מכירת חמץ של אחר מדין זכין לאדם

ב”ה

האם אפשר לבטל חמץ של אחר או למכור חמץ של משהו אחר מדין זכין לאדם?

הקדמה: שאלה זו, של אפשרות מכירת חמץ לאדם אחר מדין זכין לאדם שלא בפניו, נוגע גם להפרשת חלה שלא ברשות הבעלים, מכירת בהמה מבכרת, ושייכת עקרונית לשאלה האם זכין לאדם שלא בפניו נוגע רק בדיני ממונות כדי לזכות לאדם ממון. או שזכין גם מאדם, אם זו זכותו, ולא רק בדיני ממונות, כמו שאנו מוצאים דיון בגמ’ לגבי זיכוי בגט לאשה במקום יבם.

בשו”ע אורח חיים תמג, ב, נפסק:

ישראל שהיה בידו חמצו של ישראל אחר בפקדון, יעכבנו עד שעה חמישית, ואם לא בא בעליו ימכרנו לא”י; ואם לא מכרו חייב לבערו בזמן איסורו, אפילו אם אינו חייב באחריותו.

לכאורה משמע כאן שאפשר למכור חמץ של אחר. וכתב המשנה בכורה בס”ק יא שהוי כמשיב אבידה שהרי לאחר מכן יאסר בהנאה.

אמנם יש אחרונים שרוצים לומר שדין זה הוא רק בנפקד שיש לו זכויות וחובות כלפי החפץ ולא בסתם אדם שרוצה למכור דבר של משהו אחר (חוט שני פסח ע’ קח).

אבל בפתחי תשובה יורה דעה סימן שכ ס”ק ו מביא תשובת פנים מאירות שכתב לגבי מכירת בהמה כדי להפטר מבכורה וכן לענין חמץ, שמועילה מכירה מדין זכין:

שוב ראיתי בתשובת אא”ז (פנים מאירות ח”ב סוס”י נ”ב) כתב בפשיטות בדבר בכור שמכרה אמו של ב”ב פרה מעוברת שלו לעובד כוכבים בלתי ידיעתו הוי מכירה משום דזכין לאדם שלא בפניו וכמו כן בחמץ אם לא היה בעה”ב בביתו ומכר איש אחר חמצו הוי כשלוחו כיון דזכות הוא לו ע”ש:

וז”ל שו”ת פנים מאירות חלק ב סימן נב:

ואגב דאיירינן במילי דבכור באתי להזכיר מה ששאלו בעיר אלטונבורג[1] פעם אחת מכרה אם של ב”ב פרה מעוברת שלו לכותי בלתי ידיעתו נראה דהוי מכירה משום דזכין לאדם שלא בפניו ודומה לזה כתבו התוס’ ב”ק דף ס”ט ע”ב בד”ה והצנועין דמחללין נטע רבעי ומעשר שני של חבירו שלא מדעתו דזכות היא לו יעוין שם וכן לענין חלה דאית’ בי”ד סי’ שכ”ח דאם זכות לבעל העיסה כגון שהיתה עיסה מתקלקלת מותר ליטול חלה בלא רשותו אף שאינו נעשה שליח בלתי רשותו לענין תרומה כמו דאית’ במסכת תרומות דף ל”ו ע”ב ואפ”ה היכי דזכות הוא לו נעשה שליח שלא מדעתו א”כ הכי נמי גבי בכור כמו כן גבי חמץ אם לא היה ב”ב בביתו ומכר איש אחר חמצו הוי כשלוחו כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ועיין בט”ז ובי”ד סי’ שנ”ב סי’ ל”א ס”ק ט”ו מה שחידש שם על הרמב”ן וכן כל זכי’ מטעם שליחות כמו שכתבו התוס’ בפ”ק דגיטין דף י”א ע”ב ד”ה התופס לבעל חוב עיין שם.

השאלה שמעלה הפנים מאירות, היא האם שייך כאן דין זכין לאדם שלא בפניו, שהרי אף שזכין לאדם שלא בפניו, לכאורה אי אפשר לזכות מאדם שלא בפניו. ולמכור את בהמתו או אות חמצו, הרי לא זוכה לו אלא מוציא מרשותו. האם גם באופן כזה ניתן לומר שזכין לאדם שלא בפניו?

