תשובה על עבירות שבין אדם לחברו

ב”ה

 

תשובה על עברות שבין אדם לחברו

 

 

רמב”ם תשובה א, א

כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו’ והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה, כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח, וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה, ויתודו וידוי דברים שנאמר והתודה אשר חטא עליה, וכן כל מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו, וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאות האדם.

 

משמע ברמב”ם שהמזיק ממון עובר באיסור תורה. ומנין האיסור? ואין להביא ראיה שיש איסור ממה שחייב לשלם, שהרי גם כששורו הזיק התורה חייבה בתשלומים, והרי רשאי לתת לבהמתו ללכת ברשות הרבים, ואעפ”כ אם נגח חייב, וודאי שלא עבר על איסור, הרי שאין קשר בין חיוב תשלומים לאיסור להזיק.

 

על מה מתוודה מי שמזיק ממונו? ופשוט שיש איסור להזיק, ע’ טור חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן שפט:

כשם שאסור לאדם שיזיק את חבירו ואם הזיק חייב לשלם כך צריך לשמור ממונו שלא יזיק ואם הזיק חייב לשלם

אולי יש לומר שמתוודה על איסור גזל, ע’ טור חושן משפט הלכות נזיקין סימן שעח:

כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו כך אסור להזיק ממון שלו אפילו אם אינו נהנה כיון שמזיקו בין במזיד בין בשוגג חייב לשלם.

אבל אם כן הרמב”ם היה צריך לכתוב כאן שגם הגוזל צריך להתוודות, אבל הרמב”ם לא כתב כאן דין הגוזל, וצריך עיון.

 

יתר על כן מצאנו בב”ח חושן משפט סימן לד, שהמזיק נפסל לעדות[1]:

וראיתי במרדכי הארוך בשם ה”ר יקיר דהמזיק לחבירו במזיד אף על פי שדעתו בשעה שמזיק לשלם לו ההיזק נקרא רשע דחמס כדאשכחן בסוף פרק הכונס (ב”ק ס ב) במעשה דדוד שרצה להדליק גדישים של שעורים כדי לשלם גדישים של עדשים קרי ליה (יחזקאל לג טו) חבול ישיב רשע גזילה ישלם אלמא דרשע גמור הוא וראוי לפסלו לעדות ולשבועה והוא הדין חובל בחבירו במזיד.

 

כסף משנה: מקור ב”ק צב ע”ב ממה שצריך לבקש מחילה.

 

אם האיסור להזיק הוא משום ואהבת לרעך כמוך, וכן כתב ביד רמ”ה בבא בתרא, שגם האיסור להזיק בגרמא הוא משום ואהבת לרעך כמוך, מובן הקשר בין הצורך לפייס ובין הצורך להתוודות משום שאם צריך לפייס מוכח שיש איסור.

 

רמב”ם תשובה ב, ט

אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום כגון מי שאכל דבר אסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהן, אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו, אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו, אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו, לא רצה חבירו למחול לו מביא לו שורה של שלשה בני אדם מריעיו ופוגעין בו ומבקשין ממנו, לא נתרצה להן מביא לו שניה ושלישית לא רצה מניחו והולך לו וזה שלא מחל הוא החוטא, ואם היה רבו הולך ובא אפילו אלף פעמים עד שימחול לו.

 

כאן אומר הרמב”ם מצוות שבין אדם לחברו צריך לפייס כגון: חובל מקלל וגוזל. וצריך עיון האם “וכיוצא בו” כולל גם מזיק.

 

משמע שמזיק לא צריך לפייס. אולי זה נכנס במה שכתב בסוף “כיוצא בהן”.

 

 

רמב”ם חובל ומזיק ה, ט:

אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק ממונו, שהמזיק ממון חבירו כיון ששלם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו אבל חובל בחבירו אף על פי שנתן לו חמשה דברים אין מתכפר לו ואפילו הקריב כל אילי נביות אין מתכפר לו ולא נמחל עונו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו.

 

כאן כתב שיש הבדל בין מזיק גופו לממונו, שמזיק גופו צריך לבקש מחילה ולא מזיק ממונו שכיון ששילם מתכפר ולא צריך לבקש מחילה.

