שמחה בראש השנה

שמחה בראש השנה

ע’ הפסוקים בנחמיה ח’ על ראש השנה

וְהַלְוִיִּם מְבִינִים אֶת הָעָם לַתּוֹרָה וְהָעָם עַל עָמְדָם:

(ח) וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא: ס

(ט) וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל  הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה’ אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה:

(י) וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה’ הִיא מָעֻזְּכֶם:

(יא) וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ:

(יב) וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם: ס

בספר דליות יחזקאל לרב יחזקאל סרנא, ח”ג ע’ קכה כתב:

מנהגו של הגר”א ז”ל שנהג בשעת התקיעות שלא כפי המנהג המקובל שהמנהג המקובל הוא לבכות ולהצטער ולהזכר במצבנו הירוד. ומנהג הגר”א ז”ל היה להיפך כפי שהעיד עליו תלמיד הגר”ח מוולוזין מה”ר אשר הכהן זצ”ל בעהמ”ח ספר ברכת ראש מפי רבו הגר”ח ז”ל.

בברכת ראש אות ק”ד וז”ל רבינו הי’ שמח מאד בעת תקיעת שופר וכן אמר שצריך להיות ברוב שמחה וחדוה כדוגמת המדינה ביום שממליכים מלך ומעטרים אותו כן אנחנו בתקיעת שופר ממליכים להקב”ה בכל העולמות שאנחנו עמו עד כאן לשונו.

והוא כמו שנתבאר שהמלכיות בראש השנה היא המלכה ממש כדוגמת המדינה ביום שממליכים מלך ומעטרים אותו אלא שמדבריו ז”ל מתגלה לנו עוד יותר כי יש שעה מיוחדת לכך והיא השעה של תקיעת שופר וזהו מכלל מצות השופר וכמ”ש בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה’ ובאמת נראה ומוכח כהנר”א מתקנת הקדמונים שתקנו לאמר בשעת תקיעת שופר המזמור של כל העמים תקעו כף הריעו לאלהים בקול רנה וגו’ וכל המזמור היא קריאה גדולה לכל העמים להמליך את הקב”ה וגם מפורש בו ההבדל בזה שבין ישראל לעמים ולא הוזכר בכל המזמור שום חרדה ופחד של יום הדין כי אם המלכה והכתרה בלבד ולפיכך צריך לאמרו ברוב שמחה והודיה. ואף שמקובל ששעת תקיעת שופר היא גם שעת הדין על כרחך שההמלכה וההכתרה בשמחה. זוהי גם דרך הישועה לזכות בדין והוא שאז”ל אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם ובמה בשופר כי מצות השופר היא להמליך את הקב”ה ולהריע לפני ה’ בקול שופר ברוב עוז וחדוה וחדות ה’ היא מעוזנו.

“עלה אלקים בתרועה, ה’ בקול שופר זמרו לה’ זמרו” – זוהי שמחה.

ובעצם התקיעות עצמם משלבות בכי ושמחה, כמ”ש בית יוסף סימן תקצ:

ואף על גב דאמר דגנוחי וילולי בחדא נשימה לא עבדי אינשי הכי נמי לא עבדי אינשי תקיעה ותרועה בחדא נשימה וכל שכן הוא דהא תקיעה שהוא קול פשוט הוי סימן שמחה ותרועה הוי סימן בכי ויללה ואפילו הכי קאמר בירושלמי שאם עשאן בנפיחה אחת יצא וכל שכן שברים ותרועה דדמו טפי אהדדי שאם עשאן בנפיחה אחת שיצא.

תקיעה היא שמחה כמו שכתוב “וביום שמחתם ובמועדם ותקעתם בחצוצרות, ותרועה היא בכי משום שזה יילולי יליל וגנוחי גנח.  אלו שני קולות של תקיעת שופר.

כיוצא בזה נשאר הרב עובדיה יוסף זצ”ל בשו”ת יחוה דעת חלק ב סימן סט:
שאלה: האם ראוי להתפלל התפלות של ראש השנה מתוך שמחה וחדוה, כפי שנאמר עבדו את ה’ בשמחה. או משום חרדת הדין ראוי להתפלל בבכיה, כי שערי דמעה לא ננעלו?

את המצוות צריך לקיים “בדחילו ורחימו” היינו פחד ואהבה. וזהו וגילו ברעדה.