כיוצא בזה נשאלתי על ידי בחור שעבד בחנות “פיצה האט” בקנין מלחה בירושלים. כיון שמשגיח הכשרות של קומת המסעדות מסיים את עבותו ביום שישי בשעה 12:00 והם עושים בצק לאחר מכן, ומוכרים פיצות העשויות ממנו במוצ”ש, האם הוא יכול להפריש חלה ביום שישי בלא רשות בעל החנות? (בזמנו החמץ היה נעשה במקום).

בשו”ע יורה דעה שכח, ג נראה שזו מחלוקת המחבר והרמ”א:

אין מפרישין חלה בלא רשות בעל העיסה. הגה: מיהו אם ידעינן דזכות הוא לבעל העיסה, כגון שהיתה העיסה מתקלקלת, מותר ליטול חלה בלא רשותו, דזכין לאדם שלא בפניו. וכן משרתת שבבית יכולה

ולדעת הרמ”א אכן ניתן להפריש חלה מדין זכין לאדם שלא בפניו. האם לדעתו ניתן גם למכור שלא בפניו?

מקור דבריו בתרומת הדשן סי’ קפח. ותרומת הדשן הוכיח משני מקומות שיתכן לעשות כך מדין זכין. א. יבמות פו, א

והתניא ואכלתם אותו בכל מקום אתם וביתכם לימד על נשואה בת ישראל שנותנת רשות לתרום[2].

הרי שהנשואה נותן רשות לתרום אף שאינו שלה. וכמו כן הוכיח מגמ’ יבמות קיח, ב

גמ’ בעא מיניה רבא מרב נחמן המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דסניא ליה זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו או דלמא כיון דזימנין דרחמא ליה חוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו אמר ליה תנינא וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת.

הרי שהספק הוא אם זה חובה או זכות, אבל אם או זכות, ודאי שאפרש לזכות מדין זכין לאדם.

ומקשה תרומת הדשן, שהרי לכאורה זה תלוי בדין יאוש שלא מדעת, שהרי רק לאחר זמן יתברר שאכן הבעל רצה בזה, או לגבי רשות לתרום, שלאחר זמן יתברר למפרע שהיתה הסכמה.  ואומר תרומת הדשן שם:

ואי ק”ל הא דתניא בפ”ב דב”מ (כב ע”א) כיצד התורם שלא מדעת תרומתו תרומה כו’ עד הרי שמצאו ואמר ליה כלך אצל (ב”ה) [יפות], לא שווייה שליח לא. משום דבעי שלוחכם דומיא דאתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם. אלמא אף על גב דידעינן בתר הכי דניחא ליה במה שתרם אפ”ה לא הוי שליח כיון דמעיקרא לא לדעת הוי.

לא דמי כלל דהתם בשעה שנעשה שליח לא ידעינן כלל דניחא ליה, אלא דאח”כ שמעינן מיניה או דחזינן מיניה דניחא ליה, ובעינן למימר דלמפרע הוי שפיר שליח. הא לא מהני משום דבעינן למידע בשעה שנעשה שליח דזכות הוא וניחא ליה. וכה”ג הוי דומיא דאתם, דאנן סהדי אי הוי הכא הוה ניחא ליה, אבל היכא דבשעה שנעשה שליחות לא ידעי לן לא הוי דומיא דאתם.

ואם כן אין בעיה של יאוש שלא מדעת, כיון שיש אומדנא שבשעת הקנין היתה דעתו בכך, בניגוד לאמור בגמ’ לגבי הפרשת תרומה כשלא ידוע בשעת ההפרשה את דעתו של בעל הבית. אבל עצם הקנין לכאורה היא מועיל מועיל מדין זכין לאדם שלא בפניו.

אבל בקצות החושן סימן רמג ס”ק ח, חולק על דברי הרמ”א:

בהאי דמשרתת דמפרשת חלה משל בעה”ב אין בזה משום זכות, דלא אמרינן זכין לאדם שלא בפניו אלא היכא דזוכה המקבל באיזו דבר כמו במזכה חפץ לפלוני, או במזכה גט לאשתו דזוכה האשה בגט, או במפריש משלו, אבל מפריש משל בעה”ב אין זה זכות אלא ניחותא איכא ושליחות לאו מתורת ניחותא הוא ובעינן לדעתכם דוקא.

