עבודת הקרבנות בזמן הזה (מעלון שבות)

עבודת הקרבנות בזמן הזה[1] / הרב יואל עמיטל

אם אין ישראל מקריבין עולה לפני הקב”ה, אין ציון וירושלים נבנה, לפי שאין נבנות אלא בזכות קרבן עולה שהיו מקריבין לפני הקב”ה. (מדרש תנחומא, פ’ צו י”ד)

אחד משלושת הדברים שעליהם העולם עומד הוא העבודה. במדרש תנחומא, שם, מובא:

שאף על פי שחרב בית המקדש ואין קרבן נוהג – אילמלי התינוקות שקורין בספר הקרבנות לא היה העולם עומד.

בוודאי בזמננו שניתן להקריב מבחינה מעשית, חובה עלינו לבחון את הבעיות ההלכתיות המתעוררות בקשר להקרבה.

א. קדושת מקום המקדש

שאלה זו תלויה במחלוקת ר’ יוחנן וריש לקיש בגמרא לגבי אסור במות:

איתמר: המעלה בזמן הזה – ר’ יוחנן אמר: חייב, ר”ל אמר פטור. ר’ יוחנן אמר חייב – קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא. ריש לקיש אמר: פטור – קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא. (זבחים קז ע”ב)

כדעת ר’ יוחנן, הסובר כי קדושה שקידש שלמה את הבית קידשה לעתיד לבוא, מצאנו במשנה:

אמר ר’ יהושע: שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית, ואוכלין קדשי קדשים אף על פי שאין קלעים, קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה, שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא. (עדויות ח, ז)

לדעת ריש לקיש – ר’ אליעזר, ברישא של משנה זו, חולק על ר’ יהושע וסובר שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא.

להלכה – נחלקו בזה הרמב”ם והראב”ד (הל’ בית הבחירה ו, טו). הרמב”ם פוסק כר’ יוחנן שקידשה לעתיד לבא, וכן ידוע שהלכה כר’ יוחנן לגבי ריש לקיש. ולכן כתב הרמב”ם שם בהלכה טו שמקריבים על על פי שאין בית, ואוכלים קדשים בעזרה ומעשר שני בירושלים. ומוסיף הרמב”ם בהלכה טז:

ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א”י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אף על פי ששוממין בקדושתן הן עומדים אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל, וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואף על פי שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה.

(האחרונים דברו על הקושי שבדברי הרמב”ם שהרי בזמן יהושע היה אמנם כיבוש אבל היתה גם חזקה[2]).

אולם הראב”ד כתב שם:

א”א: סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו וכו’. ולא עוד אלא שאני אומר, שאפילו לר’ יוסי, דאמר קדושה שניה קידשה לעתיד לבוא, לא אמר אלא לשאר ארץ ישראל, אבל לירושלים ולמקדש לא אמר, לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה’ לעולם. כך נגלה לי מסוד ה’ ליראיו[3].

מהמאירי בשבועות (טז ע”א). משמע גם כן, שפוסק כראב”ד, משום שאחר שמביא את דעת הראב”ד בהשגותיו, כתב: “והמנהג הפשוט ליכנס שם לפי מה ששמענו”[4]. לדינא, אמנם מוכיח הרב עובדיה יוסף שליט”א במאמר ב”קול סיני”, שאין לסמוך על זה, אבל מכל מקום משמע מהמאירי שהוא מסכים לדעת הראב”ד[5].

אם כן, לכאורה, שאלת ההקרבה בזמן הזה תלויה במחלוקת זו – האם קדושת המקדש קיימת או בטלה. אלא שלפי הגמרא בזבחים שהבאנו לעיל, משמע שלמאן דאמר: קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, אין איסור הקרבה על במה, משום שאיסור ההקרבה על במה קיים רק אם הקדושה קיימת וראוי ליקרב בפנים. ואם כן, אפילו לדעת הראב”ד שסבור כי הקדושה בטלה, הרי אפשר להקריב במקום המזבח, ומשום במה, שהרי הותרו הבמות.

