ב”ה
מכירה וביטול חמץ של קטן
הקדמה:
על פי הדין אנו צריכים גם לעשות בדיקת חמץ וגם לבטל. הגמ’ אומרת פסחים ו, ב
אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל מאי טעמא אי נימא משום פירורין הא לא חשיבי…
אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה וכי משכחת ליה לבטליה דילמא משכחת ליה לבתר איסורא ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטיל דאמר רבי אלעזר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו ואלו הן בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה.
וניבטליה בארבע וניבטליה בחמש כיון דלאו זמן איסורא הוא ולאו זמן ביעורא הוא דילמא פשע ולא מבטל ליה.
רש”י פסחים ו, ב ד”ה ודעתו עליה:
ודעתו עליה – חשובה היא בעיניו, וחס עליה לשורפה, ומשהה אפילו רגע אחד – ונמצא עובר עליה בבל יראה ובבל ימצא, אבל משבטלה – אינו עובר, דלא כתב אלא תשביתו.
לכן צריך גם ביטול וגם בדיקה, ולא מועיל ביטול לבד שמא ימצא גלוסקא ודעתו עליה. ומכל מקום לא מספיק ביטול לבד, כתב רש”י רש”י ב, א: “בודקין – שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא”.
את הקשר שבין הבדיקה לביטול, ומדוע לא מספיק ביטול לבד, מסביר את זה הר”ן (על הרי”ף) בתחילת פסחים:
אלא כך הוא עיקרן של דברים שזה שאמרה תורה תשביתו יכול להתקיים בא’ מב’ דברים או שיבטל בלבו כל חמץ שיש ברשותו ויוציאנו במחשבתו מרשותו וסגי בהכי מדאורייתא אפי’ בחמץ הידוע לו.
או אם לא בטלו בלבו כלל צריך מן התורה שיבדוק אחריו בכל מקום שהוא רגיל להמצא שם ויבערנו מן העולם ובביעור זה הוא שנחלקו במה יבערנו.
ולפיכך כל שאינו מבטל חייב לבדוק כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא [ולפיכך כתב רש”י ז”ל שבודקין את החמץ כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא] והיינו למי שאינו מבטל אבל למי שמבטל סגי בהכי.
אלא מפני שבטול זה תלוי במחשבתן של בני אדם ואין דעותיהן שוות ואפשר שיקלו בכך ולא יוציאוהו מלבן לגמרי ראו חכמים להחמיר שלא יספיק בטול והצריכוהו בדיקה וביעור שהוא מספיק ג”כ מן התורה או מפני שחששו שאם ישהנו בתוך ביתו יבא לאכלו.
ואם כן צריך גם בדיקה וגם ביטול. וצ”ע הלא ברוב הבתים ישנם ילדים קטנים שיש להם חמץ שקיבלו במתנה וזכו בו מן התורה, ולדעת הרבה ראשונים דעת אחרת מהני לקטן לזכות מן התורה ואין יכולים לבטל ולהפקיר קנין וכמו שאינם יכולים להקנות כן הם אינם יכולים להפקיר.
ומה הועילו חכמים בתקנתם הלא יש חמץ של קטנים שלא יכולים לבטל ועדיין קיים חשש שמא אחר הביטול ימצא חמץ ויעבור בב”י ובב”י.
וכן צ”ע על מה שאמרו בפסחים (ד’ ע”ב) ובדיקת חמץ דרבנן משום דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, ולכן האמינו בבדיקת חמץ לנשים וקטנים, וצ”ע הלא איכא חמץ של קטנים שאינם יכולים לבטל וא”כ בדיקת חמץ דאורייתא.
ואין לומר דכיון שאמרו בפסחים (ה’ ע”ב) “לא יראה לך שאור – שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה”, א”כ אין עובר בבל יראה ובל ימצא בחמצו של בנו הקטן שאינו שלו ולכן סגי בביעור לחוד, דדעת הגר”א (תמ”ג סק”ב) דאתה רואה של אחרים הוא דוקא של נכרי ולשון רש”י שם אבל חמץ של ישראל אחר הנמצא ברשותו עובר בב”י ובב”ל, וכן דעת הצל”ח והבית מאיר וכמו שהביא המ”ב שם סקי”ד, ודלא כדעת המ”א והב”ח שבכל אופן אינו עובר על חמץ של ישראל אחר, ולפי”ז אף בחמצו של בנו הקטן עובר בב”י, והדרא קושיא לדוכתא. (משעורי הרב מרדכי זילברברג, רב שכון ה’ בני ברק).
סיכם את הדברים המשנה ברורה בס”ק יד, על דברי השו”ע אורח חיים תמג, ב:
ישראל שהיה בידו חמצו של ישראל אחר בפקדון, יעכבנו עד שעה חמישית, ואם לא בא בעליו ימכרנו לא”י; ואם לא מכרו חייב לבערו בזמן איסורו, אפילו אם אינו חייב באחריותו.