אבל קשה, שבפרק ב’ הלכות תשובה כתב שגם הגוזל צריך לבקש מחילה, והרי לפי מה שכתב כאן בחובל ומזיק, די לשלם ולא צריך לבקש מחילה? 

 

ועוד קשה, שהרי כתב בחובל ומזיק שהמזיק גופו לא צריך לבקש מחילה, ואילו בהלכות תשובה לא הזכיר מזיק?

השאלה כפולה: א. לגבי גוזל, שבהלכות תשובה משמע שהגוזל צריך לבקש מחילה, ואילו בה’ חו”מ לא צריך. ב. לגבי מזיק, מדוע בהלכות תשובה בפרק ב’ לא הזכיר מזיק, אף שבפרק א’ הזכיר מזיק לגבי החובה להתוודות?

 

ויתכן שהרמב”ם בהלכות חובל ומזיק עוסק רק בחובל ובמזיק, ולא בגזלן, ולכן לא הזכיר גזלן,

 

 

כסף משנה תשובה א, א:

וכן החובל כו’. משנה בב”ק סוף החובל (דף צ”ב.). אף על פי שנותן לו אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה.

בבא קמא צב, א:

מתני’ אף על פי שהוא נותן לו אין נמחל לו עד שיבקש ממנו שנאמר ועתה השב אשת וגו’ ומנין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך וגו’ האומר סמא את עיני קטע את ידי שבר את רגלי חייב ע”מ לפטור חייב קרע את כסותי שבר את כדי חייב ע”מ לפטור פטור עשה כן לאיש פלוני על מנת לפטור חייב בין בגופו בין בממונו:

 

לכאורה הרי המשנה מדברת על חובת מחילה, ואילו הכסף משנה מדבר על חובת וידוי. ומשמע שלדעתו יש הקבלה בין חובת וידוי לחובת בקשת המחילה. ואם כן לדעתו גם המזיק צריך לבקש מחילה, ובהלכה ט’ לא כתב מזיק, ובהלכות חובל ומזיק רק חובל גופו צריך לבקש מחילה.

 

כל זה נגד הכסף משנה שמקור הרמב”ם שמזיק צריך להתוודות ממשנה בב”ק שצריך לפייס, והרי המזיק צריך להתוודות ולא צריך לפייס לפי הרמב”ם בהלכות חובל ומזיק? . צ”ע על כסף משנה. וע’ תוספת יום הכיפורים שהקשה כן על הכסף משנה, וז”ל:

ודברי מרן קשים לשמוע דמאי ראיה מייתי ממתניתין דסוף החובל דהתם מיירי שצריך שיבקש מן הנחבל מחילה אבל שיתודה לה’ אין ראיה מהתם ומנ”ל להרמב”ם זה ואפילו תימא דהראיה היא כך דכיון דצריך שישאל מחברו מחילה סברא הוא גם כן דצריך להתודות ואם זו היא כונתו נהי דנאמר דחובל בחברו צריך שיתודה כיון דאשכחן דצריך שישאל מחברו מחילה אבל מזיק ממונו דכתב הרמב”ם פ”ה מחובל דא”צ שישאל מחברו מחילה למה כתב כאן דצריך להתודות והלא הוידוי גבי חובל מפיק לה מדאשכחן דצריך שישאל מן הנחבל מחילה כדאמרן אבל מזיק ממון חברו דאין צריך לשאול ממנו מחילה מנ”ל להרמב”ם דצריך להתודות

 

 

קשה ברמב”ם: לפי הלכות חובל ומזיק, הגוזל זה ממון ולא צריך לפייס, ואילו בהלכות תשובה פרק ב’ הלכה ט’ כתב שהגוזל צריך לפייס. ויתכן שבהלכות חובל ומזיק לא עוסק בגזלן אלא בחובל ובמזיק ולכן כתב רק את שניהם. אבל גם גוזל צריך לפייס. אבל עדיין קשה ממזיק, שאם אין צריך מחילה, מנין שצריך להתוודות?

