ב”ה
יסודות מלאכת מחשבת.
שמירת שבת כהלכתה, מבוא. פרק א’ אות י’
י. כאמור לעיל מלאכות שבת נלמדות מהמשכן, ולא רק מהות המלאכה אלא גם איכותה, וכשם שבמשכן המלאכות היו “מלאכת מחשבת”, גם בשבת כדי להתחייב צריך שמלאכה שנעשית תהיה “מלאכת מחשבת”, לכן יש תנאים ואופנים לאיסור למאכה מן התורה להתחייב עליה, אך גם ללא התנאים הללו עדיין ישאר בדרך כלל איסור דרבנן וכפי שיבואר.
פניני הלכה שבת פרק ט’ כללי המלאכות:
כלל יסודי למדנו ממלאכת המשכן, שכשם שהמשכן נעשה מתוך כוונה ותכנון, שנאמר (שמות לה, לג): “לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת”, כך בשבת אסרה התורה עשיית ‘מלאכת מחשבת’. אבל העושה מלאכה בשינוי, או שלא לצורך גופה או שלא לשם תיקון או שלא לשם קיום, לא עבר באיסור תורה, כי לא עשה ‘מלאכת מחשבת’, אמנם כל הדברים הללו אסורים מדברי חכמים (כמבואר להלן בהלכות ג-ח). אמרו על זה חכמים במשנה (חגיגה א, ח): “הלכות שבת – הרי הם כהררים התלויים בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות”, שעל הלימוד ממלאכת המשכן נבנו תילי תילים של הלכות.
שמות פרק לה פסוק יג:
וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת:
זה המקור לאיסורי שבת שנאסרו משום מלאכת מחשבת. והנה, בגמרא נאמר פטור מלאכת מחשבת לגבי כמה דברים בשבת, ועוד הוסיפו גם בראשונים את גדר מלאכת מחשבת לגבי דברים נוספים.
מהי מלאכת מחשבת?
חגיגה י ע”א
משנה היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלוין בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות
גמ’ שם:
הלכות שבת מיכתב כתיבן לא צריכא לכדרבי אבא דאמר רבי אבא החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה פטור עליה כמאן כרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אפילו תימא לרבי יהודה התם מתקן הכא מקלקל הוא מאי כהררין התלויין בשערה מלאכת מחשבת אסרה תורה ומלאכת מחשבת לא כתיבא:
רש”י:
מלאכת מחשבת – שהמחשבה חשבה בדעתו ונתכוון לה, וזה לא נתכוון לה לבנין זה – לפיכך פטור, וזהו רמז מועט, דאילו מלאכת מחשבת בשבת לא כתיבא, אלא במשכן הוא דכתיב, ולפי שסמך בפרשת ויקהל פרשת שבת לפרשת משכן – אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת.
לפי רש”י זה ענינה של מלאכת מחשבת הוא הכוונה, וזוהי המחשבה, שאם לא נתכוין המלאכה אינה מלאכת מחשבת.
לעומת זה במסכת ביצה יג ע”ב:
….ומי איכא מידי דלענין שבת לא הוי גמר מלאכה ולמעשר הוי גמר מלאכה מתקיף לה רב ששת בריה דרב אידי ולא והא גרנן למעשר דתנן איזהו גרנן למעשר הקשואין והדלועין משיפקסו ושלא פקסו משיעמיד ערמה ותנן נמי גבי בצלים משיעמיד ערמה ואילו גבי שבת העמדת ערמה פטור אלא מאי אית לך למימר מלאכת מחשבת אסרה תורה הכא נמי מלאכת מחשבת אסרה תורה
וכתב רש”י שם:
אלא מאי אית לך למימר – אף על גב דלמעשר הויא מלאכה, לשבת – מלאכת מחשבת שהיא מלאכת אומנות, אסרה תורה, שנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן בויקהל, והתם מלאכת מחשבת כתיב.
כאן רש”י מסביר שענינה של מלאכת מחשבת הוא מלאכת אומנות – ולא מסביר את ענין מלאכת מחשבת בכוונה.
יש כמה וכמה דוגמאות של מלאכת מחשבת שתלויה בכוונה:
- מה שנדון כבר: זומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע. כאן הכוונה שלו לעצים גורמת שיהיה לזה שם של קוצר. ללולא היה מיכוין רק לצורך העץ זה היה רק זומר.
- שיטת רש”י בשבת קמ”ד ע”ב ד”ה לתוך וד”ה אכלן, שאם חולב עז לכלי ריק, אם דעתו לתת את החלב לתוך מאכל הפריד אוכל מאוכל ואין זה דש. אבל אם חלב בשביל לשתות הרי זה דש כיון שמפריד משקה מאוכל.
