ב”ה הקדמת קידוש בליל שמיני עצרת
דברי המהרש”ל בתשובה סימן סח שלא לאכול ביום שמיני עצרת קודם חשיכה. והוכיח שצריך לברך שהרי בחו”ל יתבנינן ולא מברכים משום שזה מנהג וספק. אבל אם זה מעיקר הדין צריך לברך. ועוד הוכיח מדברי הר”ן שם שנתן שני הסברים לחלק בין זה ובין ספירת העומר. חילוק ראשון הוא שספירת העומר בליל יו”ט שני שספירת העומר וקדושה לא אתו בהדדי. ותירוץ שני הוא משום שספירת העומר הוא מן התורה ולכן לא יתכן לא לברך. אבל ישיבת סוכה היא אינה מן התורה ביום שמיני אלא מנהג אבותינו ולכן ישב ולא יברך. ולפי תירוץ שני זה, הרי אם חייב מן התורה הרי צריך גם לברך, ולכן בתוספת שמיני עצרת צריך לברך שהרי מן התורה חייב בסוכה. ומשום תוספת לא פקע היום. ולכן כתב שלא לאכול כדי שלא להתחייב בברכה. ומ”מ בדיעבד כתב שלא לברך משום שאשכחן מ”ד דס”ל כיון שברך יום טוב ראשון שוב אינו מברך (ע’ ברייתא בסוכה מו ע”א).
דברי מהרש”ל הובאו במשנה ברורה סימן תרס”ח ס”ק ז’ ובשער הציון שם. בשמירת שבת כהלכתה ח”ב פרק מו סעיף ח’ ובהערה מט שם.
דברי מהרש”ל הם בנויים על כך שאנו מברכים לישב בסוכה רק על אכילה. אבל אם נאמר שיש לברך לישב בסוכה על כל כניסה לסוכה כדעת הרי”ף והרא”ש, הרי היה צריך להיות כתוב שאין להכנס לסוכה כלל בתוספת חג, ולא מצאנו דבר כזה. כן הקשה הט”ז על המהרש”ל. וע’ שו”ע סימן תרל”ט סעיף ח’ שנהגו שאין מברכים על הסוכה אלא בשעת אכילה. (ובגר”א כתב ש)זו גמ’ מפורשת בפסחים ז’ ע”ב:
“מאי מברך רב פפי אמר משמיה דרבא >אומר< לבער חמץ. רב פפא אמר משמיה דרבא על ביעור חמץ. בלבער כולי עלמא לא פליגי דודאי להבא משמע כי פליגי בעל ביעור. מר סבר מעיקרא משמע ומר סבר להבא משמע. …מיתיבי העושה לולב לעצמו מברך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. נטלו לצאת בו אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב. שאני התם דבעידנא דאגבהה נפק ביה. אי הכי לצאת בו יצא בו מיבעי ליה אין הכי נמי ומשום דקא בעי למיתנא סיפא לישב בסוכה תנא רישא נמי לצאת בו. דקתני סיפא העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אתה ה’ שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. נכנס לישב בה אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה”.
ומשמע בגמ’ זו שברכת לישב בסוכה היא גם כן עובר לעשייתן, וקודם שישב זהו עובר לעשייתן.
ושאלה זו קשורה לחקירה הידועה על גדר תוספת שבת, האם התוספת היא מעיצומו של יום או שהתוספת היא רק לגבי איסור מלאכה. ולהלן נראה שזה מחלוקת בין הפוסקים, וכן כבר מחלוקת בראשונים.
