ב”ה
ישוב ארץ ישראל – מצוה “קיומית”?
בשני מקומות כותב הרמב”ן את מצות ישוב ארץ ישראל והחובה להתיישב בה, רמב”ן במדבר פרק לג פסוק נג:
והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה – על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה’. ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה’. ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קי ב) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה. ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים, באו ורשו את הארץ (דברים א ח). אבל רש”י פירש, והורשתם את הארץ, והורשתם אותה מיושביה, אז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה, ומה שפירשנו הוא העיקר:
לכאורה, ממה שכתב הרמב”ן שזה מקור הדין לדון כמורדת את האשה שאינה רוצה לעלות לארץ ישראל, מוכח שיש חובה לעלות[1] ולא רק שאינה מצוה קיומית. אלא שזה נסתר מרמב”ם אישות יג, כ:
אמר האיש לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה תצא בלא כתובה, אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה יוציא ויתן כתובה, והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל עם ירושלם, שהכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין משם והכל מעלין לירושלם ואין הכל מוציאין משם.
הרי שכופין גם לעלות לירושלים, וברור שהטעם הוא משום מעלת וקדושת ירושלים. ואם כן יתכן שהכפיה לעלות היא לא משום המצוה אלא משום המעלה.
והרי גם לדעת הרמב”ם, אם נאמר שאין לרמב”ם מצות ישוב ארץ ישראל, הרי הוא מביא את ההלכות הללו. הרי שטעמם משום מעלת הארץ.
וכן כתב שו”ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן רלד, שהכפיה היא משום מעלה:
והנה לכאורה משמע לא משום מצות התלוים בא”י וירושלי’ כופי’ אלא משום קדושת עצמה וכל הדר בח”ל דומה כמי שאין לו אלוה ר”ל.
וכבר כתב חדושי הריטב”א כתובות קי, ב:
הכל מעלין כו’. פירוש ואפי’ לאחר החרבן דאכתי איכא חבת הארץ וכדאיתא בגמרא, ומיהו שמעתי מרבינו דדוקא שיש שם יישוב ארץ ישראל ושאין סכנה בדרכים ושאינו צריך לעבור ים שהוא בחזקת סכנה.
הרי שהחובה לעלות היא גם אם לא מביאים בחשבון את המצוה.
אלא שבסופו של דבר, חובת העליה לארץ היא היא משום המצוה או משום מעלת ארץ ישראל, והיא קיימת לכל הדעות.
רמב”ן בהוספות לספר המצות מ”ע ד’, מצות ששכח הרמב”ם:
מצוה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי לג ורמב”ן שם) והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ. … אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם, כמאמרם (דב”ר שופטי’) הגרגשי פנה והלך לו, ונתן להם הקב”ה ארץ טובה כארצם זו אפריקי, נצטוינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש המדינות ולהושיב בה שבטינו. …ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל עד שאמרו (ת”כ בהר פ”ה ה”ד וכעי”ז כתובו’ קי ב, וש”נ, מלכים ספ”ה) שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת י”י לאמר לך עבוד אלהים אחרים וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה….
פשטות דברי הרמב”ן עוסקים במי שנמצא בחוץ לארץ, שחייב לבא לרשת את הארץ ולשבת בה, ואין זו מצוה “קיומית”, של רשות.
אבל ידועה דעת הרב משה פיינשטיין שמצוה זו היא מצוה “קיומית”, שו”ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן קב:
ובדבר שאלתך אם יש מצוה עכשיו לדור בא”י כהרמב”ן או כהר’ חיים בתוס’ כתובות דף ק”י דאינה מצוה בזה”ז. הנה רוב הפוסקים סברי דהוא מצוה. אבל פשוט שאין זה בזה”ז מצוה חיובית שעל הגוף דא”כ היה ממילא נמצא שאסור לדור בחו”ל משום שעובר על עשה כמו מי שילבש בגד של ד’ כנפות בלא ציצית שיש איסור ללבוש כדי שלא יעבור על עשה דציצית, ולא הוזכר איסור אלא על הדר בא”י שאסור לצאת ע”מ לשכון בחו”ל ברמב”ם פ”ה ממלכים ה”ט, וג”כ הא ודאי אינו איסור לאו ואם היה איסור גם לאנשי חו”ל הי”ל לרמב”ם לומר סתם אסור לשכון בחו”ל אא”כ חזק בא”י הרעב משמע דרק ליושבי א”י יש איסור שאסרו חכמים אבל מצד העשה אינה חיובית אלא כשדר שם מקיים מצוה. ובחדושי הארכתי הרבה בדברי ר”ח שבתוס’ כתובות. וכיון שאינה מצוה חיובית יש ודאי להתחשב בהחשש של הר”ח בתוס’ אם יוכל ליזהר במצות התלויות בארץ, והנני הדו”ש ומברך אותך, משה פיינשטיין.
