ב”ה תשרי תשפ”ה
היחס שבין התמידים והמוספים וסדר העבודה
שני סוגי קרבנות מקריבים ביום הכפורים: תמידים ומוספים כמו בכל המועדים וכן קרבנות של סדר העבודה.
בפרשת אמור מוזכר אישה לה’ ( ויקרא כג פסוקים כ”ג – כ”ז). בפרשת פנחס מוזכרים קרבנות המוספים, פר, ואיל לעולה, שבעה כבשים, שעיר חטאת וקרבן התמיד (במדבר פרק כ”ט, פסוקים ז-יא):
ובעשור לחודש השביעי הזה, מקרא קודש יהיה לכם, ועיניתם, את נפשותיכם; כל מלאכה, לא תעשו. והקרבתם עולה לה’, ריח ניחוח פר בן בקר אחד, איל אחד; כבשים בני שנה שבעה, תמימים יהיו לכם. ומנחתם, סולת בלולה בשמן, שלושה עשרונים לפר, שני עשרונים לאיל האחד. עישרון עישרון, לכבש האחד, לשבעת, הכבשים. שעיר עיזים אחד, חטאת; מלבד חטאת הכיפורים ועולת התמיד, ומנחתה ונסכיהם.
בפרשת אחרי מות מוזכרים פר לחטאת ואיל לעולה (פרק טז פסוק ג’ ושני שעירים ואיל לעולה (פסוק ה’)
וידבר ה’ אל משה, אחרי מות שני בני אהרון, בקורבתם לפני ה’ וימותו. ויאמר ה’ אל משה, דבר אל אהרון אחיך, ואל יבוא בכל עת אל הקודש, מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון, ולא ימות, כי בענן, איראה על הכפורת. בזאת יבוא אהרון, אל הקודש: בפר בן בקר לחטאת, ואיל לעולה. כתונת בד קודש ילבש, ומכנסי בד יהיו על בשרו, ובאבנט בד יחגור, ובמצנפת בד יצנוף; בגדי קודש הם ורחץ במים את בשרו, ולבשם. ומאת עדת בני ישראל, ייקח שני שעירי עיזים לחטאת, ואיל אחד, לעולה.
אם כן הקרבנות המיוחדים לעבודת יום הכפורים הם חמש: פר ואיל של אהרון ושני שעירים ואיל משל ישראל.[1]
ברמב”ם התמידים והמוספים וסדר העבודה אינם באותן הלכות: הקרבנות של סדר העבודה הם בהלכות עבודת יום הכפורים, ואילו בהלכות תמידים ומוספים הביא הרמב”ם את המוספים של יום הכפורים עם שאר המוספים.
הרמב”ם כותב שסך הקרבנות הקרבים ביום זה הם חמשה עשר, אף שלפי החשבון יש שבעה עשר, אבל יורד כאן האיל המשותף למוספים ולסדר העבודה, ע’ להלן, ושעיר המשתלח שלדעת הרמב”ם אינו קרבן, או שאף אם נחשוב את זריקתו לעזזאל כקרבן, אבל אינו מוקרב על המזבח.
כתב הרמב”ם בהלכות תמידים ומוספים פרק י’ הלכה ב’:
ועוד מקריבין הצבור שעיר חטאת והוא נשרף שבן זוגו שעיר המשתלח.
ולכאורה מדוע הרמב”ם מזכיר את שעיר זה שאינו שייך למוספים בהלכות תמידים ומוספין? התשובה היא שגם התורה בפרשת פנחס כותב “מלבד חטאת הכפורים”. הרי שגם התורה היתה צריכה להדגיש שיש עוד שעיר.
יש קרבן אחד המחבר בין סדר העבודה לקרבנות המוספים וזה האיל של המוספים:
גמ’ יומא ע’ ע”ב:
תניא רבי אומר איל אחד האמור כאן הוא האמור בחומש הפקודים. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר שני אילים הן אחד האמור כאן ואחד האמור בחומש הפקודים.