והט”ז בסימן תרס”ט חלק על מהרש”ל וכתב שודאי מי שמוסיף מחול על הקודש הוא עושה ע”פ צווי תורתינו כבר חלף והלך ממנו חובת היום מה שהיה עליו קודם זה והוה כמו בלילה ומחר ממש. ומה שכתב המהרש”ל לדחות מהא דרב צלי של ע”ש בשבת, וקרא ק”ש בזמנו, כתב הט”ז:
“תמהתי על גברא רבא דעימיה שרי נהורא מה חשב בזה דלא קרב זא”ז דק”ש ועומר זמנם בלילה ולמה יקדים מבע”י ולעשות שלא כדינם בשביל מה שקיבל שבת עליו ומה יהיה חסר לו באם ימתין בדברים אלו ולא לסמוך על קבלתו שבת מבע”י וכי לא סגי בלא”ה משא”כ בחיוב סוכה שלפנינו הן מצד הכניסה הן מצד האכילה ע”כ היא נמנעת ממנו בשעה שקיבל קדושת י”ט של ש”ע שבו סותר מצות סוכה “. מדעת הט”ז משמע שבזמן התוספת זה ממש כמו היום הבא, ומה שק”ש קוראים קודם זה לחומרא משום שבעצם היה אפשר לקרא ק”ש גם כן קודם אלא “למה יקדים מבעו”י בשביל מה שקיבל עליו ומה יהיה חסר לו…”.
ומשמע שמעיקר הדין על ידי התוספת הרי זה ממש היום הבא. אבל גם לדעת הט”ז צריך לומר שיש דין של תפילת הערב מבעוד יום גם בלא תוספת שהרי אפשר גם להתפלל של מוצאי שבת בשבת, והרי אין כאן דין תוספת. הרי ששני הדינים הללו אינם קשורים זה בזה.
וכן דעת האור זרוע שהתוספת היא ממש מעיקרו של יום, ע’ הלכות ע”ש סימן יד: “ואתי נמי שפיר שאינו מקדשים על הכוס ואוכלים סעודת שבת מבעוד יום דהואיל וקבלה עליה הוי ליה שבת דאוריתא”. וכן ביאור הגר”א בסימן רס”ז. ובאות כ’ כתב שתוספת שבת אם היא דאוריתא או לא תלויה במחלוקת ר’ ישמעאל ור’ עקיבא. וע’ ע”ז בתורת רפאל דיני שבת סי’ ח’ ושם דן אם זו מחלוקת בבלי וירושלמי ובדעות התנאים והאמוראים בזה.
במקום נוסף נחלק המהרש”ל עם הט”ז בנוגע להגדרת התוספת: בענין אכילת סעודת שבת קודם הלילה, בסימן רצ”א ס”ק ו’ כתב הט”ז “כתב בס”ח סי’ רצ”ט שבליל שבת צריך שיהיה גמר הסעודה בלילה. ורש”ל נהג שלא אכל בליל שבת עד הלילה, ול”נ כיון דתוס’ מחול על הקודש הוא דאורייתא ע”כ יצא שפיר אפי’ גמר קודם הלילה”. הרי שהט”ז לשיטתו שתוספת שבת היא ממש מן היום הבא ולכן יכול גם לאכול סעודת שבת קודם הלילה.
ובנוגע לתפילה בליל שבועות ע’ ט”ז תחלת סימן תצ”ד שכתב “מאחרין להתחיל ערבית בכניסת שבועות כדי שיהיו ימי הספירה תמימות. אבל קרבן נתנאל בתחילת פרק ערבי פסחים ס”ק ב’ למד מהרא”ש שאינו צריך להמתיין עד הלילה וז”ל: מכאן ראיה דלא כרמ”א סי’ תצ”ד דבליל שבועות אין מקדשין על היין עד צ”ה, דכתוב תמימות תהינה”. הרי שלדעת הט”ז אם מקבל יו”ט מוקדם הרי זה פוגם בתמימות משום שהתוספת גורעת מן היום הקודם.
