קריאת מגילה בעיירות מסופקות

אוסף להכנה

הקשר נוסף בו מצינו מעמד מיוחד לפורים, בשל היותו מדברי קבלה, הוא דין עיירות המסופקות. בגמרא במגילה (ה:) נאמר, שחזקיה קרא מגילה בטבריה ב-י”ד וב-ט”ו כיוון שהסתפק – האם העיר היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון או לא. וכתב הר”ן על דין זה:

ולענין עיירות המסופקות אם הן מוקפין חומה מימות יהושע בן נון או לא הורו הגאונים ז”ל שהולכין בהן אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפות חומה מימות יהושע וקורין בהן ב-י”ד, ועוד שאפילו תאמר שהוא ספק שקול הוי ליה ספק של דבריהם ולקולא ונמצא פטורין בשניהם ומבטל ממנו בוודאי מקרא מגילה, לפיכך קורא בראשון ופטור בשני (ב. באלפס, ד”ה ולענין).

מדבריו מוכח שמדובר בספיקא דרבנן, ולכן היה שייך באופן עקרוני להפעיל את הכלל של ספיקא דרבנן לקולא. אמנם למסקנה איננו נוהגים כן, שהרי לא יתכן שמחמת ספיקא דרבנן לקולא נבטל לחלוטין את המצוה[3], ולכן יש לקרוא ב-י”ד.

אולם, הטורי אבן (ה:) חולק על הר”ן, וזה לשונו:

ומכל מקום יש לדון בספיקא דטבריא כיון דלא שייך בה טעמא דזיל בתר רוב עיירות אי אזלינן בספיקא דידה לקולא, דאפשר לומר כיון דאסתר נאמרה לקרות ברוח הקודש ומדברי קבלה והוא הדין שאר מצות הנוהגין בפורים שהכל נאמר ברוח הקודש ומדברי קבלה הן דינן כשל תורה וספיקן לחומרא. והרי גבי תשעה באב קיימא לן כרבא ור”י דאמר בפרק ד’ דפסחים (נד) דבין השמשות שלו אסור, אלמא כיון דתשעה באב דברי קבלה הוא – החמירו בספיקה כשל תורה, הוא הדין נמי הכא גבי קריאת מגילה, דהא כבר כתבתי למעלה דמגילת אסתר, הואיל ונאמרה ברוח הקודש, דינו כדברי קבלה לכל דבר.

הר”ן, אם כן, נאמן לשיטתו, ומחשיב את מצוות הפורים כחיובי דרבנן בלבד. הטורי אבן, לעומתו, סבור שיש למצוות אלו מעמד של דברי קבלה, וממילא יש להחמיר בספיקן כדין ספיקא דאורייתא.

אנציקלופדיה תלמודית כרך ז, דברי קבלה [טור קו]:

מגילת אסתר יש מן הראשונים שכתב שאינה בכלל דברי קבלה, לפי שלא נאמרה על ידי נביא^{^[1]21}, אבל רוב הראשונים כתבו שפורים הוא מדברי קבלה^{^[2]22}.

בסברת הר”ן שלא יתכן ספק דרבנן שפוטר לגמרי יש לדון.

לגבי ארבע כוסות, הגמרא אומרת שצריך להסב בשניהם. ומדוע לא יפטר משניהם? ר”ן על הרי”ף פסחים דף כג עמוד א:

והשתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי כולהו בעו הסיבה. ואף על גב דבעלמא קיימא לן איפכא דכל ספקא דרבנן לקולא הכא כיון דלאו מילתא דטירחא היא עבדינן לרווחא דמילתא כך פירשו ז”ל ולי נראה דעל כרחך [בעי] למיעבד הסיבה בכולהו דאי ניזיל לקולא אמאי נקיל בהני טפי מהני ואי נקיל בתרוייהו הא מיעקרא מצות הסיבה לגמרי.

שו”ת רדב”ז חלק ד סימן יג

(אלף פז) שאלה ראובן היה חבוש בבית האסורים ולא היה יכול לצאת להתפלל בעשרה ולעשות המצות והתחנן לפני השר או ההגמון ולא אבה שמוע להניחו זולתי יום אחד בשנה איזה יום שיחפוץ. יורה המורה איזה יום מכל ימות השנה יבחר ראובן הנזכר ללכת לבית הכנסת:

תשובה הנה ראיתי אחד מחכמי דורנו בתשובה דבר זה צלל במים אדירים והעלה חרס בידו ועל יסוד רעוע בנה יסודו. בתחלה כתב דעדיף יום הכפורים ואח”כ החליפו ביום הפורים משום מקרא מגילה ופרסומי נסא דבעינן עשרה ואין ראוי לסמוך על דבריו. אבל מה שראוי לסמוך עליו הוא דאנן קי”ל דאין מעבירין על המצות ואין חולק בזה כלל הלכך המצוה הראשונה שתבא לידו שאי אפשר לעשותה והוא חבוש בבית האסורים קודמת ואין משגיחין אם המצוה שפגעה בו תחלה היא קלה או חמורה שאי אתה יודע מתן שכרן של מצות וזה פשוט מאד אצלי. דוד בן שלמה ן’ אבי זמרא:

אנציקלופדיה תלמודית כרך ז, דברי קבלה [טור קו]:

בספק בדברי קבלה אם מחמירים בו כמו בספק דאורייתא, או שמקילים כמו בספק דרבנן, נחלקו ראשונים: יש סוברים שספקו להחמיר^{^[3]78}, ויש סוברים ספקו להקל^{^[4]79}. ויש מן האחרונים שתלה הדבר במחלוקת אם ספק דאורייתא מן התורה לחומרא, ולמדים מן הכתוב^{^[5]80}, אין הלימוד אלא על המפורש בתורה, ולא על דברי קבלה, ואם ספק דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן, לא חלקו חכמים וגזרו גם על דברי קבלה^{^[6]81}.

יש דיון גדול בין האחרונים בדינו של אדם, שהרופאים אומרים שאם יתענה בצום גדליה, לא יוכל להתענות ביום הכיפורים – האם יש לו להתענות בצום גדליה, על אף שלא יוכל אחר כך להתענות ביום הכיפורים, או שיש לומר לו לאכול בצום גדליה, כדי שיוכל להתענות ביום הכיפורים?

ה”שדי חמד” מאריך לדון בשאלה זו. הוא מביא שספר “אהל משה” רצה לתלות שאלה זו במחלוקת של החכם צבי והרדב”ז. השניים דנו בדין חבוש בבית האסורים שנתנו לו רשות לצאת מהכלא פעם אחת בשנה לזמן קצר – האם עדיף לצאת מיד ולקיים מצוה קלה, או להמתין ולצאת יותר מאוחר ולקיים מצוה יותר חשובה. הרדב”ז פוסק שאין מעבירין על המצוות, אך החכם צבי סבר שיש להמתין ולקיים את המצוה בצורה היותר מובחרת^{^[7]}. לפיכך טען “אהל משה”, שגם בשאלתנו לדעת הרדב”ז אין מעבירין על המצוות ויש להתענות בצום גדליה, אך לדעת החכם צבי עדיף להתענות ביום כיפור^{^[8]}.

כדי להשיב על דברי ספר “אהל משה”, עלינו לעיין בראיות וטעמים של הרדב”ז וכן בראיות וטעמים של החכם צבי. וזה יסוד דברי הרדב”ז: “מה שראוי לסמוך עליו הוא דאנן קי”ל דאין מעבירין על המצוות, ואין חולק בזה כלל, הלכך המצוה הראשונה שתבא לידו שאי אפשר לעשותה והוא חבוש בבית האסורים קודמת, ואין משגיחין אם המצוה שפגעה בו תחלה היא קלה או חמורה, שאי אתה יודע מתן שכרן של מצוות. וזה פשוט מאד אצלי”. כלומר, יש כאן דין של אין מעבירין על המצוות.

אך החכם צבי דוחה טענה זו, כיון שהכלל של אין מעבירין על המצוות נאמר דווקא כששתי המצוות שוות. הוא מוכיח זאת מדברי הגמרא במנחות: “בעא מיניה ר’ חייא בר אבין מרב חסדא: ציבור שאין להן תמידין ומוספין, אי זה מהן קודם? היכי דמי? אילימא תמידין דיומיה ומוספין דיומיה, פשיטא, תמידין עדיפי, דהוו להו תדיר ומקודש! אלא תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא, תמידין עדיפי שכן תדיר, או דלמא מוספין עדיפי דהוו להו מקודש?” (מט, ע”א).

והנה לפי דברי הרדב”ז שאלת הגמרא אינה מובנת, הרי ודאי עדיף להקריב המוספים, כיון שזמנם היום ואין מעבירין על המצוות; לכן מוכרחים לומר שהדין של אין מעבירין על המצוות נוהג דווקא במקום שב’ המצוות שקולות^{^[9]}.