אולם מנגד, טוען הרב פראנק זצ”ל בקונטרס הר צבי (נדפס בסוף שו”ת הר צבי לחלק יורה דעה), שמזבח שנבנה אפילו במקומו – יש לו דין של במת יחיד בלבד. מקור דבריו הוא התוספתא בסוף זבחים: “אי זו היא במה גדולה בשעת היתר במה, אוהל מועד נטוי כדרכו…”. תוספתא מסכת זבחים (צוקרמאנדל) פרק יג הלכה יט

אי זו היא במה גדולה בשעת היתר במה אוהל מועד נטוי כדרכו אין הארון נתון שם אי זו היא במה קטנה בשעת התר הבמה עושה אדם במה על פתח חצרו ועל פתח גינתו מקריב עליה הוא ובנו ובתו ועבדו ושפחתו.

ועל במת יחיד אי אפשר להקריב קרבנות ציבור, כמ”ש במגילה (ט ע”ב): “כל שהוא נידר ונידב קרב בבמה, וכל שאינו לא נידר ולא נידב, אינו קרב בבמה”. ואף קרבן פסח אי אפשר להקריב, כמו שכתב הרמב”ם (הל’ קרבן פסח א, ג):

אף בשעת היתר במות, לא היו מקריבין את הפסח בבמת יחיד… שנאמר: לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך.

הרב פראנק זצ”ל דוחה גם אפשרות להקריב קרבן על תנאי – שאם קדשה לעתיד לבא יהא הקדש לקרבן, ואם לאו יהיה חולין, שהרי הכהן המקריב לובש אבנט העשוי כלאיים, ואם הלכה כראב”ד – הרי הכהן לובש אבנט שלא בשעת העבודה, וחייב משום כלאיים.

אמנם, גם דבר זה שנוי במחלוקת הרמב”ם והראב”ד בסוף הלכות כלאים. הראב”ד שם סובר שכהן הלובש בגדי כהונה שלא בשעת העבודה אינו לוקה, וא”כ שוב הרי זה ממה נפשך – אם הלכה כרמב”ם הרי קידשה לעתיד לבא ומקריב קרבן, ואם הלכה כראב”ד ובטלה הקדושה, מעשהו יהיה חולין, ומשום כלאים לא ילקה שהרי לבישת כלאיים בבגדי כהונה מותרת גם שלא בשעת עבודה. ז”ל רמב”ם הל’ כלאים פ”י הלכה הל”ב

כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות עשה כציצית.

השגת הראב”ד כהנים שלבשו בגדי כהונה וכו’. א”א טעה בזה שהרי אמרו ביומא בפרק בא לו כהן גדול במקדש אפילו שלא בשעת עבודה מותר ומאי דקאמר (נמי) מפני האבנט שהוא כלאים אינו דאטו חושן ואפוד מי לית בהו כלאים.

אלא, אומר הרב פראנק, גם הראב”ד אינו מדבר אלא בזמן הראוי לעבודה, ולא בזמן שאינו ראוי לעבודה כלל, שהרי מקור דברי הראב”ד הוא מהגמרא:

בגדי כהונה היוצא בהן למדינה אסור, ובמקדש בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה מותר, מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן. (יומא סט ע”א)

אם כן, בזמן הזה, לשיטת הראב”ד שקדושה בטלה – גם העזרה כשאר המדינה דמיא – שאסור. על כן, לדעת הרב פראנק זצ”ל נוכל להקריב רק אם נוכל לפסוק הלכה בבירור כרמב”ם, ואנו עדיין סופקים בזה.

מאידך, מסקנת הרב קוק זצ”ל במשפט כהן (סימן צו), שקדושה ראשונה של מקדש קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, שכן דעת רוב הראשונים וכן ההכרעה העיקרית של רוב המשניות והסוגיות, שגם אם קדושה ראשונה של הארץ לא קידשה לעתיד לבא, קדושת מקום המקדש קידשה לעתיד לבא. ז”ל שו”ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן צו

עכ”פ כן היא גם דעת שאר רוב רבותינו הראשונים ז”ל בכללם, כדעת הרמב”ם ז”ל הברורה והמוחלטת, וכהכרעה העיקרית של רוב המשניות והסוגיות, שגם אם קדושה ראשונה של הארץ לא קדשה לעתיד לבא, ואינה קימת כולה בזה”ז, אבל בקדושת מקום מקדשנו קדשה לעתיד לבא וקימת היא כולה בזה”ז ולעולם, וכן ההלכה רווחת וקבועה בישראל.

