רוב ישראל בארץ ישראל

בענין רוב ישראל בארץ

הקדמה:

בזמן הזה, כשאנו מתקרבים בעהשי”ת למצב שרוב ישראל יהיו בארץ ישראל, יש לברר את גדר הצורך בביאת כולם ובכל יושביה עליה לגבי מצות התלויות בארץ. שאלה זו אינה מעשית כיון שאין רוב ישראל ללא עשרת השבטים ולדעת רוב הראשונים יובל לא נהג בזמן בית שני משום שלא היו כל ישראל בארץ. מכל מקום יש לברר את גדר הצורך בכל ישראל לענין מצות התלויות בארץ.

בנוסף לכך, לכאורה לכל הדעות הרי צריך שלא יהיו מעורבים שבט בשבט אלא כולם יושבין כתקנם כמ”ש בגמ’ ערכין ל”ב ע”ב וברמב”ם בהלכות שמיטה ויובל פרק י’ הלכה ח’.

אלא יש לברר גם שאלה זו: שהרי הצורך שישבו לפי שבטים נאמר רק לגבי יובל. כמ”ש בבריתא בערכין שם: “וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן. יכול היו עליה והן מעורבין שבט בנימין ביהודה ושבט יהודה בבנימין יהא יובל נוהג תלמוד לומר לכל יושביה בזמן שיושביה כתיקונן ולא בזמן שהן מעורבין”. אבל בדין ביאת כולם הכתובה בחלה מסתבר שאין צורך שלא יהיו מעורבין, שהרי בחלה נתחייבו עם כניסתן לארץ גם בז’ שכבשו וז’ שחלקו (כתובות כ”ה ע”א). ואם כן יש לברר האם לגבי תרומות ומעשרות צריך כל ישראל, ואם צריך, האם הגדר הוא כמו ביובל או כמו בחלה. וכן יש לברר עקרונית את ההבדל בין ביאת כולם האמורה לגבי חלה ובין כל יושביה עליה האמור לגבי יובל (לא נברר במאמר זה האם צריך כל יושביה או די ברוב יושביה עליה).

יש לברר: האם ביאת כולם היא תנאי לחלות קידוש הארץ, ואם לאחר הקידוש שוב לא יהיה רוב בארץ, ישאר החיוב מן התורה. ולפי זה אף אם רוב ישראל יהיו בארץ ישראל, לא נתחייב מן התורה בתרומות ומעשרות ממילא, אלא שזה מאפשר קידוש הארץ לענין תרומות ומעשרות (אם יש צורך במעשה קידוש. או שהארץ ממילא מתקדשת כשכל יושביה עליה, ואכמ”ל) ומאידך יש לומר שביאת כולם היא תנאי של מצב קבוע כדי להתחייב בתרומות ומעשרות: שיהיו בארץ ישראל רוב ישראל. ולפי זה יתכן שאם יהיו רוב ישראל בארץ ישראל שוב יתחייבו מן התורה, כיון שקדושה שניה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא כפי שפסק הרמב”ם בהלכות תרומות פ”א הלכה ה’ ובהלכות בית הבחירה פ”ו הלכה טז.

ואף שמבואר בגמ’ שצריך חילוק עם הכיבוש, כתב הגרש”ז אוירבך זצ”ל במעדני ארץ תרומות פ”א הכ”ו אות ד’ להקשות על בית הלוי המובא להלן, שכתב שבבית שני תרומות ומעשרות דרבנן משום שלא היה כיבוש וממילא לא היתה חלוקה: “תפ”ל דבשום מקום לא זכר כלל רבנו דתרו”מ טעונים דוקא חילוק, גם פשוט הוא דלפי הטעם דהצרכת חילוק הוא משום דכתיב עשר תעשר וכתיב בתריה במקום אשר יבחר וגו’ ולפיכך אמרינן דעד שנבחרה שילה לא נתחייבו במעשר ודאי דאין זה שייך כלל על בית שני, וכן לפי הטעם משום דלפני החילוק היו הפירות שייכים להכלל כולו והוי חשיב כהפקר ודאי דגם זה לא שייך כלל בבית שני שכל אחד היה בעלים על שלו, וכן להטעם משום דכתיב דגנך תבואת זרעך המיוחד לך ג”כ נראה פשוט דשייך רק על שבע שכבשו ושבע שחילקו שעדיין לא היתה הקרקע מיוחדת לשום איש כיון שעמדה להתחלק שפיר מסתבר דכל אחד זכה ודאי בקרקעו מחמת החזקה שהחזיק בה ומיד נעשה בעלים גמורים ושפיר חשיב דגנך ותבואת זרעך”.

