שני ימים של ראש השנה

ב”ה

בענין שני ימים של ראש השנה

ראש השנה הוא היום טוב היחיד שגם יהודי ארץ ישראל חוגגים אותו שני ימים אף שבפרשת המועדות שבתורה כתוב רק יום אחד בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש (ויקרא כג כד).

הסיבה לכך היא שקידוש החודש היה נעשה בעבר על פי עדות בבית הדין בירושלים על ראיית הירח החדש ולכן מחוץ לתחום ירושלים לא ידעו מתי הוא א’ בתשרי ונאלצו לשמור את ראש השנה במשך יומיים מספק, אפילו בירושלים עצמה לא יכלו לדעת מראש אם יהיו עדים שיצליחו לראות את הירח החדש ביום השלושים לחודש אלול ולפעמים קרה שלא הגיעו עדים עד מן המנחה ולמעלה דהיינו אחר זמן הקרבת תמיד של בין הערביים כפי שמספרת המשנה ר”ה דף ל מה שגרם בעיה בשיר של יום שהיו הלויים משוררים על הקרבת התמיד ולא ידעו אם לשורר שיר של חול או של ראש השנה וראה בתוספות שם כיצד הסתדרו עם בעיית קרבנות המוסף לפיכך בזמן שהבית עוד עמד על תילו נהגו קדושה ביום הראשון בכל מקרה ואם לא הספיקו העדים לבוא עד מן המנחה ולמעלה היו נוהגים קדושה גם ביום השני אף שלמעשה ידעו כבר שאין זה ראש השנה (פתיחת מאמרו של הרב יעקב לויפר, המבשר התורני 0565). כך שיום שני של ראש השנה נהג גם כשהיה ידוע שאין זה היום הנכון, ואם כן זו תקנה מיוחדת שלא מחמת ספק כמו כל יום שני של גלויות.

המבחן להשוואה בין שני ימים של ראש השנה לבין שני ימים טובים של גלויות, הוא בשאלה לכאורה צדדית: האם ביצה שנולדה בראשון אסורה בשני או מותרת בשני, האם זו קדושה אחת או שתי קדושות. (נפ”מ גם לעירוב תחומין, האם צריך לערב לחוד לכל יום או די בעירוב אחד, והאם יכול לערב לצד אחד ביום ראשון ולצד השני ביום השני, וכן לגבי מחלוקת הראשונים על ברכת שהחיינו ביום שני של ראש השנה).

לגבי שני ימים טובים של גלויות בזמן הזה, מבואר בסוגיה ביצה ד ע”ב:

והשתא דידעינן בקביעא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומי משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם זמנין דגזרו שמדא ואתי לאקלקולי:

בגמ’ מבואר לגבי שני ימים טובים של ראש השנה שלרב ושמואל ביצה שנולדה בזה אסורה בזה:

אתמר שני ימים טובים של ראש השנה רב ושמואל דאמרי תרוייהו נולדה בזה אסורה בזה דתנן בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום (כולו) פעם אחת נשתהו העדים לבא ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו שלא יהו מקבלים את העדים אלא עד המנחה ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש.

ובגמ’ שם ה’ ע”ב  אמר רבה שמתקנת ריב”ז ואילך ביצה מותרת, ולהלן בגמ’ שרב יוסף אמר שאף מתקנת ריב”ז ביצה אסורה משום שהוי דבר שמנין.

ובסוף הסוגיה:

רבא אמר אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש

וכתב רש”י שם:

מי לא מודה כו’ – אף על גב דתקן לקבל עדות החדש כל היום להיות מונין למועדות מן הראשון, ואפילו באו עדים לאחר המנחה, אבל מלעשות יום טוב שני – לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה.

היינו שמונים למועדות מן הראשון, כמנהגינו.

ובתוס’ שם ה’ ע”א ד”ה ונתקלקלו שאלו מדוע הגמ’ לא אומרת שהתקלקל קורבן מוסף. וע’ מה שתרצו:

והקשה ר’ פרץ והאיכא קלקול גבי מוספין ואמאי לא חשו אלא על עבודת התמיד דכשבאו עדים מן המנחה ולמעלה כבר הקריבו התמיד וא”כ אינן יכולין להקריב המוספין דכתיב והקטיר עליה חלבי השלמים ודרשינן (יומא דף לג.) עליה השלם כל הקרבנות כולן שאין קרבן קרב לאחריה ותירץ דאפילו לא באו עד לאחר הקרבת התמיד מכל מקום המוספין קרבין דהיכא דלא אפשר שאני מידי דהוי אמחוסר כפורים בע”פ שמביא כפרתו לאחר הקרבת התמיד של בין הערבים ואוכל פסחו בערב והכי אמרינן בפ’ תמיד נשחט (פסחים נט. ושם) ועוד י”ל דאתי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה משום דאלים טפי

וע’ שו”ת הר”י מגאש סימן קמ”ו שנשאל על זה, וכתב הר”י מגאש:

“תשובה מה ששאלת על אמרם פעם אחת נשתהו העדים מלבא ונתקלקלו הלוים בשיר שביאר התלמוד שזה הקלקול אירע בתמיד של בין הערבים ואמרת איך עשו בקרבן מוסף לא קרב באותו יום שאין חיוב להקריב קרבן מוסף בחול והיה מתחייב באותו יום אם היו העדים מעידים בראיה שהיה מתברר שהי’ אותו יום ר”ה וכל זמן שלא באו הוא נשאר בחזקת חול ואין מתחייב להביא בו קרבן. ולא יקרא זה קלקול הואיל ואין אנו מחוייבין בהקרבת מוסף מבלתי שיתברר לנו שאנו מחוייבין בו. אבל יקרא קלקול ענין שיר של בין הערבים להיות הקרבת תמיד של בין הערבים מחוייבת באותו יום בין שיהיה חול או ר”ה והואיל ודינו להתקרב היה בו קלקול בשיר אם למ”ד שאמרו שירה של חול במה שכבר נתברר שהיה מתחייב לומר בו שיר של ר”ה שהוא קול ה’ יחיל מדבר שהי’ שינוי צורת הדבר והסרתו מאמתתו ולמ”ד שלא אמרו שירה כלל הנה נתקלקל השיר מכל וכל ונתבטל מלאמרו על תמיד שקרב ונראה לומר עליו שיר ואין לך קלקול יתר מזה”.

אבל רמב”ם הלכות קידוש החודש פרק ג, הלכה ה כתב שבאמת הטעם הוא משום המוספים:

“בראשונה היו מקבלים עדות החודש, כל יום שלושים; פעם אחת נשתהו העדים מלבוא עד בין הערביים, ונתקלקלו במקדש ולא ידעו מה יעשו–אם יעשו עולה של בין הערביים, שמא יבואו העדים, ואי אפשר שיקריבו מוסף היום, אחר תמיד של בין הערביים. עמדו בית דין והתקינו שלא יהיו מקבלים עדות החודש אלא עד המנחה, כדי שיהא שהות ביום להקריב מוספין ותמיד של בין הערביים ונסכיהם”.

שם הלכה ו’:

“ואם הגיע מנחה ולא באו עדים, עושין תמיד של בין הערביים; ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה, נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש, ומקריבין מוסף למחר, לפי שלא היו מקדשין אותו אחר מנחה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי ובית דינו שיהיו מקבלין עדות החודש כל היום כולו, ואפילו באו עדים יום שלושים בסוף היום סמוך לשקיעת החמה, מקבלין עדותן ומקדשין יום שלושים בלבד”.

ומה שקשה על הרמב”ם הוא שבגמ’ נאמר שהטעם הוא משום השיר ומדוע כתב הרמב”ם שהטעם הוא משום קרבן מוסף. ואף שהדבר יותר מתקבל על הדעת, מ”מ צריך עיון מדוע שינה מדברי הגמ’[1]?

סוף תוספות ביצה שם:

ויש מפרשי’ דמעיקרא אייתו התמיד ומתנו אם לא יבאו עדים יהא תמיד ואם יבאו יהא מן המוספין ואח”כ יביאו את התמיד ושאר קרבנות ולא נהירא דאיכא בהדיא התם דאמרו שיר של חול עם תמיד של בין הערבים.

וראה ב”המעין” גליון 239 תשרי תשפ”ב שם הובא בשם הרב חנן פורת ז”ל, שדוקא דברי התוספות האחרונים הם מקור הרמב”ם, ואדרבא הקילקול כמ”ש התוספות שאי אפשר להתנות על המוספים כיון שיש שיר של יום שמגלה מהו הקרבן הסתמי הזה, ונמצא “שקלקול הלויים בשיר הינו ביסודו קלקול האפשרות להקרבת המוסף ושני הטעמים חד הם”. לכן הרמב”ם תמצת את הבעיה שהיא הקלקול שלא יכלו להקריב קרבן מוסף.

על מסקנת הגמ’ ביצה ה ע”ב “מי לא מודה ריב”ז שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו יום קודש ולמחר קדש” (וע’ פרש”י שלענין מועדות מן הראשון אבל לענין יו”ט שני נשאר הדין שעושים י”ט שני, וע’ תוס’ שם וגרסת ר”ח[2]) כתב הרי”ף:

“ושמעינן מיהא דבבני ארץ ישראל צריכי למעבד שני ימים טובים של ר”ה”. והטעם הוא משום שמחוץ לבית הועד הו תמיד עושים שני ימים לא מטעם ספק אלא שמא באו העדים לאחר מנחה ושני הימים קדושה אחת הם ע”פ תקנת בי”ד הראשונה. אם כן לדידן שנוהגין עפ החשבון עושין בא”י שני י”ט כמו זמן שהיו מקדשין ע”פ הראיה. והכי נמי ביצה אסורה בשניהם מטעם זה דקדושה אחת הם.