ב. קביעת מקום המזבח

הרמב”ם כתב (בעקבות הגמרא בזבחים סב ע”א), שבימי בית שני הוצרכו לנביא שיעיד להם על מקום המזבח:

המזבח מקומו מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר (דברי הימים ב’ כ”ב, א): “זה מזבח לעולה לישראל”. (הל’ בית הבחירה ב, א)

ושלשה נביאים עלו עימהם מן הגולה, אחד העיד להן על מקום המזבח, ואחד העיד להן על מידותיו, ואחד העיד להן שמקריבין על המזבח הזה כל הקרבנות אף-על-פי שאין שם בית. (שם, שם, ד)

הרב קאלישר ב”דרישת ציון”, התייחס לנקודה זו, וכתב שהצורך בנביא היה דווקא אחר חורבן בית ראשון שנתקיים בו “ערו ערו עד היסוד בה” (תהלים קל”ז, ז) ולא נשאר כל יסוד. אבל אחר חורבן בית שני, שנשאר הכותל המערבי, אפשר למדוד מהכותל על-פי המידות שכתב הרמב”ם וכך למצוא את מקום המזבח.

לגבי טענת הרב קאלישר ש”ערו ערו עד היסוד בה” נאמר על חורבן בית ראשון, מעיר הרב פראנק ב”הר צבי”, כי במסכת גיטין (נ”ז ע”ב) מבואר שפסוק זה נאמר על חורבן בית שני דווקא, ובכל זאת אחר חורבן בית ראשון הוצרכו לנביא שיעיד על מקום המזבח, ואי אפשר היה למדוד.

אפשרות נוספת לקביעת מקום המזבח, היה על-פי מדידה מאבן השתיה, שלדעת הרדב”ז[6] היא כיפת הסלע. אולם גם את האפשרות הזו דוחה הרב פראנק, שהרי אין אנו יודעים באיזה מקום בקדש הקדשים היתה אבן השתיה. לדעת הרמב”ם[7] אבן השתיה היתה במערב קדש הקדשים ועליה היה מונח הארון. לדעת התוספות[8] הארון היה במזרח קדש הקדשים. לדעת רש”י[9] הארון היה במרכז קדש הקדשים. לפיכך לא נוכל לחשב את מקום המזבח על-פי מדידה מאבן השתיה.

אפשרות נוספת מעלה הרב קאלישר (בסוף ההוספות למאמר קדישין). בידוע שהר הבית נבנה על-גבי מחילות, “כיפין על גבי כיפין”, מפני טומאת קבר התהום. אך בנוגע למקום המזבח אומר הרמב”ם הל’ בית הבחירה א, יג:

וזה שנאמר בתורה: “מזבח אדמה תעשה לי” – שיהיה מחובר באדמה, שלא יבנוהו לא על גבי ולא על גבי מחילות.

על פי זה מציע הרב קאלישר, על ידי חפירות, למצוא את מקום המזבח, שאין תחתיו שום חלל[10].

אלא שגם דבר זה אינו ברור, ותלוי במחלוקת; ה”משנה למלך” (בהלכות בית הבחירה שם) סבור שהמזבח לא היה כלל על גבי מחילות וכיפין ואילו המלבי”ם[11] סבור, שגם המזבח נבנה על מחילות וכיפין שהרי על-כרחך גם תחת למזבח היו מחילות, משום שגם שם שייך חשש של קבר התהום כפי שאכן מסופר בירושלמי (סנהדרין א, ב), שבימי חזקיה מצאו תחת המזבח את גולגולת ארנן היבוסי. על כן צריך גם מתחת למזבח מחילות מפני הטומאה, אלא שהמחילות אינן פתוחות למזבח, ואם הן פתוחות – המזבח נפסל[12].

הרב קוק זצ”ל, במשפט כהן (סימן צא), דוחה גם אפשרות לומר שמקום המזבח אינו לעיכובא, שהרי כיוון שאין אנו יודעים את מקום המזבח, הרי זה כאילו אין המזבח ראוי להיות במקומו ועל כן מקומו מעכב. חסרון ידיעתנו, לדעת הרב, נקרא: “אינו ראוי” ואם כן קיימא לן: “כל הראוי לבילה, אין בילה מעכבת בו וכל שאין ראוי לבילה, בילה מעכבת בו” (מנחות קג ע”ב). לפיכך אי אפשר לבנות את המזבח שלא במקומו אפילו אם מקום המזבח אינו לעיכובא.