הצורך בביאת כולכם ודין כל יושביה עליה:

בשני מקומות תלתה התורה חיוב מצות התלויות בארץ בביאת כולם: בחלה וביובל לדעת הרמב”ם (אבל הראב”ד המובא להלן מהלכות תרומות פ”א הכ”ו כתב שרק בחלה יש דין ביאת כולם, תוס’ גיטין לו ע”א ד”ה בזמן בסופו שיובל היה בזמן בית שני אף שלא היו כל יושביה עליה כיון שהיו מכל השבטים שירמיה החזירן. וע’ ספר הישר לר”ת חידושים קכג).

לגבי חלה נאמר (במדבר טו,יח-כא): “דבר אל בני ישראל, ואמרת אליהם: בבואכם אל הארץ, אשר אני מביא אתכם שמה. והיה, באכולכם מלחם הארץ תרימו תרומה, לה’. ראשית עריסותיכם, חלה תרימו תרומה: כתרומת גורן, כן תרימו אותה. מראשית עריסותיכם, תיתנו לה’ תרומה לדורותיכם.

ובגמ’ כתובות כה ע”א: “…דאמר רב הונא בריה דרב יהושע אשכחתינהו לרבנן בבי רב דיתבי וקאמרי אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן חלה דאורייתא שהרי ז’ שכיבשו וז’ שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה ואמינא להו אנא אדרבה אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דתניא (במדבר טז) בבואכם אל הארץ אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים תלמוד לומר בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק”.

וברמב”ם הלכות בכורים פרק ה’ הלכה ה’: “אין חייבין בחלה מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר “והיה, באכולכם מלחם הארץ …” (במדבר טו,יט); ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר “בבואכם אל הארץ” (במדבר טו,יח), ביאת כולכם, ולא ביאת מקצתכם. לפיכך חלה בזמן הזה, אפילו בימי עזרא, בארץ ישראל אינה אלא מדבריהם, כמו שביארנו בתרומה”.

לגבי יובל כתב הרמב”ם בפרק י’ הלכה ח’: “משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה, בטלו היובלות, שנאמר “וקראתם דרור בארץ לכל יושביה” (ויקרא כה,י), בזמן שכל יושביה עליה והוא שלא יהיו מעורבין שבט בשבט, אלא כולן יושבים כתקנן”.

ושם בהלכה ט’ משמע שגם שמיטת קרקע היא מדרבנן בגלל שאין יובל, שהרי כתב הרמב”ם: “ובזמן שהיובל נוהג נוהג דין עבד עברי ודין בתי ערי חומה ודין שדה חרמים ודין שדה אחוזה ומקבלין גר תושב ונוהגת שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה… וכו'”.

אבל דעת הכסף משנה היא שרק שמיטת כספים תלויה ביובל ולא שמיטת קרקעות, ולדעתו שמיטת קרקעות היא מן התורה. לכס”מ “בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים” היינו שמיטת קרקע שהיא יובל אבל שמיטה נוהגת מן התורה גם בזמן הזה, כס”מ הלכות שמיטה ויובל פרק ט’ הלכה א’, והזכירו בהלכות תרומות פרק א’ הלכה כו. וכאן כתב הכס”מ: “נראה שמה שכתב מדבריהם לא קאי אלא לשממטת כספים דאלו שביעית בארץ אף בזמן הזה הוא מן התורה כמו שכתבתי ברפ”ט”. וע’ רמב”ם הוצאת ר”ש פרנקל שלכס”מ היה נוסח רמב”ם קצר ולא כתוב שם מפורש ששביעית תלויה ביובל כפי שכתוב בגרסתנו בהלכה זו.

לדעת הרמב”ם בפ”א הלכות תרומות הכ”ו גם חיוב תרומות ומעשרות תלוי בביאת כולם (וע’ במקורות וציונים בחינוך מצוה רט”ז שגם פאה אינה נוהגת אלא בא”י ובזמן שישראל שם כתרו”מ): “התרומה בזמן הזה, ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל, ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה, אלא מדבריהם: שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל, ובזמן שיהיו כל ישראל שם, שנאמר “כי תבואו” (ויקרא כה,ב), ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית; לא כשהיו בירושה שנייה שהייתה בימי עזרא, שהייתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה. וכן ייראה לי שהוא הדין במעשרות, שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה”.

