אמאי רבינו הקדוש לא שנה במשנה דיני חנוכה, כי אם כלאחר ידו במגילה ‘בחנוכה בנשיאים’ וכיוצא. ובקמא [מס’ ב”ק], ‘אם היה נר חנוכה פטור’. והיה לו לשנות לפחות פרק אחד מדיני חנוכה.

ובו בפרק נענה הרב החסיד כמהר”ר יוסף בן סמון זלה”ה, ואמר דמגילת תענית נשנית קודם המשנה, וכדתנן במתניתין פ”ב דתענית, כל הכתוב במגילת תענית דלא למספד וכו’, וכבר במגילה תענית קתני דיני חנוכה, והם הבריתות שהביאו בש”ס, ומשום הכי לא הוצרך רבינו הקדוש לשנות דיני חנוכה, עכ”ד. ומאחר דבמגילת תענית שנינו טעם ח’ ימים והדלקת נרות, מה זה היה לראשונים ואחרונים להקשות ולתרץ וליתן טעמים …

בנוגע לשאלה מדוע העני מוכר כסותו, ולכאורה הרי זה יותר מחומש שמבואר שצריך לתת עבור מצוות, נושא זה נדון באחד השעורים הקודמים. הבאנו את המשנה ברורה בביאור הלכה סי’ תרנ”ו שרצה לומר שלא לתת יותר מחומש זה במצוה ביותר משוויה, אבל כדי שוויה חייב “אבל כל מצוה שיכול להשיגה בשויה חייבה התורה לכל ישראל אם יש לו אף מעט וכההיא דקדושין הנ”ל ורק באין לו פטור…”. אלא שכתב המשנה ברורה בביאור הלכה שם, שפשטות הפוסקים ש”שאין מחוייב לפזר הון רב לשום מצוה בכל אופן ואף שיש לו עדיין הון ורק עד חומש לכל היותר כמו לענין צדקה”.

ובערוך השולחן סי’ תרע”א סעיף ב’ כתב הטעם שצריך לתת יותר עבור נר חנוכה:

ונראה דבנר חנוכה וד’ כוסות אין שיעור להוצאתן דאע”ג דבכל המצות יש שיעור עד שליש במצוה כמ”ש בסי’ תרנ”ו לעניין אתרוג או חומש כמ”ש שם מ”מ אלו שהם פירסומי ניסא וחייבו לעני למכור כסותו שוב אין שיעור לדבר ויש מי שאומר דגם כאן אל יבזבז יותר מחומש [פמ”ג] ולא נראה כן [וכ”כ הגרע”א] רק באמת לא שכיח זה וההוצאה קטנה בזה אך לדינא נראה כמ”ש:

ז”ל רע”א, נדפס בשולחן ערוך החדש עוז והדר על דברי הפרי מגדים במשבצות זהב תרע”א, ג שבנר חנוכה לאל צריך לתת יותר מחומש אם עונשים ממון על הדלקת הנר:

עיין במשבצות הזהב על הט”ז ס”ק ג’ שכתב כמו באתרוג אל יבזבז יותר מחומש הוא הדין נר חנוכה ע”ש ולענ”ד לא משמע כן דהא עני המחזיר על פתחים מוכר כסותו ולעני כזה נראה דכסותו הוא בכלל הון רב ואפשר יותר משליש שבנכסיו אלא על כרחיך דמשום פרסום הנס החמירו יותר חז”ל ממצות עשה וכן משמע ממה שכתב המג”א סימן תרנ”ו ס”ק ז’ בשם הרש”ל.

ואם נאמר שמוכר כסותו הוא משום פרסומי ניסא, עדיין קשה מה שכתב המשנה ברורה בסי’ תרנ”ו:

ואגב אעורר פה במה שהיה קשה לי על מה שהעתיקו הע”ת והא”ר בסימן כ”ה ראיה מירושלמי שאין מחוייב לחזור על הפתחים כדי לקנות תפילין וכדומה שאר מצות והלא קי”ל דעל נר חנוכה וד’ כוסות צריך לשאול על הפתחים כדי לקיימם אף שהם רק מצות דרבנן וכ”ש בענינינו ואפילו אם תאמר דמשום פרסומי ניסא תקנו רבנן כן מה יענה בהא דקיי”ל לעיל בסימן רס”ג ס”ב דלנר שבת שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק הנר שזה בכלל עונג שבת הוא והלא עונג שבת הוא רק מ”ע מדברי קבלה כמו שנאמר וקראת לשבת עונג ותפילין ושופר וכה”ג הוא הכל מ”ע של תורה וחפשתי ומצאתי קושיא זו בספר מור וקציעה ע”ש שהאריך ונשאר בקושיא… ואפילו את”ל דאין הדין שיצטרך לחזור על הפתחים להשיג מעות לקנות תפילין אבל עכ”פ מחוייב לחזור ולבקש מישראל שישאול לו תפילין לקיים המ”ע.

הרי שהמשנה ברורה הסתפק בשאלה האם צריך למכור כסותו בכל דבר.

