קדושת הסוכה

ב”ה

שו”ע סימן תרל”ח סעיף א’: עצי סוכה אסורים כל שמונת ימי החג, בין עצי דפנות בין עצי סכך (ואפילו קיסם לחצוץ בו שיניו אסור) (מהרי”ל), ואין ניאותין מהן לדבר אחר כל שמונת הימים, מפני שיום הז’ כולו הסוכה מוקצה עד בין השמשות, והואיל והוקצה לבין השמשות של שביעי הוקצה לכל היום. הגה: ואפילו נפלה הסוכה, אסורים ולא מהני בה תנאי (טור); אבל עצים הסמוכים לסוכה, מותרים ועיין לעיל סימן תקי”ח סעיף ח’; ואם אחר שעשה השיעור הצריך מן הדפנות ונשלם הכשר סוכה הוסיף דופן, לא מיתסרא; אבל אם עשה ארבעתן סתם, כולן אסורות ומוקצות. הגה: וכל זה לא מיירי אלא בסוכה שישב בה פעם אחד, אבל אם הזמינה לסוכה ולא ישב בה, לא נאסרה, דהזמנה לאו מילתא היא (הגהות אשר”י פרק המביא).

האם כדי לצאת ידי מצות סוכה צריך לשבת דוקא בסוכה שיש בה קדושת סוכה? האם יש סוכת מצוה בלא קדושה? מה יוצר את קדושת הסוכה, הישיבה בה או העשיה?

כתב הרשב”א בביצה ל’ ע”ב: ועוד קשיא לי הא דקי”ל דסוכת גנב”ך וסוכת רקב”ש דכשירה למה חילא עליה קדושה כל ז’ וכי מפני שנכנס זה שם ואכל שם פעם אחת או ישן שם תחול עליה קדושה כל ז’ והיא לא נעשית לשם קדושת סוכה. ואפשר דסוכת גנב”ך ורקב”ש כסוכה דעלמא הן. וע’ גור אריה יהודה מבנו של ר”מ זמבא שכתב שמכאן מוכח דסוכה שלא חל עליה שם שמים גם כן יוצאים ידי חובת מצוה. והדין דחל שם שמים אינו מעכב לקיום מצות סוכה.

ובעצם את דברי הרשב”א בביצה הביא המ”ב בסימן תרל”ח ס”ק ג’. וע’ שער הציון שם.

ובהקדמת ר”מ דן לספר העיר שהרשב”א כתב שאכל שם “פעם אחת” ומשמע שאם אוכל קבוע מתקדשת.

אבל המשנה ברורה כתב שאפילו אם אוכל בסוכת גנב”ך לא מתקדשת. ע’ ס”ק ג’. בין עצי דפנות וכו’ – ואין נ”מ בין סוכה חדשה ובין ישינה כל שסיככוה לשם חג אבל היושב בסוכת רועים ובורגנין וקייצין הרי היא כסוכה דעלמא שבשביל שנכנס זה ואוכל שם פתו לא נתקדשה:

ובס”ק ט’ כתב המ”ב שאם הזמין וישב פעם אחת התקדשה, ואם לא הזמין מתקדשת רק אם ישב בה והיתה דעתו לשבת כל שבעה, וכדין הזמנה שאנו פוסקים הזמנה לאו מילתא, ע’ שער הציון אות יב. וכמו שמבואר בשו”ע סימן מב לגבי נרתיק של תפילין. וז”ל המ”ב:

אלא בסוכה שישב בה פ”א – עיין במ”א שאפילו לא נעשית לשם סוכה דהיינו שהיתה עשויה לצל כיון דמדינא סוכה כשרה היא וישב בה פ”א אסורה שוב כל ימי החג ונ”ל דמיירי שהזמינה מתחלה לשם סוכת החג או שבעת שישב בה היה דעתו לישב בה כל ימי החג הלא”ה לא נתקדשה בפ”א להיות שם סוכת החג עליה וכמו שכתבנו למעלה בסק”ג. ומי שיש לו סוכה בנויה משנה לשנה מ”מ אינה אסורה עד שישב בה בחג אע”ג דכבר ישב בה בשנה שעברה מ”מ כשעבר החג בטלה קדושתה וצריך מעשה אחר שתחול קדושתה כ”כ המ”א ויש מאחרונים שמפקפקין בזה וטוב להחמיר:

וע’ רמ”א תרל”ח שקשר את זה להזמנה מילתא או לאו מילתא. (וע’ מחנה אפרים הלכות צדקה סימן יב, שמשמע שסובר שבסוכה אין צריך הזמנה בכלל, מפני שגילתה התורה שאף על פי שסוכה אינה אלא לפי שעה קדושה חלה עליה. אבל הרמ”א כאמור סובר ששייך גם כאן דין הזמנה מילתא.

