ב”ה
משנה ערבי פסחים לא יאכל אדם עד שתחשך.
תוס’ ד”ה עד שתחשך, בשאר ימים טובים יכול להקדים סעודה אבל בליל פסח אינו יכול להקדים משום דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה ומצה ומרור אתקשו לפסח.
האם את הכוס הראשונה של הקידוש יכול לשתות מפלג מנחה כמו שאר ימים טובים ורק כזית מצה אתקש לפסח, או שגם ארבע כוסות כמו מצה?
לכאורה תלוי האם ארבע כוסות הם כוסות של ברכה או שהם ענין בפני עצמו.
שו”ע סימן תע”ב סעיף א’: “אבל לא יאמר קידוש עד שתחשך”.
ומקורו בבית יוסף שהביא את לשון תרה”ד חלק א (שו”ת) סימן קלז:
שאלה: בע”פ כשיוצאים מבהכ”נ בערבית עדיין יום הוא, שרי לקדש על הכוס ולהתחיל הסדר מבעוד יום או לאו? תשובה: יראה דלא שרי למיעבד הכי, דהתוס’ ומרדכי ואשירי ריש ע”פ כתבו בשם הר”י דאורלינ”ש, דאין מצות מצה ומרור אלא בלילה ממש. וא”כ אע”ג דקודם שיסיים ההגדה ויגיע לאכול מצה ומרור יהיה לילה ממש, מ”מ כוס של קידוש שהוא אחד מד’ כוסות גם אכילת שאר ירקות ויתר שינוי דעבדינא כדי שישאלו התינוקות, וכ”ש האגדה עצמה בעי נמי דליהוי בשעת שראוי לאכול מצה ומרור, דכל הני אמצות מצה ומרור שייכי, וגמרינן ודרשינן והגדת לבנך כו’ בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ר”ל בשעה שראוי לאכול מצה ומרור, דהא מבעוד יום נמי היה יכול להניח לפניו. וא”כ ע”כ אין לומר ההגדה קודם הלילה ממש, והשינוי נמי אין כאן דרך כדי שישאל הבן ויגיד לו האב. וקידוש נמי הואיל וכוסו בכלל ד’ כוסות מן הרמוזים בלשון גאולה במצה שהיא זכר לחירות, א”כ כולהו צריכין שיהא לילה ממש.
ע’ לשון המ”ב ס”ק ד’:
והקידש צריך להיות בשעה הראויה למצה, ועוד דכוס של קידוש הוא אחד מארבע כוסות וכולהו בתר הגדה ומצה ומרור גרירי.
וע’ כף החיים ס”ק ו’ שהכריע שבקידוש יצא ידי חובה דיעבד.
אבל במהרי”ל משמע שכוס של קידוש יכולה להיות קודם מעיקר הדין, ע’ מהרי”ל (מנהגים) סדר ההגדה:
אמר מהר”י סג”ל פליאה נשגבה בעיני על מה שצריכים בע”פ להמתין עם הסדר עד הלילה. אי משום “בערב תאכלו” והא עדיין אף אם יתחיל שעה ויותר קודם הלילה, ע”י הקידוש וסיפור ההגדה יהיה לילה טרם שיאכלו מצה. וכ”ת משום שתיית הכוסות שצריכין נמי להיות בלילה דומיא דמצה, תקשה לך על שני כוסות האחרונים דלאחר אכילה יהיו ג”כ מחוייבים לשתות קודם חצות כדרך מצה. וכן איתא מ”ד שרוצה להקיש ד’ כוסות ומצה ונסתר מטעם זה. ואמר שנראה בעיניו טעמא משום שאכילת ירקות אתא למען שישאלו תינוקות, א”כ צריך להיות בלילה דכתיב בעבור זה (שמות יג, ח), בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, וכתיב והגדת לבנך (שם, שם) וההגדה בלילה היא. וכ”ת עדיין יתחיל מבע”י וע”י קידוש ימשך, דיש לך אדם שאין מאריך בקדוש. וטבול ראשון מיד אחר קידוש קודם סיפור הגדה.