דעות בענין מהות התוספת אם היא מעצומו של יום או לא: (דעת הט”ז לכאורה מתאימה עם דעה ראשונה בתרומת הדשן) ושתי דעות אלו, האם התוספת היא מעצומו של היום, ע’ תרומת הדשן סימן רמ”ח:
“שאלה: הא דמסקינן יום שפוסקת בו אינה עולה לספירת שבעה נקיים ובעינן שבעה שלמים שאינם חסרים אפילו משהו, אם כבר התחילו הקהל להתפלל ערבית ועוד היום גדול יכולה להפסיק באותה שעה ולא אמרינן הואיל ועשו הקהל ליום זה לילה לענין ערבית יחשב נמי כיום של מחרת ולא תועיל לה הספירה ביום זה, או דלמא תועיל דהא מ”מ לאו לילה הוא יועיל או לאו?. תשובה: יראה דיש להחמיר דלא תפסיק בטהרה אלא קודם תפילת ערבית, אבל לאחר תפילת ערבית הואיל והתפללו כבר, או אפי’ אם היא לא התפללה אלא הקהל התפללו כבר, עשו אותו מקצת היום לילה לענין תפילה, שרוב אין לעשותו יום לענין הפסיק /הפסק/ בטהרה, שהרי לעולם צריכה להפסיק בטהרה קודם הלילה של יום תחילת הספירה, שאם תמתין אפי’ רגע אחד בלילה שוב אין היום עולה למנין ז’ כדמוכח קצת בפירש”י בטועה דפ’ המפלת. ובנ”ד נמי חשבינן לאחר תפלת ערבית לילה, וכעין זה כתב מהר”ם בהלכות שמחות שלו לענין אבילות דמי שהתפלל ערבית ועודנו יום קודם צה”כ ושמע שמועה על מתו אינו מונה אלא מיום של מחרת, ואותו יום אינו עולה לו הואיל וכבר התפלל ערבית תרי קולא לא עבדינן ע”כ. וכן ראיתי אחד מהגדולים שפסל גט שנתן לאחר שהתפללו קהל ערבית אע”פ שהיה עודנו יום דיי. וכן כתב לי אחד מן הגדולים בתשובה שגדול אחד רבו פסל גט שנתן לאחר ערבית והטעם משום דכתב בתשובת א”ז דאשה שקבלה גיטה בלילה אינה מגורשת. ואע”ג דאחד מהגדולים שכתב לי בתשובה לא רצה לדמות נ”ד לדין אבילות וגט, וחילק משום דאותו /דאותה/ שעה דמתפלל ערבית עד הלילה אינו אלא כמו סניף ותוספת ליום שלאחריו ואינו עיצומו של יום, ולכך לענין אבילות וגט לא חשבינן ליה כיום דהא סניף הוא ותוספת ליום שלאחריו, אבל לענין ספירה לא קפדינן אלא אעיצומו של שבעה ימים ולא על התוספת ע”כ דעתו. ונראה דדוחק הוא לחלק הכי למיעבד שעת תפילת ערבית סניף ותוספת של יום שלאחריו ולא שיהא מעיצומו של יום, דהא כתיב ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה ומיניה ילפינן שלשה /שלש/ תפילות לכל יום ערבית ושחרית ומנחה, ולדברי אחד מן הגדולים לא היינו מתפללין רק שתי תפלות בגוף היום. ותו בגט נימא נמי דלא פסלינן אלא כשנתן בעיצומו של לילה, והוה ניחא טפי לומר הכי משום דהסניף ע”כ לאו לילה היא כמו שעינינו רואות, ונתינת הגט דפסול מגזירת הכתוב בלילה היינו דוקא לילה ממש, אבל לגבי שבעה ימי הספירה איכא למימר דכל מאי דסניף להו קפיד עליה רחמנא דשלמים גמורים בעינן. עוד רצה אחד מהגדולים שכתב להביא ראייה מהא דאיתא בהגה”ה במיימון בהלכות מילה, לעניין הבן שנולד סמוך לחשיכה דלא אזלינן בתר תפילת ערבית בין להקל בין להחמיר, אלא הכל תולה בצה”כ, והתם נמי הטעם משום דלא בעינן אלא עיצומו של יום. אמנם אחד מהגדולים דלעיל שראיתי ממנו שפסל את הגט חלק יפה, דלענין מילה הספק נולד ובא מן השמים ואין בידי אדם לשנותו, ואין שייך לומר כאן הואיל ועשהו לילה שוב אין לעשותו יום דתרי קולי לא עבדינן דאין אנו עושין אותו יום אלא מן השמים נולד, משא”כ לגבי גט ואבילות והפסק בטהרה דכולו בידי אדם הן, ימתינו עד למחר ליתן הגט או תפסיק למחר או יקדימו קודם תפילת ערבית, והמגיד שמועות האבילות ג”כ בידו היה להקדים או לאחר עכ”ל. ונראה דאין להפסיק בטהרה אלא קודם תפילת ערבית”.