והראב”ד חלק על הרמב”ם וסובר שתרומה בזמן הזה מן התורה. דהא קי”ל כר’ יוחנן ביבמות: “התרומה בזמן הזה וכו’ עד שהן עתידין לחזור בירושה שלישית. א”א לא כיון להלכה יפה דהא קי”ל כרבי יוחנן דאמר ביבמות תרומה בזמן הזה דאוריי’ והוא עצמו נראה שכך כתב בתחלת הספר ואי איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא”.

בעיקר מקור הרמב”ם שנקט שגם בזמן בית שני תרומות ומעשרות לא היו מן התורה, ע’ גר”א על שו”ע סימן של”א ס”ק ו’ (הובא על הדף ברמב”ם פרנקל), שזו מחלוקת בירושלמי שביעית, וע’ חזון איש שביעית ג’ ט’, ובדעת הראשונים החולקים וסוברים שבזמן בית שני נהג מן התורה גם יובל, וע’ תוס’ גיטין ל”ו ורמב”ן גיטין לו ע”א, ואכמ”ל.

אם תרומה בזמן הזה היא מן התורה או מדבריהם, זו מחלוקת ר’ יוחנן ור”ל ביבמות פ”א ע”א. על משנה שם: “רבי יוסי ורבי שמעון אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה.” לדעת ר”ל מאכילה בתרומה ואין מאכילה בחזה ושוק בזמן חזה ושוק, היינו בזמן שזה מן התורה. ור’ יוחנן אמר אף מאכילה בחזה ושוק. היינו גם במן התורה. ומבואר בסוגיה שם שמחלוקתם אם תרומה בזמן הזה מן התורה או מדרבנן.

הרמב”ם פסק כר”ל, משום שר’ יוחנן ור”ל נחלקו אליבא דר’ יוסי ורבנן שם פ”ב בבריתא של סדר עולם, וגם ר’ יוחנן מודה שלרבנן תרומה דרבנן ולכן פסק כר”ל, וע’ כס”מ כאן שציין למ”מ בפ”כ הלכות איסורי ביאה הלכה ג’ שם כתב המ”מ שכיון שר”י ור”ל לא פליגי אליבא דנפשייהו הכלל הוא יחיד ורבים הלכה כרבים ולכן הלכה כרבנן. והכס”מ כתב שגם ר”י העמיד את המשנה דאנדרוגינוס כר’ יוסי משום שאלו דברי ר’ יוסי במשנה אבל הוא לא ס”ל כן.

הכס”מ מקשה קושיה חזקה על הרמב”ם: איך מוכיח ר’ יוסי מבריתא דסדר עולם שתרומה בזה”ז דאוריתא, הרי אמנם קדושה לא בטלה, אבל הרי חסר ביאת כולכם ולכן זה דרבנן? ומהרי”ט כתב שאין זו קושיה, שהרי הגמ’ מביאה רק את סוף הבריתא של סדר עולם. אבל כל הבריתא של סדר עולם כך היא: “וישבו העם והכהנים, מקיש ביאתן בימי עזרא לביאתם בימי יהושע מה בימי יהושע נתחייבו במעשרות ובשמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה, וכן הוא אומר הטיבך ד’ אלוקיך וגו’ מקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך בחידוש כל הדברים הללו אף ירושתך בחידוש כל הדברים הללו, אי יכול תהי לכם ירושה שלישית ת”ל וירשתה ראשונה ושניה יש לכם ושלישית אין לכם”. וא”כ הרי מפורש תניא דבימי עזרא נתחייבו במעשר מן התורה.

הכס”מ תירץ את הרמב”ם באופן אחר: שהרמב”ם מפרש כר”ח שהביא התוס’ ביבמות שם. לר”ח ירושה ראשונה היא ירושת אברהם יצחק ויעקב וירושה שניה היא ירושת יהושע, וירושה זו קדשה לעתיד לבא לר’ יוסי, ושם היתה ביאת כולם.

ג. גדר ביאת כולכם, תנאי בחלות הקידוש או צורך שכל הזמן יהיו עליה כל יושביה?