ולכאורה יש מחלוקת ביניהם לגבי השאלה האם ד’ כוסות צריכות להיות בלילה. ומחלוקתם היא בגדר ד’ כוסות, האם הכוסות הם רק כוסות של ברכה או שהם גם דין של ארבע כוסות כחלק מחובת סדר הפסח. הרי בתוס’ ריש ערבי פסחים ד”ה לא יפחתו לו כתבו שבעל הבית יכול להוציא את בני ביתו בארבע כוסות, ולכאורה משמע שזו כוס של ברכה גרידא, וכמו שבאר הגרי”ז על הרמב”ם הלכות חו”מ פ”ז ה”ט.
וז”ל תוספות שם:
לא יפחתו לו מארבע כוסות – מתוך הלשון משמע קצת שאין נותנין לבניו ולבני ביתו כי אם לעצמו והוא מוציא את כולם בשלו וסברא הוא דמאי שנא ארבע כוסות מקידוש דכל השנה שאחד מוציא את כולם ומיהו גם בקידוש שמא היה לכל אחד כוס כדמשמע לקמן (דף קו.) גבי חזיה לההוא סבא דגחין ושתי אבל בפרק בכל מערבין (עירובין דף מ:) גבי זמן משמע קצת שלא היה לכל אחד כוסו ועוד דאמר בגמרא (לקמן דף קח:) השקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא והוא דשתה רובא דכסא משמע דהם יצאו בשמיעה דהא בעינן רובא דכסא ועוד דמשמע דלכתחלה אין רגילות להשקותם מיהו יש לדחות בשיש להם כוס לעצמם אי נמי בבניו ובני ביתו קטנים מיירי שלא הגיעו לחינוך ואין אשתו בכלל ומיהו בגמרא משמע שצריך כל אחד ארבע כוסות דקתני (שם) הכל חייבין בארבע כוסות אחד נשים ואחד תינוקות אמר רבי יהודה מה תועלת לתינוקות ביין משמע דלתנא קמא צריך כוס אף לתינוקות ויש לדחות דחייבין לשמוע ברכת ארבע כוסות קאמר ומשום חינוך ונראה להחמיר ולהצריך ארבע כוסות לכל אחד והמחמיר צריך ליזהר שלא יהא כוסם פגום דאמר בגמרא (לקמן ד’ קה:) טעמו פגמו.
אבל המעיין ברמב”ם יראה שהטעם שצריך לשתות ארבע כוסות אינו משום כוס של ברכה, ראה פרק ז’ הלכות ו-ז:
בכל דור ודור, חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משיעבוד מצריים, שנאמר “ואותנו, הוציא משם” (דברים ו,כג). ועל דבר זה ציווה בתורה, “וזכרת כי עבד היית” (דברים ה,יד), כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד, ויצאת לחירות ונפדית. לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה, צריך לאכול ולשתות והוא מסב דרך חירות. וכל אחד ואחד, בין אנשים בין נשים, חייב לשתות בלילה הזה, ארבעה כוסות של יין אין פחות מהן; ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, לא יפחתו לו מארבעה כוסות: שיעור כל כוס מהן, רביעית.
ומבואר ברמב”ם שחיוב שתית ארבע כוסות הוא משום עצם השתיה דרך חרות. ואם כן יש לומר שהברכה היא רק צירוף שחז”ל צרפו אותה לכוס ולא שהכוס באה בשבילה.
וכן מוכח ממה שיש הבדל ברמב”ם בין כוס של ברכה לכוס של קידוש ראה הלכה ט’:
ארבע כוסות האלו צריך למזוג אותן, כדי שתהיה שתייה ערבה: הכול לפי היין, ולפי דעת השותה; ולא יפחות בארבעתן, מרביעית יין חי. שתה ארבע כוסות אלו מיין שאינו מזוג יצא ידי ארבעה כוסות, ולא יצא ידי חירות; שתה ארבע כוסות מזוגין בבת אחת יצא ידי חירות, ולא יצא ידי ארבעה כוסות. ואם שתה מכל כוס מהן רובו, יצא.
