יחס שבין תשובה ווידוי
הרמב”ן על התורה למד מפרשתנו, נצבים, שיש מצות תשובה, הפסוק בפרק ל’ פסוק ב’ “ושבת עד ה’ אלוקיך” זוהי מצות התשובה. עיין רמב”ן בפסוק י”א “כי המצוה הזאת”. והרמב”ם לא מנה במנין המצות את מצות התשובה, אבל גם הוא התייחס לפסוק זה וכתב בפרק ז’ הלכה ה’ שזוהי הבטחה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין ( עיין א”ת ערך וידוי כרך יא עמוד תיד).ראה את כותרות הרמב”ם בהלכות תשובה: “שישוב החוטא מחטאו לפני ה’ ויתודה”. א”כ מהי המצוה, הוידוי או התשובה? עיין בספר המצות מצוה ע”ג ובהלכה א’ להלן, שם משמע שהעיקר היא מצות הוידוי ולא התשובה, אלא שכשיעשה תשובה יתוודה. התשובה לפי זה היא חלק ממצות הוידוי. וכן בפרק ז’ הלכה א’ כתב הרמב”ם “הואיל ורשות כל אדם נתונה לו, כמו שבארנו ישתדל האדם לעשות תשובה וכו'”. היינו: החיוב הוא רק “להשתדל”. שלש דעות יש במפרשים לגבי דעת הרמב”ם: י”א שאין זו מצוה כלל, וזו דעת המנחת חינוך במצוה שסד. יש אומרים שבכלל אין מצוה כזו שאים רוצה מקיים ואם רוצה אינו מקיים (ע’ הערות ר”א שפירא בסוף ספר מעפר קומי, ויש לדחות את דבריו, שיש מצוה כזו כמו מצות הנזיר או למ”ד שלמי ארבעה עשר רשות, הרי אם רוצה מביא ואם רוצה אינו מביא. י”א שזו חלק ממצות הווידוי. וי”א שהיא מצוה כוללת כמ”ש בשורשים, בשורש הרביעי שאין למנות “ומלתם את ערלת לבבכם”. דעה זו יש לדחות, שהרי הרמב”ם כתב שאין למנות מצוה כמו “ומלתם” שאין בה הבט מעשי, אבל אם יש מצוה מעשית לא יתכן שהיא לא נמנית. מסיבה זו לא יתכן ג”כ שמצות ישוב א”י לא נכנסת לתרי”ג מצות משום מצוה כללית שהרי דבר שיש לו היבט מעשי לא יתכן שלא למנות. ועיין כח התשובה ע’ כ”ז שזו אינה מצוה משום שלא יתכן שיש מצוה שאפשר להגיע אליה רק אחרי כשלון בעוון. ועוד, שא”כ הרי כל לאו שבתורה הוא ניתק לעשה. אבל נראה שההסבר ברמב”ם הוא אחר.
