ישוב ארץ ישראל, כיבוש הארץ וריבונות על הארץ

האם מצות ישוב ארץ ישראל היא רק לגור בארץ ישראל וליישבה, או שכוללת גם מצוה להחיל ריבונות ולרכוש ריבונות על הארץ, האם כיבוש וריבונות הם היינו הך? ואולי הכיבוש הוא רק היכי תימצי לישוב הארץ?

לכאורה ברור שיש מצות ישוב ארץ ישראל גם בלא כיבוש, שהרי כל הדורות קיימו מצוות ישוב ארץ ישראל, והראשונים חפשו עצה מדוע לא לעלות וכתבו שזה משום אונס וכיו”ב. הרי שהמצוה נוהגת גם בלא כבוש. וכן בזמן בית שני הרי היתה חזקה ואף שלא היה להם שלטון מדיני אלא היה שלטון מלכי פרס וחז”ל הרי דורשים “אשר ירשו אבותך וירשת, שירושה שניה היא בימי בית שני, וזו ירושה אף שלא היתה ריבונות.

מאידך, הרי כיבוש הארץ ודאי שאינו רק היכי תמצי לישוב הארץ, שהרי הכיבוש הוא מקדש את ארץ ישראל. שהרי כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, הרי שהכיבוש הוא משמעותי. כתב הרמב”ם בהלכות תרומות פרק א’ הלכה ב:

ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שכובש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל, וזה הוא הנקרא כיבוש רבים. אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום, אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא ארץ ישראל, כדי שינהגו בו כל המצוות; ומפני זה חילק יהושוע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים, ואף על פי שלא נכבשה כדי שלא תהיה כיבוש יחיד, כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו.

אלא שאדרבה, אם כן הרי בכיבוש היה צורך רק בכיבוש ראשון שהיה צורך בקדוש. אבל מאז אין שום ענין בכיבוש, אלא בתור היכי תמצי לישוב הארץ.

ואכן זו שיטת רש”י בכמה מקומות שרק מלחמת יהושע היתה מלחמת מצוה: ע’ רש”י תחילת סנהדרין ד”ה במלחמת רשות:

כל מלחמה קרי לה רשות לבד ממלחמת יהושע שהיתה לכבוש את ארץ ישראל

ולכאורה המשמעות היא שמאז אין מלחמת מצוה לכיבוש. וביתר בירור ברש”י עירובין יז, א, שכתב:

סתם מלחמת רשות ממלחמת יהושע ואילך שהיא היתה מלחמת מצוה.

(עמד ע”ז הרב גורן בתורת השבת והמועד עמוד 347)

ואכן כך כתב רש”י מפורש שהכיבוש הוא רק היכי תמצי לישוב. רש”י מסעי לג, נג על הפסוק: “והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה”:

והורשתם את הארץ – והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה.

אבל דעת הרמב”ן היא שיש מצות כיבוש וישוב ארץ ישראל כמו שמפורש גם ברמב”ן על התורה וגם בספר המצות. ודעת הרמב”ם, גם אם נאמר שלשיטתו יש מצוות ישוב ארץ ישראל אבל ודאי שאין מצות כיבוש, וכמ”ש הרב גורן ז”ל. ולהלן נברר שיטת הרמב”ן.

ולכאורה השאלה האם יש מצוה גם להחיל ריבונות, תלויה בשאלה האם יש מצות כיבוש גרידא, ובלא ישוב. ויש להוכיח מהרמב”ן שיש מצוה בעצם הכיבוש גם בלא יישוב: רמב”ן במדבר פרק כא פסוק כא

וישלח ישראל מלאכים אל סיחון וגו’, אעברה בארצך – אף על פי שלא נצטוו לשלוח להם לשלום פתחו להם בשלום, לשון רש”י. ועוד אבאר בע”ה במקומו (דברים כ י) כי בכל האומות נצטוו לפתוח להם לשלום, חוץ מעמון ומואב. אבל באמת מה שאמר לו “אעברה בארצך” זה היה משה עושה מעצמו דרך פיוס, כי ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל היתה כי לאמורי היא, והיה מן הדין שאם יענו שלום ופתחו להם שיהיה כל העם הנמצא בה להם למס ועבדום. אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים, והיה חפץ שיהיה כל כבושם מעבר לירדן והלאה, שיהיה מושבם יחד, ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש, הלא תראה שאם לא בקשוהו ממנו בני גד ובני ראובן לא היה מניח שם אדם אלא שתהיה לחרבה.