והובאו שתי דעות אלו בשו”ע יו”ד סימן קצ”ו, אם אפשר לעשות הפסק טהרה לאחר שהציבור קבל עליו שבת. וע’ באור הגר”א שם סק”ו. שהביא כמה ראיות שלשאר דברים שאינם נוגעים לשבת לאו לילה הוא.
אלא שגם השיטה בתרומת הדשן שאין לעשות הפסק טהרה לאחר שהציבור התפלל ערבית, אין זה מטעם שפרח היום הקודם, אלא משום שתחילת ימי טהרה צריכים להיות לאחר הבדיקה. ואילו אם בדקה בתחילת היום אינו עולה לה. ולכן לאחר ערבית זה נחשב כבר יום הבא. ועדיין אין מכאן ראיה לדברי הט”ז. אלא שלשונו של התרומת הדשן משמע להלן שטוען שאין לחלק ולומר שהתוספת אינה מעיצומו של יום אלא רק סניף ליום הבא. משמע שלדעתו זה מעיצומו של יום.
אלא שדברי תרומת הדשן היא לא מוסבים על תוספת שבת, אלא על הזמן שלאחר תפילה ערבית כשהתפלל לאחר פלג מנחה.
וכן מצאנו מחלוקת בענין זה בתוספות: בתוס’ כתובות מ”ז ע”א (בגמ’ שם רוצה ללמוד שמעשה הבת לאב, גם בנערה מהא שיכול למוסרה לחופה ואע”ג שמבטל לה ממעשה ידיה, ושואלת הגמ’ דלמא דמסר לה בשבתות וימים טובים) שהקשו שהרי אין נושאין נשים בחולו של מועד משום אין מערבין שמחה בשמחה, וכתב ו התוס’ “איכא למימר דהכא איירי שעה אחת לפני יו”ט שהוא כיו”ט לענין מלאכה דתוספת דאוריתא ובילה באותה שעה”. הרי שלתוס’ אסורה במלאכה באותה שעה, אבל אין מצות שמחה באותו זמן, וברור שאין התוספת מעיקר היום.