וכתב המשנה ברורה ס”ק יד:
ואפילו אם לא קיבל עליו שמירה כלל [אחרונים] ואף על גב דהוא אינו עובר עליו מ”מ צריך לבערו כדי שלא יעבור עליו המפקיד דכל ישראל ערבים זה בזה [ב”ח ומ”א] ודעת הגר”א דיש עליו חיוב מן התורה לבער אף שהחמץ אינו שלו כיון שהחמץ בביתו והוא של ישראל וכן דעת הצל”ח ובית מאיר ע”ש.
וקטן לכאורה אינו יכול להפקיר חמץ, שהרי אומרת הגמ’ בסוכה מו, ב:
אמר רבי זירא לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא מאי טעמא דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו.
ראיה זו מביא בחידושי אבן העוזר בתחילת פסחים. הוא מסביר את הירושלמי בתחילת פסחים התמוהים ומחדש חידוש גדול. את הירושלמי הביא הטור אורח חיים הלכות פסח סימן תלג:
וחורי הבית וזיזין הבולטין מן הכותלין שאין גבוהין הרבה ולא נמוכין הרבה צריכין בדיקה אבל הגבוהין שאין יד האדם מגעת שם והנמוכין פחות מג’ טפחים אין צריכין בדיקה ובירושלמי חשיב גבוהים למעלה מי’ טפחים ואינו נראה שעיקר תשמיש אדם הוא למעלה מי’ אלא כדפרישית שאין יד האדם מגעת שם.
ופירש הבית יוסף שם:
ומה שכתב על הירושלמי שאינו נראה מפני שעיקר תשמיש האדם הוא למעלה מעשרה. יש לומר דהנחת חמץ בחורין ובזיזין התינוקות מצויין בו יותר מהגדולים וכיון דקטנים אין תשמישן אלא בתוך עשרה אין החורין והזיזין צריכין בדיקה אלא כשאינן גבוהים יותר מעשרה ומיהו רבינו ירוחם (שם ע”ד) כתב כדברי רבינו וכן מצאתי בתשובות הרא”ש (כלל יד סי’ ג).
ופירוש דבריו נראה, שכוונת הבית יוסף היא שכל החשש להנחת חמץ בחורים הוא רק משום הקטן שמניח בחורים.
אבל באבן העוזר ריש פסחים כתב שמשמע מדברי הירושלמי שעיקר בדיקת חמץ הוא בשביל הקטנים. משום שבגלל חמצן של גדולים לא היה צריך בדיקה משום שסגי בביטול שהוא הפקר. אבל משום חמצן של קטנן שמזכים להם ויש להם יד לקנות, והם אינם יכולים לבטל חמץ, לכן תקנו לבדוק חמץ. ולגבי הקטנים כשיש חורים למעלה מעשרה הם לא שמים שם, ואם משום גדולים, הרי הגדולים בטלו ודי בביטול. כך פירש את שיטת הירושלמי.
אבל בשו”ת אחיעזר חלק ג סימן פא חלק עליו:
והנה בס’ אבן העוזר בחי’ לפסחים כתב לחדש בישוב קו’ התוס’ כיון דהבודק צריך שיבטל למה הצריכו בדיקה והא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי, וכ’ דבקטן דלאו בר מחילה הוא ואין הפקרו הפקר לא מהני הביטול וע”כ צריך בדיקה. ודבריו צ”ע דהא קיי”ל קטן אוכל נבילות אין בי”ד מצווין להפרישו, וא”כ הרי אין חיוב להפרישו גם מאיסור בל יראה ובל ימצא ולמה נתקן בדיקה בשבילו. ומסתפקנא ג”כ בחמצו של קטן שעבר עליו הפסח אי שרי בהנאה לפמ”ש הרמב”ם דאחד שוגג ואחד אונס אסור לאחר הפסח דדילמא בקטן דלא עבר כלל על ב”י וב”י אינו אסור לאחה”פ. אמנם ליתן לקטן חמץ במתנה קודם זמן איסורו היכא דידעינן דישהה אח”ז יש בזה דין ספי’ בידים אף דאין האיסור עכשיו אלא לאחר זמן איסורו. [את הקונטרס הזה כתבתי בילדותי וכעת השמטתי הרבה והוספתי מעט וגמרתי סדורו ב”ה בח’ כסלו תרצ”ט].
אבל פשוט שכוונת אבן העוזר, אינה לומר שהבדיקה בשביל הקטן, אלא שתקנת הבדיקה היא לצורך אביו של הקטן שעובר בבל יראה ובל ימצא, כשיטת הגאון שישראל עובר בבל יראה על חמצו של ישראל אחר המונח ברשותו. אבל פשטות הבבלי שצריך ביטול ובדיקה וביעור גם משום החמץ של ישראל.