וע’ בעל המאור על הרי”ף בביצה ג’ ע”א ברי”ף שחולק. וכתב שכל הסוגיה רק לזמן שהיו מקדשין על פי הראיה אבל כשמקדשים על פי חשבון, הרי חזרה כל א”י להיות כבית הועד:

ואין לנו שום ראיה מדברי רבא על מה שכתב שלא נאמרו דברי רבא אלא בזמן שהיו מקדשין ע”פ הראיה אבל בדורות הללו מאחר שהותקן סדר העיבור ע”פ המנהג שנהוג בידינו הרי חזרה כל א”י להיות כבית הועד שאין להם ספק בקדושת היום ואינן חייבין לשמור כ”א יום אחד בין בר”ה בין בשאר ימים טובים וכן נהגו לעשות בא”י כל הדורות שהיו לפנינו עד עתה חדשים מקרוב באו לשם מחכמי פרובינציאה והנהיגום לעשות שני ימים טובים בר”ה על פי הלכות הרי”ף ז”ל וכן כתב ה”ר אפרים  ז”ל כמו שכתבנו אנו

(רבנו אפרים מקלעת חמאד באלג’יריה. ראה הרב ישראל שציפנסקי, ספר רבינו אפרים: תלמיד חבר של הרי”ף, ירושלים, תשל”ו הוצאת מוסד הרב קוק.)

והביא בעל המאור תשובה מרב האי גאון שבני ארץ ישראל עושים היום יום אחד:

…ונמצא בשאלה למר רב נסים ז”ל מלפני רבינו האיי גאון ז”ל למה אמר אדונינו כי בני ארץ ישראל תופסין ר”ה שני ימים הלא אנו רואים עד עתה שאין תופסין אלא יום אחד והשיב בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה אין מקום הוועד עושין אלא יום אחד אבל חוץ לתחום אותו מקום נוהגין שני ימים מקודם ושולחין שלוחים לכל מקום לאיזה יום קדשו בית דין את החדש וכל מקום ששלוחי תשרי מגיעין אין נוהגין את שאר המועדות אלא יום אחד וזו היא ששנינו על ששה חדשים שלוחים יוצאין ואשר אמרתם בעבור בני א”י ביום טוב של ר”ה כך אמרנו בדין הוא שיעשו כמנהג הראשונים ולא ישנו ממנהג אבותיהם נ”ע אלו דברי גאון ז”ל ומכל מקום אתה למד שלא היו נוהגין בכל ארץ ישראל לעשות אלא יום אחד בין בראש השנה בין בשאר ימים טובים.

כלומר לדעת בעל המאור, כל ארץ ישראל נדונה כבית הועד ולכן עושים רק יום אחד.

וע’ רמב”ן במלחמות שחלק עליו, ועל העדות שעשו בא”י יום אחד כתב הרמב”ן:

ואשר אמרו בעבור בני ארץ ישראל בדורות שלפנינו אינה טענה לי שגלינו גלות שלמה ובעוונותינו לא נשאר בארץ ישראל בימים ההם אלא מעטים ואינן בני תורה בנדנוד אחר נדנוד וטלטול אחר טלטול והוחלף להם בשאר ימים.

חדושי הרשב”א על מסכת ביצה דף ה/ב:

וכתב הרב אלפסי ז”ל בהלכות ושמעי’ מהא דבני ארץ ישראל צריכין למעבד ב’ ימים של ר”ה, והרב רבינו אפרים ז”ל תלמידו השיב עליו דאין לנו ראיה מדברי רבא לעשיית ב’ ימים כלל בזמן הזה דידעי’ בקביעא דירחא ואנן נוהגין על פי תיקון סוד העיבור לפי שכבר חזרה להיותה כל ארץ ישראל כבית הוועד שבאו שם עדים קודם המנחה שאין להן ספק בקדושת היום ואינם חייבים לשמור כי אם יום אחד בלבד, ואף כן כתב בעל המאור ז”ל,

נראין דבריהם במה שדחו ראיתו של הרב ז”ל מדברי רבא דאלו מדברי רבא לא שמענו אלא שבכל מקום ובכל זמן שנוהגים קדש בב’ ימים הרי הם בקדושת יום אחד כקודם התקנה, והיינו נמי דרב אשי דאמר שאין אדם מניח עירוב תבשילין בב’ ימים של ר”ה מי”ט לחברו ומתנה, אבל מזה לא שמענו מדבריו שהיו נוהגין שני ימים טובים בארץ ישראל כיון דידעינן בקביעא דירחא והרי כל ארץ ישראל כבית הוועד שכל ארץ ישראל היתה ראויה לקבל בו את העדים שכל מקום שיהיה שם ב”ד היו העדים הולכין וכיון שכן (הרי נמי) [הוי כמי] שקבלו את העדים בכל א”י קודם המנחה,

אלא שהדברים נראין כן להלכה ולמעשה כדברי הרי”ף ז”ל משום דכל מקום איכא למיגזר משום דלמא גזרי שמדא עבדי’ כמנהג הראשון וכדאמרי’ לעיל אנן דידעי’ בקביעתא דירחא היכי עבדינן תרי יומי ופרקינן משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם זמנין דגזרו המלכות שמדא ואתי לאקלקולי, ותדע לך דאי לא אפילו בחוצה לארץ לא יעשו אלא יום אחד דחזרה כל ארץ כמקום שהגיעו שלוחים והילכך בא”י נמי כיון שבכל המקומות היו עושין שני ימים קודם שהותקן סוד העיבור חוץ ממקום הוועד השתא נמי עבדינן מנהגייהו.