א

הרא”ש בסוף ראש השנה מביא ירושלמי:

אמר רבי סימון כתיב כי מי גוי גדול רבי חנניא ורבי יהושע חד אמר איזו אומה כאומה זאת שיודעת אופיה של אלהיה בנוהג שבעולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתכסה שחורים ומגדל זקנו ואינו חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך דינו יוצא אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחים זקנם וחותכים צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בראש השנה לפי שיודעין שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים ומטה את דינם לכף זכות וקורע להם גזר דינם.

ולשון זה יש בשו”ע סימן תקצ”ז במחבר:

אוכלים ושותים ושמחים ואין מתענין בר”ה ולא בשבת שובה, אמנם לא יאכלו כל שבעם למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה’ על פניהם.

וכתב המשנה ברורה בס”ק א’:

אוכלים ושותים ושמחים – ר”ל אף שהוא יום הדין מ”מ מצוה של ושמחת בחגך שייך גם בו שגם הוא בכלל חג כדכתיב תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו ונאמר בנחמיה ח’ אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו’ כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ד’ היא מעוזכם:

אמנם נכון שהירושלמי מזכיר שמחה בראש השנה, אבל לא את שמחת החג של כל הרגלים. כפי שמביא המ”ב, ראש השנה נקרא חג, שנאמר: “תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו” (תהילים פ”א), ובגמ’ (ר”ה ח’:) דרשו “איזו חג שהחודש מתכסה בו, הוי אומר זה ר”ה”, חג במהותו הוא זמן של שמחה, כמו שנאמר: “ושמחת בחגך והיית אך שמח”, וכן חז”ל כינו את ימי ר”ה יו”ט “יו”ט של ר”ה שחל להיות בשבת” (ר”ה כ”ט), אבל לכאורה בירושלמי מדובר על שמחה שיודעים שהקב”ה עושה להם ניסים.

ומאידך הרי ראש השנה הוא יום של דין ופחד, כדברי הגמרא בראש השנה לב:

“אמר רבי אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה רבש”ע! מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר”ה וביוה”כ? אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה.

והרי הרמב”ן נחלק על הרמב”ם לגבי חיוב ההלל, לרמב”ם חיוב ההלל מדרבנן אבל לרמב”ן הוא מן התורה, וחלק ממצות השמחה:

והנראה מדבריהם שהוא מן התורה, כמו שפרשתי ויהיה הלכה למשה מסיני, או שהוא בכלל השמחה שנצטווינו בה, כמו שכתוב: וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותכם ועל זבחי שלמכם, כי עיקר השירה בפה וכלי לבסומי קלא הוא, ונצטוינו בשמחת השיר על הקרבן, ושלא בשעת הקרבן בכלל השמחה, אלא שמיעטו ראשי חדשים בגבולין מפני שאינו מקודש לחג, אינו טעון שירה. ושם במסכת ערכין אמרו, מנין לעיקר שירה מן התורה, מהכא: תחת אשר לא עבדת את ה’ אלקיך בשמחה ובטוב לבב, אי זו היא עבודה שהיא בשמחה ובטוב לבב, הוי אומר זו שירה, אם כן אפשר שנדרוש בימים טובים שכתוב בהם שמחה, ונתרבו כל מיני שמחות שתהיה השמחה (יש גורסים “השירה”) מכללם.

ואם כן אין שמחה בראש השנה. אלא שתשובת שאלה זו נמצאת ברמב”ם בהלכות חנוכה פרק ג’ הלכה ו’:

ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין בהן את ההלל, ושמונה עשר יום בשנה מצוה לגמור בהן את ההלל, ואלו הן: שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, וראשון של פסח ויום עצרת, אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה, ולא תקנו הלל בפורים שקריאת המגילה היא ההלל.

השגת הראב”ד/ אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין. א”א ויש בהם עשה מדברי קבלה השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישעי’ ל, כט).

ב

וכפי שכתב המשנה ברורה, ראש השנה הוא חג, ושייך בו “ושמחת בחגיך”. אבל בתפילה אין אנו אומרים כמועדים אחרים: והשיאנו ד’ אלוקינו את… לחיים לשמחה ולששון. ולא אומרים “מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון”. – לא מזכירים לשונות של שמחה.