אבל על השאלה מדוע בנר שבת צריך לחזר על הפתחים, אפשר לומר כמו שכתב האור שמח הלכות שבת פרק ה’ הלכה א’, ולפי זה דין מוכר כסותו יהיה רק לגבי נר שבת ולא לגבי מצוות אחרות:

מהא דאמרו פסחים קי”ב ע”א^[2] דאף על גב דאמר ר”ע עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, בכל זאת בד’ כוסות משום פרסומי ניסא לא יפחתו לעני יעוי”ש, ואמרו (שבת כג, ב) דנר ביתו עדיף מנר חנוכה, אף על גב דבנר חנוכה הוי פרסומי ניסא, שלום ביתו עדיף, כ”ש דמשום שלום ביתו שואל על הפתחים, וברור.

אם כן אין ראיה מנר שבת לגבי מצוות אחרות כיון שבנר שבת יש שלום בית וזה עדיף מפרסומי ניסא.

לגבי קשר בין החביבות ל”מוכר כסותו”, ראה שו”ת הריב”ש סימן קיא בדברי השואל:

עוד כתבת ידוע הוא שכל אחד מישראל חייב במצות נר חנוכה אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ימכור כסותו יען המצוה חביבה וא”כ כל אחד חיי’ להדליק ולברך בביתו.

ומבואר שצריך למכור כסותו, משום שמצוה חביבה היא עד מאוד.

צריך לבדוק את הקשר שבין החיוב למכור כסותו, לבין מצוות דרבנן אחרות שבהם מוזכר חיוב העני. בשלש מצות דרבנן מצאנו שצריך לקחת מן הצדקה: לגבי נר חנוכה, לגבי ארבע כוסות כתב הרמב”ם בהלכות חמץ ומצה פרק ז’ הלכה ז’:

ארבעה כוסות של יין, אין פוחתין מהם, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבעה כוסות, שיעור כל כוס מהן רביעית.

וכן כתב הרמב”ם לגבי נר שבת בהלכות שבת פרק ה’ הלכה א’:

…ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת, אפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר שזה בכלל עונג שבת.

מתוך דברי המגיד משנה משמע שדינם שווה. המגיד משנה בהלכות מגילה וחנוכה פ”ד הי”ב:

ומ”ש רבינו אפילו אין לו מה יאכל וכו’. נראה שלמדו ממה שנתבאר פ’ ז’ מהלכות חמץ ומצה שאפילו עני שבישראל לא יפחות מד’ כוסות והטעם משום פרסומי ניסא וכ”ש בנ”ח דעדיף מקדוש היום כמו שיתבאר בסמוך:

אבל הלחם משנה טוען כנגד המגיד משנה שאין זה קל וחומר:

כתב ה”ה וכ”ש בנר חנוכה דעדיף מקדוש היום. וקשה דמאי כ”ש הוא זה אי אמרינן חנוכה עדיף מקדוש היום היינו דחנוכה הוי פרסומי ניסא כדאמרינן בגמרא משא”כ בקדוש היום אבל ד’ כוסות דאיכא בהו פרסומי ניסא כדכתב ה”ה ז”ל ודאי דהוי כמו חנוכה וא”כ לא היה לו לה”ה ללמוד הדין מכל שכן אלא מהוא הדין וצ”ע:

ובאבני נזר או”ח תקא ענה על זה, אחר שהסביר שלדעתו גם קידוש יש בו פרסומי ניסא של בריאת העולם:

כיון דנר חנוכה קודם לקידוש. על כרחין דתלוי בפרסום לאחרים דוקא. ואם כן נר חנוכה שמניחה על פתח ביתו מבחוץ שמפרסם לכל. ודאי קל וחומר מארבע כוסות שאין הפרסום רק לבניו ובני ביתו לבד:

דברי הרמב”ם הובאו בשו”ע סימן תרע”א סעיף א’:

צריך ליזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק.

וכתב המשנה ברורה בביאור הלכה שם:

הרה”מ כתב דהרמב”ם למד כן מדין ד’ כוסות דזה וזה הוי משום פרסומי ניסא ולפ”ז נראה דהגבאים מחוייבים ליתן לו נרות להדליק כמו בד’ כוסות מיהו אם לא נתנו לו צריך לעשות כמו שכתוב בשו”ע וכן הדין בד’ כוסות מיהו נראה דאין צריכין ליתן לו כ”א נר אחד בכל לילה דהיינו נר איש וביתו דיותר הוי מן המהדרין ואין חיוב ליתן לו [חמד משה]:

במחצית השקל סימן רס”ג סק”ה ציין לסימן תרע”א, שצריך למכור כסותו לצורך נר חנוכה, וכתב דמאחר שנר שבת עדיף מנר חנוכה כל שכן שצריך למכור כסותו לצורך נר שבת עיי”ש.