הרי שבתחילה רצו להשאיר חרבה ולא להתיישב. ואף על פי כן קורא הרמב”ן למלחמה זו לכבוש מלחמת מצוה עיין רמב”ן במדבר פרק לא פסוק כג:

והזהיר אותם עתה בהגעלת כלי מדין מאיסורי הגוים, ולא אמר להם זה מתחלה בכלי סיחון ועוג שלקחו גם שללם, כמו שאמר (דברים ב לה) רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו. והטעם, כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא, והותר להם כל שללם אפילו האיסורים דכתיב (שם ו יא) ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, ואמרו רבותינו (חולין יז א) קדלי דחזירי אשתרי להו, אבל מדין לא היה משלהם ולא לקחו את ארצם, רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם ולכך נהג האיסור בכליהם.

הרי שמלחמת סיחון ועוג היתה מלחמת מצוה ואף שלא היתה כוונתם להתיישב שם, על כורחך שזו מלחמת מצוה משום שיש מצוה גם בהחלת הריבונות לבד.

ושאלה זו נפ”מ גדולה, האם יש מצות כיבוש גם במקום שלא נוכל לשבת שם, למשל העיר עזה ושכם. השאלה האחרונה נוגעת גם לשאלת קריעה על ערי יהודה, האם כל זמן שהיו בשליטתנו היה חיוב קריעה, או כיון שהשלטון היה שלנו אין חיוב קריעה? אם נאמר שיש מצוה בכיבוש ללא התיישבות, יתכן שיש מעלה במצב זה ואם כן יתכן שגם לענין קריעה הדין הוא כך, ע’ בית יוסף סימן תקס”א:

והאי ערי יהודה בחורבנן דקאמר דהיינו שהן חרבות ואין בהם יישוב כלל אבל אם יש בהם יישוב אף על פי שהם בידי עו”ג היה נראה לכאורה דא”צ לקרוע ואפשר דכל שהם בידי עו”ג אע”פ שיש בהם יישובה בחורבנן מיקרי וכן עיקר.

לפי התירוץ הראשון הרי תלוי בישוב יהודי ולא בשלטון, ולפי תירוץ שני זה תלוי בשלטון. (כתב הרב זוין ב”המועדים בהלכה עמוד שע”א בסוף הפרק על הצומות, שמסתבר שעם שחרוררן של ערי יהודה משלטון נכרים והקמת מדינת ישראל בטל דין הקריעה על אותן הערים. ולאחר מלחמת ששת הימים פסקו הרבה פוסקים שאין צורך לקרוע על ערי יהודה). אבל לשני התרוצים בבית יוסף, אין מצב של שלטון ישראל וישוב גוי שבו נדון אם חייב קריעה. ושאלתנו היא במצב כזה, שיש שלטון יהודי בלא ישוב.

אם אמנם מצות ירושת הארץ היא המצוה והכיבוש אינו אלא הכשר מצוה ואין מצוה בכיבוש גרידא, ונאמר כן גם בדעת הרמב”ם, ע’ להלן, יש להבין את הרמב”ם בהלכות בית הבחירה פרק ו’ הלכה טז שמסביר את ההבדל בין קדושה ראשונה שבטלה וקדושה שניה שלא בטלה:

ולמה אני אומר במקדש וירושלים, קדושה ראשונה קידשתן לעתיד לבוא, ובקדושת שאר ארץ ישראל לעניין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן, לא קידשה לעתיד לבוא לפי שקדושת המקדש וירושלים, מפני השכינה; ושכינה, אינה בטלה: הרי הוא אומר “והשימותי את מקדשיכם” (ויקרא כו,לא); ואמרו חכמים, אף על פי ששוממין, בקדושתן הם עומדין. אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות, אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים; וכיון שנלקחה הארץ מידיהם, בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה מן המעשרות ומן השביעית שהרי אינה ארץ ישראל. וכיון שעלה עזרא וקידשה, לא קידשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה; ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל, ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הרי הוא מקודש היום, ואף על פי שנלקח הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות, על הדרך שביארנו בהלכות תרומה.

והקשה הכסף משנה שם:

איני יודע מה כח חזקה גדול מכח כיבוש ולמה לא נאמר בחזקה גם כן משנלקחה הארץ מידנו בטלה חזקה, ותו בראשונה משנתקדשה בכיבוש וכי לא היה שם חזקה אטו מי עדיפא חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש וצל”ע.

על פי האמור שעל ידי שלטון לחוד לא מקיימים מצות ישוב הארץ, יש לפרש שגם לרמב”ם יש מצות ישוב הארץ ולכן קדושה שבאה מחמת הכיבוש, כיון שאין קיום של מצות ישוב הארץ על ידי הכיבוש לבד, הרי שזה אינו מקדש עולמית אלא על תנאי שתתקיים ירושה. אבל קדושה שהתקדשה הארץ על ידי חזקה, מלכתחילה לא התקדשה על מנת שיחול תנאי נוסף אחר כן ולכן מיד חלה קדושה עולמית.

לכאורה הרי שאלה זו, האם יש שתי מצות, מצות חיוב כיבוש וחיוב בישיבה בארץ, היא מחלוקת בין רש”י לרמב”ן בפרשת מסעי, לג,נג:

והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה – על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה’. ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה’. ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קי ב) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה. ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים, באו ורשו את הארץ (דברים א ח). אבל רש”י פירש, והורשתם את הארץ, והורשתם אותה מיושביה, אז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה, ומה שפירשנו הוא העיקר.

ולכאורה לרמב”ן יש מצוה לכבוש, ולפי מה שאמרנו הרי זה מטעם שזה כשלעצמו ריבונות ומצות ישוב ארץ ישראל, ולא רק היכי תמצי כדי לישב את הארץ.

אלא שלכאורה שאלה זו תלויה בהבנה בדברי הרמב”ן בהוספות לספר המצות, דעת הרמב”ן שיש מצוה בישוב הארץ, ע’ מה שכתב בהוספות לספר המצות מ”ע ד’:

מצוה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי לג ורמב”ן שם) והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ. …וזו היא שהחכמים קורין אותה (סוטה פ”ח מ”ו) מלחמת מצוה. וכך אמרו בגמר סוטה (מד ב) אמר רב יהודה מלחמת יהושע לכבש דברי הכל חובה מלחמת דוד להרווחה דברי הכל רשות. ולשון ספרי (שופטי’ יז יד) וירשתה וישבת בה בזכות שתירש תשב. ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזאת היא המצוה במלחמת שבע’ עממים שנצטוו לאבדם שנ’ (ס”פ שופטי’) החרם תחרימם. אין הדבר כן. שאנו נצטוינו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו ואם רצו להשלים נשלים עמהם ונעזבם בתנאים ידועים אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם, כמאמרם (דב”ר שופטי’) הגרגשי פנה והלך לו, ונתן להם הקב”ה ארץ טובה כארצם זו אפריקי, נצטוינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש המדינות ולהושיב בה שבטינו. …ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל עד שאמרו (ת”כ בהר פ”ה ה”ד וכעי”ז כתובו’ קי ב, וש”נ, מלכים ספ”ה) שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת י”י לאמר לך עבוד אלהים אחרים וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה….