לעומת זה בהלכות שבת:
כיצד הוא עושה, לוקח כוס שהוא מחזיק רביעית או יתר, ומדיחו מבפנים ושוטפו מבחוץ, וממלאהו יין, ואוחזו בימינו, ומגביהו מן הקרקע טפח או יתר, ולא יסייע בשמאל. ומברך על הגפן, ואחר כך מקדש; ומנהג פשוט בכל ישראל, לקרות בתחילה פרשת “ויכולו” (בראשית ב,א), ואחר כך מברך על היין, ואחר כך מקדש. ושותה מלוא לוגמיו, ומשקה לכל בני חבורה; ואחר כך נוטל ידיו, ומברך המוציא ואוכל.
ההבדל הוא שבהלכו פסח כתב שצריך לשתות רוב כוס, ואילו בהלכות פסח כתב ששעור השתיה הוא מלא לוגמיו. והבדל הוא על פי מה שכתבנו, שבכוס של ברכה צריך לשתות מלא לוגמיו, היינו רוב רביעית. אבל בכוס של ארבע כוסות כל כוס היא היא חלק מחובת הסדר.
אבל דעת התוס’ בדף קז ובדף קח ששעור השתיה הוא כמלא לוגמיו. וגם להלכה הובאו שתי דעות: ע’ שו”ע סימן רע”א סעיף יג ששעור השתיה מכוס של קידוש הוא כמלא לוגמיו. ולגבי ארבע כוסות כתב שו”ע סימן תע”ב סעיף ט:
שיעור הכוס, רביעית לאחר שימזגנו (אם רוצה למזגו), וישתה כולו או רובו. ואם יש בו הרבה רביעיות, שותין ממנו כל כך בני אדם כמנין רביעיות שבו. ויש אומרים שצריך לשתות רוב הכוס, אפילו מחזיק כמה רביעיות. (וצריך לשתות השיעור שלא בהפסק גדול בנתיים) (ב”י בשם רוקח).
ולפי דברים אלו הפשטות היא שלא כתוס’ אלא שארבע כוסות שייכים לסדר ולא רק כוס של ברכה. ואם כן מסתבר שדינם כמו ההגדה שחייבים לומר רק בלילה.
וע’ חזון עובדיה, בשו”ת סימן א’ שהביא את דעת החתם סופר בחידושיו ריש ערבי פסחים שכתב שדוקא לאכילת מצה קפדינן להמתין עד שתחשך אבל מכל מקום יכול לקדש מבעוד יום וימשיך בהגדה עד לאחר שתחשך. ואז יאכל מצה ומרור. וכן כתב בחידושי חתם סופר על פסחים צט ע”ב:
שתחשך. נלע”ד דלאכילה דוקא קפדי’ עד שתחשך אבל מ”מ יכול לקדש משתשקע החמה כמו בכל שבת וי”ט ויאריך בסיפורי הגדה עד שתחשך ואז יאכל דאל”ה ואפי’ קידוש אסור עד שתחשך מאי מקשה אפי’ ע”ש וי”ט נמי דלמא אשמועי’ דהכא אסור לקדש עד שתחשך.
ובהגדה של פסח של החתם סופר העירו שזה שלא כתרומת הדשן והשו”ע ותימה. ובהמועדים בהלכה כתב הרב זוין שהקידוש אחר צאת הכוכבים לעיכובא ואפילו בדיעבד, ובחזון עובדיה הנ”ל חלק עליו.
למעשה כתב בחזון עובדיה שבדיעבד או בשעת הדחק מותר לקדש מבעוד יום לאחר שקיבל עליו קדושת יום טוב בתפילה. וכ”כ חוק יעקב סימן תע”ב ס”ק ג’. ויש לדון לגבי הקדמת התפילה גרידא, האם ההלל צריך להיות בלילה דוקא?