ג

ע’ תשובות שאגת אריה סימן קג שהוכיח שיש שמחה בראש השנה:

מ”מ עדיין ק”ל אס”ד דבר”ה ל”ש שמחת י”ט אלא כשאר ר”ח דעלמא הרי בגמ’ ביצה מצינו הרבה דברים שהיה מן הדין לאסרם בי”ט ומשום דלא אתי לאמנועי משמחת יום טוב התירו אותן ומהן עור לפני הדורסן ותריסי חניות ולר”י התירו לחפור ולשחוט ולכסות ול”ח דילמא מימלך ולא שחיט משום דאי לא שרי’ ליה אתי לאמנועי משמחת י”ט ול”מ שהוציאו חכמים י”ט של ר”ה משאר כל י”ט…

ועוד ראיה כתב:

וענ”ל לה”ר לזה שהרי היתר מלאכת אוכל נפש לא נאמרה אלא בי”ט של חג המצות וילפינן לכל י”ט מיניה ואפי’ ר”ה ולהאי סברא דשמחת שאר י”ט מצוה ושל ר”ה רשות היאך ילפינן לר”ה מחג המצות שנא’ בו היתר אוכל נפש בפ’ בא דשאני חג המצות שהותר בו אוכל נפש שהוא משום מצוה נתיר בר”ה שהוא משום רשות. אלא וודאי שמחת י”ט של ר”ה נמי מצוה הוא כשאר י”ט לפיכך שפיר איכא למילף היתר אוכל נפש בר”ה מחג המצות דגלי ביה קרא היתר אוכל נפש בהדיא כיון דדמי ליה בהא דשמחתו נמי של מצוה הוא.

ויש לדחות, ע’ רע”א בהשמטות לתשובה א’. שם עמד על זה שיש הבדל בין שמחה ובין עונג:

והכיבוד ועונג עם שמחה תרי מילי נינהו, עי’ ברמב”ם פ”ו ה”ו מהל’ יום טוב שכ’ כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים, שנאמר לקדוש ד’ מכובד וכל יום טוב נאמר בהם מקרא קודש ואח”כ בהלכה י”ז שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שארי יום טוב כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב להיות בהן שמח וטוב לב וכו’, משמע דהם תרי מילי חיוב כיבוד ועונג וחיוב שמחה,

ע’ רמב”ם הלכות יום טוב פרק ו’ הלכה טז, דין כבוד ועונג:

כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים שנאמר (ישעיהו נ”ח) לקדוש ה’ מכובד וכל ימים טובים נאמר בהן (ויקרא כ”ג) מקרא קדש, וכבר בארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת, וכן ראוי לאדם שלא יסעוד בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כערב שבת שדבר זה בכלל הכבוד, וכל המבזה את המועדות כאילו נטפל לעבודה זרה.

שם הלכה יז:

שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר (דברים ט”ז) ושמחת בחגך וגו’, אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.

הלכות שבת פרק ל’ הלכה ז’ ביאר איזהו עונג:

איזה הוא עונג זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת הכל לפי ממונו של אדם, וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח, ואם אין ידו משגת אפילו לא עשה אלא שלק וכיוצא בו משום כבוד שבת הרי זה עונג שבת, ואינו חייב להצר לעצמו ולשאול מאחרים כדי להרבות במאכל בשבת, אמרו חכמים הראשונים עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות.

ואם כן מצד חיוב עונג יש חיוב לאכול, ונפלו ראיות השאגת אריה.

וראיה שניה ניתן לדחות על פי דעת הרמב”ן שהיתר אוכל נפש ביום טוב הוא ממה שנאסרה ע’ הרמב”ן בפרשת אמור (ויקרא כג, ז) כתב:

אבל פירוש “מלאכת עבודה”, כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש כענין שנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (שמות כ ט), ובכל עבודה בשדה (שם א יד), ונעבדתם ונזרעתם (יחזקאל לו ט), וקין היה עובד אדמה (בראשית ד ב), ומלאכה שהיא באוכל נפש היא מלאכת הנאה לא מלאכת עבודה….

ד

דבר זה מחלוקת אם יש שמחה בראש השנה:

שו”ע תקפב סעיף ח’

אינו אומר: מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון; וכן אינו אומר: והשיאנו; ובתפלת מוסף אינו אומר: ואין אנו יכולין לעלות ולראות לפניך, אלא ואין אנו יכולים לעשות חובותינו לפניך ( וחותמין ודברך אמת וכולי) (טור).

