ספירת העומר – שומע כעונה

ספירת העומר – שומע כעונה

במ”ב בריש סימן תפ”ט הביא מחלוקת אחרונים בענין שומע כעונה בספירת העומר. ואם שייך דין שומע כעונה גם בספירה ולא רק בברכה, הרי צריך לומר שכשש”ץ סופר אין אנו מכוונים לצאת ידי חובה, משום שאם כן הרי שלא ניתן לברך אח”כ שוב.

משנה ברורה ס”ק ה’:

לספור לעצמו – דכתיב וספרתם לכם משמע שהמצוה חל על כל יחיד ויחיד והנה משמע מזה דבספירה אינו כמו בשאר מצות התלוי באמירה לענין קידוש והבדלה וכיו”ב דאם שמע לחבירו ונתכוין לצאת דיוצא בזה משום דשומע כעונה והכא גילתה התורה דלא יצא כל כמה דלא ספר בעצמו אבל יש מאחרונים שכתבו דכונת התורה הוא רק דלא נימא דמצוה זו אב”ד לבד קאי כמו בשמיטין ויובלות דכתיב שם וספרת לך אלא קאי אציבור אבל באמת אם שמע מחבירו שספר והתכוין לצאת וגם חבירו כוון להוציאו יצא כמו בכל מקום דקיי”ל שומע כעונה וכל זה בספירה אבל בברכה שמברכין על הספירה דכו”ע אפשר לצאת ע”י חבירו אפילו הוא בקי וכמו בכל הברכות מיהו מנהג בכל ישראל שכל אחד מברך וסופר לעצמו ואין סומכין על הש”ץ.

ובביאור הלכה הביא את דברי רי”ץ גיאות[1] הלכות ספירת העומר:

ואנו כך קבלנו מרבותינו אסמכתא לספירת העומר בעמידה מדכתיב מהחל חרמש בקמה שאין ת”ל בקמה ללמדך שבקומה ובעמידה ובמוצ”ש שאומרים לאחר תפלת ערבית ויהי נועם וקדושה דסידרא כשהן יושבין נהגו ראשונים לברך ש”ץ מעומד וכל הקהל עונין אמן בכונה שלא להטריח הצבור לחזור ולעמוד.

ובבית יוסף סימן תפ”ט כתב:

כתב הרשב”א (ח”א סי’ תנח) שאלת כשחזן מקדים לברך והקהל עונין אחריו אמן מי שחזר ובירך לאחר מכאן אם הוא ברכה לבטלה. תשובה אם דעת היחידים שלא לצאת בספירת השליח צבור צריך לחזור ולברך ואע”ג דקיימא לן מצות אין צריכות כוונה כתבו רבותינו הצרפתים (סוכה לט. תוד”ה עובר) דדוקא מן הסתם אבל אם אינו רוצה לצאת בו לא ע”כ.[2]

ונראה שאין זו רק מחלוקת בין האחרונים אלא גם מחלוקת ראשונים: כבר בביאור הלכה הביא את דברי המהרי”ץ גיאת שממנו משמע שיש דין שומע כעונה.

יש להביא ראיה מהר”ן בתחילת פסחים ד’ ע”א באלפס, שאין דין שומע כעונה. הר”ן דן שם בנוסח הברכה אם מברכים “על” או “ל” בברכת המצות. וכתב שמברכים על ספירת העומר אף שאי אפשר על ידי אחרים משום שהספירה היא לעומר שכבר הקריבו ודומה לברכת לולב שמדאגבהיה נפיק ביה. וז”ל הר”ן:

וכך אנו נוהגין לברך בקצת המצות בעל כמילה ושחיטה ולולב וקצתן בלמ”ד כתפילין וציצית וצריך טעם למה והכי הוא תירוצא דמילתא שיש לנו שני מיני מצות מצוה שעל כרחו יש לו לקיימה בעצמו ואי אפשר להפטר ממנה ע”י אחרים כתפילין וציצית וישיבת סוכה ודומיהם ובאלו ובדומיהם הכל מודים שצריך לברך עליהם בלמ”ד לפי ששמוש הלמד מורה שהמצוה מוטלת עליו… ויש מצוה אחרת שאע”פ שמוטלת עליו אפשר להפטר ממנה ע”י אחר כביעור חמץ ומילה ופדיון הבן ודומיהן ומצות הללו כשהן נעשות על ידי אחר הכל מודים שאותו אחר מברך עליהן בעל… על מה נחלקו על המצות הללו המוטלות עליו חובה ואפשר לעשות ע”י אחר כשהוא בעצמו עושה אותן כיצד מברך… ואיכא למידק תו ממה שאנו מברכין על ספירת העומר שאי אפשר להתקיים על ידי אחר ואיכא למימר שכיון שכבר (קדש) העומר והן מונין ממנו ולא מונין לו תקנוהו בעל:

ואם הר”ן קורא לסה”ע מצוה שאי אפשר לקיימה על ידי אחרים, משמע שאי אפשר לצאת על ידי אחר. ואין לומר שבגדר שומע כעונה הרי זה כמקיים בעצמו, ועדיין תחשב מצוה שאי אפשר על ידי אחרים[3], וכמו שכתב הר”ן לגבי תרומות ומעשרות שאף שאפשר על ידי שליח מכל מקום נחשב שאי אפשר על ידי אחרים, כיון שצריך דעתו, שהרי הר”ן בקטע הבא שאל ממקרא מגילה שמברכים על מקרא מגילה, “שתקנוה בעל מפני שאפשר על ידי אחר”. הרי שלדעת הר”ן אף שמגילה יוצא ידי חובה מדין שומע כעונה, מכל מקום הרי נחשב שנעשה על ידי אחר. ואם כן מוכח שלגבי ספירת העומר כשהר”ן אמר שאי אפשר על ידי אחר, הרי הכוונה היא שאי אפשר גם על ידי שומע כעונה.

ובדעת הרי”ץ גיאת יתכן לומר שתי אפשרויות: או שסובר ששומע כעונה הוא כעונה ממש ולכן יכול לצאת ידי חובה בספירת שליח הציבור. או שס”ל שבספירת העומר אפשר לצאת על ידי אחר משום שאין כוונת התורה ב”וספרתם לכם” שכל אחד יספור לעצמו ממש אלא לאפוקי מצוה על בית דין לבד כמו ספירת יובל.

אלא שיש להקדים שבענין שומע כעונה נחלקו הראשונים אם כוונתו כעונה ממש או שהכוונה היא שיוצא ידי חובה. ע’ תוס’ ברכות כ”א ע”ב ד”ה הנכנס שנחלק בזה רש”י עם ר”י ור”ת.

…וכתב רש”י בסוכה פרק לולב הגזול (דף לח:) דאדם המתפלל ושמע מפי החזן קדיש או קדושה אינו יכול להפסיק ולענות עם הצבור אלא ישתוק וימתין מעט דשומע כעונה וי”ל דלכתחלה אין לעשות כן דענייה חשיבא טפי הדור מצוה. ור”ת ור”י היו אומרים דאדרבה אי שומע כעונה הוי הפסקה אם שותק. ומ”מ נהגו העם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג.

הרי שלפי רש”י שיכול לשתוק ולשמוע הקדושה מדין שומע כעונה וזה אינו הפסק. אבל דעת ר”ת ור”י היא שאדרבא זו הפסקה משום שנחשב שאומר בפיו ממש.

ויש גם דעה שלישית בזה, והיא דעת הריטב”א בסוכה ל”ח, שסובר שאי אפשר לענות מדין שומע כעונה באמצע תפילה, ולא משום הפסק אלא משום שאינו ראוי לענות בפה ואם כן הרי זה אינו ראוי לבילה, ומשום כך לא נאמר שומע כעונה כשאסור לו לענות. וז”ל ריטב”א על מסכת סוכה דף לח/ב:

“הוא אומר ברוך הבא והם אומרים בשם ה’ פי’ ואנו יוצאין בשמיעת ברוך הבא מפיו מכאן שאם שמע ולא ענה יצא כי הא דלא ענה לאותה דבר עצמו ולא ראש הפרק. וכן הלכה שבכל דבר שיוצא ע”י אחרים שיש לו לענות אמן או דבר אחר אם שמע ולא ענה כלל כדאמרי’ בעו מיניה מרבי אמי וכו’.