ע’ שו”ע תפז סעיף ד’:
בליל ראשון של פסח גומרין ההלל בצבור בנעימה בברכה תחלה וסוף, וכן בליל שני של שני ימים טובים של גליות. הגה: וכל זה אין אנו נוהגים כן, כי אין אנו אומרים בלילה בבית הכנסת ההלל כלל.
וע’ מועדים וזמנים ח”ג סימן רס הביא דעת תלמידי הגר”א שנהגו לומר הלל בליל פסח. ותמה על אלו שמתפללים מוקדם שהרי הלל מחיובי הלילה דומיא דמצה.
אבל בשו”ת יחווה דעת חלק ה סימן לד הביא ראיה מראשונים שאפשר לומר הלל מבעוד יום:
בספר המכתם (פסחים קטז ע”ב) כתב: ובמסכת סופרים אמרו למה אין מברכים על הלל בליל פסח (שבתוך ההגדה), מפני שכבר בירכו בבית הכנסת. פירוש, שמנהגם היה לומר ההלל בבית הכנסת בערב פסח בין מנחה לערבית, זכר למקדש שהיו ישראל קוראים ההלל בשעת שחיטת הפסח, וכמו שאמרו בפסחים (סד ע”א). ועל אותה קריאה שבבית הכנסת היו מברכים. ע”כ. גם המאירי (בפסחים קיז ע”א) הביא מה שאמרו בירושלמי, שנייא היא שאם שמע בבית הכנסת יצא. ופירש, שהיה מנהגם לקרוא ההלל בבית הכנסת מבעוד יום, זכר להלל שהיו אומרים בעזרה בשעת שחיטת הפסח, וכיון שבירך בבית הכנסת אין צריך ברכה ראשונה להלל שעל השלחן. ע”ש. הרי מבואר בדבריהם שאין חיוב דוקא לומר ההלל לאחר צאת הכוכבים, ולכן הנח להם לישראל שיש להם על מה שיסמוכו.
לעומת זה הגר”א בסימן תפ”ז, על דברי הרמ”א שאנו לא נוהגין לומר הלל בלילה בבית הכנסת בכלל, הביא את דברי התוספתא בסוף ערבי פסחים, שלא תקנו הלל לבקיאין:
בני העיר שאין להם מי שיקרא את ההלל [הולך] לבית הכנסת [וקורא] פ’ ראשון [והולכין] ואוכלין ושותין וחוזרין וגומרין את כולו ואם א”א להם כן גומרין את [כולו הלל] אין פוחתין ממנו ואין מוסיפין עליו ר”א בן פרטא [היה פושט בו] דברים ר’ [היה] כופל [בו] דברים.
ואם יסוד ההלל בבית הכנסת הוא משום שצריך להוציא ידי חובה מי שלא יאמר בבית בלילה, הרי דינו של ההלל הוא כמו הלל של הלילה. ויתכן שאי אפשר להקדים את אמירת ההלל. ואף שמנהגנו לומר הלל, והגר”א הביא את התוספתא כטעם שלא לומר, הרי שאם כן טעם ההלל הוא משום שזה זכר להלל שנאמר עם קרבן הפסח, אבל הטור הביא את ענין ההלל בבית הכנסת דוקא בסימן תע”ג, וכתב שם:
ויש מקומות שנוהגין לקרות ההלל בבית הכנסת בציבור כדי שלא יצטרכו לברך עליו בשעת ההגדה, ומה טוב ומה נעים ההוא מנהגא, ויש לו סמך במסכת סופרים דאיתא התם תניא רבי שמעון בן יהוצדק אומר שמונה עשר ימים ולילה אחד גומרין בהן ההלל ובגולה עשרים ואחד ימים ושני לילות.
אם כן מבואר שטעם ההלל הוא משום שזה מקביל למה שאומרים בזמן ההגדה, ואם כן אי אפשר לומר מבעוד יום.