לדעת הרמ”א שייכים כל דיני הזמנה מילתא לסוכה. ומכל מקום צריך לומר שהקדושה מתבצעת על ידי הישיבה ולא ההזמנה כיון שהיא לאו מילתא, אלא שאם הזמין וישב פעם אחת גם כן מועיל ומתקדשת.

ולכאורה צריך עיון האם ניתן להשוות את דיני הזמנה מילתא לסוכה. שהרי הסוכה מתקדשת בעל כורחו מגזירת הכתוב ואף שזה לזמן. ונראה גם להוכיח שיש שיטות הסוברות אחרת.

הראשונים שאלו סתירה בין הסוגיות המדברות על מוקצה בסוכה: גמ’ סוכה דף ט’ ע”א משמע שזה מן התורה עיי”ש. ובתוספות שם הקשו, שהרי בפרק כירה משמע שהוא מדרבנן מדין מוקצה. ובגמרא שם משמע שאומרים מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא.

ורבנו תם שם תירץ שיש הבדל בין עצים של הכשר סוכה ובין שאר העצים. איך אפשר לדעת מה שייך להכשר סוכה ומה לשאר? ע’ שו”ע תרל”ח שכתב שאם אחר שעשה השיעור הצריך מן הדפנות ונשלם הוסיף דון לא מתסרא. אמנם זה כתב הר”ן, אבל לא ברור אם גם זה הפשט ברבנו תם. וע’ בביאור הלכה שרצה לומר שזה גם טעמו של ר”ת והר”ן הוא לשיטת ר”ת ומפרש את ר”ת.

והנה, לכאורה היה צריך להיות הבדל בין אם עשה את הדופן הרביעית לאחר כניסת החג כשכבר נתקדש, או אחר שישב בסוכה פעם אחת וכבר נתקדש על ידי זה. אבל בשו”ע משמע שדי בזה שעשה בשני שלבים, ומשמע אפילו לפני סוכות. ולכאורה, אם נאמר שקדושת סוכה שייך לדין הזמנה מילתא, הרי ההכנה עצמה אינה מקדשת, ואם כן אין שום נפ”מ בין אם עשה את כל הדפנות לפני סוכות כאחד או בשני שלבים: קודם את הצריך להכשר סוכה ואחר כך הוסיף, הרי סוף סוף הסוכה מתקדשת על ידי עצם הישיבה שהוא יושב בסוכה. ואם כן הרי בזמן הישיבה כל הדפנות מוכנות?

על כורחך שלפי שיטה זו הסוכה מתקדשת על ידי עצם העשיה לשם סוכה. אלא שיתכן שאם זו סוכת גנב”ך שהיא תתקדש רק אם ירצה לשבת בה שבעה ימים. ואם כן שיטה זו ודאי חולקת על מה שכתב הרמ”א שזה תלוי בהזמנה מילתא.

וכן אם נאמר מיגו דאתקצאי לבין השמשות בסוכה, לגבי מוקצה למצוה ולא לגבי מוקצה מחמת איסור סתירה, אלא שלא ברור לי אם מצאנו בסוגיה מיגו דאתקצאי משום כך. ומכל מקום דעת ר”ת ודאי שהעשיה מקדשת.