ובביאור מחלוקת בעל המאור והרי”ף, מצאתי בקובץ גינת ורדים, תלמידי וחסידי סאטמר, קובץ יז תשרי תשע”ג מהרב מאיר רויז ז”ל, שתלה מחלוקת זו בשאלה האם יום טוב שני של גלויות וכן של ראש השנה, נתקן כתקנה מיוחדת או שזה רק גדר של מנהג. אם זה מנהג, הרי מנהג המחייב הוא רק מנהג קבוע, ולכן בחוץ לארץ שנהגו יום טוב שני של גלויות משום ספק, הרי זה מנהג קבוע. אבל בארץ ישראל אין זה מנהג קבוע, שהרי כל מקום ראוי להיות בית הועד, ואם יהיה שם בית הועד יעשו רק יום אחד. הרי שלא יתכן שזה מנהג מחייב. וזו דעת בעל המאור. מה שאין כן דעת הרי”ף שזה גדר של תקנה, ולכן גם בארץ ישראל צריך לעשות יומיים.

פשטות הגמרא היא שיום טוב שני הוא גדר של מנהג, ביצה ד ע”ב

והשתא דידעינן בקביעא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומי משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם זמנין דגזרו שמדא ואתי לאקלקולי.

אבל אם זו תקנה, יש לומר שגם בארץ ישראל תקנו לכל המקומות שלא ידעו אם קדשו את החודש שיעשו שני ימים של ראש השנה.

ובעצם כבר החתם סופר בביצה ד’ ע”ב ד”ה ביום טוב כתב כעין דברים אלו:

בי”ט של ר”ה ערז”ה ורבינו אפרים ס”ל דהאידנא אין עושי’ בא”י כ”א יום א’ ר”ה דהרי שב כל א”י להיות מקום הועד והרמב”ן טען בעד הרי”ף. דלמא יחזור הדבר לקלקולו וצריכי’ לחוש למנהג אבותי’ שעשו גם בא”י ב’ ימים. ולפע”ד דעת הרז”ה דבא”י לא הי’ שום מנהג וחק קבוע כיון שכל א”י ראוי לקבוע שני’ וחדשי’ ועשר גליות גלתה סנהדרין וכל היכי שגלו שם הי’ עושים יום א’ וא”כ השתא שהוקבעו כל השנים והוקדשו בב”ד של הלל הנשיא וסייעתו. א”כ הוה כל בית בא”י כאלו שם מקום הועד. ואין מנהג אבותינו כלל ולא מצינו שמא יחזור לקלקולו אלא היכי דאיכא משום מנהג אבותינו בידינו נאמר כיון דזימנין גזרו מלכות גזירה א”כ לא בטיל הטעם לגמרי ועדיין צריכי’ לחוש למנהג אבותינו. אבל בא”י שלא הי’ מנהג מעולם לעשות שני ימי’ במקום הועד. וכל עיר ועיר ראוי לכך. והשתא איכא ועד בכל דוכתא אין צריכין לחוש למנהג אבותינו. משא”כ בח”ל דאע”ג דמי שלא הניח גדול ממנו בא”י יכול לעבר שני’ בח”ל כמבואר סוף ברכות מ”מ השתא דאיכא בית ועד בא”י היינו הלוחו’ המקודשו’ משני’ קדמונים לא ה”ל ח”ל כמקום הועד ועושי’ ב’ ימי’ ר”ה וכל י”ט. ובסברא זו נקל ליישב דברי תוס’ ד”ה הא לן שתמה עליהם פני יהושע תימה רבתי עיי’ וק”ל:

ואכן לשונו של בעל המאור היא שכל יום טוב שני, גם של גלויות הוא גדר של מנהג ולא תקנה, ע’ בפסחים בפרק מקום שנהגו דף יז ע”א ד”ה אבל בחומרי מקום:

והני דנחתי ממערבא אסור להו למעבד עבידתא ביום טוב שני ביישוב אפי’ דעתו לחזור לפי שהוא מנהג גדול שפשט בכל הגולה כולה ואין לפרוץ בו ובמדבר מותר אפי’ אין דעתו לחזור כל זמן שלא הגיע לישוב לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותם ואם הגיע לישוב ואין דעתו לחזור הוקבע ביניהם ונעשה כמותם ואסור בין בישוב בין במדבר זאת תורת המנהגות.

