הקפות הושענות

גדר ההקפות בסוכות ובהושענא רבה:

א. מחלוקת בגמרא מה עשו בערבה, האם בזקיפה או בנטילה, והסבר מהי הזקיפה והאם למ”ד היו הקפות. ע’ מהלך הגמרא שאיתותב מ”ד בזקיפה.

ב. מחלוקת האם ההקפות בלולב או בערבה, ע’ בגמרא

ג. לרש”י ההלכה שערבה בזקיפה, וההקפה בערבה. לרמב”ם ההקפה בלולב ומכל מקום בזקיפה. אם כן לרמב”ם אין קשר בין המחלוקות ולרש”י כן. (הכרח רש”י הוא מגמ’ מג ע”ב שדנה על השאלה אם מקיפין בערבה או בלולב, ומביאה ראיה מבריתא שערבה בנטילה. ומשמע מהסמיכות שהראיה קאי למחלוקת אם מקיפין בלולב או בערבה)

ד. ראית הר”ן ממה שמקיפים כל שבעה שההקפה היא בלולב. דאל”כ למה עושים זכר בימים ראשונים.

ה. על פי ביאור הגר”א בשו”ע תרס”ט סעיף ב’, שאלה זו היא הנוגעת לשאלה אם מי שאין לו לולב מקיף או לא.

ו. וכן נפ”מ, ע”פ ביאור הגר”א משאלה זו לגבי השאלה האם אומרים הושענא בשבת.

ז. ונפ”מ למעשה מה הדין במי ששכח לברך על הלולב אם יברך כשעושה את ההקפות האם נחשב שעדיין לא סיים את מצוותו ויכול עדיין לברך, כמ”ש הרמב”ם בהלכות ברכות פרק יא הלכה ה’:

העושה מצוה ולא בירך, אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת מברך אחר עשייה ואם דבר שעבר הוא אינו מברך, כיצד הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפילין או שישב בסוכה ולא בירך תחלה חוזר ומברך אחר שנתעטף אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית, וכן מברך אחר שלבש להניח תפילין, ואחר שישב לישב בסוכה וכן כל כיוצא באלו.

ח. נושא של כניסה בין אולם ולמזבח, אם רק לכהנים או גם לישראל.

טור סימן תרס:

ואחר כך אומר הושענות ויש שאין אומרין קדיש קודם הושענא ונוהגין להקיף התיבה פעם א’ בכל יום ומעלין ס”ת על התיבה כשמקיפין אותה וביום השביעי מקיפין אותה ז’ פעמים זכר למקדש דתנן בכל יום מקיפין המזבח פעם אחד וביום השביעי ז”פ ואומר אנא ה’ הושיעה נא אנא ה’ הצליחה נא ר’ יהודה אומר אני והו הושיעה נא: אני והו שני שמות של ע”ב ומה שמזכירין אלו השנים על שם עמו אנכי בצרה וכתיב ואני בתוך הגולה והוא אסור בזיקים כביכול. וגם אני והו בגי’ אנא ה’ ובירוש’ איתא זכר ליריחו ורב סעדיה כתב שמקיפין מיד אחר קריאת ההפטרה בעוד הספר על התיבה ומנהג טוב הוא כדי שלא להוציא הספר שלא לצורך כיון שאין קורין בו אלא שאין נוהגין כן וסדר ההקפה כ’ רב האי בכל יום ב”פ א’ לימינו וא’ לשמאלו וביום הז’ ג”פ לימינו וג”פ לשמאלו ואחד לימינו ואין נוהגין כן עתה אלא בכל יום אחד לימינו ובשבת אין מקיפין כ’ רש”י דאף בחול מי שאין לו לולב לא יקיף כמו בשבת שאין מקיפין כיון שאין לו לולב.

מחלוקת זו בין המנהגים מתי לומר הושענות, לכאורה תלוי במה שהיה במקדש, מתי במקדש הקיפו בערבה.

ע’ משנה סוכה מה ע”א:

משנה מצות ערבה כיצד מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח תקעו והריעו ותקעו בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים אנא ה’ הושיעה נא אנא ה’ הצליחה נא רבי יהודה אומר אני והו הושיעה נא ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים בשעת פטירתן מה הן אומרים יופי לך מזבח יופי לך מזבח רבי אלעזר אומר ליה ולך מזבח ליה ולך מזבח.