שאלה נוספת לגבי ההקרבה היא בנוגע לטומאה, שהרי כולנו טמאי מתים. להלכה נפסק שטומאה דחויה בציבור, הן לגבי בנין המזבח, שטמאים יכולים להיכנס ולבנותו[13] והן לגבי הקרבת הקרבן[14], שכל קרבן שקבוע לו זמן, בין קרבן ציבור ובין קרבן יחיד, הרי הוא דוחה את השבת ודוחה את הטומאה.

לגבי קרבן שקרב בטומאה, קיים הבדל בין קרבן פסח לשאר קרבנות ציבור. בקרבנות ציבור כתב הרמב”ם הל’ ביאת מקדש ד’, י:

כל קרבנות ציבור קבוע זמנם לפיכך כולן דוחין את השבת ואת טומאת המת. וכל קרבן מהן שקרב בטומאה אינו נאכל אלא מקטירין ממנו דברים הראויין להקטרה. והשאר הראוי לאכילה נשרף כשאר קדשים שנטמאו”.

ואילו לגבי קרבן פסח פסק הרמב”ם הל’ קרבן פסח ז, ח:

פסח שהקריבוהו בטומאה, הרי זה נאכל בטומאה, שמתחילתו לא בא אלא לאכילה.

הבעיה היא, שמכיוון שטומאה דחויה בציבור (ולא הותרה), צריך ציץ לרצות על הטומאה כמבואר ברמב”ם הל’ ביאת המקדש פ”ד הלכה ה”ז:

וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין שנאמר והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים, אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין, ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה, אלא אם כן היתה הטומאה הדחויה בציבור שהציץ מרצה עליה.  והציץ צריך להיות על ראש הכהן הגדול, והכהן הגדול צריך להיות לבוש שמונה בגדים, כולל את החשן והאפוד.

בקונטרס “דרישת ציון וירושלים”[15] נשללת לגמרי האפשרות של הקרבה, בין השאר בגלל בעיה זו. אולם מסקנת ר’ צבי הירש קאלישר במאמר קדישין, שכל עניין ריצוי ציץ הוא רק משום קנסא והיכא דאי אפשר, דחי בלא ציץ, ואין צריך ציץ לרצות על הטומאה.

ג. בגדי הכהונה

שאלה נוספת בעניין עבודת הקרבנות היא שאלת בגדי הכהונה – אותה מעורר ר’ עקיבא איגר במכתב לר’ צבי הירש קאלישר.

האבנט בבגדי הכהונה עשוי ארבעה מינים: תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש משזר. לדעת רש”י[16], גם התכלת שבאבנט מופק מדם חילזון, ולא רק התכלת שבציצית. כן משמע גם מן התוספתא (מנחות ט, ו): “תכלת אין כשירה אלא מן החלזון”. מהמשך התוספתא משמע, שמדובר גם על התכלת שבבגדי הכהונה משום שבהמשך הדברים מבארת התוספתא מהם תולעת שני ושש, שאינם קשורים לציצית אלא למעשה המשכן. תכלת, ארגמן ותולעת שני מעכבין זה את זה (תוספתא מנחות פ”ו), ולפיכך לא ניתן לעשות את הבגדים ללא התכלת.

לדעת ה”משנה למלך”[17], לא רק האבנט של הכהן הגדול, אלא גם זה של כהן הדיוט עשוי מד’ מינים. אולם, ר’ צבי הירש קאלישר סבור, שלא כמשנה למלך, שרק אבנט של הכהן הגדול עשוי מד’ מינים, ואילו אבנט של כהן הדיוט עשוי מצמר ופשתים בלבד, כמו שמשתמע בפשטות מלשון הרמב”ם. הרב קאלישר טוען שאף לדעת המשנה למלך יתכן שהתכלת אינה לעיכובא ומה ששנינו בתוספתא, שתכלת וארגמן ותולעת שני מעכבין זה את זה – דין זה קיים רק כשיש לפניו את כל המינים ואז זה לעיכובא אך כשאין אפשרות לדעת מהי התכלת אין הדבר מעכב.