 

אבל מכל מקום מזיק ממונו לא צריך לבקש מחילה, וצריך עיון מה ההבדל בין מזיק לבין גוזל?  ע’ לחם משנה חובל ומזיק ה, ט

אינו דומה מזיק וכו’ שהמזיק ממון חבירו וכו’. אף על גב דבהל’ תשובה פ”ב כתב רבינו ז”ל דהגוזל את חבירו אינו מתכפר לו אלא אם ירצה לנגזל ויפייס אותו אף על פי שהשיב לו הגזילה.

י”ל דשאני גזלן דנתהנה מאותה עבירה ועוד שציער הרבה לנגזל שלקח ממנו בעל כרחו אבל מזיק הממון שלא נתהנה מהיזק ההוא אלא שהזיק לו ולמזיק לא באה הנאה ממנו לא נצטער כל כך הניזק כמו הנגזל כיון ששלם לו היזקו די ולכך כתב רבינו ז”ל כאן שנתכפר לו מיד משא”כ בנגזל כדכתיבנא:

 

וכתב על זה בתוספת יום הכפורים פה ע”ב:

וצריך לדחוק ולומר דהך מזיק ממון חברו מיירי בגוונא דציער את חבירו שהזיק ממונו במזיד לצערו והו”ל כגוזל את חברו או חובל בו דצריך לשאול ממנו מחילה וכיון דמיירי בכה”ג דצריך לשאול ממנו מחילה מסתברא דגם לפני ה’ צריך להתודות זה נראה לי בישוב דברי מרן בכסף משנה.

 

ואם נחלק בין מזיק שלא בכוונה ובין מזיק על מנת לצער את חברו, אם כן יוצא שהמזיק גם לא צריך להתוודות, כיון שלא צריך לפייס, על פי דברי הכסף משנה שלמד את דין הוידוי מדין הפיוס. וכן הביא בהערות על משנה ברורה “דרשו” הערה 24 לסימן תרז.

 

 

מה סדר הדברים בדברים שבין אדם לחברו, האם קודם צריך לרצות ואחר כך להתוודות, או אפשר להתוודות ואחר כך לבקש ריצוי? ברמב”ם בפרק ב’ משמע שהריצוי לאחר התשובה, ממה שכתב “אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו”.

 

על זה כתב ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער א אות מד

העיקר הששה עשר. מד.  …כי בדברים שבין אדם לחברו, כמו הגזל והחמס, לא יתכפר עונו עד אשר ישיב את הגזלה, וכן אם ציער את חברו והציק לו או הלבין פניו, או סיפר עליו לשון הרע, אין לו כפרה עד שיבקש ממנו מחילה, וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב”ק צ”ב א) כי אף על פי שנתן דמי בושתו ודמי צער ההכאה, אין צער הבושה וההכאה נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה, שנאמר (בראשית כ, ז): ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה.

מה וראוי לבעל התשובה לעשות כן קודם הוידוי כדי שיתרצה בוידויו ודוד עליו השלום בעת התשובה כן עשה קודם הוידוי שנאמר (תהלים נא, ו): לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדברך תזכה בשפטך. פירוש: לך לבדך אני נחשב חוטא ואינני צריך זולתי למחילתך, ואם חטאתי לאיש כבר בקשתי מחילה ממנו וכפרתי פניו…

לדעת רבנו יונה נראה שאין מעכב הסדר אלא שצריך לפתור קודם הוידוי את הבעיות שבין אדם לחברו. אבל בפרי חדש אורח חיים סימן תרו סעיף א הביא בשם מוהר”ש גרמיזאן שאינו מכפר קודם שמרצה את חברו:

ומה שכתב אין יום הכפורים מכפר עד שיפייסנו. כתב מוהר”ש גרמיזאן ז”ל, שעבירה שבין אדם לחבירו יש בה חלק למקום, כגון אם ביזהו בדברים הרי עבר א”ואהבת לרעך כמוך” וכיוצא, וכל זמן שלא הרצה את חבירו אפילו מה שבין אדם למקום אינו מכפר.