אלא שלדעות שאין התוספת מעיקר היום, צריך עיון איך ניתן לקדש מבעוד יום ולאכול סעודת שבת לפני השקיעה? ולכאורה מוכרחים לסיים את הסעודה לאחר צאת הכוכבים, ושלא כמ”ש הט”ז. וכן כתב המהר”ל בגבורות ה’ פרק מח סוף ד”ה ועוד נראה טעם. “ודקדק הרא”ש מהא דתנן לא יאכל אדם מן המנחה ולמעלה עד שתחשך דאשמועינן דגבי פסח אסור לאכול עד שתחשך אף על גב דבשאר ערבי שבתות מותר להוסיף מחול על הקודש ויש לאכול קודם הלילה בערב פסח אסור משום דאיתקש מצה לפסח ופסח נאכל בלילה אף מצה נאכל בלילה ע”כ. וצריך עיון דהא סעודת שבת צריך להיות בלילה דצריך לאכול סעודה אחת בלילה ואם כן איך יאכל ביום קודם הלילה, ולא דמי לקדוש אף על גב דצריך לקדש בלילה מצי לקדש ביום כשמוסיף מחול על הקודש דהתם הקדוש מוכיח שהוא מוסיף על הלילה ולכך יכול לקדש ביום שהקדוש קאי על השבת ואף על גב שמקדים הקדוש לענין זה יכול להוסיף מחול על הקודש אבל לאכול הסעודה שחייב לאכול בלילה סוף סוף האכילה ביום, ויראה שלא סמכו לעשות סעודת שבת ביום רק בשביל שנמשכת עד הלילה וכיון שנמשכת עד הלילה הסעודה היא בשבת ג”כ ואף על גב דלא היתה התחלת סעודה בשבת כיון שאכל אחר הקדוש מוכח שפיר שהסעודה היא לכבוד שבת רק מצות סעודה דצריכה שתהא אחת בלילה סגי בהא מלתא שהסעודה נמשכת עד הלילה, ולפי זה אותם הממהרים עד שמפסיקים באכילה קודם קדוש היום לא יפה עושין”
(והביאוהו הט”ז והב”ח באו”ח סי’ תע”ב, וע’ שו”ת תורת רפאל ה’ שבת ס’ ח’).
ומאידך דעת התוס’ בתחילת פרק ערבי פסחים, צ”ט ע”ב ד”ה עד שתחשך, שגבי מצה בעינן עד שתחשך משום דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה ומצה ומרור איתקש לפסח, אבל סעודת שבת וימים טובים מצי לאכול מבעוד יום. אם כן הרי ברור בתוס’ שהתוספת נחשבת לעצם היום שהרי אם לא הלימוד היה אפשר לצאת ידי חובת מצה בזמן התוספת, וכפי שכתבו לגבי סעודת שבת. וכן משמע ברא”ש שם כפי שכתב מהר”ל שם.
וכן דעת האור זרוע הלכות ערב שבת שאפשר לצאת ידי חובת סעודת שבת אם קדם וקבל שבת מוקדם. ויתר על כן כתב באו”ז בהלכות קריאת שמע שהוכיח שאם מקדש, אם כן גם אומר קריאת שמע קודם.
ובשמירת שבת כהלכתה חלק שני פרק מו סעיף ח’ כתב כמה דברים שלגביהם אין דין תוספת. כגון לגבי תינוק שנולד בזמן תוספת שבת נימול לשמיני מיום הקודם, אכילת כזית מצה רק אחרי צאת הכוכבים וכן ספירת העומר.
ובתשובת מהרש”ל סימן יג כתב שתוספת שבת אינה עושה ללילה, ולכן אין לספור ספירת העומר בזמן זה של תוספת שזה מועיל רק לגבי תפילה ולא לגבי קריאת שמע שצריך לקרא בזמנה כמ”ש הרא”ש.
ואת דברי הט”ז דחה גם במור וקציעה, והוכיח שמותר לשבת גם ביום אחרון בין השמשות בסוכה, שהרי הגמ’ אומרת שסוכה ביום שמיני אתקצאי משום שאתקצאי בין השמשות שאי מתרמי ליה סעודה יאכל בה. וכתב המו”ק: “תמהתי מאד על פה קדוש יאמר דבר זה. לא ראיתי דבר זר כזה מימי לשום מחבר מפוסקי הלכות (ולפיכך קשה להאמין שיצא זה מפי אדם גדול כבט”ז ז”ל)”.