אפשרות נוספת לביאור התוספתא מעלה הרב פראנק בקונטרס “הר צבי”, לפיה, התוספתא האומרת שמעכבין זה את זה, היא דעת יחיד, שהרי מצינו מחלוקת בין רבי לרבנן בעניין ציצית, אם התכלת מעכב את הלבן (מנחות ל”ח) ולדעת רבנן התכלת אינה לעיכובא. הרב פראנק טוען כי מסתבר שאותה מחלוקת קיימת גם בבגדי כהונה, משום שלמדים תכלת של בגדי כהונה מתכלת של ציצית[18]. אם כן יתכן איפוא שהתוספתא מדברת רק אליבא דרבי שסובר שמעכבין זה את זה, אבל לרבנן – תכלת ולבן אין מעכבין זה את זה בין בציצית ובין בבגדי כהונה.

שאלה נוספת מעלה ר’ עקיבא איגר במכתבו:

ואף אם היה לנו רשות להקריב, מלבד מה שכתב חתני נ”י (ה”חתם סופר”) לנכון בעניין בגדי כהונה בתכלת וארגמן, גם יהיה תועלת רק לפסחים, כי קרבנות יחיד אין באין בטומאה, וקרבנות ציבור צריך להיות משקלי ישראל.

לגבי הבעיה שקרבנות ציבור צריכים להיות משקלי כל ישראל, טוען הרב קאלישר שאחד יכול לתת ולזכות על-ידי אחר לרבים, לפי שזכין לאדם שלא בפניו. וראיה מימי עזרא שלא היו רוב ישראל ואף-על-פי-כן הקריבו אז קרבנות ציבור.

דבר זה מבואר ברמב”ם:

אף כל קרבנות ציבור שהתנדב אותן יחיד משלו – כשרים, ובלבד שימסרם לציבור. (הל’ כלי המקדש ח, ז)

שאלה אחרת קיימת בנוגע לייחוס הכהנים. וז”ל הרמב”ם:

כל הכהנים בזמן הזה בחזקה – הם כהנים ואין אוכלין אלא בקדשי הגבול, והוא שתהיה תרומה של דבריהם. אבל תרומה של תורה וחלה של תורה – אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס. (הל’ איסורי ביאה כ’, א)

בשו”ע (או”ח תנז) מביא הרמ”א בשם מהרי”ו, שאין מאכילין חלה בזמן הזה לשום כהן, כלומר: אפילו בתרומה דרבנן אין סומכים בזמן הזה על החזקה. בעל “מגן אברהם” כתב, שדין זה משום שאין מחזיקים אותו ככהן וודאי דדילמא נתחללה אחת מאמותיו, ומביא שכן פסקו המהרש”ל והמהר”ל. כך למד הרשד”ם[19] מדברי הריב”ש, שכל המוחזקים היום לכהנים הם ספק כהנים. לכאורה, אם אכילת תרומה מותרת רק לכהן מיוחס, כל שכן לגבי עבודה של המזבח שצריך דווקא כהן מיוחס.

איזהו כהן מיוחס? – זאת מבאר הרמב”ם הל’ איסורי ביאה כ, ב:

כל שיעידו לו שני עדים שהוא כהן בן פלוני הכהן ופלוני בן פלוני הכהן, עד איש שאינו צריך בדיקה, והוא הכהן ששימש על גבי המזבח. שאילו לא בדקו בית דין הגדול אחריו, לא היו מניחין אותו לעבוד

לדעת הרב קאלישר, כל עניין יוחסין הוא מדרבנן, ומן התורה אזלינן בתר רוב וחזקה. אלא שלכתחילה צריך דווקא כהן מיוחס עם עדות, כמו שמבואר ברמב”ם. וכן אומר השדה חמד[20]:

שדעת הרבה מרבנן בתראי מסכמת להלכה ולמעשה, דהעיקר הוא, דהכהנים בזמן הזה הם כהנים וודאים, ובקדושתם וחזקתם הם עומדים לכל דבר מדיני כהונה.

כן היא גם מסקנת ה”חת”ם סופר”[21], שדן במעשה המובא בכפתור ופרח (פרק ו’), לפיו ר’ חננאל מפריש עלה לירושלים ורצה להקריב קרבנות בזמן הזה בשנת שבע עשרה לאלף השישי, שו”ת “חתם סופר”, יורה דעה, רלו:

ע”כ לפענ”ד לא צריכים לכהן מיוחס, ונאכל שם מן הפסחים עכ”פ, שהותר טומאה בציבור בערב פסח ולא צריך לשקלים ולא לכהן גדול.