והנה, מצאנו עוד מחלוקת בין הראשונים:

מחלוקת ראשונים האם גם הדפנות נאסרות, ע’ ביאור הלכה ריש תרל”ח. וזו מחלוקת הרמב”ם והרא”ש, ע’ רא”ש פרק א’ סימן יג. ולכאורה נראה שיש לתלות את מחלוקתם האם יש מצוה בעשיה של הסוכה. ויש לומר שזה תלוי מה מקדש את הסוכה. האם העשיה או הישיבה, אם נאמר שהישיבה מקדשת, הרי הוא יושב בכל הסוכה, ומאי נפ”מ בין דפנות לבין סכך. אבל אם נאמר כפי שהוכחנו משיטת ר”ת שנפסקה בשו”ע, (וכן נראה במחנה אפרים) שהעשיה מקדשת ולא הישיבה, אם כן יש לומר שלגבי העשיה רק הסכך נקרא סוכה ולא הדפנות לא לגבי תעשה לא מן העשוי ולא צריך פסולת גורן ויקב לדפנות, ולכן העשיה היא של הסכך.

ובדברים אלו יש גם לדחות מה שכתב בחידושי רבנו חיים הלוי על הרמב”ם, ולדברינו זה אינו לשיטת ר”ת ושיטת המחבר המחלקים בין שיעור הכשר דפנות לבין שאר הדפנות. וז”ל הגר”ח:

עצי סוכה אסורין כל שמנת ימי החג בין עצי דפנות בין עצי סכך אין ניאותין מהם לדבר אחר כל שמנת הימים וכו’ עכ”ל: והרא”ש בפ”ק דסוכה כתב וז”ל והאי דאסירי עצי סוכה היינו דוקא הסכך אבל עצי הדפנות משרי שרו דכל מאי דדרשינן מחג הסוכות היינו דוקא בסכך כדלקמן גבי פסולת גורן ויקב ודלא כהרמב”ם ז”ל שכתב עצי סוכה אסורין כל שבעת ימי החג בין עצי דפנות בין עצי סכך וכו’ עכ”ל: ונראה לומר בדעת הרמב”ם, דס”ל דנהי דאם באנו לדון על הסוכה עצמה ודאי דהסכך הוא דמיחשב עיקר הסוכה, וכדאיתא בסוכה דף ז’ ע”ב עיי”ש דפליגי בזה ר’ יאשי’ ורבנן אם דפנות איכללו בהדי סכך אם לא, ולדידן קי”ל דפנות לאו סכך נינהו, וגם חמתה מרובה מחמת דפנות כשרה, משום דלא חייל בהו דין סוכה, ורק הסכך לבד הוא דחלה עליו ונתקיים ביה דין סוכה, אכן כל זה הוא רק בהדינים הנוגעים לפסולא והכשרא דסוכה, דהם בגוף החפצא של הסוכה, והוא זה נוגע רק בסכך ולא בדפנות, כיון דהדפנות אינם בכלל סוכה, משא”כ בזה דעצי סוכה נאסרין, דילפינן לה מקרא דחג הסוכות, ס”ל להרמב”ם, דאין זה תלוי בעצם הסוכה, ושיהיה גזירת הכתוב דסוכה אסור ליהנות ממנה, כי אם דדין זה נאמר על מצות סוכה, דכל דמיקיימא ביה מצות סוכה אסור ליהנות ממנו, ודין מצוה שבה הוא שאוסר ליהנות ממנה, וע”כ כיון דילפינן גם לדפנות מקרא דבסוכות, ובלא דפנות לא מתכשרא, א”כ ממילא דגם דפנות איכללו במצות הסוכה, ואע”ג דאינהו לאו שמא דסוכה בהו, אבל מ”מ כך הוא מצותה, דלשם סוכה שעל הסיכוך בעינן גם דפנות, ולהכי הוא שפסק הרמב”ם דגם עצי דפנות הסוכה נאסרין:

לדברינו, הרי לשיטת רבנו תם העשיה היא שגורמת את הקדושה, ולכן אי אפשר לומר כסברת הגר”ח שדין מצוה הוא הגורם לאיסור ליהנות ממנה. ולפי מהלך הגר”ח היה צריך להיות שהסוכה מתקדשת על ידי הישיבה.