להלכה אף שהאיל נעשה בבגדי זהב והוא האמור בפרשת המוספים, הוא שייך לסדר העבודה. וע’ ראיות מלשון הרמב”ם שהפריד אותו מהמוספים (על פי חידושי הגרי”ז על הרמב”ם), בפ”ב הלכה ב’ כתב:
ומקריב שעיר חטאת של מוסף היום ואילו ואיל העם.
וכן בפרק ד’ הלכה ב:
ועושה השעיר הנעשה בחוץ שהוא מכלל קרבנות מוסף היום ומקריב אילו ואיל העם שנאמר ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם”. ולא כתב איל ושעיר הנעשה בחוץ שהם מכלל קרבנות המוסף.
ומאידך בפרק ה’ הלכה ג’ כן צירף את האיל לשעיר:
איל ושעיר המוספים שעשה אותן קודם עבודת היום
הרי שהאיל אינו עבודת היום. אם כן האיל הוא גם שייך למוסף וגם שייך לסדר העבודה.
ומכל מקום, כיון שהאיל הוא האיל של המוספים לכן כשהתורה בפרשת פנחס מונה את קרבנות המוספים והרי ידוע לנו שהאיל הוא המוזכר בפרשת אחרי מות, לכן צריכה התורה להזכיר את השעיר ולומר שבניגוד לאיל, השעיר אינו אותו שעיר המוזכר בפרשת המוספים: “מלבד חטאת הכפורים”.
האיל הוא המחבר ביניהם, וטעם הדבר שהאיל הוא שונה, יש לומר על פי הגר”א. שאהרון היה יכול לעשות את סדר העבודה מתי שירצה, אבל כהנים אחרים לא. ולכן אין תאריך בתחילת הפרשה, לכן מודגש אהרון בפרשה, ולכן מודגש בסוף הפרשה “ויעש כאשר ציוה ה’ את משה”.
לכאורה אין קשר בין קרבנות המוספים לסדר העבודה, שהרי מוספים יש בכל חג. ואכן כהן הגדול משנה בגדים בין העבודות, בין זהב ללבן, ורק עבודת יום הכפורים עושה בלבן
רמב”ם פ”ב ה”א – חילוק הבגדים.
כל מעשה התמידין והמוספין של יום זה כהן גדול עושה אותן והוא לבוש בבגדי זהב, ועבודות המיוחדות ליום זה בבגדי לבן, ועבודה המיוחדת ליום זה היא מעשה הפר של כהן גדול, ושני השעירים שאחד מהן שעיר המשתלח, והקטרת הקטורת בקדש הקדשים, כל אלו בבגדי לבן הם נעשים.”
אבל אם כן, מדוע כהן אחר לא יוכל לעשות את קרבנות המוספים, ומדוע הכל בכהן גדול (ויתכן אמנם שזה לא מן התורה).
ע’ רמב”ם פרק א’ הלכה ב’:
עבודת כל חמש עשרה בהמות אלו הקריבין ביום זה אינה אלא בכהן גדול בלבד, אחד כהן המשיח בשמן המשחה או המרובה בבגדים, ואם היתה שבת אף מוסף שבת אין מקריב אותו אלא כהן גדול, וכן שאר העבודות של יום זה כגון הקטרת הקטורת של כל יום והטבת הנרות הכל עשוי בכהן גדול נשוי שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו.
כתב הריטב”א ביומא יב ע”ב:
ובשם רבי’ הגדול רבו ז”ל אמר לי שהיה סובר דמדאורייתא אין חובה בכהן גדול אלא בעבודת היום ממש אבל תמידין ועבודות של כל יום ויום כשרות אפי’ בכהן הדיוט אלא דמצוה בכהן גדול טפי. ורבנן שוו חובה בכהן גדול אף בתמידין ולא התירו אלא דברים שאינם עיקר עבודה כאותה שאמרו קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו וכגון להפך במזלג ולהזמין איברים להעלותן. והיכא דכהן גדול חלוש עושין עבודת תמידין אף בכהן הדיוט והיינו דקא תני תנא דיני פייסות במכילתין.
אם כן יתכן שאכן מדאורייתא אין חובה דוקא שכהן גדול יעשה גם את התמידים והמוספים. יתר על כן, לדעת הריטב”א יש מצב שלכתחילה עושים על ידי כהן אחר, במקום שהכהן חלש. ולדעתו זה מסביר את הבאת הפייסות של התמידים במסכת יומא ולא במסכת תמיד.