הבנה שונה לגמרי בדין מכירת כסותו, כתב הטור בסימן תפג:

ולא יפחתו לו מד’ כוסות וצריך למכור מה שיש לו לקיים מצות חכמים ולא יסמוך על הפת שאם קיים כוס אחד לא קיים הג’ לכן ימכור מה שיש לו ולהוציא הוצאות עד שימצא יין או צמוקים כמו שאדם צריך לחזר אחר לולב ואתרוג

לדעת הטור דין שימכור עבור המצוה, אינו דין מיוחד בנר חנוכה או בארבע כוסות, אלא הוא דין בכל המצוות. (ובנוגע לשאלת הבזבוז יותר מחומש, דברנו על זה באחד השעורים הקודמים, וע’ ביאור הלכה תרנ”א שכדי שוויו צריך להוציא מכל מקום ואכ”מ) זה יכול להיות מובן על פי מה שכתבנו בשם ביאור הלכה למ”ב שבשווי המצוה צריך לתת כל מה שיש לו.

אבל נראה ללכת בדרך שונה:

הרמב”ם חילק בין שלשת דברים אלו, נר חנוכה, ארבע כוסות, ונר שבת. בנר חנוכה כתב “אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל^[3] או מוכר כסותו”, ולא כתב “שואל על הפתחים” כפי שכתב בנר שבת. לגבי ארבע כוסות כתב הרמב”ם: “לא יפחתו לו מארבעה כוסות”, ואילו לגבי נר שבת כתב: “שואל על הפתחים”. שינוי נוסח זה אומר דרשני.

כדי להבין יש להביא כמה יסודות בענין חיוב צדקה:

1. דין כדי צרכו, רמב”ם הלכות מתנות עניים פ”ז ה”ג:

לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו, אם אין לו כסות מכסים אותו, אם אין לו כלי בית קונין לו, אם אין לו אשה משיאין אותו, ואם היתה אשה משיאין אותה לאיש, אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו, ומצווה אתה להשלים חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו.

1. דין התמחוי, רמב”ם הלכות מתנות עניים פ”ט ה”א:

כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזירין על העם מערב שבת לערב שבת ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו, והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעה ימים, וזו היא הנקרא קופה.

1. דין עני המחזר על הפתחים רמב”ם הלכות מתנות עניים פ”ז ה”ז:

ועני המחזר על הפתחים אין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נותנין לו מתנה מועטת, ואסור להחזיר את העני ששאל ריקם ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם.

יש לומר שלגבי נר חנוכה מוכר כסותו כוונת הרמב”ם שאינו מקבל מן התמחוי, כיון שהרמב”ם אומר שלוקח שמן ונרות, ואולי כוונתו נרות בלשון רבים למהדרין, (אמנם יתכן שלוקח שמנה נרות לשמנה ימים), ומהדרין לא יתנו לו מן התמחוי, ולכן ע”כ מוכר כסותו ומן הצדקה לא חייבים לתת לו למהדרין. וכן כתב אור שמח הלכות מגילה וחנוכה פ”ד הי”ב

[יב] ולוקח שמן ונרות כו’. פירוש גם לההדור והתוספות, וזה שאמר להוסיף בשבח כו’.

גם האור שמח הבין שהעני לוקח גם להידור, אלא שדייק מהרישא של דברי הרמב”ם “להוסיף בשבח”.

לכן בנר חנוכה מוכר כסותו, כיון שלא חייבים לתת לו צדקה בשביל זה ובודאי שלא יקח מן התמחוי בשביל זה, כיון שהתמחוי הוא רק מוצרי מזון, ואולי מטעם זה בלבד אינו לוקח מן התמחוי.

לגבי נר שבת, שואל על הפתחים, משום שזה נכלל בכלל צדקה וזה די מחסורו אשר יחסר לו, כיון שנר שבת הוא מיועד לעונג שבת, צריך לתת לו צדקה בשביל זה, אבל לא מן התמחוי שמיועד למזון.

רמב”ם שבת פרק ל’ הלכה ז’:

איזה הוא עונג זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת הכל לפי ממונו של אדם, וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח, ואם אין ידו משגת אפילו לא עשה אלא שלק וכיוצא בו משום כבוד שבת הרי זה עונג שבת, ואינו חייב להצר לעצמו ולשאול מאחרים כדי להרבות במאכל בשבת, אמרו חכמים הראשונים עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות.

ובהלכה י’ כתב: “אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג הוא לה, והוא שהיתה ידו משגת” ולכן לעונג שבת אין לוקח מן התמחוי, אבל שואל על הפתחים משום די מחסורו.

וראה דרך אחרת אצל הרב רבינוביץ זצ”ל בפירושו יד פשוטה.

מכל מקום לגבי נר חנוכה, כיון זה הידור, לא לוקח מן התמחוי ולא מן הצדקה שלא חייבים לתת לו להידור, ולכן משום חביבות המצוה מוכר כסותו. וצריך טעם חביבות, כדי לחייב אותו בהידור המצוה.

1. עיין גם: שו”ת דברי ישראל (ח”ב ליקוטי תשובות סי’ קיב-קיג), בית נפתלי (סי’ כח), יד יצחק (ח”ג סי’ רצד) ועוד. ↑
2. “ואפילו מן התמחוי וכו’ פשיטא לא נצרכא אלא אפילו לרבי עקיבא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות הכא משום פרסומי ניסא (מודי)”. ↑
3. היינו משכיר את כסותו, ומהכסף קונה נרות. ויש אומרים ששואל על הפתחים. וכן נראה לפי מה שהסברנו. ↑