וכן כתב שו”ת ציץ אליעזר חלק יד סימן עב:
…ויוצא לפי”ז שמשונה מצוה זו של ישיבת א”י מכל שאר המצות, דבכל המצות אם אינו מקיימם עבירה בידו, ואילו כאן כשיושב אדם בחו”ל אין עבירה בידו, ורק אם עולה לא”י מקיים עי”כ מצוה.[2]
דומני שהראשון שהביא מושג זה של מצוה קיומית, הוא המנחת חינוך. מנחת חינוך פרשת אמור מצוה שכה אות ט כתב שבמצות שאינן חיוביות, אם קיים מצוה הבאה בעבירה לא ביטל את המצוה אם עשה אותה באופן של מצוה הבאה בעבירה, ובסוכה אינו נחשב כמי שאוכל מחוץ לסוכה:
והנה נראה הא דמהב”ע א”י הטעם דהקב”ה אינו רוצה בכך ולא לרצון לפניו דסניגור יעשה קטיגור ער”נ פ’ לולב הגזול ואני ה’ שונא גזל בעולה. והנה משום זה שייך שפיר לומר דלא יצא ידי המצוה כי זה אינו רצון הבורא ית’ וא”כ לא קיים המצוה וזה שייך שפיר במצוה החיובית כיון דלא יצא י”ח המצוה ממילא לא עשה המצוה וביטל המצוה כי זב”ז תליא כמ”ש. אבל במצות שאינם חיובית כגון ציצית וסוכה בשאר ימי החג אם הם באים בעבירה אמת דלא קיים רצון הבורא ב”ה כי אין זה רצונו ית’ אבל מ”מ לא ביטל המצוה רק דלא קיים וה”ל כמי שאינו לובש בגד כלל או לא אכל כלל דלא ביטל ולא קיים ה”נ נהי דלא קיים המצוה כי לא לרצון לפניו בזה אבל מ”מ לא ביטל ולא נוכל לדון אותו כמו שאוכל חוץ לסוכה או שלובש בגד בלא ציצית רק הוא כמו שאינו עושה המצוה כלל והולך בלא בגד או שאינו אוכל כלל כי באמת הוא לובש ציצית ואוכל בסוכה אך שאינו לרצון לפניו ית’ ה”ל כאילו לא קיים המצוה אבל לא נוכל לדון אותו כאלו ביטל המצוה כיון דמ”מ עושה המצוה עיין ותבין:
אלא שאי אפשר לדמות את מצות ישוב ארץ ישראל לסוכה לדעת המנחת חינוך, משום שלדעתו
“כוונת המצוה הוא רק בשלילה שכשיאכל האדם לא יאכל חוץ לסוכה והאכילה חוץ לסוכה הוא הבלתי נרצה אבל האכילה בסוכה בעצמותה איננה נרצית ומבוקשת כלל” לשונו של אתוון דאורייתא כלל יא שדן בזה. וזה אי אפשר לומר על מצות ישיבת הארץ.
ר’ שמעון שקופ בשערי יושר (ג-יט ד”ה ואם) חלק על המנחת חינוך וכתב שדבריו היו נכונים אילו גדר מצוות ציצית היה איסור ללבוש ארבע כנפות בלי ציצית (שלילה), שאז היה שייך לומר שכאשר מטיל ציצית בעבירה עדיין אינו נחשב שהיה בלי ציצית. אך אינו כן, אלא שהגדר הוא שכאשר לובש ארבע כנפות יש מצווה להטיל ציצית כשאר כל מצווה, וכמו מצוות תפילין (חיוב), ולכן גם במצווה קיומית יש דין מצווה הבאה בעבירה.
האם בראשונים גם כן מצאנו חילוק בין מצוות “חיוביות” לבין מצוות “קיומיות”?
הרב אברהם שפירא במכתב בסוף ספר “מעפר קומי” של הבחור צבי גלאט הי”ד (נרצח בבית הדסה בשנת תש”מ, היה בן חו”ל ראשון בישיבת ההסדר אור עציון בזמני), ונדפס בספרו מנחת אברהם:
הנה בגוף הבעיה שעליה מוסבים דברי הקונטרס מעפר קומי היינו האם מצות עליה לארץ היא חיובית או קיומית והכונה בהגדרה הזאת של קיומית היא שאין זו מצוה שחייבים לקיימה אלא שאם קיימה עשה מצוה כ”ז נראה לכאו’ דבר והיפוכו כי מצוה של תורה שנמנית בתרי”ג מצוות בפשטות היא לא דבר התלוי ברצונו של האדם שאם רוצה מקיימה ואם לא רוצה לא מקיימה שהרי זה סותר את המושג מצוה דמצוה הוא צווי השי”ת ואיך י”ל שתלה את הקיום ברצונו של האדם וקימ”ל מצוות לא ליהנות ניתנו ופרש”י בר”ה כ”ח ע”א אלא לעול על האדם לקיים רצון השם ואיזה עול הוא שברצונו יקיימם וברצונו יסור ממנה.