וע’ ארץ חמדה שער א’ א’, אות ד’ שכתב שאין הפשט ברמב”ן שהמצוה היא לכבוש כיבוש צבאי, אלא כוונת הרמב”ן במילה כיבוש הוא כמו “מלאו את הארץ וכיבשוה” שאין הכוונה כיבוש מלחמה אלא כמו “כיבוש השממה”. וקצת ראיה לדבריו ממה שהביא הרמב”ן את הגמרא (חולין ז’ ע”א) “הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל”, והרי עולי בבל בכלל לא כבשו, אלא ע”כ הכוונה היא להתיישבות. וחזר על זה הרב ישראלי בעוד שני מקומות: בחוות בנימין ח”א בתשובתו לרב עובדיה יוסף, ואסר להחזיר שטחים גם בחשש פיקוח נפש, כתב (שער ב’ סימן יג אות ז):

במיצוי הדברים דלעיל אנו מגיעים למסקנה… וזה אפילו אם נסבור (וכן הוא האמת לענ”ד, וכמ”ש במק”א) שאין לנו כיום מצות כיבוש לכתחילה ע”י מלחמה שכרוכה באבדן נפשות. מכל מקום באותם חבלי ארץ שנפלו לידינו… תורת כיבוש עליהם ועל כן גם לפי אותם יסודות שבדברי הגרע”י עצמם, חייבים לצאת על הגנתם במלחמה, ואין טענת פקוח נפש תופסת בזה.

הרי שאת איסור חזרת שטחים בסס על החיוב לצאת להגנת המקומות שנכבשו במלחמה שנכפתה עלינו. אבל אין חיוב לכבוש. וזה בניגוד לדעת הרצ”י קוק זצ”ל שכתב שאסור להחזיר כיון שיש מצוה לכבוש את ארץ ישראל הרי שפקוח נפש לא דוחה. ע’ חוברת “פרקים במשנת הציונות הדתית”, י.י. אלישיב, כולל בני אלישע שדמות מחולה, עמוד 22.

ועוד חזר על זה הרב ישראלי בנספח ב’ שם בחוות בנימין עמוד קה:

אך מצות כיבוש, שראש המדברים בזה הוא הרמב”ן, והוא שדיבר בהרחבה שמצוה זו קיימת בכל הדורות ומחייבת כל יחיד, אינה מצות כיבוש מלחמה אלא מצות התנחלות והאחזות בארץ, כפי שביארתי בספר ארץ חמדה, שכן הרי אין לדבר על חובת היחיד לכבוש בדרך מלחמה”. ובהמשך כתב “גם אם נראה את מצות כיבוש הארץ כמצוה הקיימת גם בזמננו וגם ע”י מלחמה, ברור שזו היא מצוה המוטלת על העם כולו… ומאחר שרובו של העם עדיין בחו”ל, ברור שאין לחייב את החלק הנמצא בארץ לקבל עליו את כל העול ואת כל הסיכון שכרוך בזה פשוט איפא שאין כאן מצוה של כיבוש מלחמה.

… על כן מצות כיבוש מלחמה יכולה להתחדש רק ע”י נביא עם חידוש הנבואה, או – בדרך הטבע – בכורח התנאים, וכן אם המצב הבטחוני מחייב זאת. לדוגמא, כפי שאנשי בטחון טוענים כיום, שהחזקת השטחים היא הכרחית בכדי להחזיק מעמד בארץ. (כמובן, שלא לי להכריע בזה, והרי זה תלוי בהערכת מומחים לאותו דבר).

… אין איפוא לדבר על החובה להחזיק בשטחים מבחינת מצות כיבוש מלחמה, אלא מצד מצוה יותר מצומצמת והיא “לא תחנם” – היינו המצוה ליישב את א”י ביהודים. אך זו מצוה היא ככל המצוות, שקיים בה פטור של פיקוח נפש וספק פיקוח נפש כמו בכל מצוות אחרות, (ואיני נוגע כאן בחיוב זה של “לא תחנם” מה הוא מקיף, ואם הוא חל לגבי אותם מקומות שהן מוחזקים כיום בידי ישראל, והגדרים לזה).