ובשיטת ר”ת שהסוכה מתקדשת על ידי העשיה, מסתבר לומר שעשית הסוכה היא מצוה: ע’ סוכה מ”ו שהעושה סוכה מברך שהחיינו. אבל בירושלמי כתוב:

העושה סוכה לעצמו מהו אומר ברוך אקב”ו לעשות סוכה. לאחר לעשות סוכה לשמו. נכנס ליישב בה אומר ברוך אקב”ו לישב בסוכה. משהוא מברך עליה בלילי יום טוב הראשון אינו צריך לברך עליה עוד מעתה. חנין בר בא בשם רב וזמן מכיון שחשיכה מהו שיהא צריך להזכיר זמן. רב הושעיה אמר צריך להזיכר זמן רבי אילא אמר צריך להזכיר זמן ר’ זבידה אמר צריך להזכיר זמן. ר’ חייא בר אדא עביד לה שמועה ר’ זעירה ר’ יצחק בר נחמן בשם ר’ הושעיה רבי יודה בר פזי בשם רבי חמה אבוי דרבי אושעיה מכיון שחשיכה צריך להזכיר זמן:

וע’ מה שהעיר באבני נזר סימן תנ”ט ס”ק י’, מגמ’ מכות לגבי חרישת העומר, שהואיל ומצה חרוש אינו חורש חרישה לאו מצוה ע’ ח’ ע”א, ולפי זה כיון דסוכת גנב”ך כשירה, אם כן עשיה לאו מצוה. אבל כתב שצריך עיון שהרי המשנה בשבועות דף כט ע”א בנשבע לבטל את המצוה נשבע שלא לעשות סוכה. ומשמע שהעשיה היא מכלל המצוה.

ומכל מקום נראה שאף אם העשיה אינה מצוה, מכל מקום יתכן לומר כר”ת שהעשיה היא מקדשת, ואכמ”ל.

אבל צריך עיון מה שכתב הבית יוסף תרל”ו לגבי סוכה ישנה שהביא מחלוקת אם הצורך לחדש בסוכה ישנה הוא לעיכובא, וכתב שמדברי הראשונים מוכח שזה לעיכובא: “משמע דהא דמצריך בירושלמי לחדש בה דבר לעיכובא הוא אבל הר”ן (שם) כתב דלא לעכב אמרו כן אלא למצוה מן המובחר”. ובשו”ת יחווה דעת ח”ו סימן מ”א הביא: אולם לעומתם מבואר בספר פרדס הגדול (סוף סימן קפח), ובמחזור ויטרי (סימן שס, עמוד תטו), שאם לא חידש בה דבר פסולה אף בדיעבד. וכן כתב בעל העיטור (בהלכות סוכה שער ד’ עמוד קע). ועיין בשבולי הלקט (סימן שלז) שכתב, מצאתי לרב יהודאי גאון שכתב, סוכה ישנה צריך לחדש בה דבר, ואם לא חידש פסולה. ובכף החיים כתב שאם לא חידש שלא יברך עליה לישב בסוכה, וצריך עיון מאי שנא מסוכת גנב”ך. וביאור הענין הוא, שבירושלמי כתוב שבסוכה ישנה “בלבד שיחדש בה דבר”, והרי”ף והרמב”ם לא הביאו את הירושלמי, ויתכן שסברו שהירושלמי הוא דעת בית שמאי. וכ”כ כמה אחרונים על סוכה (ועיין יחווה דעת ח”ו סימן מ”א).

וע’ בית יוסף סימן יד שדן בשאלה האם נשים יכולות לעשות ציצית, והכריע שיכולות לעשות ציצית, וע’ שם שדימה לסוכת גנב”ך. וע’ חתם סופר יו”ד סימן רע”א:

לדברי החתם סופר הדין השונה בסוכה, הוא משום שאין מצוה לעשות סוכה ולכן אשה יכולה לעשות סוכה. מה שאין כן ציצית, עיי”ש בהסבר ההבדל בין ציצית לבין סוכת גנב”ך. ובציצית כיון שהחיוב לעשות הוא רק כשלובש, הרי המצוה שיעשה הוא או שלוחו, ולכן אשה לא יכולה לעשות ציצית עיי”ש.

נקודות ושאלות מן השעור: האם אשה יכולה לקדש סוכה שעושה לשם סוכות? האם אדם יכול לשבת בסוכה לאכול דבר שאינו חייב ולקדש? מתוך מ”ב עולה, כשדן על סוכה ישנה, שהסוכה אינה קדושה בתחילת החג עד שישב. להוסיף דברי הרשב”א ב