ולכאורה ודאי שאין הבדיקה בשביל קטן, שהרי לא עובר בבל יראה ובל ימצא, ע’ מנחת חינוך פרשת בא מצוה יא אות ג:
וחש”ו אינם בני מצות כלל ל”ש לומר דעוברים בב”י ואם יש חמץ ברשותם אין ב”ד מצווים להפרישם כמו דקי”ל קטן אוכל נבלות אין ב”ד וכו’ והנה קי”ל דבידים אסור להאכילם מלא תאכלום ע’ ביבמות ובה’ שבת סי’ שמ”ג אך כאן ל”ש זה דקודם זמן איסורו ודאי מותר ליתן להם.
ובשו”ת שואל ומשיב מהדורה רביעאה חלק ב סימן קצב הקשה על אבן העוזר:
אם כי דבר חכמה אמר והוא ש”ס מפורש דיתמי לאו בני מחילה נינהו וכמ”ש אבל לפענ”ד אין הדברים נכונים דזה דוקא בדבר שהוא שלו אינו יכול להפקיר אבל דבר שאינו שלו פשיטא דמועיל ההפקר ולפ”ז חמץ דאינו ברשותו של אדם ובלא”ה אינו שלו ופשיטא דמועיל ההפקר וא”כ הי’ גם בקטנים מועיל ביטול. אך יש לומר דכיון דיתמי לאו בני מחילה נינהו וקטן אוכל נבילות אין ב”ד מצווין להפרישו וא”כ שוב הו”ל החמץ ברשותם ולא מועיל ההפקר שלהם.
אמנם בשו”ע שהבאנו לעיל, תמג, ב, נפסק:
ישראל שהיה בידו חמצו של ישראל אחר בפקדון, יעכבנו עד שעה חמישית, ואם לא בא בעליו ימכרנו לא”י; ואם לא מכרו חייב לבערו בזמן איסורו, אפילו אם אינו חייב באחריותו.
לכאורה משמע כאן שאפשר למכור חמץ של אחר. וכתב המשנה בכורה בס”ק יא שהוי כמשיב אבידה שהרי לאחר מכן יאסר בהנאה.
ובשו”ת פנים מאירות ח”ב סי’ נב כתב שאדם יכול למכור פרה מעוברת של חברו לגוי כדי שלא תהיה חייבת בבכורה. וע’ רמ”א יו”ד שכ”ח סעיף ג’ שאפשר להפריש חלה בלא דעתו של בעל העיסה מדין זכין. ובשו”ע הרב סימן תמ”ג סעיף ח’, כתב שאפשר למכור חמץ של אחר מדין זכין לאדם.
וכן בשו”ת בנין אב ד’, כד:
בשדי חמד מערכת חמץ ומצה סימן ט’ מביא המקורות למכירה מבלי ידיעת הבעלים והעיד שכן נוהגים בקהילות רבות וע”ע שם שהביא דברי האחרונים שדנו בזה וחילקו שם בין אם היה גילוי דעת או שברורה דעת הבעלים למכור רק ששכחו וכדומה לבין מכירה למי שלא חש לכך כלל ועכ”פ כשברור שרצה והיה מעונין למכור רק שנאנס המכירה חלה מדין זכין לאדם שלא בפניו
וכן מובא בשם הגר”ש דבליצקי זצ”ל ובשם הרב עזריאל אוירבך שליט”א, שנוהגים לעשות מכירת חמץ עבור חולה שמחוסר הכרה ואינו יכול עשות שליח למכירת חמצו.
ואם כן לכאורה האבא יכול למכור את החמץ של הקטן מדין זכין. אלא שיש לדון בזה משום שזכיה מדין שליחות, ואם כן אין זכיה לקטן. ואמנם ברמב”ם פרק ד’ הלכות זכיה הלכה ח’ ושו”ע חו”מ סי’ רמ”ג סעיף יח, שיש זכיה לקטן. אמנם יש הסוברים שהזכיה לקטן היא רק מדרבנן, והיא תקנת חכמים. אבל דעת הרשב”א בקידושין מב ע”א וב”מ עא ע”ב, שאף שאין שליחות לקטן, קטן נתמעט רק מדין שליחות אבל זכיה לקטן מועיל אף מדאורייתא. ואם כן האבא יכול למכור חמץ עבור הקטן.
אבל יש מקום לדון האם זו זכות לקטן, שהרי הוא עצמו אינו עובר בבל יראה ובל ימצא. אלא שחיובו משום חינוך. אמנם לדעת הרמב”ן שמשום חינוך הוא נחשב בר חיובא מדרבנן ולא רק שאביו חייב, זה זכות.
ומצד שזה זכות כיון שאחר הפסח זה יהיה חמץ שעבר עליו הפסח, האריכו האחרונים האם חמץ של קטן שעבר עליו הפסח, אם נאסר או לא. (ע’ פרי מגדים בפתיחה ח”ב אות ב’ שנאסר, וע’ משפט המכירה, טולידאנו, פרק א’ סעיף ז’).
ויש אחרונים שכתבו שהאב נחשב כאפוטרופוס של בנו הקטן ואפוטרופוס יכול למכור. כיוצא בזה דנו על חמץ של חולה מחוסר הכרה, שימכרו את חמצו מדין זכין.
חמץ של קטן
חמץ של קטן, ספר משפט המכירה