ועיין שם שדן בכמה דוגמאות לכך. אמנם מצאנו אצל נשים במצות עשה שהזמן גרמן שיכולות לקיים אם רוצות, אינן חייבות אך אם מקיימות הן עושות מצוה, ודאי לפוסקים הסוברים שאשה יכולה לברך על מצות עשה שהזמן גרמן. אך אין לדמות לנשים שפטורות ממצות אלו, אין זה מלמד האם בעקרון יתכן מצוה שלא חייבים בה.
האם מצאנו חילוק מעין זה בראשונים? ראה רמב”ם ברכות יא, ב
יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשות, ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב, וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה, וכל מצות עשה שבין אדם למקום בין מצוה שאינה חובה בין מצוה שהיא חובה מברך עליה קודם לעשייתה.
הרמב”ם מחלק את המצות למצוה שהיא חובה וצריך לרדוף, לבין מצוה שדומה לרשות, אבל הטעם שאינו חייב להכנס לתנאים שבהם חייב בה, כגון ציצית, שהחובה לעשות ציצית היא בתנאי שלובש בגד עם ארבע כנפות, אבל עדיין לא מצוה שאדם חייב בה ואם רוצה מקיים ואם אינו רוצה אינו מקיים.
אפשרות של מצוה שהיא רשות, מביא הרמב”ם בהלכות שבת ה, א:
הדלקת נר בשבת אינה רשות אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק, ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה כגון עירובי חצרות או נטילת ידים לאכילה אלא חובה…
משמע לכאורה שיש סברא שיש מצוה שאינו מחוייב לקיימה.
ואם יש מצוות כאלו, צריך עיון האם חז”ל תקנו ברכה למצוה כזו או לא? לכאורה הרי יש מצוה כזו, והיא מצות סוכה בשבעת ימי החג, שיכול לאכול רק אכילת עראי מחוץ לסוכה ולא יתחייב בסוכה, ואם נכנס ואוכל בסוכה, מברך לישב בסוכה. אבל מאידך, יש לומר שסוכה שונה, שהרי זה מצוה שקיימת לאופן של אכילת קבע, ולכן יתכן שיש חלק מאופן הקיום שאינו חובה. אבל לא יתכן מצוה שכל כולה היא רק רשות.
לזה דומה אכילת מצה בשבעת ימי הפסח לפי מה שמקובל בשם הגר”א שמקיים מצות אכילת מצה. יש לומר שעיקר מצות מצוה נכתבה כחובה. אבל עדיין לא מצאנו מצוה שהיא נכתבה בתורה והיא רשות. ומצות השבועה שלדעת הרמב”ם זו מצוה ולרמב”ן זה רשות, משמע שלרמב”ן אין כלל מצוה אלא זה לאו הבא מכלל עשה שלא לישבע בשם אחר.
וכן בשילוח הקן, גם אם נאמר שהמצוה היא רק כשצריך את הביצים, ואם לא זה רשות, מכל מקום זו מצוה שהתורה כתבה אותה כחובה במקום שצריך את הביצים או האם.
ובכל זאת יש מצות שניתן לומר שהם “קיומיות”, ע’ גמ’ סוטה ג, א:
גופא וקנא את אשתו רשות דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אומר חובה לה יטמא רשות דברי רבי ישמעאל ור”ע אומר חובה לעולם בהם תעבודו רשות דברי רבי ישמעאל ר’ עקיבא אומר חובה אמר ליה רב פפא לאביי ואמרי לה רב משרשיא לרבא לימא ר’ ישמעאל ור’ עקיבא בכל התורה כולה הכי פליגי דמר אמר רשות ומר אמר חובה א”ל הכא בקראי פליגי.
רש”י שם:
בכל התורה – בכל עשה שבתורה א”כ אין לך מצות עשה לרבי ישמעאל חובה.
אלא מחלקותם רק במצות אלו, וע’ ר”א שפירא זצ”ל במנחת אברהם שם שכתב שאם כן בכל התורה אין מצב של מצוות שהן רשות. אבל מכל מקום מדעת רבי ישמעאל מוכח שאין זה רעיון מופקע שיש מצות שהן רשות.