מיהא דוקא בשראוי לענות אבל אם אינו ראוי לענות כגון שאינו נקי או שמתפלל ואינו רשאי להפסיק אינו יוצא בשמיעה ולפיכך אמרו במי שנכנס לב”ה ומצא צבור שמתפללין שאם אינו יכול להתחיל ולגמור תפלתו עד שלא יגיע ש”צ קדושה לא יתחיל כדי שיאמר קדושה עם הצבור ולא סגי ליה שישתוק בתוך תפלתו מכיון שאינו רשאי לענות מ”מ יש לו לשתוק ולשמוע כדברי הגאונים ז”ל אע”פ שאינו רשאי לענות בכך וכן דעת רבותי ז”ל אבל גדול מגדולי הדור אומר שאין לו לשתוק שא”כ למה אמרו שלא יתחיל בתפלתו יתחיל וישתוק ובהכי סגי ליה שהרי שומע כעונה וממה שכתבתי יש לדון שאין בזה שום קושיא וכן דנתי לפני רבותי נ”ר”

ויש להעיר שמשנה ברורה כשדן האם יכול לצאת ידי חובה בשמיעת ספירת העומר, לא הביא את הדעה ששומע כעונה נחשב כמדבר ממש, שהרי כיון שנפסק להלכה בשו”ע סימן ק”ד וסימן קט נפסק שמפסיק באמצע ש”ע לשמיעת קדושה הרי שלהלכה אינו נחשב כעונה ממש, ולכן הטעם לומר שיוצא ידי חובה בשומע כעונה הוא רק אם כוונת התורה היתה לא לחייב כ”א אלא רק לומר שזה לא חיוב של בית דין.

ואם כן, הרי לצד ששומע כעונה יועיל בספירת העומר, לכאורה יועיל גם הרהור למ”ד כדיבור (אמנם דעת רוב הראשונים שלאו כדיבור דמי – ע’ ביאור הלכה סימן ס”ב סעיף ג’ בבאור הלכה).

וכן נפ”מ למה שנדון בשו”ת רע”א סימן כט-לא לגבי ספירת העומר בכתב, האם מועיל, אפילו אם כתיבה נחשבת כדיבור. וכתב שם רע”א:

ועוד צ”ל בפשיטות לענין ספירת עומר דכתיב ביה וספרתם, אף דאין הכרע במשמעות הכתוב שצריך להוציא בשפתיו, כמו ספירת זבה ונדה דכתיב ביה נמי וספרה ולא מצינו בשום פוסק שצריך להוציא בשפתים, מ”מ נראה מצד תקנת חכמים דלא יצא ידי ספירת עומר אם לא שהוציא בשפתיו, וראיה לזה ממ”ש הב”י (בסי’ תל”ב בא”ח) טעם הדבר שתקנו חכמים לברך על בדיקת חמץ שהוא דדבריהם ולא תקנו טפי לברך על הביטול שהוא דאורייתא, משום דביטול הוא בלב ואין מברכים על דברים שבלב עיי”ש, וכיון שכך, גבי ספירת עומר דתקנו חז”ל לברך על ספירת עומר ממילא נשמע דצריך להוציא בשפתיו מנין הספירה, דאל”כ הוי דברים שבלב ואין ראוי לברך, ואי תקשה לדברינו לא יתכן מ”ש תוס’ בפ’ המדיר (דף ע”ב) ובמנחות (דף ס”ה ע”ב ד”ה וספרת וכו’) להקשות הא דלא מברכים על ספירת נדה וזבה כמו על ס”ע =ספירת עומר= עיי”ש, ולפי”מ שכתבתי לא מקשין מידי דשאני ספירת זבה ונדה שאין מהצורך להוציא משפה ולחוץ ולהכי אין ראוי לברך הנ”ל, י”ל דזהו גופא קושייתם, דהו”ל לחז”ל לתקן שצריך להוציא משפה ולחוץ ולברך כמו בס”ע.