 

כיוצא בזה יש להסתפק לגבי מה שהבאנו לעיל מהב”ח, שהחובל ומזיק גם נפסל לעדות. האם הוא נשאר בפסלות כל זמן שלא רצה את חברו. הסתפק בזה  הרב משה הלוי לוין זצ”ל, רבה של נתניה, במאמר בחוברת “אוריתא” טז, לימים נוראים. וכתב שזו מחלוקת בין הרמב”ם ובין הטור. רמב”ם עדות י, ד:

ועוד יש שם רשעים שהן פסולין לעדות אף על פי שהן בני תשלומין ואינן בני מלקות, הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם בחמס פסולין שנאמר כי יקום עד חמס באיש, כגון הגנבים והחמסנים אף על פי שהחזיר פסול לעדות מעת שגנב או גזל, וכן עד זומם אף על פי שהוזם בעדות ממון ושלם הרי זה פסול מן התורה לכל עדות…

כלומר, שרק על ידי תשובה אחר ששילם יוכשר לעדות.

 

 

לגבי המקניט את חברו, כתב פרי מגדים אורח חיים משבצות זהב סימן תרו ס”ק א:

…עבירות שבין אדם לחבירו אין מכפר יום הכיפורים עד שירצה חבירו, ואף חלק גבוה שבו אין נמחל עד שירצה חבירו, עיין מה שאכתוב אי”ה באות ב’.

 

כתב המשנה ברורה לגבי המקניט, סימן תרז ס”ק יג:

אף בין אדם לחבירו גנב וגזל וכדומה אף על פי שמחל לו והשיב את הגזילה מ”מ מתודה ביוה”כ לעולם דמ”מ בין אדם למקום חטא אבל אם הקניט חבירו בדברים או עני המהפך בחררה י”ל כה”ג כיון שביקש מחילה מחבירו והתודה ביו”כ א’ א”צ להתודות ביו”כ שנית [פמ”ג]:

ובשער הציון ס”ק יג כתב:

ואפשר אף ביום הכפורים ראשון אין צריך להתודות כיון שכבר פייס אותו.

ועל פי מה שנאמר לעיל, לכאורה הדברים תמוהים, מדוע אין צריך להתוודות. והרי המקניט את חברו עבר על הונאת דברים כמ”ש המ”ב לעיל תר”ו ס”ק א.

 

 

 

נספח:

 

תוספת יום הכיפורים יומא פה, ב

עבירות שבין אדם לחבירו כו’ עד שירצה את חבירו. יראה דה”ק דאף על גב דהשיב לו את הגזלה אשר גזל ממנו אין יום הכפורים מכפר עד שירצהו וישאל ממנו מחילה וכן כתב הרמב”ם פ”ב דהלכות תשובה דין ט’ יע”ש.

וקשה דכתב הרמב”ם פ”ה מהלכות חובל וז”ל אינו דומה מזיק חברו בגופו כו’ ויש ליישב דמ”ש בהלכות תשובה דבגוזל חברו צריך שישאל ממנו מחילה היינו משום דגזל ממנו בע”כ דסתם גזלה הכי הוי שגוזל מחברו וחובל בו או מצערו עד שגוזל ממונו בפניו והוי דומיא דחובל בגופו

אבל מזיק ממונו כגון שהיה עובר ושובר כדו ולא נתכוין לצערו אין צריך שישאל ממנו מחילה כיון דשילם לו וקרוב לזה כתב הלחם משנה פ”ה מחובל יע”ש.

ולפ”ז מה שאמרו במתני’ עד שירצה חברו לצדדין קתני אם מיירי במזיק ממונו ולא ציערו כיון דשילם לו הרי ריצה אותו ואין צריך לשאול ממנו מחילה דהא לא ציערו אבל בגוזל ממונו בחזקה דציערו מלבד התשלומין צריך שירצהו לשאול ממנו מחילה על הצער.