ה”חתם סופר” מוסיף שלגבי קרבנות, החשש שמא הכהן חלל הינו יותר קל, כמו שמבואר ברמב”ם הל’ ביאת מקדש ו, י:

כהן שעבד ונבדק ונמצא חלל – עבודתו כשרה לשעבר ואינו עובד להבא. ואם עבד לא חילל, שנאמר:”ברך ד’ חילו ופעל ידיו תרצה” – אף חולין שבו תרצה.

הרב קאלישר מוסיף ומוכיח שאין צורך בייחוס, מן המשנה עדויות ח, ז:

אמר ר’ יהושע: מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו, שאין אליהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב…

פרש ר’ עובדיה מברטנורא, שאינו בא לברר ספק משפחות המטומעות. ובפירוש “תפארת ישראל” כתב, שאינו בא לברר חללים שנתערבו בכהנים. וכן מוכיח הרב קאלישר מהרמב”ם, שבמקום אחד[18] כתב, שיעמוד נביא קודם מלחמת גוג ומגוג ולא יפסול אנשים שהם בחזקת כשרות. ואילו בהמשך[19] כתב שבימי מלך המשיח כשתתיישב מלכותו ויתקבצו אליו כל ישראל יתייחסו כולם על פיו ברוח הקדש שתנוח עליו. הרי שמה שכתב ברישא אמור לפני בא המשיח, ועוד לפני שכולם יתייחסו על פיו – כל הכהנים בחזקת כשרות.

הערה מהרב יואל בן נון

הרב יואל עמיטל הביא את דברי הרב פרנק ב”הר צבי” הדוחה אפשרות למדוד ולמצוא את מקום המזבח לפי אבן השתיה, על פי דברי הרדב”ז, שהסלע אשר במסגד עומר הוא אבן השתיה ללא ספק (שו”ת הרדב”ז ה”ב סי’ תרצ”א). לפי זה היינו יכולים למדוד ולמצוא את מקום המזבח לפי המידות השנויות במסכת מידות. אולם אפשרות זו נדחית על ידי הרב פרנק (מקדש-מלך ע”מ קכה), מכיון שיש מחלוקת ראשונים אם אבן השתיה היתה במערב קדש הקדשים (רמב”ם), במרכזו (רש”י), או במזרחו (תוספות).

ותמיה לי טובא, שהרי קדש הקדשים הוא ברבוע כ’ על כ’ אמה, ומקום המזבח ברבוע ל”ב על ל”ב אמה, ואם כן אפשר בוודאי לצמצם י”ב אמה בתוך מקום המזבח, שהם בודאי מקומו, אם נמדוד מאבן השתיה. ושמא תאמר שאי אפשר לבנות מזבח ל”ב על ל”ב אמה כדינו, כאשר חלק ממנו מחוץ למקומו (כך באמת סובר הרב פרנק, שם) – הרי יכולים אנו לעשות מזבח קטן יותר כפי המדות הוודאיות לנו, כלומר י”ב על י”ב אמה, שהרי כן כתב הרמב”ם בפירוש:

ארבע קרנות של מזבח ויסודו ורבועו מעכבין, וכל מזבח שאין לו קרן יסוד וכבש ורבוע, הרי הוא פסול, שארבעתן מעכבין. אבל מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו אינן מעכבין, והוא שלא יפחות מאמה על אמה ברום שלש אמות, כשיעור מקום המערכה של מזבח מדבר. (הל’ בית הבחירה ב, יז)

כל זה נפסק לפי הגמרא בזבחים (סב ע”א). אם לא נוכל להכריע, אם כן, היכן בקדש הקדשים בלטה אבן השתיה, נוכל לצמצם חלק ודאי ממקום המזבח ולבנות שם מזבח זמני, קטן יותר, באותו גודל, עד שירחיב ה’ ונדע יותר ונוכל לבנות את המזבח כמזבח שעשו בני הגולה בימי עזרא על-פי דברי הנביא יחזקאל.

כיוון שלא ראיתי מי מגדולי הדורות, שיחלוק על הרדב”ז בבטחונו המוחלט בזיהוי אבן השתיה עם הסלע, ואם הרב י”מ טוקצ’ינסקי סומך את שתי ידיו על דברי הרדב”ז ומסייע להם ממקורות קדומים שונים (נסתרות דרשב”י, פרקי דר”א סוף פ”ל, מכתב מתלמיד הרמב”ן ומסורות מוסלמיות), הרי שיש בידנו נקודת אחיזה למציאת מקום מזבח, לפחות בחלקו, בוודאות, אם נרצה.