משנה ברורה סימן שכ ס”ק כב:
וע”כ צריך ליזהר שיסחוט מקודם על הצוקער בפ”ע דהוי כמשקה הבא לאוכל. וכן לסחטו לתבשיל ועל גבי האוכל פשיטא דשרי וכנ”ל בס”ד.
הרי שלדעת המשנה ברורה אף שדעתו אחר כך לשים את הסוכר בתה, אין זה סחיטה למשקה אלא הולכים אחר מעשה. והחזון איש או”ח נו ס”ק ז’ חולק וחושש שזה נחשב כסוחט לצורך משקה. הרי שכאן חלוקים אם הולכים אחר המעשה או הכוונה.
- בדין בורר, אם יש שקדים ובוטנים מעורבים ובורר, מחשבתו גורמת לאחד להיות אוכל ולשני פסולת כי בזה רוצה ובזה לא רוצה. הרי מחשבתו וכוונתו יכולה להפוך את המעשה למותר או לאסור.
- אסור לנער טלית שחורה מן הטל או מהאבק לדעת רש”י, אם מקפיד עליה חייב משום מלבן ואם אינו מקפיד מותר. הרי שהכוונה יכולה לעשות דבר לאסור או למותר.
כל דין מלאכת מחשבת שייך רק בשבת, ראה ב”ק כו ע”ב:
אמר רבה היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה לענין נזקין חייב לענין ארבעה דברים פטור לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה.
הרי שלענין נזיקין חייב משום שאדם מועד לעולם וחייב אפילו שלא בכוונה. מה שאין כן לענין שבת יש דין מיוחד בכוונה.
לפי זה לכאורה כל דין מלאכת מחשבת הוא גורם לקולה: שאם אין כוונה אין איסור בדבר. אבל יש מצב של מלאכת מחשבת שיכול לגרום לחומרא, והוא גם גורם מחלוקת גדולה למעשה. בגמ’ ב”ק ס ע”א:
לבתה הרוח כולן פטורין ת”ר ליבה ולבתה הרוח אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור אמאי ליהוי כזורה ורוח מסייעתו… רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו ה”מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור:
רש”י בבא קמא ס ע”א
ליהוי כזורה – דחייב משום מלאכה בשבת אף על פי שהרוח מסייעתו כשהוא מגביה התבואה ברחת שקורין פליי”א.
…
מלאכת מחשבת – נתקיימה מחשבתו דניחא ליה ברוח מסייעתו.
כאן כיון שנתקיימה מחשבתו שניחא ליה ברוח, לכן נחשב כאילו עשה בעצמו את כל המלאכה. מה שאין כן לענין נזיקין זה גרמא.
רא”ש מסכת בבא קמא פרק ו סימן יא
ואם אין בליבויו כדי ללבות וגם לא ברוח כדי ללבות ונצטרפו יחד וליבו פטור. ולא אמרינן [אף על פי] שסייעו הרוח בעשיית האש הוי כאילו הוא עשהו לבדו מידי דהוה אזורה ורוח מסייעתו דחשבי’ ליה כאילו עשה המלאכה לבדו. דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה אף על פי דלא הוי אלא גרמא בעלמא בהכי חייבה תורה כיון דמלאכה זו עיקר עשייתה ע”י רוח. אבל הכא גרמא בעלמא וגרמא בנזקין פטור:
לכאורה באותם פטורים ששייכים בכל התורה כולה, כמו דבר שאינו מתכוין או מתעסק, אין בהם יסוד של מלאכת מחשבת, שהרי הם שייכים לכל התורה כולה. אלא שכפי שיתבאר, גם באלו יש נפ”מ בין שבת לבין כל התורה כולה בגלל היסוד של מלאכת מחשבת.
כאן מלאכת מחשבת היא לחומרא, שכיון שמשום מלאכת מחשבת עושה מלאכה שזו דרכה, הרי מחמת זה הופך להיות איסור
אלא למעשה שתי הגישות למלאכת מחשבת שהבאנו מרש”י בחגיגה ורש”י בביצה, אם מלאכת מחשבת תלוי בכוונה או שמלאכת מחשבת תלוי במעשה אומן.
לדעת הרא”ש כל דבר שדרכו בכך הרי זה נחשב כמו זורה ורוח מסייעתו. לפי זה יש לדון על מכשירי גרמא למינהם, כמו קלנועית, האם זה מועיל או לא מועיל, שהרי זה כמו זורה ורוח מסייעתו, שבסופו של דבר ענשתה כוונתו.