אבל לשיטת הרי”ף והרמב”ם יש לומר שיום טוב שני הוא גדר תקנה, ולכן אין לחלק בין יום טוב שני של גלויות לשני ימים של ראש השנה, ששניהם תקנת חכמים, ולכן גם בארץ ישראל במקום שאינו בית הועד, הרי תקנו חכמים לעשות שני ימים טובים, ותקנה זו אינה בטלה. ואכן ע’ ברמב”ם הלכות קידוש החודש פרק ה’ הלכה ה’:

בזמן הזה שאין שם סנהדרין ובית דין של ארץ ישראל קובעין על חשבון זה, היה מן הדין שיהיו בכל המקומות עושין יום טוב אחד בלבד אפילו המקומות הרחוקות שבחוצה לארץ כמו בני ארץ ישראל, שהכל על חשבון אחד סומכין וקובעין, אבל תקנת חכמים היא שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם.

וכן הביא ספר אבודרהם תפלות הפסח בשם הרשב”א, במפורש שיום טוב שני הוא גדר תקנה:

ואף על פי שבני ארץ ישראל אין קובעין בזמן הזה על פי הראיה אלא סומכין על ספר העיבור שאנו קובעין ומן הדין היה שכל המקומות יהיו עושין יום אחד ולא יותר הואיל שאין שם ספק שהכל קובעין על סדר אחד. אבל תקנת חכמים שינהיגו כמנהג אבותיהם בידיהם (עי’ ביצה ד, ב). עד כאן דברי הרשב”א.

ואכן הרמב”ם פסק להלן הלכה ז-ח כרי”ף לגבי ראש השנה:

הלכה ז: יום טוב של ראש השנה בזמן שהיו קובעין על הראייה היו רוב בני ארץ ישראל עושין אותו שני ימים טובים מספק, לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בית דין את החדש שאין השלוחין יוצאין ביום טוב.

הלכה ח: ולא עוד אלא אפילו בירושלם עצמה שהוא מקום בית דין פעמים רבות היו עושין יום טוב של ראש השנה שני ימים טובים, שאם לא באו עדים כל יום שלשים נוהגין היו באותו היום שמצפין לעדים קדש ולמחר קדש[4], והואיל והיו עושין אותו שני ימים ואפילו בזמן הראייה התקינו שיהו עושין אפילו בני ארץ ישראל אותו תמיד שני ימים בזמן הזה שקובעין על החשבון, הנה למדת שאפילו יום טוב שני של ראש השנה בזמן הזה מדברי סופרים.

וכפי שכתבנו, שלשיטתו הרי שני ימים טובים הם גדר תקנה, ולכן גם בארץ ישראל נשארה התקנה.

ומצאנו בזה מחלוקת הראשונים מפורשת לגבי יום טוב שני אם זה גדר של מנהג או גדר של תקנה. בפרק לולב וערבה, סוכה מד ע”א נחלקו רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי לגבי מצות ערבה:

אתמר רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי חד אמר ערבה יסוד נביאים וחד אמר ערבה מנהג נביאים תסתיים דרבי יוחנן הוא דאמר יסוד נביאים דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן ערבה יסוד נביאים הוא תסתיים

ופרש”י שם:

יסוד נביאים הוא – תקנת נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי, שהיו ממתקני תקנות ישראל באנשי כנסת הגדולה.

מנהג – הנהיגו את העם, ולא תקנו להם, ונפקא מינה דלא בעיא ברכה, דליכא למימר וצונו, דאפילו בכלל לא תסור ליתא.

וכתבו התוספות שם ע”ב ד”ה כאן במקדש:

…ויש מדקדקין מתוך כך דלא מברכינן אהלל דר”ח שאינו אלא מנהג בעלמא כדמוכח פ’ בתרא דתענית (דף כח: ושם) רב איקלע לבבל חזי דקרו הלל בר”ח סבר לאפסוקינהו שמע דקא מדלגי ואזלי אמר ש”מ מנהג אבותיהם בידיהם…

ור”ת אומר דאין ראיה מערבה להלל דערבה אינה אלא טלטול וכיון דלאו תקנתא היא אלא מנהגא לא חשיבא למיקבע לה ברכה אבל קריאת ההלל לא גרע מקורא בתורה ודכוותיה אשכחן דמברכין אשני ימים טובים של גליות ואינו אלא מנהג בעלמא כדאיתא פ”ק דביצה (דף ד:) ומיהו אין מזה ראיה דהא טעמא דאין מברכין אערבה למ”ד מנהג נביאים משום דלא אפשר לומר וצונו וב’ ימים טובים של גליות אין בהם וצונו אלא קידוש להזכרת היום בתפלה וברכת המזון ואי משום דמברכין אתקיעת שופר בי”ט שני של ר”ה הנהו תקנתא נינהו וחמירי מב’ ימים טובים של גליות לענין ביצה קדושה אחת נינהו כדמוכח בפ”ק דביצה (דף ד:) הזהרו במנהג אבותיהם בידיכם…

אבל הר”ן שם (על הרי”ף) סוכה כב ע”א כתב על דברי התוספות:

אבל מ”מ ראייתו איני מכיר וכי מפני שהוזכר שם מנהג מביא אותה ראיה לכאן והלא שם עיקר תקנה היא דאמרינן שלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם זימנין דגזרו גזירה ואתי לאיקלקולי דמשמע שתקנה קבועה אמרו כאן שינהגו כמנהג אבותיהם מפני חשש קלקול ואף על גב דמשמע שאם לא נהגו כן לא היו גוזרין כך עליהם דאי לא תימא הכי אף בי”ט של גליות יש לעשות לבני ארץ ישראל ב’ ימים אפ”ה אף על גב דזימנין דגזרינן גזירה לא סגיא לחדושי מנהג מ”מ תקנה קבועה היתה לאותם שכבר נהגו שינהגו כן אפילו לאחר דידעי בקבועא דירחא

אם כן ניתן כך להסביר את מחלוקת הרי”ף ובעל המאור לגבי יום טוב שני של ראש השנה, לדעת הרי”ף זו תקנה ולא מנהג, ולכן לא ניתן לבטל בטענה שהיום כל מקום כבית הועד. אבל לדעת רבנו אפרים ובעל המאור יום טוב שני הוא גדר של מנהג, ולכן בארץ ישראל זה אינו מחייב כיון שאינו מנהג חשוב, שהרי תלוי אם היה שם בית הועד או לא היה (ע”פ הרב מאיר רויז, קובץ גינת ורדים הנ”ל).

דרך נוספת לבדוק אם בארץ ישראל היה זמן שנהגו רק יום אחד, הוא אם נבדוק את פיוטי רבי אליעזר הקליר, חי בארץ ישראל במאה השביעית ואולי כבר בסוף המאה השישית[5], בתקופת הגאונים.

אמנם במחזור ויטרי הלכות ראש השנה שכ”ה כתב בשם ר”ת על רבי אליעזר הקליר:

רוב דבריו לפי תלמוד ירושלמי. ובימיו היו מקדשין על פי הראייה. ומארץ ישר’ היה. מקרית ספר. ותנא היה. וראיות יש. מדאמרינן [כד דמך] ר’ אלעזר בר’ שמעון פתח עליה ההוא ספדנא. מכל אבקת רוכל. דהוה תנא וקרא דרוש ופייטן. בעל קרובות. ודרשות. ופיוטין. ש”מ בימיו היו קרובות. ונראה לי דר’ אלעזר קליר הוא ר’ אלעזר בר שמעון. שמצינו בפסיקת’ שמתחילתו היה מוליך משאות ואוכל מלא התנור פת. פעם אחת כעס עם הסוחרים. והשליכם עם משאם על הגג. ושמא על שם אכילתו נקרא בירכי קליר. ובאותה שעה פייט קרובות הללו. בשעה שהיה משתכר והיה קונה עוגות משכרו. ושוב נעשה תלמיד חכם. ותדע. דבימיו היו מקדשין על פי הראייה. שלא תמצא לעולם בכל פיוטיו קרובה ליום שני של ימים טובים ואותה של יום שני של סוכות. כת’ עליה במחזורים ישנים קרובה כעין קלירית: ואחות אשר לך כספת. נעשית ליוצר של יום טוב ראשון של גשם. תדע שמזכיר טל בברכת מחייה המתים. ואילו היה ליום אחרון היה מזכיר גשם. וכל האומ’ שהוא עשה אומן שלא קם כמותו אינו אלא טועה.

וע’ אצל רמי ריינר, רבנו תם, ע’ [191-2). על הוכחתו של רבנו תם מהפיוטים כתב ריינר שם: “דברי רבנו תם בפסקה זו מבטאים שיטות מחקר שהפליאו חוקרים מודרניים. וע’ בהערה שם 49 מה שהביא מפליישר על אבחנותיו של רבנו תם.  כאמור, היום מקובלים דברי פר’ פליישר, על פי ניתוח של ‘סילוק’ של הקליר שנמצא בגניזת קהיר שהוא היה בתקופה יותר מאוחרת, כנ”ל.

והנה, הרא”ש בראש השנה סימן כא כתב:

אמר רב יהודה לא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות ופר”ת ור”ח ז”ל דהיינו דוקא בצרכי יחיד אבל בצרכי רבים שרי… וכן ר’ אליעזר הקליר ז”ל שהיה מא”י מקריית ספר ובימיו היו מקדשים ע”פ הראיה שהרי לא תיקן שום קרוב”ץ ליום שני[6] ויש אומרים שתנא הוא כדאמר בפסיקתא כד דמיך ר”א בר’ שמעון קראו עליו דורו מכל אבקת רוכל דהוא תנא קרוב”ץ דרשן ופייטן והוא תיקן קרוב”ץ לאומרה בג’ ראשונות