…לכן למסקנה יש להכריע כי ישנו איסור מוחלט למסור השטחים, שנכבשו על ידינו בחסד ה’ במלחמת מצוה של עזרת ישראל מיד צר. במסירת שטחים אלה לידי הנכרים, לא זו בלבד שמרחיקים חשש של אובדן נפשות, אלא אדרבא מקרבים סכנה זו ביותר.

נתאזר באמונת אמן ובבטחון בשומר עמו ישראל, שינחנו בדרך מישור ויציל נפשותינו מן השעות הרעות, לגאולה וישועה בקיבוץ נדחי ישראל והולכתם קוממיות לארצנו ובארצנו.

(ובשנת תשל”ז אמר הרב ישראלי שעור זה במרכז הרב, ולאחר מכן לא היה יכול לתת שעורים בישיבה באותו קיץ)

וכדעת הרב ישראלי ביסס את הדברים, בלא להזכירו, הרב רבינוביץ, דעת הרמב”ן בכיבוש הארץ, תחומין ד’ (ויש להעיר שברמב”ן שכתב נשמטו כמה שורות) ובכרך ה’ ענה לו הרב יעקב אריאל, ונעלם מעינו שגם הרב ישראלי כתב אותם דברים.

מכל מקום, לפשט הרב ישראלי ברמב”ן אם כן אין מצות כיבוש לבד, אלא עיקר המצוה היא ההתיישבות. אבל לפי מה שכתבנו לעיל מרמב”ן להוכיח שיש מצוה לכבוש גם שלא על מנת להתיישב (דרום לבנון למשל…), הרי שיש מצוה בעצם הכיבוש (כמו בארץ סיחון ועוג שלא היה על מנת להתיישב), ושלא כדברי הרב ישראלי, שהרי לדבריו אין זו מצוה. ולפי הרמב”ן הנ”ל על התורה מוכח שיש מצוה בכיבוש, ואפילו שלא על מנת להתיישב, אלא יש מצות ריבונות, ובזה מיושבת קושית הרב ישראלי על הבנה זו ברמב”ן, ששאל אם יש מצוה לכבוש, הרי אם כן כל התישבות בלא כיבוש אין זו מצוה, שהרי צריך לכבוש. ולדברינו יוצא שמצות הכיבוש היא אפילו אם לא יוכלו להתיישב, אלא עצם הריבונות היא מצוה, ומלבד זה גם ישוב לבד הוא מצוה. משום שאת מצות ישוב ארץ ישראל לדעת הרמב”ן אפשר לקיים או על ידי ישוב או על ידי ריבונות.

ע’ נחלת יעקב ע’ 533

שם עמ’ 573:

לפי רוב הראשונים והאחרונים מצות הכיבוש והישיבה מתקיימת בשלמותה רק בשלטונם וריבונותם של ישראל על ארץ ישראל וכפי שביאר זאת הישועות מלכו כאדם העושה בתוך שלו לכבוש ארץ ישראל שתהיה תחת ירושתנו לא על ביאה ריקנית של עתה משמעות הדבר היא שעם ישראל צריך לפעול להשלטת ריבונות ישראל על ארצו ולא להסתפק רק בעליית יהודים לארץ מכל מקום מכוח מצווה כללית זו יש חיוב גם על היחיד וצריך כל אחד לעלות ולהתיישב בארץ ישראל חיוב זה הוא גם בזמן הגלות ואף כאשר הריבונות בארץ ישראל חלקית או מוגבלת להקמת המדינה והחלת השלטון והריבונות על חלקי ארץ ישראל יש ערך הלכתי מצות ירושת ארץ ישראל הכוללת כיבוש ישיבת ארץ ישראל ויישוב ארץ ישראל היא מצווה מן התורה המתקיימת בשלימות העצמאות והשלטון היהודי בימינו ביטלו למעשה את השבועות שלא יעלו בחומה ושלא ימרדו באומות שהרי הבעלים על הארץ הם עם ישראל ולא אומות העולם יש השלכות רבות בהלכה לקיומם של שלטון וריבונות ישראלית על הארץ בדיני תורה כגון חיוב חלה ומעשרות תקיעה בחצוצרות בעת צרה ועוד בדינים מדרבנן כגון גרכת מציב גבול אלמנה וקריעה על ערי יהודה וירושלים ועוד ובתקנות חז”ל כגון תקיעות לקראת השבת ריבונות זו אינה אפוא רק משאת נפש במובן הרעיוני אלא היא גורם מכריע מבחינה הלכתית המשפיע על הכלל ועל הפרט כאחד.