ואם כן גם אם נאמר שכתיבה לא מועילה וכן הרהור גם אם כדיבור לא יועיל משום שמדרבנן צריך דיבור, עדיין יש לדון לגבי שומע כעונה אם מועיל משום שנחשב כאומר ממש ולא רק יוצא ידי חובה.

והרי שומע כעונה עדיף על הרהור כדיבור שהרי לגבי הרהור יש מחלוקת אם כדיבור, ושומע כעונה הוא דבר מוסכם.

ויש להוכיח ששומע כעונה הוא עדיף על הרהור כדיבור, מגמ’ ברכות כ’ ע”ב. במשנה שם “בעל קרי מהרהר בליבו” ובגמ’ שם:

אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי. דאי סלקא דעתך לאו כדבור דמי למה מהרהר אלא מאי הרהור כדבור דמי יוציא בשפתיו כדאשכחן בסיני.

וכתבו התוס’ שם: “כדאשכחן בסיני דהיה שם דיבור והיו צריכין לטבול ואע”פ שהיו שותקין שומע כעונה”. ומוכח שלענין שומע כעונה היו צריכים לטבול, אבל בעל קרי לענין הרהור אין צריך לטבול.

ויש להוכיח גם מדברי הרי”ץ גיאת ששומע כעונה אינו נחשב לעונה ממש, ואין זה הטעם שכתב שיוצא ידי חובה, שהרי אם שומע כעונה ממש, הרי נפסק בשו”ע או”ח סימן קכ”ד סעיף י’ שמי ששכח ולא אמר יעלה ויבא בר”ח יכוין דעתו וישמע מש”ץ כל יח ברכות מראש ועד סוף ולא יפסיק ולא ישיח “ופוסע ג’ פסיעות לאחוריו”. וראה אורחות חיים הלכות תפילה חלק א אות פו:

פו. תשובה לרבינו האיי גאון ז”ל אם צריך שאינו בקי שיוצא בתפלת ש”צ לעשות ג’ פסיעות אחר תפלת ש”צ אם לאו. ואם ש”צ עצמו צריך לעשות ג’ פסיעות אחר שהתפלל בקול רם. והשיב שצריך מי שאינו בקי לעשות ג’ פסיעות. וכן ש”צ אם לא התפלל בלחש אלא שיוצא בתפלה זו שמתפלל בקול רם צריך לעשות ג’ פסיעות ויש בש”צ שמחמיר על עצמו לפסוע אלא שמבליע פסיעותיו לבלתי הראות דלא ליחזי כיוהרא אע”פי שהתפלל בלחש:

פז. והריא”ג ז”ל כתב ולענין ג’ פסיעות שהורה רבינו האיי שיחיד שלא התפלל צריך לפסוע ג’ פסיעות אינו כן שש”צ במקומו עומד בתפלותיו וכריעותיו ופסיעותיו והוא אינו מחוייב אלא כיוון שמיעה בלבד וש”צ כשהוא פוטרן מן התפלה פטרן נמי מן הפסיעות. וש”צ נמי אינו צריך לפסוע והנוהג לעשותן בהבלעה שלא בפרסום מנהג בורות הוא דמתוך שעתיד לפסוע בסיו’ תפלתו לאחר קדיש למה לו לפסוע ולחזור ולפסוע.

הריצ”ג לשיטתו, שבספירת העומר היוצא ידי חובה אינו צריך לעמוד, וכן היוצא ידי חובה מש”ץ אינו צריך  לפסוע ג’ פסיעות משום ששומע כעונה אינו נחשב כעונה ממש אלא כיוצא ידי חובה[4].

אלא שאין כ”כ ראיה ממי שיוצא ידי חובה מש”ץ, שהרי הוא עונה אמן. והעונה אמן הוא כמברך בעצמו. והרי גם העונה אמן לענין שבועה שהוא כמושבע בעצמו, הרי הוא הדין במושבע מפי קטן וגוי. אלא שלכאורה האמן מתייחס רק לברכה ולא לעצם הספירה.

אלא שמצאנו שאמן מועיל לא רק לגבי שבועה שמזכיר בה את השם אלא אפילו לגבי נדרים ע’ רמב”ם הלכות נדרים פרק ב’ הלכה א: “אחד הנודר מפי עצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן או דבר שענינו כענין אמן שהוא קבלת דברים”.