ומכאן שיסוד מלאכת מחשבת שייך רק במה שנוגע להלכות שבת. ולדוגמא, בשו”ע אה”ע סימן קכג ס”א כתב המחבר: ” ולכתחלה יכתוב הסופר בידו הימנית; ואם הוא אטר יד, יכתוב בשמאלו”. וכתב החלקת מחוקק בס”ק ה’:
לכתחל’ יכתוב הסופר בידו הימני’. משמע בדיעבד כשר הגט אם כתב בשמאל אף שאינו שולט בשתי ידיו אף על גב דלענין שבת כתב בשמאלו לאו כתב היא ובגמרא מדמה גט לשבת לענין כתב ע”ג כתב אפשר לומר דלאו לכל מילי מדמינן לשבת דבשבת בעינן מלאכת מחשבת דומיא דמשכן ע”כ כל שכתב כלאחר ידו או בשמאלו לאו מלאכת מחשבת היא אבל מ”מ כתב מיקרי לענין גט:
נושא זה עוד ידון באחד השעורים הקרובים, ביחס לשינוי בשבת ובכל התורה, ובדברי האגלי טל.
מקום נוסף שבו אנו מוצאים שמלאכת מחשבת יכול להיות לחומרא הוא לגבי חק תוכות. (מאנציקלופדיה תלמודית): בכתיבת גט אשה, שנאמר בו: וכתב לה ספר כריתות וגו’, דרשו: וכתב ולא חקק, ופירשו בגמרא שלא בא למעט חקיקה, שהרי אף חקיקה בכלל כתיבה – שכן שנינו: עבד שיצא בכתב חקוק שעל גבי טבלה ופנקס יצא לחירות, וכן נאמר: והמכתב מכתב וגו’ חרת על הלחת, שהיה הכתב חקוק – אלא בא למעט כתיבה על ידי חק תוכות, היינו שחקק תוכות של אותיות וצידיהן והאותיות בולטות, שאין זה כתב, לפי שלא צייר את האותיות אלא חקק סביבותיהן, ועיקר הכתב נעשה מאליו, ולא עשה מעשה בגוף האותיות, אבל חק ירכות, שחקק [טור רצז] ירכותיהן של האותיות ממש, שישקע הכתב, זו היא כתיבה, והגט כשר, שהרי עשה מעשה בגופו, והרי הוא אומר: כתובה בעט ברזל, כלומר שהוא חופר. אבל לגבי שבת כתב הרשב”א בשבת, והובא בר”ן על רי”ף לז ע”ב באלפס:
תנא הגיה אות אחת חייב השתא כתב אות אחת פטור הגיה אות אחת חייב אמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון שנטלו לגגו של חי”ת ועשאו שני זיינין רבא אמר כגון שנטלו לגגו של דל”ת ועשהו רי”ש. וכתוב בחדושי הרשב”א דמהא שמעי’ דבכה”ג לא מיקרי חק תוכות שאינו אלא כמפריד בין שני אותיות דבוקות וכן כשנטלו לגגו של דל”ת ועשאו רי”ש אינו אלא כדיו שנפל ע”ג האות ול”נ דאין מכאן ראיה דלגבי שבת ליכא קפידא בין חק תוכות לחק יריכות דכל היכא דהוי מלאכת מחשבת מיחייב שהרי אפי’ מוחק על מנת לכתוב חייב אבל במידי דבעינן כתיבה [דלחזי כתיבה] כי האי גוונא אין לנו:
לדעת הר”ן שבת חומר מכל התורה. לגבי גט וספר תורה חק תוכות פסול. אבל לגבי שבת גם חק תוכות נחשב ככתב. והרשב”א חולק עליו. אם כן לדעת הר”ן יש עוד דוגמא של מלאכת מחשבת לחומרא.
מסכם ערוך השלחן סימן רמ”ב סעיף כ’:
וממה שנסמך מלאכת שבת למלאכת המשכן באה הקבלה לחז”ל ללמוד ג”כ דמלאכת מחשבת בעינן דווקא במלאכות שבת כמו במשכן ובזה תלוי כללים ועיקרים גדולים והיינו שיתכוין למלאכה זו שהוא עושה אבל אם אינו מכוין לה כלל כגון שנתכוין לזרוק שני אמות שמותר וזרק ארבע אמות פטור [ב”ק כ”ו:] וכן היתה אבן מונחת לו בחיקו ונפלה מחיקו ועשה חבורה לבעל חי דפטור [שם] כיון שלא נתכוין כלל למלאכה זו אף על גב שלכמה דברים חייב גם בלא מתכוין כמו לנזקין ועוד דברים [שם] דבמשכן כל מלאכה שעשו חשבו אותה לעשות כדכתיב בויקהל [שמות לה, לב – לג] ולחשוב מחשבות וגו’ לעשות בכל מלאכת מחשבת:
לגבי מלאכה שאצ”ל אינו מתכוין ומקלקל, נדון בשעורים הבאים.