האם התוספת היא בנויה רק על קבלה של האדם, או שיש תוספת שאינה תלויה בקבלה (ונפ”מ לגבי התרת נדרים בתוספת)? ונפ”מ האם צריך בערב שבת לקבל על עצמו בפירוש את התוספת או שתוספת חלה אף אם לא מקבל על עצמו? וע’ דרך החיים דיני הדלקת הנר וקבלת שבת שכ’ הנתיבות שאפילו אין מקבלין שבת חייבין בתוספת שבת שהוא קודם בין השמשות. ומשמע לכאורה שחל ממילא. עיי”ש. ועיין עוד בספר המועדים בהלכה שדן בענין התוספת אם היא חלה מאליה, וציין לקונטרס אחרון של בעל התניא בסימן רס”א שחילק שסמוך לחשכה ממש אף שלא קבלו הרי מקובל ועומד הוא מהר סיני. ולכן בין השמשות הוא בכלל התוספת בעל כורחו אף אם הוא יום”. ע’ המועדים בהלכה יום הכפורים ע’ סא. וע’ מועדים וזמנים חלק ז’ סימן רל”ג ד”ה ונראה, שיש תוספת שאינה תלויה בקבלה בכלל אלא שיכול לקבל גם קודם לכן.
וע’ ריטב”א ר”ה ט’ ע”א (עמוד עב בהוצאת מה”ק) שמשמע ממנו שהתוספת האדם מצווה לעשות אותה: ” ותוספת זו אינו בדברים וביטול מלאכה בלבד אלא שיוסיפנו בדברים של קדושה או בתפלה או בקדוש”. וע’ מקראי קודש ימים נוראים סימן לח. ודברי הריטב”א הביאם בחלקת יואב ח”א או”ח סימן ל’. ומשמע בריטב”א שאכן צריך לקבל בפה ולא די מה שאינו עושה מלאכה. וע’ שש”כ פרק מו סעיף ב’ שכתב לקבל שבת בפה, אלא שמקורו במ”ב רס”א ס”ק כא, ושם מיירי על המקבל ורוצה לעשות כל הזמן כולו תוספת. ובזה ודאי צריך קבלה בפה, אבל לכאורה אין הכרח שם שתמיד בכל שבת צריך לקבל בפה, וצ”ע.
ולכאורה יש לומר שמחלוקת הרי”ף והגאונים בפ”א תענית, האם יש דין תוספת בתעניות ציבור, תלויה בשאלה זו. אם יסוד התוספת היא בקבלה, הרי יתכן דין תוספת בתענית ציבור, אבל אם יסוד התוספת הוא הוספה של התורה, הרי אין דין תוספת בתעניות. (וע’ שעורים לזכר אבא מארי עמ’ קפ”ו שדן בשאלה זו). ודעת הרמב”ם שיש דין תוספת בתעניות, ע’ פ”ג הלכות תענית הלכה ג” ‘:וכל תענית שאוכלין בה מבעוד יום, אם אכל ופסק וגמר שלא לאכול, אינו חוזר ואוכל, אף על פי שיש שהות ביום”. וע’ פירוש המשניות לרמב”ם סוף תענית: “וממה שאתה צריך לדעת שכל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב, ויתבארו לך הלכות אבל במקומן. ודין תעניתו כדין תענית צום כפור כלומר שהוא אסור ברחיצה ובסיכה ובתשמיש המטה ובנעילת הסנדל ומוסיפין מחול על קדש”. וע’ מועדים וזמנים חלק ז’ סימן רנ”ג על דברי הרמב”ם אלו. (והמ”מ בהלכות תענית פ”ה הלכה ז’ כתב שמדברי הרמב”ם שם שט’ באב בין השמשות שלו אסור, שמכאן למד הרמב”ן שאין לתשעה באב תוספת מבע”י כמו שיש ליוה”כ. ויש לומר שאין זה סותר לפירוש המשניות, עפמ”ש להלן, שאין דין תוספת מאליה, אבל יש דין תוספת על ידי קבלה, וע’ להלן).