ויש להביא ראיה ששומע כעונה נחשב לשומע ומוציא בשפתיו ממש, מגמ’ פסחים קט”ז ע”ב שדנה הגמ’ האם סומא חייב בהגדה ומוכיחה הגמ’ מרב יוסף שמאן אמר אגדתא בי רב יוסף רב יוסף. ולענין הגדה הרי צריך אמירה ממש לכאורה. (ע’ אור שמח פ”ז הלכות חמץ ומצה שצריך לדרוש בפרשת ארמי משום שזהו העניה שעליה נאמר לחם עוני שעונים עליו דברים. שהרי דברים אחרים יש דין סיפור, או אמירת הלל, אבל לא עניה. ואם כן צריך לומר בפירוש ובכל זאת יוצאים מדין שומע כעונה, הרי ששומע כעונה הרי זה כאומר ממש.

וע’ מקראי קדש הלכות ליל הסדר פרק ו’ סעיף ז’ ובהערה טו שיוצאים ידי חובת הגדה בשומע כעונה. וע’ מועדים וזמנים ח”ז סימן קפ. ושם הביא מחלוקת אחרונים בדין זה של הגדה אם יוצא ידי חובת שומע כעונה. ולכאורה זה תלוי בדיון הנ”ל.

והמחבר והרמ”א נחלקו בזה בסימן קל”ט ס”ג אם סומא יכול לעלות לתורה. לרמ”א יכול וע’ מ”ב ס”ק יב שכיון ששומע כעונה הוא הדין כאילו קרא מן הכתב. וע’ שאילת יעב”ץ ח”א סימן ע”ה וע’ מנחת אשר פרשת נשא.

ולכאורה משאלה זו בגדר שומע כעונה יש נפ”מ לאילם, אם יוצא ידי חובה על ידי שומע כעונה, הרי גם אילם יכול לצאת ידי חובה. אבל אם הוא כעונה ממש וכמו שמשמע בריטב”א בסוכה הנ”ל, הרי אילם גם כן אינו ראוי לבילה. וע’ ע”ז בשאגת אריה סימן ו[5].

וע’ תוס’ גיטין ל”א ע”ב שהביאו ירושלמי שאלם לא תורם לכתחילה משום שאינו יכול לברך. האם יוכל לשמוע מאחר את הברכה? וע’ רא”ש חולין פ”א ס”ג שכתב:

“וחרש שדברו חכמים בכל מקום (את) שאין שומע ואינו מדבר. כתב הרמב”ם ז”ל (פ”ד מהלכות שחיטה ה”ט) מומחה שנשתתק והוא מבין ושומע שוחט לכתחלה* וכן מי שאין שומע הרי זה שוחט. בנשתתק כתב שוחט לכתחלה אבל באין שומע כתב הרי זה שוחט ולא כתב לכתחילה לפי שאין שומע הברכה אין לו לשחוט לכתחילה** כדתנא בריש תמורה חרש המדבר ואין שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה. והכי אמר בברכות פרק היה קורא (דף טו ב) אהא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר’ יוסי אומר לא יצא. אמר רב יוסף מחלוקת בק”ש אבל בשאר מצות ד”ה יצא ותניא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא”

הרי שאילם ששומע הברכה שוחט לכתחילה. וע’ הגהות אשרי שהסתפק בזה. ויש לומר שהספק הוא בדין שומע כעונה, וכמ”ש לעיל. וע’ שו”ת שאגת אריה סימן ו.

ועוד נפ”מ משאלת גדר שומע כעונה היא לגבי מה שמובא בשערי תשובה סימן רי”ג:

“עיין בה”ט ובבר”י נסתפק מי שאכל כסנין ופירות כשיעור דדינה דמברך וכולל שניהם אם יכל להוציא מי שאכל כיסנין לבד ונסתפק אם זה שכולל בברכתו גם פה”ע יכול להוציא דשמא לדידיה הוי הפסק והביא שם הרדב”ז סי’ שס”א המוזכר בסי’ ק”מ ועוד ראיות דמצי השומע לכוון שיצא במה שנוגע לו ולא איכפת ליה במה שמוסיף שמברך לעצמו ע”ש”.