ויתכן שמה שכהן גדול עושה הכל זה לא משום שהכל נחשב עבודה, אלא משום שכל עבודת היום צריכה להיות בכהן גדול, ויש להביא ראיה מתרומת הדשן. ותלוי בשאלה לגבי הפייסות, ע’ להלן. לדעת הרמב”ן בפיס הראשון היה תרומת הדשן, וכן כתב הרמב”ם בהלכות עבודת יום הכפורים פרק ד’ הלכה א’:
סדר כל המעשים שביום זה כך הוא: כחצות הלילה מפיסין לתרומת הדשן, ומסדרין את המערכה ומדשנין את המזבח כדרך שעושין בכל יום על הסדר שביארנו עד שיגיעו לשחיטת התמיד, כשיגיעו לשחוט את התמיד פורסין סדין של בוץ בין כהן גדול ובין העם, ולמה של בוץ כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ, ופושט בגדי חול וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו, ושוחט בתמיד רוב שנים ומניח אחר לגמור השחיטה,
אבל לראשונים אחרים גם תרומת הדשן אינה אלא בכהן גדול אף שהיא בעצם שייכת ללילה ולא ליום הכפורים משום שהיא שייכת לעבודת אתמול. ואם גם זה צריך להיות בכהן גדול, הרי יש להוכיח מכך שזה דין ביום הכפורים ולא דין בעבודה שצריכה להיות בכהן גדול.
ויש להוסיף (ע’ מקדש דוד סימן כד בס”ק ז’ – עבודת יום הכפורים) לגבי מחלוקת ר”א ור”ע אם מוספין קודמים לחובת היום או חובת היום קודמת למוספים, יומא ע, א:
משנה אם בבגדי בוץ קורא קדש ידיו ורגליו פשט ירד וטבל עלה ונסתפג והביאו לו בגדי זהב ולבש וקדש ידיו ורגליו ויצא ועשה את אילו ואת איל העם ואת שבעת כבשים תמימים בני שנה דברי רבי אליעזר רבי עקיבא אומר עם תמיד של שחר היו קרבין ופר העולה ושעיר הנעשה בחוץ היו קרבין עם תמיד של בין הערבים…
בגמרא מובאת ברייתא שלרעת רבי אליעזר אינו מקריב בטבילה זו טבילה שלישית אלא אילו ואיל העם ואף מקטיר הוא את אימורי הפר והשעיר הפנימיים אבל פר העולה ושבעת הכבשים והשעיר לחטאת של המוספים הקריב עם תמיד של בין הערביים
וכתב הירושלמי שטעמא דר”א דס”ל דעבודת היום קודמת משום דס”ל כב”ש בתדיר ומקודש דמקודש קדים וה”נ דעבודת היום מקודש יותר ממוספים. ע’ ירושלמי ל”ז ע”א:
א”ר יוחנן זו דברי ר”א ור”ע אבל דברי חכמים כולהן היו קריבין עם תמיד של בין הערביים ר’ חונה בשם רב יוסף אתיא דר’ לעזר כב”ש כמה דב”ש אמרי תדיר מקודש מקודש קודם כן ר’ ליעזר אומר תדיר מקודש מקודש קודם.
לפי הירושלמי התמידים ומוספים הם לא בגדר מקודש כמו קרבנות עבודת יום הכפורים.
אבל לדידן אין זה מקודש יותר מזה, ע’ זבחים צ, ב:
איבעיא להו תדיר ומקודש איזה מהם קודם תדיר קודם משום דתדיר או דלמא מקודש קדים דקדיש תא שמע תמידין קודמין למוספין ואף ע”ג דמוספין קדישי אטו שבת למוספין אהנאי לתמידין לא אהנאי. ת”ש מוספי שבת קודמין למוספי ראש חודש אטו ראש חודש למוספין דידיה אהני למוספי שבת לא אהני.
וע’ רש”י:
ואף על גב דמוספין קדישי – מוספין שם שבת עליהן שהם באים חובה לה והתמידין באין אף בחול.
לתמידין לא אהנאי – כיון דהאידנא קריבין אם כן שם שבת עליהם.