חיים נבון, דעת:

ה. ריבונות

בהנחה שיש מצוות יישוב ארץ ישראל, צצה שאלה חדשה: האם המצווה מתמקדת רק בישיבה בארץ – או גם בריבונות עליה? כלומר: האם המצווה רק מורה לנו, כיחידים או כעם, לגור בארץ ישראל; או שיש עלינו גם מצווה מיוחדת להיות הריבון בארץ, ולכונן בה מערכת שלטון יהודית?

הביטוי “ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות” אינו בהכרח מצווה על ריבונות יהודית. נאמר שבארץ היה מתפתח יישוב יהודי גדול, וכל הנוכרים היו עוזבים אותה, אך הארץ הייתה נותרת תחת שלטון הפחה הטורקי. האם זה היה פוגם בקיום מצוות יישוב הארץ? ייתכן בהחלט להציע שמבחינת מצוות יישוב הארץ, השאלה היחידה המשמעותית היא כמה יהודים יושבים בארץ ישראל, ושאלת הריבונות אינה רלוונטית כלל.

אחד העוסקים בשאלה זו, העיר ביושר כי “בהתייחסותם למצוות יישוב ארץ ישראל, לא ייחסו הראשונים חשיבות לשאלת הריבונות על הארץ כלל ועיקר”3. ישנם שני מקורות יסוד מאוחרים הטוענים שיש משמעות לריבונות יהודית בארץ ישראל, מבחינת מצוות יישוב הארץ. ר’ צדוק הכהן מלובלין טען שמצוות יישוב הארץ מתקיימת אך ורק אם היא מתבטאת גם בריבונות יהודית:

“אין נקרא ישוב אלא בישיבה בשלווה… והיינו שהם אדוני הארץ… דההיא אישיבה דווקא כדרך ישיבת הארץ בשלווה ובממשלה, דזה נקרא ישיבה, והיינו בזמן שבית המקדש קיים. ומשחרב בית המקדש, אע”פ שלא גלו [כולם] ממנה, גם היושבים בה אין נקראין יושבי הארץ, ואין להם ישיבה בה, מאחר שהם עבדים עליה למלכי העמים המושלים שם, כמונו בח”ל, אין זה נקרא ישוב שיושבים בה בישיבה, רק גרות בעלמא, ולא מקיים ‘וישבתם'” (ר’ צדוק הכהן, דברי סופרים, סי’ י”ד).

ר’ צדוק טוען שאין משמעות לישיבת הארץ ללא ריבונות. אמנם, לא ברור מדבריו האם לריבונות ערך עצמאי, או – כפי שמשתמע מראשית דבריו – אין היא אלא אמצעי ל”ישיבה בשלווה”, שאינה מתאפשרת באופן אחר. בכל אופן, ברור שלדעתו ריבונות יהודית היא תנאי חיוני לקיום מצוות יישוב ארץ ישראל.

טענה מהפכנית פחות העלה ר’ ישראל יהושע מקוטנא, בעל שו”ת ישועות-מלכו:

“אמנם גם לפי דעת הרמב”ן שחשב זאת למצוות עשה, מכל מקום בעיקר המצווה אינו אלא הירושה והישיבה כאדם העושה בתוך שלו, לכבוש א”י שתהיה תחת ירושתינו, לא על ביאה ריקנית של עתה… ומ”מ בודאי מצווה גדולה היא… ואין ספק שהיא מצווה גדולה, כי הקיבוץ הוא אתחלתא דגאולה” (ישועות מלכו, יו”ד ס”ו).