ולכאורה יש לומר שנפ”מ גם לגבי השאלה האם שומע כעונה כשאינו מבין את הלשון. שהרי נפסק בשו”ע סימן ס”ב לגבי קריאת שמע שיכול לקרותה בכל לשון, וכתב המ”ב שם בס”ק ג’ שה”ה בתפילה וברה”מ וקידוש וברכת המצות והפירות וההלל. אם יוצא מדין ערבות, הרי מספיק שהמברך מבין. אבל אם נחשב כאילו השומע הוא עצמו מברך הרי צריך להבין. ובמ”ב ס”ב ס”ק ג’ כתב שבלשון הקודש יצא אפילו אם אינו מבין. אבל צריך עיון מתוס’ ברכות מ”ה ע”ב ד”ה שאני שכתבו שצריך עיון אם נשים יוצאות בברכת הזימון של אנשים מאחר שאינן מבינות. ויש לומר שתוס’ לשיטתם ששומע כעונה הוא כמדבר ממש כמו שכתבנו לעיל, ולכן עפמ”ש צריך השומע להבין.

ולכאורה הרי זה מחלוקת בבלי וירושלמי, ע’ ברכות כ’ ע”ב שם דנה הגמ’ אם נשים בברכת המזון דאוריתא או דרבנן. ומביאה הגמ’ בריתא שבן מברך לאביו ואשה לבעלה. דוחה הגמ’ שאכל שיעורא דרבנן ואתי דרבנן ומוציא דרבנן. אבל הירושלמי מתרץ באופן אחר ומובא בבעל המאור י”ב ע”א באלפס, שמיירי בעונה אמן. ואם כן הרי שומע כעונה הוא כאומר ממש ולכן יצא גם כשקטן ואשה מברכים. אלא שלפמ”ש לעיל בעונה אמן זו מדרגה גבוהה יותר.

וכיון ששומע אמן הוא כמוציא ממש מפיו לכן השו”ע אף שפסק שיכול לשמוע ולכיון לקדושה באמצע שמ”ע ואין זה הפסק, וכמ”ש שזה משום שאינו כמוציא מפיו, ובכל זאת לגבי מי שיוצא על ידי ש”ץ בשמ”ע כגון אם שכח יעלה ויבא נפסק בשו”ע בסוף סימן קכד שיכול לשמוע אבל שיכוין רגליו ויפסע ג’ פסיעות לאחוריו משום שנחשב שמתפלל ממש, וזה משום שהוא עו

ולפמ”ש יש שלש דרגות: הרהור למ”ד כדיבור, שומע כעונה ועונה אמן.

נספח:

מה שאין צריך לעמוד בקדיש, הוא כמ”ש דרכי משה בדין קדיש שתפסו מיושב שאין צריך לעמוד.

מ”מ נוספים: שומע כעונה וראוי לבילה, ע’ דבר אברהם ח”א סי’ ט”ז אות ג’ בענין שומע כעונה ע’ שיח השדה לר’ אריה צבי פרומר. בית הלוי בזה ובענין ברכת כהנים וכן האריך החזו”א באו”ח סימן כט אות ג’. וע’ עמק ברכה הלכות נשאת כפים.

שו”ע הרב תפ”ט:

ואפילו לא ספר עמהם כלל אלא ששמע הספירה מן אחד ומן הציבור שספרו ולא נתכוין כלל להוציאו וגם הוא לא נתכוין לצאת בשמיעה זו אלא שמע לפי תומו לא יברך כשיספור בלילה שהשומע כעונה ואפילו אם היה מחשב אין אני מתכוין לצאת בספירה זו אין זה כלום להאומרים שמצות אין צריכות כוונה כלל אלא אם כן מחשב אני מתכוין שלא לצאת בה.