נספח משו”ת חבל נחלתו חלק יא סימן נה:

הבנין ציון (סי’ א) כותב שקרבנות צריכים שיהיו לריח ניחוח, ולכן אין היתר להקריב אלא בהוראת נביא: “וכן בכל המקומות דמייתי הגמרא להקריב בזמן הזה כגון במכות (דף י”ט) דפריך אי ס”ל קדשה לע”ל אפילו בכור נמי הפירוש כן שמצד קדושה לע”ל יכול להקריב ואפילו לכתחלה כשיצו’ נביא על כך אבל בלא זה לכתחלה אסור להקריב כיון דבפי’ אמר הכתוב שלא יהי’ לריח ניחח ולפענ”ד מזה הטעם לא הקריבו קרבנות אפילו התנאים דס”ל דקדושה ראשונה קדשה לע”ל”.

ואמנם בשו”ת משיב דבר (ח”ב סי’ נו) כולל בתוך דבריו שלגבי פסח אי”צ ריח ניחוח. וז”ל: “ור”ג וב”ד אי נימא דהוא ר”ג דיבנה סתם ר”ג, א”כ היה לפני חרבן ביתר והיה עוד המזבח קיים והקריבו פסחים כדאי’ בסנהדרין (דף י”א) מש”ה שפיר מקשה הגמ’ על ר”ג וב”ד האיך התירו שני פרקים ומסיק רב אשי משום שלא היה ניסוך מים דאע”ג שהיה המזבח קיים, מכ”מ לא הקריבו שום קרבן משום דכתיב בקללה והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחחכם, וא”כ א”א להקריב קרבן דכתיב לריח ניחוח, משא”כ פסח דלא כתיב ביה ריח ניחוח, וכבר כתבתי זה בחי’ הע”ד בפ’ ראה על שמור את חדש האביב וגו'”. אבל בס’ ‘כלי חמדה’ (פר’ כי תבוא) כתב שאף קרבן פסח צריך להיות לריח ניחוח.

ע’ כלי חמדה בסוף פרשת כי תבא. 6

[1] בסיס המאמר פורסם ב”עלון שבות” שנה ב’ גליונות ח-יא.

[2] רדב”ז הל’ תרומות פ”א הלכה ה”ה: “ורבינו כתב לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קידשה לשעתה ולא לעתיד לבוא ונראה לדעתו לפי שלא קדשוה בפה אלא בימי עזרא קדשוה בפה ועדיין יש לשאול ולמה לא קדשה יהושע בפה ותהיה קדושתה לעולם וי”ל שיודע היה שעתידה ליחרב ואם יקדשה קדושת עולם לא תהיה תקנה לעניים בשביעית ומזה הטעם הניחו מקצת מקומות בלא קדושה בימי עזרא”.

[3] ופירוש “סוד ה’ ליראיו” מבואר בהקדמת הראב”ד למסכת עדויות: “טרם אדבר כל דבר אני מודיע לכל הקורא בספר הזה אשר אני מחל. כי אין עמי בכל אלה לא מפי רב ולא מפי מורה. כי מעזרת האל לבדו המלמד אדם דעת ואולי יקרה בהם שגגה היד או משגגת הלב ידע הקורא בו. בי העון ולא ברבותי. והנמצא בו מן הטוב והישר ידע כי הוא מן הסוד כענין שנאמר סוד ה’ ליראיו ובריתו להודיעם.” כלומר זו סייעתא דשמיא, ולכן אם בכל זאת יש טעות “בי העון ולא ברבותי”, הראב”ד לא היה כותב כך אילו היה מדובר בדבר מעין רוח הקודש וכיוצא בו.

[4] מכאן ראיה שלא כדעת הרב קוק זצ”ל שכתב כי גם לדעת הראב”ד יש איסור, לפחות מדרבנן, להכנס להר הבית (משפט כהן צ”ו, ו).