מוספי ר”ח – מקודשין משל שבת דאיקרי מועד.
אם כן מבחינת הקדושה אולי יתכן לומר ששם עבודה חלה גם על תמידים ומוספים. והכל נכלל בשם עבודה.
בסברא זו משתמש האור שמח כדי לומר שחולה האוכל ביום הכפורים שחל בשבת שלא צריך לקדש, אור שמח עבודת יום הכיפורים ד, א:
נ”ל דקדושת יוהכ”פ חיילא על שבת ג”כ, להקדישו בשבות מכל אכילה, דקדושת יוהכ”פ גם לשבת אהני שיוקדש בענות נפש, ולכן ביוהכ”פ שחל בשבת וחולה שיש בו סכנה שצריך לאכול מורה אני דלא מקדש גם על שבת, דזה קדושת שבת אז שלא לאכול בו, ופשוט:
אבל רע”א חולק. נפסק בשולחן ערוך אורח חיים סימן תריח סעיף י:
חולה שאכל ביוה”כ ונתיישב דעתו בענין שיכול לברך, צריך להזכיר של יוה”כ בברכת המזון, שאומר: יעלה ויבא, בבונה ירושלים.
וכתב מגן אברהם אורח חיים סימן תריח ס”ק י:
וגם א”צ לקדש ובש”ל כ’ בשם הר”א כ”ץ כיון שהיום גרם לו איסור רק שפקוח נפש גורם לו היתר והוה לדידי’ כחול אין בו לא קידוש ולא על הכוס ולא הזכרה בב”ה.
אבל דעת רע”א בהגהות שם כתב על דברי מגן אברהם:
אפשר דזהו רק ביוה”כ דעלמא כיון דקידוש י”ט דרבנן לא תקנו כלל קידוש ביוה”כ. אבל ביוה”כ שחל בשבת דחיוב עליו מדאורייתא לקדש. ולהסוברים דאין קידוש אלא במקום סעודה הוא דרבנן י”ל דיצא ידי חיוב דאורייתא בהזכרת שבת בתפילה אם מתכווין לצאת ולגבי דרבנן הוי כמו יוה”כ דעלמא. וגם בזה יש לחלק דדוקא מצד יוה”כ לא תקנו קידוש כלל כיון דע”פ הרוב א”י לאכול לא תקנו משום חולה לחוד. וגם שייך סברת הר”א כ”ץ דלדידיה הוי כחול. משא”כ בחל בשבת דתקחז”ל היה בכל שבת דיהיה קידוש במקום סעודה ממילא גם שבת זה בכלל וגם החולה חל עליו החיוב דשבת עכ”פ להסוברים דאין קידוש אלא במקום סעודה הוא מן התורה י”ל דצריך לקדש כנ”ל בעה”י.
ומגמ’ זו יש לדחות מה שכתב במועדים וזמנים ח”ו סי’ לז שכוונת הריטב”א שכתב ששאר עבודות יכולות להיות שלא בכהן גדול, היינו רק על תמידים ולא על מוספים. ולפי גמ’ זו אין הבדל בין התמידין לבין המוספים. (אמנם במדבר לא הקריבו מוספים, אבל את סדר העבודה עשו, ואם כן עשו רק תמידים ולא מוספים).
ויתכן ששאלה זו האם התמידים ומוספים הופכים להיות חלק מסדר העבודה, זה תלוי במחלוקת רש”י והרמב”ם האם תמיד של בין הערבים נעשה בבגדי זהב לפני הוצאת כף ומחתה, ואז עושה שעיר החטאת של מוסף היום, אילו ואיל העם, אימורי הפר והשעיר הנשרפים, תמיד של בין הערביים. או כשיטת רש”י שתמיד של בין הערבים עושה רק בסוף ממש.
יתכן שהמחלוקת תלויה האם הקרבת התמיד היא חלק מסדר העבודה ולכן יתכן שתעשה באמצע סדר העבודה. או שאינה חלק מסדר העבודה ולכן חייבת להיות בסוף משום “עליה השלם כל הקרבנות כולם”.