וע’ בית יוסף בשם רשב”א:

כתב הרשב”א (ח”א סי’ תנח) שאלת כשחזן מקדים לברך והקהל עונין אחריו אמן מי שחזר ובירך לאחר מכאן אם הוא ברכה לבטלה. תשובה אם דעת היחידים שלא לצאת בספירת השליח צבור צריך לחזור ולברך ואע”ג דקיימא לן מצות אין צריכות כוונה כתבו רבותינו הצרפתים (סוכה לט. תוד”ה עובר) דדוקא מן הסתם אבל אם אינו רוצה לצאת בו לא ע”כ:

ומוכח ברשב”א ג”כ שמעיקר הדין שומע כעונה בספירת העומר וזה מקור שו”ע הרב.

[1] רבי יצחק בן רבי יהודה אבן גיאת – רב, פוסק, ראש ישיבה, פרשן ומשורר. נולד סביב שנת ד’תשצ”ח (1038) בלוסינה שבספרד, ונפטר בשנת ד’תתמ”ט (1089) בקורדובה. החיד”א בספרו שם הגדולים (מערכת גדולים, האות י, סימן שיב) כותב כי הרי”ץ גאות הוא בן דורו של הרי”ף. רבי יצחק היה פוסק מהדור השני לראשונים, ראש ישיבת לוסינה ומגדולי פייטני ספרד.

[2] ושמעתי מר’ דורון חבה, ששמע מזקני עירק שנהגו שבספירת העומר קודם הציבור מברך על ספירת העומר ולאחר מכן החזן, כדי שלא יצאו ידי חובה ולא יוכלו לברך.

[3] אוצר עיונים מתיבתא ברכות מערכה יב: בארצות החיים סי’ ח ארץ יהודה או ת ה כתב שלכן נראה עיקר ששומע כעונה הוא מוציא את עצמו בשמיעת הברכה והוי כאילו מברך את הברכה בעצמו ואין חבירו מוציאו כלל וכן לשון החתם סופר שו”ת או”ח ח”א סי’ טו כיון ששומע ומכוון לדבריו שמיעת אזנו הוה כמוציא בשפתיו ממש וכאלו נעשית המצוה בגופו של זה’ והיינו שבשמיעת אזנו מקיים את המצוה וכאילו גופו של השומע מדבר.

[4] וע’ עיונים בש”ס מתיבתא ברכות מערכה יב:

נחלקו הגאונים בדין שומע כעונה באדם היוצא ידי חובת תפילה בשמיעה מהש”ץ האם פוטרו השליח ציבור מלפסוע ג’פ סיעות בסוף התפילה שהטור ריש סי’ קכד כתב בשם רב שרירא ורב האי גאון שצריך השומע לפסוע ג’ פסיעות לאחוריו והארחות חיים הל’ תפילה סי’ פז הביא בשם מהרי”ץ גיאות שכאשר הש”ץ פוטר את השומעים מהתפילה פוטרם אף מג’ פסיעות ובפשוטו אף נידון זה תלוי בהגדרת שומע כעונה שאם השומע יוצא בדיבור המשמיע והתפילה היא תפילת המשמיע אזי אין צריך שהשומע יפ סע אבל אם נחשב כמדבר בעצמו אז יש מקום לחייב את השומע לפ סוע בעצמו וכעין דין זה יש לדון בהרבה מהמצוות שצריכים לתנאים מ סוימים וכגון קידוש הנצרך להיות על כו ס מפני מה לא נחייב את השומע שיהיה כו ס לפניו ותלוי הדבר בפשוטו בגדר הדין שומע כעונה ויעוין בכל זה לקמן.

[5] מתיבתא שם: ובאליה רבה או”ח סי’ עה סק”ז תלה את דין ערום אם מותר להרהר בברכה בנידון זה ובתחילה כתב שאף ערום מותר להרהר בברכה אבל לצאת מדין שומע כעונה אינו יכול כיון דשומע כעונה הרי הוא כמוציא הברכה בשפתיו ולאחר מכן כתב שלפי מה שנוקטים להלכה כשיטת הראשונים שיכול לשתוק באמצע התפילה ולצאת ידי אמן יהא שמיה רבא’ מדין שומע כעונה ואינו הפ סק אם כן אינו כדיבור ממש ואף ערום יהיה מותר בדבר ויעוין בהמשך המערכה בדין זה ובדינים נו ספים המחויבים מחמת כבוד הברכה אם מוטלים על היוצא מדין שומע כעונה