מכאן הסיק החכם צבי שכאשר אין ב’ המצוות שוות, יש לקיים את המצוה העדיפה. ברם ה”שדי חמד” דוחה את דברי ספר “אהל משה”, וטוען שאין ללמוד מדברי החכם צבי לנידון שלנו משני טעמים: (א) החכם צבי בעצמו מעלה שבמקום שיש לחוש למיתה, אין להמתין, וחוששים למיתה בזמן מרובה. ויש מקום לומר ששבוע ימים נחשב זמן מרובה. (ב) דברי החכם צבי נאמרים דווקא כשאינו מקיים את המצוה הראשונה שבאה לידו בשב ואל תעשה, אך כשצריך לעבור בקום ועשה, בוודאי שלא נאמר לעבור בקום ועשה כדי שיוכל אחר כך לקיים את המצוה העדיפה. במקרה שלנו, הרי נצטרך לומר לאדם לאכול ולעבור בקום ועשה על חיוב תענית בצום גדליה, וזאת בוודאי שלא נאמר לו.

ה”שדי חמד” מביא עוד ראיה לכך שעדיף להתענות בצום גדליה, ולא לחכות ליום כיפור. הוא מסתמך על תשובת ריב”ש, שדנה ביוצאים בשיירא למדבר, והכל יודעים שהם יצטרכו לחלל שבת משום פיקוח נפש. הריב”ש השיב, שהרז”ה בדין הפלגה בספינה סובר שמיום רביעי ואילך אסור להפליג בספינה, משום ג’ ימים קודם לשבת ‘קמי שבתא מיקרי’ ונראה כמתנה לדחות את השבת, משום שוודאי יבוא לפיקוח נפש – אך מיום ראשון עד יום שלישי מותר להפליג. הריב”ש סובר, שהוא הדין לעניין יציאה בשיירא^{^[10]}.

נספח:

שו”ת חכם צבי סימן קו

כתב מהרדב”ז בתשו’ י”ג מי שהיה חבוש בבית האסורין ונתנו לו רשות לצאת פע”א בשנה אין חוששין למצוה קלה או חמורה אלא כיון דקיי”ל אין מעבירין על המצות המצוה הראשונה שתבא לידו וא”א לעשותה בבית האסורין יעשנה ויש להקשות על זה דקמבעיא לן בפ’ התכלת /דף/ מ”ט ציבור שאין להם תמידין ומוספין איזה מהן קודם ומוקי לה במוספין דהאידנא ותמידין דלמחר תדיר עדיף או מקודש עדיף ואי כסברת הרב ז”ל אף אי תדיר עדיף מוספין קדמי מטעם דאין מעבירין על המצות א”ו דלא אמרינן אין מעבירין עה”מ אלא בשתיהן שוות אבל לא בדחד מינייהו עדיף ובהכי ניחא ליה מאי דק”ל להתוס’ בפ’ כל התדיר צ”א ע”א ד”ה תא שמע וז”ל וצריך לדקדק בפ’ התכלת גבי התמידין אין מעכבין את המוספין דאיכא כי הך בעיין דתדיר ומקודש ולא פשיט מיניה מידי דלא מייתי הכא ראיות דהתם והנהו דהכא לא מייתי התם ועם האמור ניחא דהך דפ’ כל התדיר שתיהן לפניו ואין כאן העברה על המצות והכי נינהו כל הראיות דמייתי ובההיא דפ’ התכלת צריך להעביר על המצות כן הראיה שהביא ממוספין אין מעכבין את התמידין כו’ אלמא כי הדדי נינהו אין להביאה כאן דדילמא בששתיהן לפניו תדיר עדיף אלא דהתם אהניא ליה הא דאין מעבירין על המצות למקודש לשוויי’ כי תדיר אבל הראיה השניי’ שהביא מאין פוחתין ששה טלאים בלישכה דבעי למפשט דתדיר עדיף ממקודש אפי’ היכא דצריך לעבור על המצות הוה מצי לאתויי הכא במכל שכן אלא דלא חש לאתוייה כיון דלא מצי לאתויי ראיה קמייתא והך בתרייתא נמי אידחיא אלא שיש לנו לחוש לאותה שאמרו בריש פ”ד אחין דילמא אדמייבם חד מיית אידך וקבטיל מצות יבמין והתוס’ שם חילקו בין מיתה לזמן מועט דלא חיישינן לה כאותה דיום הכיפורים למיתה דזמן מרובה דודאי חיישי’ שמא ימות אליבא דכ”ע וא”כ היה לנו לחלק בנדון הרב ז”ל בין כשהמצוה שנייה היא לזמן מרובה דחיישינן לשמא ימות לכשהשנייה היא לזמן קרוב דלא חיישינן לשמא ימות בזמן מועט דהא קיי”ל כרבנן דפליגי עליה דר”י דאמר אף אשה אחרת מתקינין לו וכן פסק הרמב”ם ז”ל בהל’ עבודת יה”כ וכן ס”ל להרב בעל תה”ד שפסק בתשו’ ל”ה שיש להמתין מלברך על הירח עד מוצאי שבת ול”ח שמא ימות בזמן מועט כזה ויש לי מקום עיון בדברי הרמב”ם ז”ל שבריש פ’ תשיעי מה’ תרומות פסק כאותה ברייתא דכל הגט כ”ח דהאומר לאשתו הרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתו אסורה לאכול בתרומה מיד ש”מ דס”ל דחיישינן לשמא ימות לאלתר ובהל’ יה”כ פסק דלא כרבי יהודא ולא די שהדברים סותרין זא”ז אלא שרואה אני הדברים ק”ו דהשתא ביוה”כ דמעלה היא והוה לן למיעבד כרבי יודא כדאמר רב הונא ברי’ דר”י בפ’ הישן כ”ד אפי”ה לא חיישינן למיעבד מעלה גבי תרומה דלא שייכא הך מעלה לא כ”ש ואין לומר דהיא הנותנת דכיון דכפרת כל ישראל תלויה בזה ניחוש אפי’ לתרתי תלת וכמ”ש התוס’ רפ”ק דיומא בתירוצא בתרא דההיא תירוצא ליכ”ל אלא אי לא חיישי’ מן הדין לשמא ימות לזמן מועט בחד אלא דמשום חששא בעלמא חיישינן לה גבי ביטול מצות יבמין ולהכי קאמרי רבנן דאי בעית למיחש לחששא בעלמא הכא ביה”כ איכא למיחש אפי’ לב’ ג’ אבל אי ס”ל דמן הדין יש לנו לחוש למיתה אחד אפי’ לזמן מועט וכההיא דתרומה תו ליכא למימר דניחוש גם למיתת ב’ ג’ דודאי מיתת ב’ ג’ לא שכיחא בזמן מועט ואין לנו מן הדין לחוש להם וכי תסיק אדעתין דלענין יה”כ יש לנו להקל עליו מה שהיא צריך מן הדין מפני שאי אפשר לנו להחמיר יותר מן הדין הא ודאי ליתא ואין להק’ א”כ מה בין תירוצא בתרא לתירוצא קמא דבתירוצא קמא ההיא דיבמות מיירי לזמן מרובה ובתירוצא בתרא ההיא דיבמת /דיבמות/ נמי מיירי בזמן מועט וא”ת תיקשי לרב הונא ברי’ דר”י דמפרש טעמא דר”י משום מעלה עשו בכפרה הא בעלמא לא חייש ר”י למיתה והא הרי זה גיטך שעה א’ קודם למיתתו דחייש ר”י למיתה לאלתר דהא ההיא מתניתי’ ר”י היא וי”ל דר”ה ברי’ דר”י אליבא דמאי דאפכינן ואמרינן דר”מ חייש למיתה ור”י לא חייש למיתה קמפרש הכי דע”כ ההיא דהרי זה גיטך נמי ר”מ היא ולא ר”י אבל להרמב”ם ודאי קשה וצ”ע וכיון שלא ירדנו לסוף דעת הרמב”ם ז”ל היה לנו לומר דלמיתה דחד נמי ל”ח לזמן מועט ואם יזדמנו לו ב’ מצות א’ קלה היום וא’ חמורה למחר ימתין על החמורה למחר אלא שרואה אני דברי הרדב”ז ז”ל תלמוד ערוך הם בפ”ק דמ”ק ר’ יונתן בן עסמאי ור”י בן גרי’ דקא רמו קראי אהדדי כתיב פלס מעגל רגליך וכתוב אורח חיים פן תפלס ל”ק כאן במצוה שאפשר לעשותה ע”י אחרים כאן במצוה שא”א לעשותה ע”י אחרים ופירשיז”ל פלס כלומר שקול המצוה ועיין בהן איזה גדולה ועשה הגדולה וכתיב פן תפלס דמשמע כל מצוה שתבא לידך עשה אותה בין גדולה בין קטנה ואל תניח קטנה מפני הגדולה מצוה שאפשר לעשותה ע”י אחרים עשה אתה הגדולה וחביריך יעשו הקטנה מצוה שא”א לעשותה ע”י אחרים אל תפלס אלא מצוה שבאה לידך בין גדולה בין קטנה עשה ומסתמא דברי הרדב”ז ז”ל במצוה שא”א לעשותה ע”י אחרים מיירי וההיא דברכת הלבנה שפסק הרב בת”ה שיש לנו להמתין ל”ק דהתם המצוה ההיא נעשית באופן יותר משובח לכן יש להמתין כדי לקיימה על צד היותר טוב וכן ההיא דתמידין ומוספין יש לומר דכחדא מצוה חשיבי דתרווייהו עבודת הקרבנות ובחד בהמה נינהו אבל במצות שונות אין מעבירין קלה מפני החמורה הא מיהא במצוה אחת שאפשר לעשותה היום שלא מן המובחר ולמחר מן המובחר טוב להמתין למחר ואין בזה משום מעבירין על המצות אלא שאני חוכך מאותה ששנינו בפסחים פ’ האשה וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורין אין שוחטין עליהן בפני עצמן דבבית האסורין דגוים איכא למיחש משום פיהם דבר שוא וביותר לדעת הירושלמי שהביאו שם התוס’ /מהגהות ב”ד/ +ע’ שו”ת שאילת יעב”ץ (ח”א סימן י”ח) וזכר ישעיהו (ה’ מעה”ק פ”ה הי”א) ונשמת אדם (כלל ס”ח) ושו”ת יהודה (סימן ל”ה)+ צבי הירש אשכנזי ס”ט:

²¹ . ר”ן תענית סופ”ב, ועי”ש שהביא ראיה מירושלמי ודחה הראיה. ↑
²² . המאור מגילה פ”א; ר”ן מגילה שם, ועי’ לעיל מר”ן תענית; רא”ש תענית פ”ב סי’ כד; מרדכי מגילה פ”א סי’ תשעו בשם רשב”ט: כדברי תורה: ארחות חיים הל’ מגילה סי’ לט; שו”ע או”ח תרצו ז; ט”ז שם סי’ תרפז ס”ק ב. ↑
⁷⁸ . עי’ שאילתות שאילתא לה והעמק שאלה שם אות ב שד’ השאילתות ובה”ג בספק קריעה לחומרא מפני שהוא מדברי קבלה, ורמב”ם נזירות פ”ד ה”ט וכ”מ שם ולח”מ שם ה”ו בספק נזירות שמשון, ועי’ שו”ת מהרשד”ם חיו”ד סי’ עח וב”י או”ח סי’ תקנד, וט”ז או”ח סי’ תרפז ס”ק ב, וטורי אבן מגילה ה ב ד”ה חזקיה, ובטו”א שם האריך להוכיח כן מפסחים נד ב בבהשמ”ש של תשעה באב ועוד, ופרי תואר סי’ קיז ס”ק ב בנוגע לספק באיסור סחורה בדברים האסורים. ↑
⁷⁹ . רשב”א מגילה ה ב ד”ה ה”ג רב אשי בשם רמב”ן; ריטב”א שם ד”ה גופא; תשובות המיוחסות סי’ רסג; שו”ת הרשב”ש סי’ שצז; שו”ת נו”ב מהדו”ת חיו”ד סי’ קמו וחאה”ע סי’ ח. ↑
⁸⁰ . ע”ע ספק דאורייתא. ↑
⁸¹ . שו”ת חת”ס אהע”ז ח”א סי’ ב, וכ”כ גם בנוגע לספק בהלמ”מ, וע”ע הלכה למשה מסיני, ועי’ על ספק בדברי קבלה בספרים שציין בפאת השדה לשד”ח מע’ ד כלל כה. ↑
שו”ת רדב”ז, ח”ד, יג (בהוצאות אחרות ח”ד, אלף פז); שו”ת חכם צבי, קו. דברי החכם צבי ורדב”ז מובאים בבאר היטב, או”ח צ, יא. ↑
“שדי חמד”, כרך ט, מערכת יום הכיפורים, סימן א, אות י. ↑
עיין בדברי קצות החושן (חושן משפט קד, ב) שדחה את ראיית החכם צבי על פי ביאורם של רש”י ותוספות שם. לפי דבריהם יוצא שכוונת הגמרא בשאלתה שמוספים עדיפי משום שהוא מקודש, כלומר כיון שזו זמנה כעת. אך ה”שדי חמד” דחה את דברי קצות החושן, והעמיד את ראייתו של החכם צבי, עיין בדבריו. ↑
תשובת הריב”ש, סימן יז; מובא בבית יוסף, או”ח רמח, ד (הוצאת שירת דבורה). ↑