מבואר באחרונים שיש חילוק גדול בין כל יושביה עליה האמור ביובל שחוץ ממה שזה תנאי לחלות החיוב, צריך שכל הזמן יהיו כל יושביה עליה. ואילו לגבי חלה שנאמר בה ביאת כולכם, שזה רק תנאי בתחילת החיוב (ע’ מעדני ארץ על רמב”ם תרומות פ”א הלכה כו).

ובאר את הדברים בחדושי הגר”ח הלוי – הלכות שמיטה ויובל פרק יב הלכה טז: “והנה הך דינא דביאת כולכם לא דמי להך דינא דכל יושביה עליה דמבואר בהסוגיא דערכין דף ל”ב שהבאנו למעלה דתלי רק בשנת היובל עצמו בשעתו אם היו אז כל יושביה עליה אם לא, אבל לא כן הך דינא דביאת כולכם, עיקרו הוא על שעת ביאה וירושה, דאז הוא דצריך שיהא ביאת כולכם, והכי מבואר בכתובות דף כ”ה דקאמר דלהכי חלה בזמן הזה דרבנן משום דכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק, ולא קאמר בפשיטות משום דעתה אין עליה כל ישראל, הרי להדיא דהעיקר תלוי רק בשעת ביאה וירושה, וכן מוכיח לשון הרמב”ם בפ”א מהל’ תרומות שם שכתב ז”ל שנאמר כי תבאו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהם עתידים לחזור בירושה שלישית לא כשהיו בירושה שניה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה עכ”ל, הרי מבואר בדבריו דתלוי רק בביאת כולכם של שעת ירושה”

אמנם בקהילות יעקב זרעים סימן כ”א, הוכיח שגם לגבי חלה זו מחלוקת בין תוספות ובין הר”ח, ביבמות פ”ב ע”ב ד”ה ירושה: “ירושה ראשונה ושניה יש להן כו’ – פר”ח ראשונה ירושת אברהם יצחק ויעקב שניה ירושת יהושע ומשם ואילך קדשה לעולם ולא יתכן לפרש כן דבסוף פרק יוצא דופן (נדה דף מז. ושם) מפליג רבי יוסי בין תרומה לחלה וא”כ קדושה שניה היא קדושת עזרא דבקדושת עזרא שייך לחלק בין תרומה לחלה משום דגבי חלה כתיב בבואכם וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק”.

ובקהלות יעקב זרעים סי’ כא כתב בדעת התוספות, שאמנם לגבי יובל ביאת כולם הוא תנאי לחלות היובל. אבל לגבי חלה שנאמר בה ביאת כולכם דעת התוס’ שביאת כולכם הוא רק בתחילת החיוב. ולא כמו ביובל שצריך כל הזמן שיהיו כולכם. ולכן הקשו התוס’ על הר”ח: שהרי בזמן יהושע היתה ביאת כולם. ואם ירושת יהושע היא ירושה שניה, הרי מכאן והלאה לא פקע חיוב מן התורה. ולכן לא שייך יותר לחלק בין חלה לבין תרומה. אבל אם ירושה שניה היא קידוש עזרא, הרי ברור שלא נתקדש לחלה משום שלא היו כולם. מה שאין כן בתרומה (לפי גמ’ נדה). ואילו דעת הר”ח היא שצריך כולכם גם לחלה כמו ליובל. עיי”ש בקהלות יעקב. ולכן אף שירושה שניה היא ירושת יהושע והיתה ביאת כולם, אבל חלה דרבנן בזמן עזרא משום שחזר בתנאי של כולם כמו לגבי יובל. אם כן לדעתו של הקהילות יעקב זו מחלוקת בין תוס’ לר”ח אם ביאת כולכם שנאמרה בחלה הוא תנאי לחלות הקדושה או שזה כמו יובל שתלוי במציאות של ביאת כולם.

אלא שקשה לומר כמו הכסף משנה שהרמב”ם באר כמו הר”ח, שהרי הרמב”ם כאן קורא לביאת עזרא ירושה שניה: “לא כשהיו בירושה שנייה שהייתה בימי עזרא, שהייתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה”.