רא”ש בסוף ראש השנה לגבי והשיאנו:

רבינו יצחק בר יהודה הנהיג במגנצא לומר והשיאנו בר”ה ויה”כ בשם רבינו אלעזר הגדול וכן רבינו משולם שאל את פי ראש ישיבה שבירושלים והשיבו שאומרים והשיאנו בר”ה ויה”כ. והביאו ראיה מירושלמי דפרק הרואה. אבל גאון רבינו יצחק הלוי ז”ל הנהיג בגרמיי”ש שלא לומר לפי שברכת מועדים לא שייך אלא בשלש רגלים דכתיב ג”פ בשנה יראה וסמיך ליה איש כמתנת ידו כברכת ה’ וגו’. וכן כתב רבינו שלתיאל דברכת מועדיך זהו קרבן חגיגה דכתיב ביה כברכת ה’ אלהיך וזה אינו כ”א שלש פעמים בשנה ומטעם זה אין לומר ואין אנו יכולין לעלות ולהראות לפניך אלא יש לומר אין אנו יכולין לעשות חובותינו לפניך.

ביתר ביאור במחזור ויטרי סימן שכב:

אין אומ’ בראש השנה והשיאנו י”י אלהינו את ברכת מועדיך לחיים לשמחה ולשלום כאשר רצית ואמרת לברכינו. לפי שלא הוזכרו ברכה ושמחה אצל ראש השנה ויום הכיפורים כל עיקר. אלא אצל שאר הרגלים. במשנה תורה. כביכול אין שמחה לפני המקום באותה שעה מפני העולם התלוי לחובה. וכן במצרים הוא אומ’ ולא קרב זה אל זה כל הלילה וביהושפט הוא אומ’ (ותעבר) [ויעבר] (הרינה) [הרנה] במחנה (מלכים א כב) הודו לי”י (כי טוב) כי לעולם חסדו (ד”ה ב כ). אבל כי טוב לא נאמר שם. מלמד שהק’ אינו שמח על אבדן מעשה ידיו. וכן הוא אומ’ חי אני נאם אדני יהוה אם אחפץ במות הרשע (יחזקאל לג). והואיל ולא הוזכרה בהם שמחה אין הדבר נאה ומתקבל לומרה בתפילה. ואף מן הטעם הזה אין אומ’ הלל בראש השנה. דא’ ר’ אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הק’ כו’: עוד מצאתי: כל האומ’ והשיאנו בראש השנה ויום הכיפורים אינו אלא טועה. ועליו הכת’ אומ’ (קהלת ב) והכסיל בחשך הולך. שאע”פ שהושבה תשובה מארץ ישראל שאומ’ אותו אין בכך כלום. שמנהג ארץ ישראל לבדו. ומנהג בבל לבדו. כמו שמצינו תשובה שהרבה דברים בין בני בבל ובין בני ארץ ישראל. וזהו שפירשנו בתלמוד. וליוצא ולבא אין שלום (זכריה ח). א”ר יוחנן זה היוצא מתלמוד לתלמוד. מפני שחלוקים במנהגם ובשמועותיהם. ובפסקי הלכותיהם.

ה.

ע’ גם בשבולי הלקט סימן רפו שהביא את המחלוקת והביא ראיה מכך שלא חותמים מקדש ישראל והזמנים:

ור’ משולם ב”ר משה זצ”ל שאל את פי אריות יושבי ירושלים עיר הקודש והשיבו שאומרין והשיאנו. ומביאין ראיה מירושלמי דברכות פרק הרואה והגאון ר’ יצחק [לוי] זצ”ל ביטלו בוורמשא מפני שאינו יכול לומר את ברכת מועדך דברכת מועדיך לא כתיב אלא אשלש רגלים בלבד כדכתיב כברכת ה’ אלהיך אשר נתן לך וראש השנה לאו מן הזמנים הוא דלא חתמינן מקדש ישראל והזמנים ומנהג פשוט בידינו לאומרו בראש השנה אבל ביום הכיפורים אין אומרין אותו כלל.

ראיה שלא כן מנוסחת הגר”א במסכת סופרים פרק יט אות ז’ שמסיים מקדש ישראל והזמנים:

וכשם שמקלסין ראש השנה ויום הכיפורים, כך מקלסין ימים טובים בתפילה, במוסף, במנחה, ובערבית. והיכן קילוסן, אלהינו ואלהי אבותינו גלה כבוד מלכותך עלינו כו’, ואחריו, אנא אלהינו יעלה ויבא כו’, והשיאינו כו’. וחתימתו, ברוך מקדש עמו ישראל ומועדי שמחה והזמנים ומקראי קודש.