ובגמרא מג ע”ב:

לולב דוחה את השבת בתחלתו וערבה בסופו פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת והביאו מרביות של ערבה מערב שבת והניחום בעזרה והכירו בהן בייתוסין ונטלום וכבשום תחת אבנים למחר הכירו בהן עמי הארץ ושמטום מתחת האבנים והביאום הכהנים וזקפום בצידי המזבח לפי שאין בייתוסין מודים שחיבוט ערבה דוחה את השבת אלמא בנטילה היא.

ומשמע בבריתא שרק הכהנים נכנסים ומקיפים (וכן ברש”י שם ד”ה שלוחי בית דין), והסבר לזה כתב רש”י שם ד”ה והביאום:

והביאום הכהנים וזקפום כו’ – אבל ישראל לא היה נכנס בין האולם ולמזבח, ומדקתני חיבוט ערבה – מכלל דביד נוטלין אותה ומנענעים, ומקיפין בה הכהנים את המזבח ברגליהם, ואחר כך זוקפין אותה.

ברש”י הנ”ל מבואר שיש שלש מצות בערבה: נטילת ערבה, הקפה, וזקיפה. ומשמע שלמסקנת הגמרא המצוה בנטילה וגם בזקיפה. וכן שלמסקנה ההקפה היא בערבה ולא בלולב.

לדעת רש”י עולה שיש קשר בין שתי המחלוקות: אם לולב בנטילה או בזקיפה והאם מקיפים בלולב או בערבה. לכן לרש”י מסקנת הגמרא שערבה בנטילה פירושה שמקיפין בערבה.

אבל הרמב”ם שמקיפין בלולב, ומשמע שפסק שערבה בזקיפה ואם כן אין קשר בין הדברים.

האם יש קשר בין המחלוקות תלוי גם מה שכתב הר”ן לגבי ההלכה אם מקיפין בלולב או בערבה:

ולפי מנהגנו עכשיו שמקיפין את התיבה בכל יום פ”א ובז’ ז’ פעמים משמע דסברינן שאותו היקף הוא בלולב דאי בערבה כיון שאין אנו עושין בערבה זכר למקדש אלא יום שביעי בלבד לא היה לנו להקיף אלא בשביעי אבל אי הוה בלולב מתוך שהוטל עלינו חובה לעשות לולב זכר למקדש ז’ הנהיגונו להקיף בו זכר למקדש וכ”כ רש”י ז”ל בתשובה ואף הרמב”ם ז”ל כתב כן בפ”ז מהלכות שופר וסוכה ולולב לפי זה אף בז’ של ערבה ראוי להקיף בלולב ולא בערבה:

וכתב על זה הגר”א בסימן תרס”ט סעיף ב’, לגבי השאלה האם מי שאין לו לולב מקיף:

נוהגים להקיף אף מי שאין לו לולב. הגה: וי”א שמי שאין לו לולב אינו מקיף, וכן נוהגין (טור בשם רש”י ור”ן פרק לולב).

וכתב הגר”א:

וי”א שמי כו’. עיין בגמ’ שם ופסק הרמב”ם כמ”ד בלולב וכן מנהגינו כמ”ד בלולב דלמ”ד בערבה לא היינו מקיפין אלא ביום הז’ כמ”ש מ”ד א’ דערבה לא עבדינן שבעה זכר למקדש ולכן אין להקיף אלא בלולב. ר”ן. וסברא הראשונה ס”ל כמ”ד בערבה שהרי מ”ד בזקיפה איתותב שם צ”ל אף על גב דערבה לא עבדינן זכר למקדש כל ז’ ההקפה עבדינן שאין ההקפה תלויה בערבה ולהרמב”ם והר”ן צ”ל דאף על גב דמסיק דבנטילה לא בהקפה רק חיבוט וניענוע כמ”ש הריטב”א ורב יוסף איתותב אבל למ”ד בלולב לא איתותב:

ואם כן שאלה זו אם יש קשר בין ההקפה אם בלולב או בערבה, אם קשורה לשאלה האם ערבה היא בזקיפה או בנטילה, תלויה בהלכה היום אם ההקפה במקדש היא בערבה או לא בערבה.