לענינינו: יש נפ”מ אם מקור הרמב”ם לגבי הצורך בתרומה שתהיה בביאת כולם הוא מחלה, שאז זה דין רק בתחילת החיוב, או שמקור הרמב”ם הוא בשמיטה ויובל כיון שמעשרות תלויות בשמיטה ויובל, ואז זה דין על כל זמן בפני עצמו שיהיה בו כל ישראל.

הקושי ברמב”ם הוא משום שהרמב”ם נקט את הפסוק שנאמר “כי תבואו” שאינו כתוב לא לגבי חלה ולא לגבי יובל, אלא לגבי נגעים, ולגבי ערלה בויקרא יט כג, ולכאורה כוונת הרמב”ם לגבי כי תבואו שכתוב לגבי שמיטה בויקרא כה,ב: “דבר אל בני ישראל, ואמרת אליהם, כי תבואו אל הארץ, אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ, שבת לה'”

דעת הכסף משנה בהלכות תרומות, בסופו, שמקור הרמב”ם הוא מחלה. אבל בחידושי הגר”ח שם כתב שמקור הרמב”ם הוא משמיטה, ופשטות הפסוק שהביא הרמב”ם מסייע לגר”ח. וכתב החזון איש (שביעית סימן ג’ אות ט’) “ואולי מיהו ביאה בתרומה לא כתיב וגם כי תבואו אינו ביאת כולכם, ואולי צ”ל בבואכם והיינו קרא דחלה וכתיב שם תרומה”. ובדרך אמונה על הרמב”ם כתב על מה שכתב הרמב”ם “שנאמר כי תבואו”, שצ”ל: בבואכם, והוקש תרומה לחלה.

דרך הגר”ח שהלימוד של הרמב”ם הוא משמיטה, קשה: שהרי אם הלימוד הוא משמיטה, הרי זה משום ששנות מעשר תלויות ביובל, (ואמנם כן כתב רש”י כתובות כה ע”א ד”ה “ולא נתחייבו בתרומות ומעשרות”, “…שהרי תלה הכתוב המעשר במנין שנות השמטה דכתיב בשנה השלישית שנת המעשר”). ואם כן הרמב”ם לא היה צריך לומר “וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בהן בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה”. שהרי אדרבה מהקשר בין מעשר לבין יובל לומדים לתרומה ולא ההיפך.

ובמעדני ארץ הלכות תרומות פרק א’ הלכה כו דן בכך שביובל תלוי במציאות של כולם, ואילו בחלה זה רק דין בתחילת החיוב. ואם היתה פעם אתת של התחלת חיוב במציאות של ביאת כולכם שוב חייבים אף שאין שם ביאת כולכם. אבל כתב שמצינו בראשונים ובגדולי האחרונים שכתבו בדעת הרמב”ם שגם לענין תרומות ומעשרות וחלה שצריך שתהיה כל יושביה עליה. למשל ע’ המאירי על מסכת יבמות דף פא/א: “…וכן פסקו שתרומות ומעשרות נוהגות מן התורה בארץ ישראל אף שלא בפני הבית ואף על פי שבמקום אחר כתבו שהתרומה בזמן הזה אפילו בימי עזרא אינה מן התורה שאין תרומה של תורה אלא בארץ ישראל ובזמן שכל יושביה עליה תימה הוא שהרי לא נאמרה אלא בחלה וכן כתבוה גדולי המגיהים”.

וחידש הגרש”ז אוירבך זצ”ל, שאכן אין שום חילוק בין שתי הלשונות של ביאת כולם וכל יושביה ואפי”ה שאני יובל שהתורה אמרה וקראתם דרור לכל יושביה לכן צריכים שבשעת קריאה דהיינו בשעה שבי”ד מקדשים את שנת החמישים יהיו אז כל יושביה עליה ולא אמרינן דכיון שפעם כבר נהגו בה יובל הרי זה נוהג כבר ממילא בכל נ’ שנה כיון שהתורה הצריכה בכל פעם קידוש בית דין ולכן צריכים בכל קריאה וקריאה לראות אם כל יושביה עליה או לא. והוסיף שאה”נ אם קדשו שנת החמישים ואח”כ נתערבו השבטים זב”ז או ח”ו גלו ממנה אפשר דשפיר נוהגין יובל באותה שנה ואסורים בעבודה.