יש לברר את הקשר שבין התשובה והוידוי. האם הוידוי הוא חלק מן התשובה, או שהוידוי הוא חובה לעצמה, בלא קשר לתשובה. לכאורה יש לומר שנפ”מ היא אם היא מצוה לעצמה, יתכן שאין צריך להוציא בפה, וודאי למ”ד שהרהור כדיבור, אין היא דוקא מצוה להוציא בפה. אבל אם מצות הוידוי היא חלק של התשובה, הרי המצוה היא לומר בפה דוקא, כי תשובה לעצמה אפשר לעשות בלב ג”כ שהרי המקדש אשה על מנת שאני צדיק גמור הרי זו מקודשת. ועוד נפ”מ: אם מצות הוידוי היא חלק של תשובה, אולי בוידוי צריך גם לכלול חרטה על העבר וקבלה לעתיד, ולא רק לומר חטאנו. אבל אם הוא מצוה בפני עצמה ללא קשר עם התשובה, אם כן לא צריך לכלול חלקים אלו בוידוי. לכאורה ממה שכהן הגדול מתודה על שעיר המשתלח, א”כ אין זה שייך לתשובה שהרי הוא מתודה על עבירות של הכהנים ושל ישראל, ואיך יתכן שהוא עושה תשובה עבורם. ובגמ’ נדרים ל”ה ע”ב שואלת הגמ’ אם הכהנים שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא. אבל לגבי כהן גדול, עיין משנה יומא יח ע”ב “אישי כהן גדול אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ולשיח בית דין” ומקשה הגמ’ שם יט ע”א למ”ד שלוחי דרחמנא, ומתרצת “הכי קאמרי ליה משביעין אנו עליך על דעתינו ועל דעת בית דין”. (צריך עיון ברמב”ם בהלכות עבודת יום הכפורים פ”א הלכה ז’ שכתב את נוסח המשנה אע”פ שכהנים שלוחי דרחמנא) ואם כן הרי הכהן הגדול הוא שליח של ישראל, ואם שליח עושה תשובה עבורם? אלא כמו כן קשה איך שליח יכול להתודות עבורם. ואמנם המנחת חינוך רצה ללמוד מדבר זה שמועיל וידוי על ידי שליח, אבל הדברים תמוהים כמובן. מכל מקום לכאורה מוכח שהוידוי אינו קשור לתשובה.
(ועיין “עבודת יום הכפורים” לגרי”ד עמוד מא ועמוד עב) ועיין רמב”ם הלכות מעשה הקרבנות פי”ח הלכה יא: “שני שעירי יום הכפורים ששחטם בחוץ, אם עד שלא התודה עליהם חייב כרת על שניהם הואיל וראויין לבוא לפני השם לוידוי”. א”כ השעיר המשתלח דינו כקרבן שחייבים עליו והוידוי הוא עבודתו. והוידוי דינו כמו זריקת הדם. (ע”ע ספר התשובה עמוד עח). שעיר המשתלח דינו כקרבן, כפי שכתב הגרי”ד סולביצי’ק. וא”כ הוידוי הא כמו וידוי של כל קרבן, ויש לברר גם את הוידוי שעל קרבן האם ענינו הוא משום תשובה או שזו חובה לעצמה.
נראה שבגמ’ כבר יש מחלוקת בגדר הוידוי, אם הוא מצוה בפני עצמה או שהיא שייכת לתשובה: ברמב”ם פרק ב’ הלכה ג’ פסק שצריך לפרט את הנדר. ראה יומא פ”ו ע”ב מחלוקת ר’ יהודה בן בבא ור’ עקיבא. בדרך כלל הלכה כר’ עקיבא מחברו, אבל כאן פסק הרמב”ם שלא כר”ע וע’ בית יוסף שכתב מדוע. נראה שביאור המחלוקת לגבי הוידוי אם צריך לפרט או שאין צריך לפרט תלויה בשאלה אם הוידוי קשור לתשובה או מצוה בפני עצמה. אם הוא חלק מן התשובה, הרי יש לומר שצריך לפרט, שהרי צריך גם להבטיח שלא ישוב לזה החטא לעולם וצריך להתחרט על שעבר. אם כן לא יתכן בלא לפרט את החטא. אבל לריב”ב שסובר שאין צריך לפרט את החטא, יש לומר שוידוי אינו חלק מן התשובה, אלא זו מצוה בפני עצמה, וממילא את התשובה צריך לעשות בלא קשר עם הוידוי, ולכן אין צריך לפרט.
הרמב”ם פסק כאמור שיש לפרט את החטא, ועל פי מה שכתבנו הרי ממילא נראה שצריך לפרש שהוידוי הוא חלק מן התשובה.