וע’ גם במחזור ויטרי שם שמסיים “מקדש ישראל והזמנים”.

על פי זה יש לדחות דברי מטה אפרים תקפח סעיף יח שאם טעה ולא אמר מקדש ישראל ויום הזכרון אלא מקדש ישראל והזמנים לא יצא.

וע’ רא”ש בר”ה שמנהג בזמן הזה בכל המקומות לא לומר חגים וזמנים לששון:

אבל בתשובת מר שר שלום כתוב בר”ה היו אומרים בשתי ישיבות בין בתפלה בין בקידושא מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום הזכרון הזה שהרי כתוב אלה מועדי ה’ בריש ענינא ובסוף ענינא וידבר משה את מועדי ה’ וקאי אכל ענינא פסח ועצרת וראש השנה ויום הכפורים וסוכות ושמיני עצרת וכולהו איתקוש להדדי לקרותם מועדי ה’ מקראי קדש וכתיב זכרון תרועה מקרא קדש. ושנינו במשנה (לעיל יח א) על ששה חדשים שלוחים יוצאים כו’ באלול מפני תקנת המועדות מקיש ר”ה לסוכות ומנין שנקרא חג שנאמר בכסה ליום חגינו. ומנין שנקרא שמחה שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ואמר מר (סוכה נה א) חדשיכם כיצד זה ר”ה. וגם בספר עזרא מצינו שהיו בוכים בשובם מן הגולה ואמר להם עזרא כי קדוש היום לאדוננו ואמר אכלו מעדנים ושתו ממתקים כדי שתהא השנה שמינה ומתוקה עליכם ושלחו מנות לאין נכון לו ודרשו רבותינו ז”ל (ביצה טו ב) למי שלא הניח עירובי תבשילין. ופשטו של מקרא למי שהיה בדעתו להתענות מאתמול ולא הכין לו מאכל. מכאן שאין מתענין בראש השנה

ומכאן חיזוק לראית השאגת אריה, בניגוד למ”ש לדחות, שיש חיוב שמחה ממה שיש דין שמחת יום טוב באכילה ושתיה. שהרי הרא”ש מוכיח מ”אכלו מעדנים ושתו ממתקים”שיש דין של שמחה בראש השנה (ולא את הדין שאסור להתענות בראש השנה).

ו

לכאורה השאלה אם יש שמחה בראש השנה תלויה במחלוקת הראשונים לגבי מהות השמחה ברגל ז”ל רמב”ם הלכות יום טוב פרק ו’ הלכה יז:

שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר (דברים ט”ז) ושמחת בחגך וגו’, אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.

והנה, בגמרא מו”ק יד ע”ב:

אבל אינו נוהג אבילותו ברגל שנאמר (דברים ט”ז) ושמחת בחגך אי אבילות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד ואי אבילות דהשתא הוא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים.

וכתבו התוספות שם:

עשה דיחיד – משמע דאבילות איכא עשה דאורייתא מדלא קאמר ודחי עשה דרבנן והאי דקאמר לעיל (דף יא:) לא מבעיא ימי אבלו דרבנן היינו עשיית מלאכה דנפקא לן (לקמן טו:) באסמכתא מוהפכתי חגיכם לאבל אבל גוף האבילות דאורייתא מיהו נראה לי דשמחת הרגל נמי דרבנן ושמחת היינו בשלמי שמחה כדאיתא בחגיגה (ח.).

אם כן יש מחלוקת הרמב”ם ותוספות אם בזמן הזה יש שמחה מן התורה.

ואולי יש לומר ששאלה זו אם יש בזמן הזה שמחה מן התורה תלויה בגמרא פסחים ע’ ע”ב:

אמר עולא אמר רבי אלעזר שלמים ששחטן מערב יום טוב אינו יוצא בהן לא משום שמחה ולא משום חגיגה משום שמחה דכתיב וזבחת ושמחת בעינן זביחה: בשעת שמחה

ראיה מריטב”א סוכה מב ע”ב שזה מן התורה:

וכי מקלע שבת ביום ראשון אי אפשר בשלמים דלמשחטינהו בשבת לא אפשר ולא למשחטינהו נמי מערב שבת ויום טוב משום דבעיא זביחה בשעת שמחה כדנפקא לן מוזבחת שלמים ושמחת, מ”מ הא איתא לשמחה בבשר של חולין או בשאר מיני שמחות כיון דלא אפשר בבשר שלמים שלא אמרו שאין שמחה אלא בבשר אלא למצוה מן המובחר כל היכא דאפשר אבל לא לעכב.