אבל צריך עיון לדבריו: אם זה תנאי לתחילת הקידוש, ולא תנאי להמשך, אם כן מדוע ירושה שלישית אין להם, והרי גם לעתיד לבא צריך להיות קידוש משום שבזמן עזרא לא נתקדשה הארץ בדברים שצריך ביאת כולכם? (ועיי”ש בדבריו בזה). ובחזון איש שביעית סימן ג’ אות טו: “וצ”ל שכוונת רבינו (במה שכתב בהלכות בית הבחירה פ”ו הט”ז ‘וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שבארנו בהלכות תרומה’) דבאמת עזרא קידש אע”ג דלא היו כל יושביה עליה ואם יבואו כל ישראל אין צריך קידוש אחר וכן לעתיד לבא אין צריך קידוש אחר”. (וכן כתב החזון איש בשביעית כא אות ה’ שלגבי תרומה אם ישובו רוב ישראל אף בשמן הגלות תחזור חיוב תרומה מה”ת וכמו שפירש הכס”מ פ”א מהלכות תרומות הלכה כו).

על שאלה זו, שלרמב”ם לכאורה יש צורך בקידוש נוסף לעתיד לבא, כיון שלא חל חיוב תרו”מ מן התורה, יש לומר שאכן ברמב”ם משמע שיש קדושה שלישית: ע’ הלכות שמיטה ויובל פרק יב הלכה טז: “וכן לעתיד לבוא בביאה שלישית, בעת שייכנסו לארץ יתחילו למנות שמיטין ויובלות, ויקדשו בתי ערי חומה, ויתחייב כל מקום שיכבשוהו במעשרות, שנאמר “והביאך ה’ אלוהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך, וירשתה” (דברים ל,ה): מקיש ירושתך, לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך, אתה נוהג בחידוש כל הדברים האלו; אף ירושתך, אתה נוהג בה בחידוש כל הדברים האלו.” הרי שלרמב”ם הירושה הכתובה בפסוק היא ירושה לעתיד לבא, ולא כדרשת ר’ יוסי שירושה שלישית אין להם. אלא שלפי זה קשה מנין לרמב”ם שקדושה שניה קדשה לעתיד לבא. שהרי לכאורה מקור הדבר הוא בדרשת ר’ יוסי שירושה שניה יש להם וירושה שלישית אין להם? וצ”ע.

ובאבן האזל הלכות בית הבחירה פרק ו’ הלכה יד באותיות ד,ה הבין הפוך מהגרש”ז אוירבך לגבי גדר ביאת כולכם: שם שאל סתירה מרמב”ם הלכות בית הבחירה שכתב שקדושה שניה קיימת, וכתב שכל מקום שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדשות עזראהשניה הוא המקודש היום, וחייב בתרומות ומעשרות על הדרך שבארנו בהלכות תרומה. ובהלכות תרומה כתב שתרומה בזה”ז דרבנן. וכאן מוכח שיש חיוב אלא שחסר בתנאי החיוב ולא בקדושת הארץ. ועוד הקשה שבהלכות שמיטה ויובל פי”א הט”ו כתב שלעתיד לבא יתחילו למנות שממיטין ויובלות “מה ירושת אבותיך אתה נוהג בחידוש כל הדברים האלו אף ירושתך אתה נוהג בה בחיוד כל הדברים האלו”. ומבואר שבקדושת עזרא נתחייבו במעשר. וכתב שם שדין ביאת כולכם אינו דין בקדושת עזרא דכיון דלא היה ביאת כולם לא נתקדשה הארץ, אלא דקדושת הארץ נתקדשה בשלימותה בקדשות עזרא גם לענין חיוב תרומות ומעשרות ודין ביאת כולכם הוא רק תנאי בחיוב תרומות ומעשרות ונ”פ דאפילו אם יבואו אחר זמן ויהיה ביאת כולכם יתחייבו בתרומות ומעשרות. ובזמן בית שני היה פשוט לגמ’ שלא עלו כולם ולכן לא היה מן התורה. לדעתו של הרא”ז, ביאת כולכם אינו תנאי לחלות הקדושה אלא זה דין בקיום תרומות ומעשרות שהחיוב מן התורה רק כשרוב ישראל בארץ.