ועל פי זה יש לומר גם לגבי הספק של החיי אדם סימן קמ”ח סעיף יא:

אם לא בירך קודם הנטילה, מברך אחר כך, שגם הנענועים הן מן המצוה. והקפה צריך עיון, דאינו אלא זכר למקדש (ומיהו בסוכה ל”ט ע”א תוספות ד”ה אבל וכו’ משמע דכל שהוא מצוה מן המובחר הוי עובר לעשייתן וכ”כ הרא”ש שם). אבל לאחר שהסירו מידו לאחר גמר מצותו, אינו מברך עוד:

ביאור ספיקו ע’ בקובץ הושענות במקדש סולביצ’יק,  האם ההקפה בלולב היא קיום במצות לולב או קיום בזכר למקדש בלבד. מכל מקום לפי מה שכתבנו הרי זה תלוי בהלכה בהקפה.

וזה תלוי אם ההקפה בלולב היא המשך דין לולב, והזכר למקדש הוא בעצם ההקפה לבד אבל האחיזה בלולב היא מדין הנטילה ואז מי שלא ברך עדיין יכול לברך כיון שעדיין נוטל לולב. אבל אם ההקפה היתה בלולב, אם כן קיום הקפה בלולב אין לה קשר עם מצות לולב כלל, ונחשב שסיים את המצוה ואינו יכול לברך.

ובשאלה זו תלוי גם מה שכתב המחבר לגבי אמירת הושענא בשבת, וכתב הגר”א בסעיף ג’:

יש מי כו’. עט”ז וכ”ה בטור. ונראה למ”ד בערבה עושין אף שאין יכול לעשות כמו במקדש שמקיפין בלא ערבה כנ”ל וכמ”ש ב”ח ה”ה שאומרין הושענא בשבת אבל למ”ד בלולב שצריך לעשות כמו במקדש ושם אומרים בשעת הקפה כמ”ש במתני’ שם וזהו ראיית רש”י שכתב שמי שאין לו לולב לא יקיף וראיה משבת שאין מקיפין ור”ל אלמא לא עבדינן אלא כמו במקדש:

אמנם. אם ערבה בזקיפה, משמע שלא הינו מקיפין כלל כמו שכתבו התוספות מד ע”א ד”ה אמר ליה ר’ יוחנן. וכן פשט הגמרא מג ע”ב, שאומרת שאם ערבה בזקיפה הרי מיושב שבזמן הזה אינו דוחה, וע”כ הפשט הוא משום שאין הקפות בכלל.

ואמנם לרש”י כאן המסקנה היא שמקיפין בערבה, אבל ע’ תשובת רש”י מבואת באו”ז ח”ב שטו שכתב שלמסקנה מקיפין בלולב:

וזו תשובת רש”י ושכתבת על היקף שבכל ימות החג שיש חולקין בדבר ואומרים שאין היקף בלא לולב ואני כבר נשאלתי על זאת והשיבותי כדברי האומר שיש היקף ושגיתי בה שדימיתי דכי אתותב רב יוסף מהא מתני’ דחיבוט ערבה אכולה מילתא איתותב בין בהא דאמר ערבה לאו בנטילה בין במאי דאמר היקף אחת שבכל יום וז’ של שביעי בלולב ושמעינן דבערבה הוה ההיא היקף אלמא לא הוזכר לולב לענין היקף אלא ערבה ואמרי רבנן דלא עבדינן ליה האידנא זכר למקדש לפיכך דמיתי שהיקף זה שאנו מקיפין בכל יום לאו חובה מוטל עלינו דהא לא בעינן זכר לערבה דאינו אלא מנהג בעלמא ולולב לא מחייבו ולא פוטרו שהרי אין זכר לולב בהיקף. אבל עתה יישר כוחו של אחי ויוסיף אומץ שלמדתי מפלפולו ויש לומר שלא על חנם הנהיגוהו הראשונים קסברי כי אתותב רב יוסף מהא מתנית’ אהא דאמר ערבה בזקיפה ולא בנטילה איתותב ושמעי’ מינה דבנטילה אבל מילתא אחריתי דאמר היקף דמתני’ בלולב וכן א”ר אלעזר בדוכתיה קיימא והיקף נמי בלולב וכיון שהוטל עלינו חובה לעשות ללולב זכר למקדש שבעה הנהיגו להקיף בו כל שבעה זכר למקדש ואם אין לולב אין היקף וחוזרני בי בראשונה שלמה בר’ יצחק.

אבל הרמב”ם פוסק שלמסקנת הגמרא ההקפה היא בלולב ולא בערבה, ע’ הלכות לולב פרק ז’:

הלכה כ’

הלכה למשה מסיני שמביאין במקדש ערבה אחרת חוץ מערבה שבלולב, ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב, ושיעורה אפילו עלה אחד בבד אחד.