ובעל בנין שלמה, כתב הגהות על הש”ס שנדפסו בסוף דפוס וילנא. (נכדו אמר שבמשפחה יש מסורת שהוא ידע את הש”ס בעל פה ולא היה צריך לכיון והיה יודע בעל פה. לכן יש טעויות בש”ס וילנא שאין בש”ס אחר, ויש טעות שאופיינית לליטאי שמחליף ש’ בס’: ע’ סנהדרין נב.) וכתב בחשק שלמה על יומא דף ע’ ע”ב כתב שבמשנה לא הוזכר תמיד של בין הערבים. שנזכר בפסחים משום שתמיד קרב בשמנה ומחצה (שלש וחצי שעות זמניות לפני השקיעה !).
רמב”ם הלכות תמידין ומוספים פרק א, ה”ב:
תמיד של בין הערביים, שוחטין אותו משיאריך הצל ויוכר לכול שהאריך, והוא משש ומחצה ומעלה, עד סוף היום; ולא היו שוחטין אותו בכל יום אלא בשמונה שעות ומחצה, וקרב בתשע ומחצה.
וכותב החשק שלמה, שאם כה”ג זקן לוקח לו הרבה זמן וצריך להקריב בצהרים בשתים וחצי בערך ואם גומר את כל העבודה ונמצא בחלק השלישי צריך לעשות את התמיד בסוף וזה לא היה קבוע מתי עושה את תמיד של בין הערבים. לכן במשנה יש מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא על המוספים ואין מחלוקת על תמיד של בית הערביים. וז”ל חשק שלמה:
לכאורה הדבר צ”ע דלא הוזכר במשנה הקרבת התמיד של בין הערבים אימתי היה דבין לפרש”י דהיה בטבילה חמישית ובין להרמב”ם ז”ל דהיה בטבילה שלישית אחר אילו ואיל העם וכ”ה בסדר עבודה דאתה כוננת מ”מ הו”ל להזכירו מיהת ונ”ל דדוקא במוסף יוה”כ דאיכא סתירה במקראות בזמן ההקרבה וכמו שכתב הרא”ש לפיכך הוצרכה המשנה לבאר ולהביא דפליגי תנאי בזה אבל בזמן התמיד דלא הוזכר בתורה כלל אצל יוה”כ הדבר פשוט דהקריבו אותו ככל ימות השנה דהיינו בשמנה ומחצה ולא השגיחו כלל אם הוא בטבילת שלישית או חמישית אבל אם נתאחר עד שהגיע טבילה שלישית לח’ ומחצה היה נקרב התמיד מיד אחר אילו ואיל העם בטבילה שישית דזמן תמיד של בין הערבים לא נתשנה לעולם זולת בעה”פ וכמו להדיא בפסחים נ”ח ע”ש ודו”ק.
לסיכום: מצות תמידים ומוספים וסדר העבודה הם שתי מצוות נפרדות, ולכן כהן גדול עושה את התמידים בבגדי זהב ולא בבגדי לבן. עם זה, יש את האיל של המוספים שהוא גם איל של סדר העבודה שמחבר ביניהן. אם נאמר שהחובה שגם התמידים ומוספים דוקא כהן הגדול יעשה, ומדאורייתא, יתכן שהתמידים והמוספים מקבלים קדושת יום הכפורים
[1] וע’ רמב”ן על התורה ויקרא כג ב על הפסוק “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה’ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי”, שעמד על כך שבספר ויקרא אין את קרבנות המוספין:
“אבל הזכיר המועדים כאן בתורת כהנים בעבור שהם ימי הקרבנות, וירמוז אליהם כמו שאמר “והקרבתם אשה לה'”, ואמר בסוף הפרשה (פסוק לז) אלה מועדי ה’ אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה לה’ עולה ומנחה זבח ונסכים. אבל לא האריך לבאר המוספים, שלא רצה שינהגו להם במדבר, ואחרי שמנה באי הארץ בחומש הפקודים וצוה לאלה תחלק הארץ (במדבר כו נג) ביאר המוספים כולם בפרשת פינחס שיעשו אותם בארץ מיד ולדורות. ועל כן אמר ביום הכפורים (לעיל טז לד) ויעש כאשר צוה ה’ את משה, שעשה כן במדבר.”