ובשו”ע הרב סימן תמ”ג סעיף ח’ סובר שיש כאן דין זכיה וכתב לגבי שומר, שאם לא מכר את החמץ לפני זמן האיסור בבעל החמץ אינו יכול לתבוע אותו אחר הפסח, לפי שלא קיבל עליו אלא לשמור ולא למכור. והוסיף בשו”ע הרב:

ואינו חייב כלל למוכרו בערב פסח מחמת שקיבל עליו לשומרו אלא מחמת מצות השבת אבידה לבעלים דכיון שהגיעה שעה ה’ שהוא קרוב לאסור בהנאה הרי הוא כאבוד מבעליו וחייב כל אדם הרואה אותו נאבד למכרו לנכרי כדי לקיים מצות השבת אבידה.

הרבה אחרונים חלקו על הקצות, וסוברים כמו הרמ”א. הביאם בשו”ת בנין אב חלק ד’ סימן כד:

בשו”ת באר יצחק ח”א סי’ א’ ענף ג’ כתב להוכיח שזכין לאדם אומרים גם מבלי זכיה בפועל מדברי הגמ’ בכתובות יא גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין מדין וכין לאדם ואע”פ שאין שם זכיה בפועל וכן דחה הדברים בחזון איש אהע”ז סי’ מ”ט והוכיח מגמ’ בסוטה דקינוי בי”ד מהני מדין זכין לאדם אף שאין שם זכיה בפועל ועיין בשו”ת אחיעזר ח”א ס’ כ”ח שהעלה שלא כהקצה”ח וכן בשו”ת חתם סופר ובמנחת שלמה להגרש”ז אוירבך זצ”ל בקונטרס לאפרושי מאיסורא.

הגרש”ז אוירבך שם דן בתיקון ר”ד בהרן, מתוך שו”ת מנחת שלמה תניינא (ב – ג) סימן קז:

הקונטרס “לאפרושי מאיסורא” הנדפס בסו”ס מעדני ארץ שביעית, בדבר הפרשת תרו”מ שהתקין הגה”צ מוהר”ר דוד בהר”ן ז”ל לזכות הרבים לתקן כל פירות אר”י מאיסור טבל ע”י הפרשת תרו”מ פירות הארץ שלא מדעת בעלים מטעם זכין לאדם שלא בפניו.

תיקון ר”ד בהר”ן מבואר בספר ארח דוד – רבי דוד בהר”ן:

ויסוד הרעיון מכיון שנשאר תמיד יותר מאחד מאה פירות שמתקלקל ונפסד ודאי מן העולם, ואף הריקנים שבישראל בשעה שאין להם הפסד ניחא להו בהיתרא ואינן רוצים להיות חוטאים ומחטיאים את הרבים. לכן מפריש הוא מהפירות שנפלו תרו”מ על שאר הפירות ואפי’ שאין מבורר בשעת קריאת השם חלק המתקלקל כיון דתרו”מ בזה”ז דרבנן סמכינן על ברירה, וא”כ תרומה ותרומ”ע יחולו על פירות אלו ומע”ש ומע”ר עושה משלהם על שלהם ונפקע איסור טבל ויכול לעשות זאת עבור הבעלים כיון שזכין לאדם שלא בפניו.

ר”ד בהר”ן היה אומר מספר פעמים ביום את הנוסח שקבע בזה.

וכתב שם הגרש”ז אוירבך, שאין פקפוק שודאי שייך דין זכין לאדם שלא בפניו. ומביא גם שו”ת חתם סופר חלק ג (אבן העזר א) סימן יא:

והמחבר מרכבת המשנה כתב עליו דזכין לאדם שמענו אבל זכין מאדם לא שמענו כי הזכות בעבור הבעל לגרש אשתו הוי זכי’ מאדם ולפע”ד דבריו ברורים הם הרי זכי’ ילפי’ רפ”ב דקדושין מנשיא א’ למטה והתם לחוב ע”מ לזכות היא כמבואר שם וכן הלכה רווחת למכור חמצו של חבירו בשעה חמישית מטעם זכי’ לאדם אע”פי דהוה זכי’ ממנו לאחר והדבר פשוט ומובן והאורך שלא לצורך.