ויש להסתפק בחובל בחברו ושילם לו וגם שאל ממנו מחילה אם סגי בהכי או צריך ג”כ להתודות לפני ה’ וראיתי בהרמב”ם ספ”א מה’ תשובה דכתב וכן החובל בחברו או מזיק ממונו וכו’ עד שיתודה כו’ וכתב שם מרן בכסף משנה ס”פ החובל וכו’ ומכל מקום מאי דמפיק לה כו’ צ”ע כו’

ודברי מרן קשים לשמוע דמאי ראיה מייתי ממתניתין דסוף החובל דהתם מיירי שצריך שיבקש מן הנחבל מחילה אבל שיתודה לה’ אין ראיה מהתם ומנ”ל להרמב”ם זה ואפילו תימא דהראיה היא כך דכיון דצריך שישאל מחברו מחילה סברא הוא גם כן דצריך להתודות ואם זו היא כונתו נהי דנאמר דחובל בחברו צריך שיתודה כיון דאשכחן דצריך שישאל מחברו מחילה אבל מזיק ממונו דכתב הרמב”ם פ”ה מחובל דא”צ שישאל מחברו מחילה למה כתב כאן דצריך להתודות והלא הוידוי גבי חובל מפיק לה מדאשכחן דצריך שישאל מן הנחבל מחילה כדאמרן אבל מזיק ממון חברו דאין צריך לשאול ממנו מחילה מנ”ל להרמב”ם דצריך להתודות

וצריך לדחוק ולומר דהך מזיק ממון חברו מיירי בגוונא דציער את חבירו שהזיק ממונו במזיד לצערו והו”ל כגוזל את חברו או חובל בו דצריך לשאול ממנו מחילה וכיון דמיירי בכה”ג דצריך לשאול ממנו מחילה מסתברא דגם לפני ה’ צריך להתודות זה נראה לי בישוב דברי מרן בכסף משנה וע”פ הדברים האלה יומתק לשונו דסיים ומכל מקום מאי דמפיק לה כו’ ולכאורה תיבת ומ”מ היא תפלה מבלי מלח ומגומגמת הרבה ועל פי מ”ש דכונת הרב בראיה זו היא דמות ראיה ודוגמא לדבר דכשם דאשכחן דישאל מחברו מחילה מסתברא שיהיה חייב גם להתודות לפיכך סיים ואמר ומ”מ כלומר הגם דלא נעלם ממני חולשת ראיה זו אפ”ה היא דמות ראיה אך מ”מ מאי דמפיק לה כו’ כלומר דלזה לא ידע להביא סמך דנפקא מקרא דמכל חטאת האדם ודוק ואני מצאתי בס’ החינוך בפר’ נשא מצוה שס”ג דהכי איתא במכילתא דרשא זו דמכל חטאת האדם יע”ש:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

משיעורים קצרים:

פרק ב’ הלכה ט’: “..אבל עבירות שבין אדם לחברו כגון החובל בחברו או המקלל את חבירו או          ו וכיוצא  בהן אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחברו מה שהוא חייב לו וירצהו”. ועיין משנה ברורה סימן תר”ז ס”ק יג  שכתב שאם גנב או גזל צריך להתודות ביום הכפורים הבא אע”ג שכבר התודה עליהם ביום הכפורים שעבר.  אבל אם הקניט את חבירו אין צריך להתודות שוב, ובשער הציון כתב שיתכן שלא צריך להתודות אפילו ביום  הכפורים הראשון כיון שחברו התפייס. (עיין מקראי קדש, הררי, ימים נוראים, עמוד סח). ויש לדייק כן מרמב”ם  לעיל פ”א ה”א שכתב “וכן החובל בחברו או המזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפו  לו עד שהתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאת האדם”. הרי שהרמב”ם כתב רק על חובל ולא  על המקניט את חברו שהזכיר בהלכה שלנו. וראה ברמב”ם הלכות חובל ומזיק פ”ה הלכה ט’ חזר על זה  שהחובל בחבירו צריך לרצות את חבירו, בניגוד למזיק שדי שישלם. אבל לפי זה יוצא שחמור דין המזיק ממונו, שאף שאין צריך לרצות את חבירו, אבל צריך וידוי כלפי שמים כמ”ש בפ”א הלכות תשובה. ועיין כח התשובה ע’ רב שכתב שצריך לגרוס ברמב”ם בפ”א “המחזיק ממונו” ולא “המזיק ממונו”. אבל יש לברר מדוע הרמב”ם כאן חזר פעמיים על מ”ש שצריך לרצותו (כח התשובה עמ’ קצח). ועיין חינוך שאכן קיצר ולא כתב את כל  האריכות הנ”ל (מצוה שס”ד)

 

[1] ע’ קהילות יעקב ב”ק סוף סי’ א’.