מהלך אחר לגבי ביאת כולכם, כתב בבית הלוי ח”ג סימן א’ אות ד’. אבל לענין ביאת כולכם באר בית הלוי בשם הגר”ח, שביאת כולכם היינו תנאי לכיבוש וחלוקה. (והביא הסבר זה בארץ חמדה ספר א שער ב’ סימן ג’). וחילוק יתכן רק כשכל ישראל בארץ שהרי כולם צריכים לקבל נחלתם. וזהו שהצריך הרמב”ם ביאת כל ישראל שאם לא כן אין כאן “חילוק”. וזו המחלוקת בירושלמי, אם גם בבית שני צריך חילוק. ופסק הרמב”ם שצריך חילוק גם בבית שני. ולפי זה ברור שכיום, אף אם כל ישראל יהיו בארץ ישראל הרי צריך מצב של חילוק לפי שבטים ובכל ארץ ישראל. ווכן אם חלק מארץ ישראל אינו בידינו, ומיושב על ידי גויים, ודאי שלא יועיל רוב ישראל בארץ ישראל. (וראה בבית הלוי שם את ההסבר ברמב”ם הנ”ל בהלכות תרומות פ”א הכ”ו. וכן הסבר המחלוקת בגמ’ כתובות אם חלה דאוריתא ותרומה דרבנן או שתרומה דאוריתא וחלה דרבנן, לפי מחלוקת בירושלמי פ”ו בשביעית אם בזמן בית שני מדבר תורה נתחייבו במעשר או מאילהם נתחייבו במעשר, ואכמ”ל.

לסיכום: לענין תרומה, אם צריך שיהיו יושבים כולם ולא מעורבין, תלוי האם הצורך בביאת כולם לרמב”ם שהוא גם בתרומות ומעשרות, נלמד מיובל או נלמד מחלה. ולדעת הכסף משנה נלמד מחלה ולא מיובל. ולא כמ”ש בחידושי הגר”ח על הרמב”ם בהלכות שמיטה ויובל.

גדר ביאת כולכם, לדעת החזון איש, אם יבואו רוב ישראל לארץ שוב יהיה חיוב מן התורה. וכן לדעת אבן האזל הסובר שאין זה תנאי בקדושה. ולפי מעדני ארץ, ביאת כולכם הוא תנאי לחלות הקידוש. ואם כן יתכן שצריך לקדש קידוש נוסף על קדושת עזרא ששם לא חל לענין תרו”מ כיון שלא היה רובם. ובלא קידוש אין נפ”מ מרוב ישראל בארץ. וכן לדעת בית הלוי אין נפ”מ, כיון שלדעתו רוב ישראל זה מדין חלות הכיבוש והחלוקה. ולכן ודאי גדר חלוקה לא שייך בזמן הזה אף אם יהיו רוב ישראל בארץ.

מראי מקומות נוספים: אם רוב ישראל יהיו בארץ ישראל אם חיוב תרו”מ יתחדש מה”ת, ואם צריך גם חילוק שוב בשביל זה או לא וע’ בארץ חמדה שער ב’ פרק ג’ עמוד עט שהביא מחלוקת בירושלמי אם לאחר בית שני צריך שוב כיבוש וחלוקה.וע”ש בשער ג’ סימן ה’. משפטי ארץ, פרק ג’ ע’ דרך אמונה הלכות מעשר שני פרק יא הלכה י בסוף ביאור הלכה ד”ה פירות. (וע’ מראי מקומות רמב”ם פרנקל) בחינוך מצוה שפה מבואר דסגי ברוב חידושי ר”ח הלוי פ”א תרומות הלכה י’ ד”ה ולפי”ז גר”ח פב הלכות שמיטה הלכה טז. אבן האזל פ”ו הלכות בית הבחירה הלכה טז. מעדני ארץ תרומות פ”א הכ”ו אות א’ תורת הארץ ח”ב פ”א הגה א’ דף ג’ ד”ה הנה מ”ש. חזו”א שביעית ג’ ס”ק טו (ס”ק ו) סי’ כ”א סק”ה ה’ פשיטא ליה שאם יבואו כולם אף שלא בשעת הכיבוש יתחייבו מן התורה. קהילות יעקב זרעים סי’ כא. אור שמח הלכות תרומות פ”א הלכה כו. ביובל אם צריך כל יושביה עליה: לדעת הרמב”ם תלוי בכך שכל יושביה עליה וע’ הערה 49לא”ת ערך יובל, שלדעת רוב הראשונים יובל לא תלוי בביאת כולכם. משאת משה קידושין סימן סז. כל או רוב: רמב”ן גיטין לו, א”ת ערך חלה עמ’ ריד.