וע’ הרחב דבר לנצי”ב ויקרא כג,לב שכתב שהרמב”ם לשיטתו שאין תוספת לשבת ויו”ט ולא שייך אלא תוספת לעינוי ואין הדבר תלוי בקדושה, ולכן גם בשאר תענית ציבור יש תוספת (וזה בתנאי שגם הרי”ף הולך בשיטה זו, וכ”כ בהעמק שאלה קסז אות ב’ וע’ גם שאילתא קיב)
ואם נאמר שיש תוספת שאינה תלויה בקבלה, יש ליישב את דברי הלבוש התמוהים לכאורה שכתב שקבלת שבת היא בגדר נדר ואפשר לשאל על זה (ע’ שש”כ פמ”ו הערה יא). וכתב על זה בערוך השלחן סימן רס”ג סעיף כח שדבריו תמוהים, דכיון דקיי”ל דלרוב הפוסקים תוספת שבת דאורייתא ואין שיעור להתוספת א”כ זה שעשה תוספת מרובה הלא דין תורה הוא. ולפי זה יש ליישב: שהרי תוספת מדין תורה היא תוספת מאליה. ויש תוספת שאדם מוסיף על עצמו וזה בגדר נדר, וזה שייך גם בתוספת לתענית.
ויש לעיין האם שאלת הגדר של התוספת, אם היא מעצומו של יום, יתכן שתלויה בדין התוספת. אם התוספת היא מאיליה, הרי זה שייך לעצומו של יום. אבל אם התוספת אינה מאליה אלא תלויה רק בקבלה של האדם, הרי יש לומר שאין התוספת מעצומו של יום שהרי אין בכח האדם לשנות את זמני היום, אלא רק לקבל על עצמו דברים נוספים.
גדר החומרא בתוספת: מקור דין מוסיפין מחול על הקודש הוא בסוגיה בראש השנה ט’ ע”א. וצריך עיון האם התוספת היא לגבי העשה, הלאוין או כמו שכתב הט”ז שזה ממש מעצומו של יום. וגם לט”ז יש לעיין האם זה גם לחיוב או רק למהות היום.
וע’ יומא פ”א ע”א שיש מיעוט שאין עונש על מלאכה ועינוי בתוספת יום הכפורים. ואם כן הרי זה רק עשה (וע’ מנחת חינוך שי”ג ס”ק ט שכתב שנשים פטורות מתוספת שבת ויו”ט. וע’ הערת הרב נויבירט בפמ”ו הערה ז’ על מנחת חינוך שהרי נשים מקבלות שבת על ידי הדלקת הנר וא”כ ברור שיש תוספת גם לנשים. ועוד יש לשאול, שהרי בגמ’ סוכה כח ע”ב מבואר שנשים חייבות בתוספת עינוי. והרי אם זה לימוד אחד, הרי גם בתוספת שבת יתחייבו).
נספח, בחילוקים שבין אופני קבלת התוספת: ובענין תוספת, יש לשים לב שהגמ’ בברכות כז שדנה לגבי תפילה של שבת בערב שבת, אין זה קשור לדין תוספת שבת שהרי גם רב גם מצלי של מוצאי שבת בשבת. וכן ע’ בקו”א לשו”ע הרב סימן רס”א שיש שני סוגי קבלה: יש קבלה של תוספת שהיא בעשה, ובה יש מחלוקת האם דברים שמותר לעשות בין השמשות מותר לעשות בזמן התוספת. ובזה בשו”ע סימן שצ”ג יש שתי דעות, המכבר כתב שמותר אפילו אם קבל עליו תוספת שבת, וכתב “ויש אוסרים”. ויש קבלה שהיא על ידי התפילה שהיא גם לאיסור מלאכה גמור וחמור מבין השמשות ואסור בו גם דברים שמותר בין השמשות (והרי גם בערב ט”ב אחרי שקבל על עצמו אסור בענויים, אף שאין דין תוספת בט’ באב). וע’ מ”ב רס”א סעיף ד’ ובבאור הלכה שהוא חילק בין יחיד שקבל עליו שבת ובין ציבור שקבלו. כדי ליישב סתירת המחבר שבסימן שצ”ג כתב סתם להיתר אחר קבלת שבת בדברים שמותר בין השמשות, ובין מקומות אחרים שסתם להחמיר. וע”פ דברים אלו יש לעיין במ”ש בשש”כ פמ”ו הערה יא במחלוקת האחרונים אם אפשר לעשות התרת נדרים על קבלת התוספת. וע’ דגמ”ר סו”ס רס”א שיש לחלק בין מקבל תוספת שבת שקיבל רק תוספת עשה לבין מקבל קדושת שבת שחמיר טפי. ועמ”ש ע”ז בשש”כ פמ”ו הערה י’ ושם בשם הגרש”ז אוירבך שקשה לדחות דברי הדגמ”ר.