הלכה כא

כיצד היתה מצותה, בכל יום ויום משבעת הימים היו מביאין מורביות של ערבה וזוקפין אותן על צדדי המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח, ובעת שהיו מביאין אותה וסודרין אותה תוקעין ומריעין ותוקעין, חל יום שבת להיות בתוך החג אין זוקפין ערבה אלא אם כן חל יום שביעי להיות בשבת זוקפין אותה בשבת כדי לפרסמה שהיא מצוה.

הלכה כב

כיצד היו עושין מביאין אותה מערב שבת למקדש ומניחין אותה בגיגיות של זהב כדי שלא יכמשו העלין, ולמחר זוקפין אותה על גבי המזבח ובאין העם ולוקחין ממנה ונוטלין אותה כדרך שעושין בכל יום, וערבה זו הואיל ואינה בפירוש בתורה אין נוטלין אותה כל שבעת ימי החג זכר למקדש אלא ביום השביעי בלבד הוא שנוטלין אותה בזמן הזה, כיצד עושה לוקח בד אחד או בדין הרבה חוץ מערבה שבלולב וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש בלא ברכה שדבר זה מנהג נביאים הוא.

הלכה כג

בכל יום ויום היו מקיפין את המזבח בלולביהן בידיהן פעם אחת ואומרין אנא ה’ הושיעה נא, אנא ה’ הושיעה נא, וביום השביעי מקיפין את המזבח שבע פעמים, וכבר נהגו ישראל בכל המקומות להניח תיבה באמצע בית הכנסת ומקיפין אותה בכל יום כדרך שהיו מקיפין את המזבח זכר למקדש.

לברר: ברש”י הנ”ל מבואר שאם זוקפים “מכלל דביד נוטלין אותה ומנענעים” – זו מנין?

והרי בגמרא לעיל מפורש שנטילה וזקיפה הם שני דברים שונים? אלא הפשט הוא כיון שכתוב “חיבוט” הרי שזו נטילה ולא זקיפה. אבל עצם הזקיפה באמת אין ממנה ראיה.

וכן לברר את שאלת הגמרא אחר כך: “אלא לדחי” – ופרש”י “כיון דבנטילה הוה יש לו לעשות זכר למקדש ולדיחי שביעי דילה שבת”. וצ”ע מדוע דוקא כיון דבנטילה דוחה שבת. אלא שזה מבואר בגמרא לעיל: על שאלת הגרמא שידחה שבת, אומרת הגמרא “מאן לימא לן דערבה בנטילה דלמא בזקיפה” ומוכח שאם בזקיפה, לא דוחה שבת. ואולי משום שאפשר לזקוף למזבח לפני שבת ויהיה שם בשבת.

ודברי הכסף משנה בפרק ז’ הלכה כג:

… ועוד שמנהגנו עכשיו הכי הוא שאנו מקיפין התיבה בכל יום פעם אחת ובשביעי שבע פעמים ואי הוה ס”ל דאותו היקף היה בערבה כיון שאין עושין ערבה זכר למקדש אלא יום שביעי בלבד לא היה לנו להקיף אלא בשביעי.

הכסף משנה טוען שזכר למקדש בערבה עושים רק ביום שביעי, ואם כן אם אנו מקיפים כל יום בלולב זאת אומרת שגם במקדש היו מקיפים בלולב.

לדעת רש”י רק הכהנים היו מקיפים את המזבח, כיון שאחרים אסורים ליכנס בין האולם ולמזבח. אבל ברמב”ם משמע שכולם נכנסים להקפה.

וכתב באו”ז ח”ב סימן שטו:

א”כ עתה מ”ט מקיפין ישראל הלא הקפה שעתה אינה אלא זכר להקפת מזבח במקדש. ומצאתי סמך למנהגנו דאמר בירושלמי בשמעתין כיצד סדר הקפה כל ישראל גדולים וקטנים נוטלים את לולביהן בידיהן ימנית ואתרוגיהן בידיהן השמאלית ומקיפין הקפה אחת ואותו היום מקיפין שבע פעמים. הרי ראיה וסמך למנהגינו שהיתה הקפה בישראל וישראל היו מקיפין אבל קשי’ לתלמוד דידן דמשמע שלא היו מקיפין כי אם כהנים ונראה בעיני דלא פליגי ירוש’ וגמ’ דידן אלא תרוייהו [ס”ל] שהיתה הקפה בישראל והיו ישראל נכנסין בין האולם ולמזבח ומקיפין והיא הראיה מרשב”ל דכהן בעל מום זר הוא לענין זה שאסור ליכנס כל השנה בין האולם ולמזבח עתה מות’ בעבור מצות הקפ’ והאי דנקט כהני’ בעלי מומין משום שהם שנוין במסכת כלים שהן אסורין ליכנס שם כל השנה כולה ולאו דוקא נקט כהן בעל מום ותדע דה”ה הוה מצי למימר פרועי ראש דאינהו נמי אסירי אלא לאו דוקא בעל מום וכן נמי לענין ישראל לאו דוקא נקט כהן אלא ה”ה [ישראל] והא דקתני בברייתא והביאום וזקפום יש לפר’ והביאום כהנים וישראלי’ וזקפום והיינו נמי דשלוחי ב”ד מייתו לה מע”ש ולמחר היתה מצות הקפה גם בישראל ומ”מ הואיל ושלוחי ב”ד מתעסקים בה ליכא למגזר משום דרבה כך נ”ב אני המחבר. ומה שנהגו להוציא ס”ת מארון הקודש ולעמוד עמו ע”ג הבימה והעם מקיפין את ס”ת סביב הבימה מנהג זה מפורש בירושלמי דשמעתין דמסיק ניחא בזמן שיש מזבח ובזמן הזה חזן הכנסת עומד כמלאך האלקים וס”ת בזרועו והעם מקיפין אותו דוגמת מזבח:

וזה מתאים לשיטת הרמב”ם.

וע’ רי”ץ גיאות הלכות לולב:

ודאמר גאון כי אין לישראל ליכנס בין האולם ולמזבח ודאי אין להם לכנס לעבודה ושלא בשעת מצוה אבל בעונת מצוה הותרו לכנס ונכנסין והתם^[2]רמח) אמרינן אמר רב יהודה אמר רב כשהיו ישראל עולין לרגל אף על פי שנמשכין י”א אמה אחורי הכפורת עומדין צפופין (ומשתחין^[3]רמט)) [ומשתחוין] רווחין והותרו [עמוד קנו] להמשך ולהכנס אחורי בית הכפורת ולפנים מן המזבח ולאולם ולהיכל ולדביר הותרו נמי להקיף נמי בין האולם ולמזבח (בעונתו^[4]רנ)) [בעונת] מצוה.

ולמעשה כתב בשו”ע תרס”ד סעיף ג’:

יש מי שאומר שאף ביום זה מקיפים בלולב ולא בערבה; ולא נהגו כן, אלא להקיף בו גם בערבה.

ועוד כתב בטור תרס”ט:

ובשבת אין מקיפין כ’ רש”י דאף בחול מי שאין לו לולב לא יקיף כמו בשבת שאין מקיפין כיון שאין לו לולב וכ’ רב שרירא גאון שאין לומר הושענא בשבת מפני התינוקות שישמעו שאומרים בשבת כמו בחול וילכו גם ליטול הלולב אבל כשאין אומרים הושענא מתברר להם ונראה דכיון שאין מקיפין בשבת מתברר להם במה שאין מקיפין וא”צ למנוע מלומר הושענא וכ”כ ב”ה ואומר קדיש ונפטרין לבתיהם:

הרב שריה דביליצקי זצ”ל, זה השלחן כתב בסימן תרס”ד ס”ד מנענעין בה וכו’. צ”ע אם צריך לנענע לכל הרוחות כמו בלולב או שדי בנענוע בעלמא.