וע’ שו”ע תקצ”ז מחלוקת הפוסקים אם מותר להתענות בראש השנה. [בעצם זה תלוי בדין חציו לה’ וחציו לכם, פסחים עב, וע’ לבוש], וז”ל שו”ע:

סעיף ב

יש מקומות שקבלה בידם שכל מי שרגיל להתענות בר”ה ומשנה רגילתו ואינו מתענה, אינו משלים שנתו. הגה: ומי שאינו ירא לנפשו אין צריך להתענות כל ימיו (כל בו ומנהגים), רק צריך התרה, כמו שאר נדר (כל בו).

סעיף ג

המתענה פעם אחת בראש השנה תענית חלום; אם היה ביום ראשון, צריך להתענות שני הימים  כל ימיו; ואם היה ביום שני, יתענה כל ימיו יום שני בלבד. הגה: ואין צריך למיתב תענית לתעניתו, דהא יש אומרים דמצוה להתענות בר”ה (תה”ד סימן רע”ה /רע”ח/). ואין אומרים עננו בראש השנה, כמו שאין אומרים ביה”כ. (הגהות מנהגים).

ע’ רא”ש שם  בשם רב נטרונאי גאון שאסור להתענות בראש השנה:

ולהתענות בשני ימים טובים של ר”ה ובשבת שבין ר”ה ליום הכפורים הכי אמר מר רב נטרונאי גאון ביום טוב ראשון של ראש השנה אי אפשר לישב בו בתענית משום דמדאורייתא הוא אבל ביום טוב שני ובשבת לית בהו קושיא משום דעשרה יומי אינון משונין מכל ימות השנה. לפיכך נוהגין רבותינו לישב בהן בתעניות בין בחול בין בשבת. ע”כ. ודבריו תמוהין שאסר להתענות ביום טוב ראשון של ר”ה והתיר להתענות בשבת. ונראה דברי רב האי שכתב ולהתענות בשני ימים טובים של ר”ה אנו רואין שיפה הוא שלא להתענות שכך אמרו פרנסי ישראל הראשונים לישראל בר”ה אכלו מעדנים ושתו ממתקים כי קדוש היום.

ואם האכילה היא דין בשמחה, הרי מיושב: שהרי בראש השנה יש דין של שמחה, ולכן אסור להתענות, מה שאין כן בשבת אין דין של שמחה ולכן אסור להתענות.

וכן כתב המרדכי בראש השנה בשם רב נחשון גאון שמדין ושמחת בחגך אסור להתענות.

נשאל לרבינו נחשון גאון מהו להתענות בר”ה והשיב בר”ה אסור להתענות בין מדברי תורה בין מדברי קבלה בין מברייתא בין מתלמודא מדברי תורה מניין לפי שהוא כלול עם שאר המועדות וכתיב ביה מקרא קדש ודרשי’ בסיפרא וספרי קדשוהו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה וכן פרש”י פרשת אמור אל הכהנים ומקרא קדש דיו”כ בכסות נקיה ובתפלה ושל שאר י”ט במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ובתפלה ועוד דר”ה איקרי חג ככל המועדים דכתיב בכסה ליום חגנו ואמרי’ איזה חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר”ה ועוד במ”א קרי ליה חג וכתיב ושמחת בחגך וא”ר יוחנן הוקשו כל המועדות זה לזה הא למדת ששוה לשאר י”ט.

ע’ ראית הרב ז’ולטי במשנת יעבץ מדיוק ברמב”ם הלכות יום טוב פרק ו’ הלכה יז “ושאר ימים טובים”:

שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר (דברים ט”ז) ושמחת בחגך וגו’, אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.

“עם שאר ימים טובים” בלשון רבים, ע”כ זה כולל גם ראש השנה שרק הוא יכול להתווסף לשלשה רגלים.

אבל לגבי נוסח התפילה, הרמב”ם הלכות שבת פרק כט הלכה יט לגבי נוסח של ראש השנה השמיט מועדים לשמחה.