ובדעת הרמב”ם בענין תוספת שבת ראה שעור על תוספת שבת בספרית שבת.
מ”מ נוספים: ע’ מועדים וזמנים חלק ראש השנה סימן טו. ושם בישוב פסקי הרמב”ם. שם ח”ז סימן רל”ג בענין תוספת בחג השבועות.
מהלך השעור:
דברי המהרש”ל בתשובה, ונפסק כן בשו”ע ובשש”כ מקור דין התוספת בגמ’ ראש השנה ט’ ע”א ט”ז חולק על מהרש”ל “תמהתי…” דברי המור וקציעה על ט”ז: “תמהתי על פה קדוש…” כיוצא בזה נחלק מהרש”ל עם ט”ז בנוגע לסעודה קודם הלילה. וכן ט”ז לשיטתו בליל שבועות שלא להקדים להתפלל ערבית. מח’ בתרומת הדשן על הפסק טהרה וכן שתי דעות בשו”ע יו”ד. לכ”ע לגבי מילה אין זה לילה וע’ הסבר תרומת הדשן על מילה. בראשונים מצאנו דיון על סעודת שבת: אור זרוע רא”ש ותוס’. דברי מהר”ל בגבורות ה’ על כך. מהרש”ל בתשובה יג מדגיש שהתוספת אינה עושה ללילה. סתירה בתוס’: תוס’ כתובות לעומת התוס’ בתחילת ערבי פסחים. תירוץ בשם ר”מ דימנטמן בשם חלקת יואב: רק דברים הקשורים לקדושת היום כמו מלאכה וקידוש חל עליהם דין התוספת. אבל לא דברים שקורים לעצם היום ולאו דוקא לקדושה כמו שמחה שנוהגת גם בחול המועד. ולפ”ז ע שו”ע הרב שאפשר לאכול חמץ בזמן תוספת שביעי של פסח לאחריו, כיון שדין תוספת לא חל על דבר שהיה אסור כל הזמן בלא קשר לקדושת היום. חקירה, האם תוספת צריך לקבל או חל מאליו סברתי: יש תוספת מאליה חל בכל שהוא, ויש תוספת שהאדם יכול להוסיף. בזה יש לישב את קושית האחרונים על הלבוש שכ’ שזה גדר נדר. יש א”כ שני סוגי תוספת. קבלה של האדם אינה תלויה בקדושה כמו שמוכח מרי”ף ורמב”ם לגבי תוספת בתענית ציבור. ובזה יש ליישב מה שברמב”ם בט’ באב לא מצאנו תוספת שהרי בה”ש שלו מותר. אף שיש דין תוספת בתענית ציבור. מהלך שו”ע הרב בתוספת, ומהלך המ”ב שמחלק בין קבלה של ציבור לקבלה של יחיד. ריטב”א ראש השנה: משמע שהקבלה תלויה באדם. ונראה ששאלה זו תלויה במהות התוספת. אם היא מעיקר היום, הרי זה רק אם זה חל מאליו. אבל אם התוספת תלויה באדם, יש לומר שהאדם אינו משנה את המציאות, ולכן אין התוספת מעיקרו של יום.