וכן בשו”ת בנין אב ד’, כד:

בשדי חמד מערכת חמץ ומצה סימן ט’ מביא המקורות למכירה מבלי ידיעת הבעלים והעיד שכן נוהגים בקהילות רבות וע”ע שם שהביא דברי האחרונים שדנו בזה וחילקו שם בין אם היה גילוי דעת או שברורה דעת הבעלים למכור רק ששכחו וכדומה לבין מכירה למי שלא חש לכך כלל ועכ”פ כשברור שרצה והיה מעונין למכור רק שנאנס המכירה חלה מדין זכין לאדם שלא בפניו

וכן מובא בשם הגר”ש דבליצקי זצ”ל ובשם הרב עזריאל אוירבך שליט”א, שנוהגים לעשות מכירת חמץ עבור חולה שמחוסר הכרה ואינו יכול עשות שליח למכירת חמצו.

אבל לכאורה אם זכיה מדין שליחות, הרי אין שליחות לשוטה ומי שמוחסר הכרה לא תועיל לו זכיה לכאורה. ע’ רמב”ם זכיה ומתנה ד, ו

אין אדם זוכה במתנה לחבירו עד שיהיה הזוכה גדול ובן דעת, ואחד איש ואחד אשה ואפילו אשת איש ועבד ושפחה, אבל העכו”ם אינו זוכה הואיל ואין ראוי לשליחות לעולם כך אינו זוכה לישראל, וכשם שאין ישראל נעשה שליח לעכו”ם כך אינו זוכה לעכו”ם.

משמע שזכיה מדין שליחות, ואם כן צריך להיות ראוי לכך.

ואם כן יש לדון איך נעשה הקנין לעכו”ם. ע’ ראשי בשמים סי’ טז. ובקצות החושן סימן קצד ס”ק ג

…אמנם במכירת חמץ קשה הדבר במשיכה בכל חבית וחבית, ובכסף לחודיה מידי ספיקא לא נפקא[3], ולכן שמתי אל לבי לברר הקנין וכיצד לצאת מידי מאסר הספיקות.

וכאשר שמתי אל לבי בזה מצאתי קנין אודיתא דהיינו שיכתוב חתימת ידי תעיד עלי כו’ איך שמכרתי את כל החמץ לפלוני באופן המועיל, וכיון שמודה שמכר באופן המועיל קנה העכו”ם באודיתא זו ומשום דאודיתא הוי קנין אעפ”י ששניהן יודעין שאינו כן, ולפי שלא ביארו בו האחרונים ביאור רחב בקנין אודיתא ולכן צריך אני להאריך קצת. ולענ”ד קנין שלם הוא ולא נופל הוא מכל הקנינים הן לענין ממון הן לענין איסור, ואף על גב דקמי שמיא גליא שאין הדבר כן, כיון דהוא קנין הרי נקנה לו באודיתא.

וע’ חוט שני פסח ע’ קו שדן אם בכלל מועיל אודיתא על ידי שליח. ועוד דן שם האם מועיל אודיתא שהחמץ של הגוי שהרי גם הגוי צריך להתחייב על תשלום הכל אם ירצה לקנות, איך אפשר להודות על דבר שמחייב את הגוי. וכתב שהוא טענה חזקה.

מכירת חמץ שנעשית בערב פסח, הקנין נעשה על ידי קנין כסף וקנין אגב קרקע, שהגוי שוכר את המקום שיש עליו החמץ. וכל זה עושים בשטר מכירה (ע’ המועדים בהלכה על מכירת חמץ)

בשו”ת באר יצחק חלק אורח חיים סימן א, נשאל:

שאלה באחד שלא הי’ בביתו בערב פסח והי’ במקום שלא הי’ יכול למכור שם חמצו והי’ נראה לו שיבוא לביתו בעת מכירת חמץ ואיחר עד שבא לביתו אחר זמן איסורו. והב”ד הממונים בעסק מכירת חמץ השתדלו לטובתו ומכרו כל חמצו בתורת זיכוי דזכין שלא בפניו ונשאלתי אם חל המכירה אם לא:

בבאר יצחק מעלה שאלה נוספת הקשורה לזכין באופן כזה, שהרי בשליחות צריך להיות שלוחו של בעל הממון:

לפמש”כ הפוסקים ביו”ד סימן ש”ך גבי בכור ובאו”ח סימן תמ”ח גבי מכירת חמץ דאנן מסופקים אם נכרי קונה במעות או במשיכה דמספקא לן אי הלכתא כריו”ח או כר”ל דמשיכה מפורשת מה”ת, ולכן כתבו דיעשה שני קנינים כסף ומשיכה או כסף וקנין אג”ק וחצירו ובדיעבד אם לא נמכר רק במשיכה כתבו להקל מחמת שחמץ שעבר עליו הפסח אינו רק מדרבנן אבל לכתחלה ובחשש בל יראה דהוי איסור דאורייתא כתבו דודאי בעינן לתרווייהו, ובב”מ דף ע”א ע”ב בתוס’ בד”ה בשלמא סיפא לחומרא כו’ כתבו דאם נכרי מזכה מעות עבור ישראל אחד ע”י ישראל דלא מהני זכייתו משום דאף דישראל לישראל נעשה שליח עכ”ז כיון דהבעל הממון הוא נכרי דאינו בר שליחות לכן לא שייך בזה גדר זכיי’, וכה”ג כתב הנימוקי יוסף בב”מ דף י”א על משנה דראה אותן רצין אחר המציאה דאי אפשר לזכות לחבירו אא”כ נעשה שליח של בעל הממון.

והקשה ר’ יצחק אלחנן שם:

דהא בנפקד הנ”ל לא שייך קנין כסף כלל דהא הקנין כסף הוי כן דאם נקנה ונמסר הכסף להמוכר אז נקנה החפץ ללוקח וכיון דבעל הממון הוא נכרי ולא מצי הישראל הנפקד לזכות עבור המפקיד משום דהא בעינן שלוחו של בעל הממון כנ”ל כיון דאין שליחות וזכיי’ היכא שהבעלים אינן בני שליחות א”כ אין כאן קנין כסף.

לגבי מכירת חמץ של בית דין כותב בבאר יצחק שיש פתרון משום שזה עוזר מדין ערב המבואר במסכת קידושין דף ז’, שמועיל האומר תן מנה לפלוני ותהיה שדי קנויה לך. ואם כן, הרי מוכר החמץ צווה את הרב לקבל מעות מן הגוי, וזה כאומר לגוי תן מנה לפלוני והחמץ יקנה לך. וזה מועיל מדין ערב[4].

אלא שסברא זו לא מועילה כשמדובר במכירה מדין זכין כשבעל החמץ לא ציווה ולא אמר כנ”ל.

ובזה לא שייך קנין כסף ומשיכה.

ואכן יש אחרונים שאומרים שמדין זכין רק נפקד יכול למכור, ע’ חוט שני פסח ע’ קח. וכתב שאפשר שמי שממונה על החולה יכול למכור. ואכן בהליכות שלמה, פסח, פרק שישי סעיף ב’ כתב:

חולה המחוסר הכרה ימכרו את חמצו על ידי אשתו או מי שמתעסק בצרכי ביתו דוקא, אלא אם כן מכניסים את החמץ לרשותו של הנכרי שאז כל אדם יכול למוכרו.

וטעמו משום שמי שממונה עליו נחשב כאפוטרופוס, ולכן יכול לעשות קנין, ולא מועילה זכיה משום שהחולה מחוסר הכרה ולא שייכת זכיה בו.

[1] אלטנבורג (בגרמנית: Altenburg) היא עיר גדולה במדינת תורינגיה שבגרמניה.

[2] היינו, מפרות מעשר שבעלה מקבל, היא נותנת רשות לתרום תרומת מעשר.

[3] אם מועיל קנין כסף מגוי או דוקא משיכה.

[4] “אכן בזה י”ל דכיון דמבואר בקידושין דף ז’ בתן מנה לפלוני ותהא שדי קנוי’ לך דקנה מדין ערב וכמבואר בח”מ סימן ק”צ, א”כ אף דלא מצי זכי הב”ד את המעות עבור הבעלים בתורת זכיי’ משום דאין שליחות כו’ עכ”ז יש כאן קנין בתורת ערבות דהא הבע”ב ציוו להב”ד דיהי’ שלוחים למכור חמצם ולקבל המעות מן הנכרי הקונה, א”כ הוי כמו שאמרו הבע”ב להנכרי שיתן דמי האו”ג ע”פ ציוויים להב”ד, והוי כמו תן מנה לפלוני, ולכן בכל מכירת חמץ שפיר סמכינן על קנין כסף מחמת סברא הנ”ל דאף דלא נקנה הכסף להבעלי בתים מכל מקום יש כאן קנין כסף בתורת ערבות כנ”ל:”