[5] וראה שו”ת יביע אומר חלק ה – יורה דעה סימן כו שהביא המעשה עם משה מונטיפיורי: “והנה ראיתי להר”ח הירשנזון בס’ מלכי בקודש ח”א (עמוד מג), שהביא את הסיפור על השר הצדיק רב פעלים ר’ משה מונטיפיורי ז”ל, שכאשר בא לא”י יחד עם רבו ד”ר לוי ז”ל, בשנת התרכ”ז, נכנסו למקום המקדש, וכשנודע הדבר ברבים, ואז היה בירושלים ר’ יוסף משה מליסא (בנו של הגאון מליסא בעל חוות דעת ודה”ח) לקח שופר ותקע בחוצות ירושלים ונידה את השר, ובהיות השר ירא ה’ מאד, פנה יחד עם רבו אל רבני ירושלים, ויתנצלו כי עשו זאת בתום לבב עפ”י התר הראב”ד ז”ל, ורבני ירושלים פייסו אותם, כי חרמו של ר’ יוסף משה הוא כחרמו של י”ם (ר”ת יוסף משה), כי איננו אחראי על מעשיו, ואל יחושו לנדויו. עכת”ד.”

[6] שו”ת רדב”ז ח”ב, סימן תרצ”א.

[7] הלכות בית הבחירה ד, א.

[8] בבא בתרא כה ע”א ד”ה וצבא.

[9] מגילה י ע”א ד”ה אינו מן המידה.

[10] אמר לי בזמנו, פרופסור לב, פיזיקאי, מייסד מכון לב, נפטר בשנת תשס”ה 2004 שאפשר למצא אם יש או אין חלל שם בבדיקה מלמעלה, כיון שכל מקום שהיתה תזוזה של הקרקע, יש שינויים בשדה המגנטי של כדור הארץ.

[11] “התורה והמצוה” סוף פרשת יתרו.

[12] הערת הרב הרב יהודה שביב ז”ל: לגבי הבעיה המרכזית של חידוש העבודה – קביעת מקום המזבח, מביא הרב יואל עמיטל את רעיונו של הרב קאלישר שניתן לגלות את מקום המזבח ע”י חפירות. אותו מקום בהר הבית שאינו חלול תחתיו – הוא מקום המזבח. לטענת הרב יואל עמיטל, אין בעצה זו תועלת כי עצם הדבר שנוי במחלוקת, ודעת המלב”ים שגם המזבח נבנה ע”ג מחילות וכיפין.

דומה שאדרבא, דווקא על-ידי חפירות ניתן יהיה לגלות אם צדק המלב”ים אם לא. אם אכן נמצא שכל השטח חלול פרט למקום המזבח המשוער, יתברר שלא צדק המלבי”ם, ויתגלה מקומו המשוער של המזבח. ואם יימצא שהכל חלול, כי אז את מקום המזבח אמנם לא מצאנו, אך לפחות בררנו את האמת במחלוקת הנ”ל.

יש רק לקוות שבזמננו שלנו, אין מקום לחששו של רבי דוד פרידמן מקרלין שכתב בשעתו (לפני כששים שנה):

לא יודע אם תרשה אותם הממשלה לבדוק מקומו ולחפור אם יש תחתיו מחילות וכיפים.

אמנם דעתו שלו היתה שמקום המזבח למצווה ולא לעיכובא, אך הוא שלל חידוש העבודה מטעמים הלכתיים אחרים.

לגבי דברי הרב קוק זצ”ל במשפט כהן שאי ידיעתנו נחשב “אינו ראוי” – ראה בהמשך דבריו (בסימן צב), שהעלה, שזה נחשב “ראוי”, כיוון שראוי להיוודע מקומו בנבואה או ברוח הקודש השייכת אף בימינו, עיי”ש.

[13] משנה תורה, הלכות בית הבחירה ז, כג.

[14] משנה תורה, הלכות ביאת המקדש ד, ט.

[15] בשו”ת “שאילת דוד” לר’ דוד פרידמן מקרלין.

[16] בפירושו לשמות כ”ה, ד.

[17] הלכות כלי המקדש ח, א.

[18] ראה תוספות מנחות מב ע”א ד”ה משום.

[19] בתשובה רלה בחלק אבן העזר.

[20] המערכת הכ”ף, כלל צב.

[21] לדעתי קשה לסמוך על תשובה זו למעשה, לפי שהחתם סופר לא מתייחס בה לשאר הבעיות, שההקרבה בזמן הזה מעוררת.