וכדעת הגר”א שפירא זצ”ל כן דעת הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג זצ”ל[3]:
עיקר עניין זה שיש מצוות שאין אדם מצווה ומחוייב לקיים אלא שאם קיים יש לו מצווה יש לעיין היכן מצינו מצוות כאלו הן אמת שיש מצוות שאין אדם חייב אלא שמתקיים תנאי מסויים כמו מצוות מזוזה שאין אדם חייב אלא אם יש לו בית והדר ברחוב או באהל או בבית שכור אינו חייב במצות מזוזה וכן בציצית שאינו חיוב אלא אם יש לו בגד של ארבע כנפות וכן הרבה מצוות כאלו אבל שיהיה שאין חייב לקיים אבל אם מקיים יש לו מצווה לא מצאתי לכאורה זולת מה שמפורסם בשם הגמיא שהאוכל מצה של שבעת ימי פסח קיים מצווה אף שאינו חייב אבל לא זכור לי מצוות אחרות שיהיה גדרם כך ומכל זה קשה לומר שמצות ישיבת ארץ ישראל היא מצווה אבל אין חייבין בה
אבל יתכן שפירוש דברי הגרמ”פ באגרות משה הוא אחר: שמצות ישוב ארץ ישראל אינה מצוה חיובית, כוונתו כדוגמת תפילין, שאמנם יש חובה להניח תפילין אבל איננו מניחים תפילין כל היום, משום שמצות עשה כזו היא חובה לפי האפשרויות, וכיון שאיננו יכולים לקיים הנחת תפילין כל היום, אף שכתוב וקשרתם לאות על ידך, הרי שזו מצוה שאינה כמו אכילת מצה שחייבים בכל אופן אלא מצוה שחייבים בה בהתאם לאפשרויות ואם מקיים עושה מצוה. אם נגדיר כך את מצות ישוב ארץ ישראל, אם כן ודאי שיש חובה לעלות לארץ, אלא שאין זו מצוה חיובית משום שניתן לא לקיימה כשאין אפשרות מכל מיני סיבות (וע’ מועדים וזמנים סוכה סי’ ג’, על השוואת גדר מצטער בסוכה ומצות אחרות, ועד כמה חייבים להשתדל לקיים מצות עשה).
[1] וכן שו”ת מבי”ט חלק א סימן קלט כתב שיש חובה לעלות: “שאלה: ילמדנו רבינו: ראובן שנדר שאם יהיה לו כך וכך שידור בצפ’ תוב”ב ועתה נתקיים הדבר ואביו ואמו אינם מניחים אותו ללכת לדור שם וג”כ אשתו אינה רוצה לדור שם וטוענת שכתוב בכתוב’ שלא יוציאנ’ לדור בשום מקו’ אחר גם כיבוד אב ואם גדול שהרי יעקב אבינו ע”ה נענש כ”ב שנה. יורינו רבינו אם חל הנדר ואם יוכל לעשות התרה, ושכרך כפול. תשובה חייב לקיים נדרו ואינו חייב לחוש לצוואת אביו ואמו שאמרו לו שלא ילך כדילפינן פ”ק דיבמות דאם אמר לו אביו ואמו הטמא או אל תחזיר לא ישמע דכתיב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כלכם חייבים בכבודי כדכתיב בסיפיה דקרא אני ה’ והכא נמי הוא ואביו חייבים לדור בארץ ישראל ואין לו עונש על שאינו מקיים מצות כיבוד אב ואם שגם הם יכולים לעלות עמו ויתקיימו ב’ מצות ישיבת א”י וכיבוד אב ואם.”
[2] ע”ע “מצות יישוב ארץ ישראל – דאורייתא או דרבנן?” הרב איתם הנקין, תחומין כרך כח; נחלת יעקב לרב יעקב זיסברג, “מצות ישיבת ארץ ישראל, מצוה קיומית או חיובית”; סיכום המצות שדנו עליהם, בקובץ יסודות וחקירות מהדורה חדשה ע’ 683; כלי חמדה פרשת מסעי אות א; מצות המלך מצות שהוסיף הרמב”ן מ”ע א’, אכילת מעשר שני היא מצוה קיומית, ע”פ חזון איש; מצות המלך שם מ”ע ג’ אכילת פירות שביעית ואכילת תרומה; שרת דבר יהושע ח”ב אריח סימן עא עמ’ קפה.
[3] קובץ בית אהרן וישראל מוסדות קארלין סטאלין גליון צז תשתגב בעניין מצות יישוב ארץ ישראל עמ’ קלה ראה מה שהקשה עליו הרב דוד פלק בגליון צח ב בעניין מצווה קיומית עמ’ קמ ומה שהשיב לו הרב ו”נ גולדברג וכיצד דחה את כל הדוגמאות של מצוות קיומיות שהביא שם על העניין הנל עמ’ קמא קמד. (מתוך נחלת יעקב לרב יעקב זיסברג)