וזה הובא בבית יוסף סימן קיב, וכן מחזור ויטרי סימן שכה. אלא שמתברר שכנראה רבי אליעזר הקליר כן מתייחס לשני ימים של ראש השנה בפיוטים. פרו’ עזרא פליישר בספרו תפילות הקבע בישראל ח”א עמ’ 373 הביא פיוט של הקליר לשבת איכה, בפיוט זה רמז הקליר על הקריאות והפטרות של שבתות מיוחדות ומועדי השנה, כשלכל מועד הוא מייחד רמז אחד, המועד היחיד שהוא רומז עליו פעמיים הוא ראש השנה! הפיוט מיוסד על הפרק החמישי של איכה “זכור ה’ מה היה לנו”, את הבית של הפסוק “נשים בציון עינו” הוא מייחד לקריאת ראש השנה, וזה לשונו: “נָשִׁים כִּחֲשוּ בְּפֶקֶד ואֹרַח פִּתְּלוּ” בכך, לדעת פליישר, רומז לקריאת “וה’ פקד את שרה” כדעת היש אומרים המובאת בבריתא במסכת מגילה. ובבית הבא המיוסד על הפסוק “שרים בידם נתלו (איכה ה’ יב) אומר הקליר “שרים לוחצו כי לתקוע שופר לא באו” – שוב רומז לראש השנה, ולדעת פליישר (שם עמ’ 386) רומז כאן להפטרת “תקעו שופר בציון (יואל ב,א) הנזכרת כהפטרה לראש השנה בפסיקתא רבתי (מהדורת איש שלום סוף פיסקא מ ותחילת מא)[7]. יש כאן רמיזה כפולה לראש השנה – בשונה משאר המועדות, לדעת פליישר, זה מוכיח כדעת הרי”ף שגם בארץ ישראל נהגו שני ימים ר”ה בזמנו ובמקומו של הקליר[8].

על זה כותבת שלומית אליצור בספרה “רבי אליעזר ברבי קליר – פיוטים לראש השנה” פרק שמיני ע’ 161:

למרבה הצער, אוסף כל פיוטי הקלירי לראש השנה איננו מוסיף כל מידע בעניין זה: בפיוטים שלפנינו אין רמז למספר ימי החג. העדר פיוטים לקריאת התורה של היום השני בפרשת העקדה אין בו כדי ללמד דבר: ראשית כול, מסתבר שלא כל החומר שכתב הקלירי לחג זה שרד, ויתכן שחלק מהחומר שהיה קיים בשעתו לא הגיע לגניזה הקהירית. שנית, כפי שמשער פליישר, אפשר שבזמנו של הקלירי לא קראו קריאה מיוחדת ביום השני של ראש השנה, ואם כך פיוטים הנראים על פי קריאת התורה הנרמזת בהם כשייכים ליום הראשון היו עשויים לשמש גם ביום השני. בין כך ובין כך, מתוך הפיוטים שלפנינו אין כל אישוש (אך גם אין כל סתירה) לקביעה בעניין שני ימי ראש השנה אצל הקלירי.

מקורות נוספים: עיר הקדש והמקדש ח”ג עמ’ רכב, פרק יח, המבשר התורני ערב ראש השנה תש”פ 0565,

[1] וע’ בהגהות ר”ח העליר על סהמ”צ מ”ע מז שהסביר את הדבר כך (להלן בשינויים): אם באו עדים מן המנחה ולמעלה, היינו מט’ שעות וחצי שזה זמן מנחה, (כ”כ רש”י פסחים נ’ ע”ב ד”ה מן המנחה). שזה זמן הקרבת התמיד, ע’ משנה פסחים פרק ה’ הלכה א’: “תמיד נשחט בשמנה ומחצה וקרב בתשע ומחצה”. והרי במשנה נחלקו ר’ יהודה וחכמים לגבי זמן מנחה ברכות ד,א: “תפלת השחר, עד חצות. רבי יהודה אומר, עד ארבע שעות. תפלת המנחה, עד הערב. רבי יהודה אומר, עד פלג המנחה. תפלת הערב, אין לה קבע”.  ולא מסתבר שמחלוקת זו לגבי סוף זמן מנחה, היא גם מחלוקת לגבי זמן הקרבה של תמיד של בין הערביים. שהרי אם כן, הרי אם לרבנן צריך שעתים וחצי להקרבה, הרי לר’ יהודה צריך לתקן שלא יקבלו עדים אלא עד שעה ורבע קודם זמן מנחה, שהרי סוף זמן מנחה לשיטתו הוא שעה ורבע קודם לשקיעה – עד פלג המנחה. וכאמור לא מסתבר שהם חולקים בזמן הקרבה של התמיד. אלא צריך לומר שההקרבה היא שעה ורבע והנסכים והשיר שעה ורבע. ויש להוסיף שגם לר’ יהודה כתב הרשב”א שזה יום עד הערב. ולענין נסכים ושיר מודה ר’ יהודה שעד הערב. ואם כן אין הבדל בין ר’ יהודה ובין רבנן לענין זה.  אם כן, אם באו עדים קודם מן המנחה ולמעלה, היינו שעתיים וחצי לפני השקיעה, לרבנן היה זמן להקרבה גם של המוספין וגם של התמיד, ורק היה חסר זמן לשיר של יום. אבל לשיטת רבי יהודה, חסר מזמן ההקרבה, שאי אפשר להקריב. לכן להלכה, א”ש הרמב”ם, שפסק הרמב”ם כ’ יהודה לענין מנחה, הרי הטעם הוא משום המוספים ולא משום השיר. וע’ רמב”ם הלכות תפילה פרק ג’ הלכה ד’ כר’ יהודה שזמן מנחה הוא עד שישאר מן היום שעה ורבע.