פירוט החטא נעשה ברמב”ם בינו לבין קונו, ע’ סוף הלכה ה’ בפרק ב’, שבעברות שבין אדם למקום שבח אם גילם, אבל עבירות שבין אדם למקום לא מגלה ברבים “אלא שב לפני האל ברוך הוא ופורט חטאיו לפניו ומתודה עליהם בפני רבים סתם” ובזה גם מיושבת הקושיה ששאלו האחרונים על הרמב”ם שפסק שצריך לפרט את החטא הפרי חדש הקשה מירושלמי שהובא בתוס’ גיטין ל”ה ע”ב ד”ה ליחוש. לפי ירושלמי יש קשר בין המחלוקת בטעם דין הנודר בפני חברו צריך להתיר בפניו ובין המחלוקת אם צריך לפרט את הנדר. למ”ד שצריך להתיר בפניו הוא מפני החשד, שלא יחשדוהו שעובר על נדרו. ולכן למ”ד זה אין לפרט את הנדר, כדי שלא יחשדוהו בדברים אחרים. והנה הרמב”ם פסק שצריך לפרט ופסק שצריך בפניו מפני החשד ע’ הלכות שבועות פ”ו הלכה ז’. וא”כ הרי אין שני הפסקים מתאימים. ע”כ קושית פ”ח. אלא שהתירוץ הוא פשוט: שהרי לירושלמי המחלוקת אם צריך לפרט היא ע”כ ברבים ולא בפני הקב”ה, שם לא שייך חשד. והרמב”ם הרי כתב שצריך לפרט את הנדר רק בפני הקב”ה ואם כירושלמי הרי על זה לא נחלקו כלל. אבל בבלי אין לפרש כך, אלא המחלוקת היא בוידוי פרטי. ואם כן לפי פסק הרמב”ם אין קשר לפי בבלי בין שתי המחלוקות. ואם נדייק בלשון הרמב”ם בפרק ב’ נראה שאכן הוידוי הוא חלק מן התשובה: “]ב[ ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד, שנאמר “יעזוב רשע דרכו, ואיש אוון מחשבותיו” (ישעיהו נה,ז); וכן יתנחם על שעבר, שנאמר “כי אחרי שובי ניחמתי, ואחרי היוודעי ספקתי על ירך” (ירמיהו לא,יח). ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר “ולא נאמר עוד אלוהינו, למעשה ידינו, אשר בך, ירוחם יתום” (הושע יד,ד). וצריך להתוודות בשפתיו, ולומר עניינות אלו שגמר בליבו”. היינו זהו הוידוי: לומר בפה את מה שגמר בליבו.
ועוד יש להביא ראיה לדברים אלו מרמב”ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ג’ הלכה טו “כיצד מתוודה, אומר חטאתי עוויתי פשעתי, ועשיתי כך וכך, וחזרתי בתשובה לפניך, וזו כפרתי”. כאן נראה מפורש שחובת הוידוי על הקרבן היא שחוזר בתשובה. הרי שהוידוי הוא התשובה אלא שמוצאה בשפתיו.
וא”כ הגדרת הוידוי היא הוצאת התשובה שחשב בליבו, בפה.
על פי זה יש להבין גם הסדר של הדברים: בפרק ב’ הלכה ב’ כתב הרמב”ם: “ויגמור בליבו: שלא יעשה, ויתנחם על שעבר. א”כ קודם קבלה לעתיד ואח”כ לשעבר. ואילו בפרק א’ כתב הרמב”ם: “כיצד מתודה, אומר אנא השם טאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי ניחמתי ובשתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה”, היינו קודם חרטה על שעבר. ויש לומר: שיש הבדל בין הוידוי לבין תהליך התשובה עצמו: לגבי תהליך התשובה שבלב, קודם קבלה לעתיד, זו ההחלטה הראשונה שצריך להחליט. אבל בוידוי שעיקרו הוא על מה שעשה קודם מזכיר את שעבר ואח”כ משלים את הנצרך לתשובה בכלל, הקבלה לעתיד. אם כן התשובה היא בלב והוידוי הוא צריך להיות בפה. על פי זה יש להבין גם כן מדוע לא מנה הרמב”ם את מצות התשובה עם מנין המצות, שהרי מנה את הוידוי, ואם מנה את הוידוי הרי מנה גם את מצות התשובה.