הישועות-מלכו טוען שאמנם עיקר מגמת המצווה היא להגיע לשליטה מלאה בארץ, “כאדם העושה בתוך שלו”, ומ”מ גם לעלייתם של יחידים יש משמעות, בתור אמצעי למטרה. גם לדעתו מוקד המצווה הוא בהחלת ריבונות יהודית, אולם לטענתו יש ערך גם לעליית יחידים, בתור הכנה לעיקר המצווה.

יש להודות שבניגוד לר’ צדוק, המדבר במפורש על “ממשלה”, דבריו של ר’ ישראל יהושע מקוטנא אינם ברורים לגמרי: לא ברור לחלוטין שהתכוון לריבונות מלאה, ולא לבעלות פרטית על שטחי הארץ. הרב ש”י זוין פירש את דברי הישועות-מלכו כפשוטם, כמכוונים לריבונות יהודית4.

אמנם, הרב עובדיה יוסף פירש את הישועות-מלכו בכיוון שונה לחלוטין. כמסיח לפי תומו, ציין הרב עובדיה שלפי שיטת הישועות-מלכו ודאי איננו מקיימים כיום מצוות יישוב הארץ בשטחי יש”ע, שהרי “בכיבוש שלנו היום אין בידינו לגרש את הערבים תושבי השטחים ביהודה שומרון ועזה, והם יושבים ישיבת קבע בחצריהם ובטירותם”, ולכן אין מעמדנו בארץ “כאדם העושה בתוך שלו”5.

מדברי הרב עובדיה יוסף משתמע שהוא אינו מפרש את הישועות-מלכו כמכוון לריבונות בהגדרתה הרשמית, אלא לשליטה מעשית בשטח. דומה שהרב עובדיה דחה כאן מבלי משים את מושג הריבונות, שאינו מושרש בדברי הראשונים בסוגייה זו, לטובת מושג הבעלות, המוּכּר יותר6.

ר’ צדוק ושו”ת ישועות-מלכו מתמודדים עם השאלה האם יש מצווה ביישוב הארץ לפני שהושגה ריבונות. הרב אליעזר ולדינברג, בעל הציץ-אליעזר, התמודד עם בעיה הפוכה לחלוטין: הוא חשש שיהיו כאלו שיטענו שמוקד המצווה הוא בהשגת ריבונות יהודית בארץ, ולפיכך, לאחר שמטרה זו הושגה, אין יותר מצווה לעלות לארץ. הוא טען (ציץ-אליעזר ח”ז, סי’ מ”ח, אורחות המשפטים פרק י”ב) שמצוות הישיבה בארץ היא מצווה כפולה: מצווה ציבורית של כינון ריבונות יהודית, וגם מצווה פרטית של ישיבה בארץ, בלי קשר לשאלת הריבונות7.

3. י’ ברנדס, ‘ההתיישבות בחבלי הארץ שבריבונות נוכרית’, תחומין יז (תשנ”ז), עמ’ 99.
4. הרב ש”י זוין, ‘המדינה העברית וקדושת הארץ’, תחומין י’ (תשמ”ט), עמ’ 25.
5. הרב ע’ יוסף, ‘מסירת שטחים מא”י במקום פיקוח נפש’, תחומין י’ (תשמ”ט), עמ’ 44.
6. הרב שאול ישראלי אכן תמה על דברים אלו שכתב הרב עובדיה (שם, עמ’ 54). ודומה שהמחלוקת המובלעת ביניהם בנקודה זו היא האם הישועות-מלכו מדגיש את הריבונות הממלכתית או את השליטה הבעלותית.
7. הרב ולדינברג מוסיף, כמתבקש, שלמען האמת לא רק החובה הפרטית שייכת בימינו, אלא גם החובה הציבורית: חיזוק המסגרת הריבונית אינו פחות חשוב מייסודה.

[1]  ראה ספרית תורה ומדינה שעור על ריבונות בארץ ישראל, שעור מעובד.