1. ^רמח) והתם. יומא דף כ”א. ↑
2. ^רמט) ומשתחין. צ”ל ומשתחוין. ↑
3. ^רנ) בעונתו. צ”ל בעונת. ודע שענין פלוגתא זו דהרי”ץ עם הגאון הוזכר גם בת’ רבינו יוסף הלוי בן מיגש (נדפסה אצל ליקוטי הרמב”ן בסאלוניקי) סי’ מ”ג וז”ל: וששאלת הא דתנן בסוכה דף מ”ה ע”א בכל היום מקיפין את המזבח פעם אחת ואותו היום שבע פעמים וקשה לך היאך מקיפין אותו והא בין אולם ולמזבח מקום כהנים הוא ואין רשות לישראל ליכנס לשם. תשובה האי מקיפין דקתני במתניתין לאו הקפה בהילוך הוא כמו שאנו עושין היום שאנו מקיפין ס”ת בהושענא בהילוך סביבותיה אלא הקפה בעמידה היא כי ההיא דגרסינן ביומא בפ’ בראשונה דף כ”ה ע”א מקיפין היו הכהנים ועומדים כמין כוכליאר ומקשינן הכהנים היו עומדים סביב למזבח בינו לבין האולם וישראל עומדין מצדו למזבח שבצפונא עד צדו האחר שבדרומו והיו בכל יום מקיפין אותו פעם אחת ואותו היום שהוא יום ערבה היו מקיפין אותו ז’ פעמים שהיו עומדים סביבותיו ואח”כ הולכים להם וחוזרין ומקיפין ועומדין סביבות פעם שניה והולכין להם חוזרים ומקיפים סביבותיו פעם שניה והולכים להם וחוזרים אחר כך ועומדים ומקיפין פעם שלישית וכן חמישית וכן ששית וכן שביעית על הסדר הזה ואיכא לפרושי ליה כדקאמרת שהיו הכהנים עומדים סביבות המזבח בינו ובין האולם וישראל מקיפין והולכין מצד דרום ועד צפון וחוזרין ומקיפין מצפון ועד מזרח עד דרום והיו עושין כן פ”א ויום ערבה היו עושין שבעה פעמים וגם זה פי’ נכון הוא ואפ”ל שכן היו עושים אלא שהפירוש הא’ הוא שקבלנו מרבינו הרב ז”ל וכן מצינו שפירשו הגאונים ז”ל בתשובותיהם ע”כ לשונו ז”ל. ובסוף תשובה ההיא נדפסה הג”ה אחת מחכם אחרון אחד וז”ל: עיין להרב מהורח”א ז”ל בקונטרס דרך הקדש דף ט”ז ע”ב עכ”ל. ועיינתי בקונטרס דרך הקדש (הוא חיבור על הא דעשר קדושות שבפ”ק דכלים) להרב מ”ה חיים אלפאנדארי ז”ל הנזכר בסוף ס’ שו”ת מגיד מראשית ואעתיק דבריו בזה וז”ל: עזרת. תנן התם פ’ לולב וערבה בכל יום ויום מקיפין את המזבח פעם אחת וביום הז’ שבעה פעמים וכו’ ומשמע שכל ישראל היו מקיפין שם ככל אשר אנחנו עושים פה היום זכר למקדש והמזבח לפנים מעזרת כהנים הוי וכיון שישראל נכנסים שם להקיף כ”ש שנכנסים לעזרת כהנים ואם הותרו ליכנס שם מפני מצות ערבה שהוא לצורך מצוה אמאי לא קתני לה במתניתין. וראיתי להרב מהרימ”ט שכתב גבי אולם ומזבח שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין שם וז”ל: וקשה לי הא דאמרינן בכל יום מקיפין את המזבח ומשמע דכל ישראל מקיפין והלא אף הכהנים בזמן שאין בגדיהם עליהם שאין כהונתם עליהם אין יכולין לכנוס כ”ש ישראל. וראיתי בכרך ת’ הגאונים שכתבו היקף זה ברגל היה ולא בעמידה דהא לא שייך שבעה פעמים בעמידה. ולא תקשי דהיאך נכנסים ישראל בין האולם ולמזבח דבשעת צרכיהם שרי עכ”ל. ותימא מה צורך הוא זה להקיף בערבה ואם הוא מן התורה והותר ליכנס אמאי לא מפרש לה מתניתין ועוד הרי אמרו שם דאמר ר”ל כהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה ואמר ליה רבי יוחנן מי אמרה וכו’ ואסיק מי אמרה מבעלי מומין דלמא בתמימין וכו’. והכי איתא בירושלמי רשב”ל בהא (צ”ל “בעי” כבירושלמי פ”ד ה”ג) קומי ר’ יוחנן בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח אמר ליה כשרים היו וכו’, והרב הנזכר כל התלמוד