ויש כאן שאלה עקרונית: האם מלאכת המחשבת היא יכולה גם להגדיר את המלאכה למלאכה, כיון שהיא מלאכת מחשבת, או שזה רק תנאי לחיוב בדבר שהוא מלאכה, שיעשה מתוך מחשבה, אבל הוא כשלעצמו לא יכול להגדיר מעשה למלאכה. ובלשונו של ר”מ זעמבא בתוצאות חיים סימן ח’:
דיש לחקור בכל מלאכת שבת דבעי מלאכת מחשבת, אס עשה בלא מחשבה אס הוי זה חסרון בשם המלאכה וכעין עקירה בלא הנחה והוי כחצי מלאכה או להוי רק חסרון בהחיוב דגזה”כ דאף דעשה מלאכה מ”מ לא נגמר החיוב כל שלא הי מלאכת מחשכת והוי חצי חיוב ומלאכה שלימה ובמ”א כתכתי להעיר מהא לכ”ק ס.
לפי מה שראינו שיש שני הבנות למלאכת מחשבת, הכוונה והמעשה, רשי בבחגיגה ורש”י בביצה, זה תלוי בזה, אם מלאכת מחשבת זה בכוונה הרי שזה תנאי לחיוב. אבל אם מלאכת מחשבת היא מלאכת אומנות, הרי זה מגדיר את המלאכה.
נפ”מ למה כתב החלקת יואב (סי’ א’) שקטן שעשה מלאכה בשבת אין זאת מלאכת מחשבת כי אין מחשבתו מחשבה. [האבני נזר סי’ רנט – ר”ס משיג עליו] טענה זו יכולה להיתקיים רק אם המחשבה היא דבר חיצוני למלאכה, שצריך כונה מיוחדת כדי להתחיב במלאכה בשבת וקטן לא יכול לחשוב מחשבת זו. אך אם המחשבה היא חלק מהגדרת טיב המלאכה הרי הקטן התכוון למלאכה זו, ובזה די כדי להפוך את הפעולה למלאכת מחשבת. (הרב ליכנטשטיין זצ”ל).
וכתב בתוצאות חיים שם שזו מחלוקת רש”י והרמב”ם, האם זומר הוא אב מלאכה או לא. הרמב”ם כתב בפרק ז’ הלכה ג’ מהלכות שבת:
וכן אחד הזורע זרעים או הנוטע אילנות או המבריך אילנות או המרכיב או הזומר, כל אלו אב אחד הן מאבות מלאכות וענין אחד הוא, שכל אחת מהן לצמח דבר הוא מתכוין.
אבל ברש”י שבת עג ע”ב כתב על הגמרא האומרת:
תנא הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן
כתב רש”י:
כולן מלאכה אחת הן – דזומר נמי לצמוחי אילנא הוא, ונפקא מינה דאי עבד ליה כולן בהדי זורע – לא מיחייב אלא חדא, דהעושה מלאכות הרבה כו’ זורע אב מלאכה, ונוטע נמי אב מלאכה הוא – דהיינו זורע, אלא שזה בזרעים וזה באילנות, וכן מבריך ומרכיב, אבל זומר תולדה.
ולכאורה אם רש”י הולך בשיטת הרמב”ם שכל מה שעשוי להצמיח הוא זורע, מדוע זומר שונה? הרי גם זומר צריך להיות אב אם הולך בשיטת הרמב”ם שכולם אב?
אלא ההסבר הוא, שמטרת כולם היא לגדל את הצמח. אבל זומר שונה משאר המלאכות שאינו דומה בכלל בחיצוניות לזורע, ולא הוי כמו נוטע ומבריך ומרכיב, שהרי בזומר אדרבא הוא מוריד מן הצמח. אלא שלדעת הרמב”ם עצם הכוונה כדי שיצמח מחשיבה את זה לאב. אבל לרש”י אם המעשה אינו אותו מעשה, המחשבה אינה יכולה להפוך את זה לאב מלאכה.
כלומר, לרמב”ם מלאכת מחשבת יכולה לעשות מלאכה דבר שאינו מלאכה. ולרש”י זה רק תולדה כיון שמצמיח אבל אינו יכול להיות אב כיון שמחשבה לבד לא יכולה להפוך את זה לאב.
ראה מערכי לב, פר’ ר’ זאב לב, בנפסח י’ על מלאכת מחשבת לקולא ולחומרא.