[2] גרסת ר”ח היא: “מי לא מודי שאם לא באו עדים עד הערב שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש” וע’ בתוספות שם. וכן כנראה גרס הרמב”ם בהלכות קידוש החודש פרק ה’: “ולא עוד, אלא אפילו בירושלים עצמה שהוא מקום בית דין, פעמים רבות היו עושין יום טוב של ראש השנה שני ימים טובים, שאם לא באו עדים כל יום שלושים, נוהגין היו באותו היום שמצפין לעדים קודש ולמחר קודש; והואיל והיו עושין אותו שני ימים, ואפילו בזמן הראייה, התקינו שיהיו עושין אפילו בני ארץ ישראל אותו תמיד שני ימים, בזמן הזה שקובעין על החשבון. הנה למדת שאפילו יום טוב שני של ראש השנה בזמן הזה, מדברי סופרים”.

[3] מקלעת חמאד באלג’יריה. ראה הרב ישראל שציפנסקי, ספר רבינו אפרים: תלמיד חבר של הרי”ף, ירושלים, תשל”ו (הוצאת מוסד הרב קוק).

[4] ואף שבגמרא (ביצה כב ע”ב, ראש השנה יט ע”ב, לב ע”א) נאמר שמימות עזרא ואילך לא מצאנו אלול מעובר, מוכח ברמב”ם שהיה “פעמים רבות” שעברו את אלול. ואף שהגמ’ אומרת שמימות עזרא ואילך לא מצינו  אלול מעובר, אבל מצאנו בכמה גמרות שהיה אלול מעובר. ע’ רש”י ו’ ע”א שמוכח שבזמן עזרא עשו אלול  מעובר. ע’ ר”ה כ”א ע”א שלוי “איקלע לבבל בחדסר בתשרי אמר בסים תבשילי דבבלאי ביומא רבא דמערבא”  הרי שעברו את אלול. וכן שם כ’ ע”א מסופר שרבא הוי רגיל דהוי יתיב בתעניתא תרי יומי זימנא חדא אשתכח  כוותיה.וכן שם על רב נחמן שיתיב בתעניתא כולא יומי דכפורא לאורתא אתבא ההוא גברא וא”ל למחר יומא  רבא במערבא. וכן מסופר שם “כי אתא עולא אמר עברוהו לאלול ואמר עולא ידעין חבראי כו’” ואם כן הרי היו  פעמים שעברו את אלול. וזה מה שכתב הרמב”ם שהרבה פעמים היו עדוים יום טוב של ראש השנה שני ימים  טובים. ויתכן טעם נוסף שעושים שני ימים טובים של ראש השנה, אף אם נאמר שלא מצאנו אלול מעובר, משום שבית הועד לא היה תמיד בירושלים, אלא במקומות אחרים כמו יבנה ואושא, ולכן בכל המקומות עושים שני ימים טובים של ראש השנה.

[5] שלומית אליצור, סוד משלשי קודש, ע’ 32.

[6] עם גילוי הגניזה הקהירית הוברר שהקליר הוא אכן פייטן ארץ ישראל.

[7] וראה בריתא במסכת מגילה לא ע”א המפרטת את הקריאות וההפטרות ובגמ’ שם. וראה עוד, עזרא פליישר: ‘לפתרון שאלת זמנו ומקום פעילותו של ר’ אלעזר בירבי קיליר’, תרביץ, נד (תשמ”ה), עמ’ 427-383.

[8] הדברים הובאו במאמר של הרב יעקב לויפר, “זכרון תרועה – על השתלשלות המנהג לשני ימי ראש השנה בארץ ישראל” חוברת של “המבשר התורני” המוסף התורני של עיתון המבשר; וע’ פליישר שם ע’ 417 תשובתו להשגתו של מ”ד הר, שני ימים טובים של ראש השנה; פליישר שם ע’ 357, לוח מועדי השנה בפיוט לר’ אליעזר בירבי קליר; וע’ עוד על פיוט נוסף מאותה תקופה, של רבי פנחס הכהן (פייטן ארץ ישראלי, חי בחצי השני של המאה השמינית), ראה שלומית אליצור, פיוטי רבי פנחס הכהן ע’ ,363 כט. קדושתא לראש השנה, העוסקת בפרשת העקידה. בבלי מגילה דף לא ע”א מובא שהאידנא קוראים ביום שני של ראש השנה “והאלוקים ניסה את אברהם” ויתכן שפיוט זה רומז ליום שני של ראש השנה. ראה לויפר שם. תודה לר’ אורי קלרמן הי”ו על עזרתו בנושא הפיוטים.