כשלחן ערוך לפניו לא ידעתי איך לא השגיח בזה. והרמב”ן במנין המצות סי’ ס”ט השיג על הרמב”ם שכתב שהוזהר כהן בעל מום שלא יכנס למקדש בין האולם ולמזבח ולהיכל אף שאינו עובד עבודה וכו’ כתב עליו וז”ל: וכבר אמרו בסוכה כהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה שהתירו להם איסור כניסה של דבריהם משום מצות ערבה, ונגרר אחריו הרשב”ץ בס’ זהר הרקיע. ואפשר שהרמב”ם לא חש לקס”ד דתלמודא שהרי במסקנא קיימא שתמימים דוקא היו נכנסים שם להקיף ותנן התם במידות ראשי פספסין מבדילין בין עזרת ישראל לעזרת כהנים והיינו משום הכירא שלא יכנסו ישראל לפנים ממחציתן אלא לסמיכה וכו’ משום מצוה הותר להן ועזרת ישראל היתה ארוכה קל”ה אמות על רוחב י”א אמה ומשמע שאין יכולין ישראל ליכנס מאותה רצועה של קל”ה אמות ולפנים אלא דוקא באותו מקום שהיה קל”ה על רוחב י”א. וכ”כ הכפתור ופרח כשבא למנות מקומות העזרה כולה סביב למקדש כתב ואין הכל ראויין לאותו הסבוב כדתנן בכלים שאין ישראל נכנסים לשם וכו’ ולכאורה נראה הכי ממתניתין דידן גם מההיא דמדות דקתני ראשי פספסין מבדילין וכו’ כדי שלא יכנסו וכו’ והדבר קשה אם יספוק עפרה כשהיו עולין כל ישראל להשתחות כפלים כיוצאי מצרים אז בשחיטת הפסח שהיה נשחט בשלש כיתות קהל ועדה וישראל כשהיו כולם טהורים איך היו עומדין שם צרים רבים. ומצאתי במכתב להרב מהר”י מטראני ז”ל שכתב על הא דאמרינן ספ”ק דיומא כשעולין ישראל לרגל עומדים צפופים ומשתחוים רוחים ונמשכין אחד עשרה אמה אחורי בית הכפורת וכו’ וכתב ז”ל שבשעת עמידתן בעזרה היו צפופין אבל כשהיו משתחוין כולם באין למזרח להשתחות ומשתחוין רוחין וזהו גדלו של נס שלא נאסרו מלעמוד מכל צדדי העזרה מצפון ומדרום עד סוף מערבה ואחורי בית הכפורת ובדברי הימים כתוב גבי יואש ויעמוד את כל העם איש שלחו בידו מכנף הבית הימנית עד וגו’ למזבח ולבית על המלך סביב וכו’ ולעיל מיניה כתיב ואל יבא בית ה’ כי אם הכהנים ומשתחוים ללוים עכ”ל, והן הם דברי רש”י שם בפי’ השמועה, וכ”כ הריטב”א בשיטתו שם דאע”ג שכשעומדים בלא השתחוייה היתה העזרה קטנה מהכיל אותן ועומדין בדוחק גדול וכו’ והיו צריכין לצאת משם מקצתם ולהתרחב בחיל שבצדי העזרה עד שנכנסין דרך בית החליפות לי”א אמה שאחורי בית הכפורת מ”מ בשעת תפלה והשתחויה היה נעשה להם נס וכולם באים לעזרה למזרח להשתחוות למערב עכ”ל. אם כן מה שאין ישראל נכנסין לשם לאו בכל אורך קל”ה קאמר אלא כל מה שהיה כנגד ההיכל והמזבח ומקום הטבעות והננסין ששם היתה תשמשי עבודה של כהנים ואסורים ישראל ליכנס לשם כדקתני מתניתין אבל מן הצדדין מותר. ויש קצת ראיה ג”כ לזה ממ”ש פ’ כל שעה אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שהיה יושב בצלו של היכל ודורש כל היום כולו וכו’ ומסתמא דאכותל צפוני קאי שאפילו בחצי היום יש שם צל לעמוד והיינו בתוך העזרה דאילו חוץ מחומת העזרה בחצי היום אין שם צל היכל ויש לדחות ושער מזרחי שהיה שם אמרו שהוא מכוון נגד זריחת השמש כמאן דאמר האומר לחרס והכי איתא בירושלמי יעויי”ש. וקצת קשה שהרי כל שלש שערים שהיו שם כנגד זריחתם למזרח הם ומאי אולמיה דשער זה. וי”ל דזה היה מכוון הרבה כנגד שער הגדול שבהיכל שבתקופת תשרי ותקופת ניסן שהיה השמש נכנס מכוון יחד כנגד פתחו של היכל ועיין בתוי”ט יעויין שם עכ”ל. ↑