לא. ריבוי בשיעורין – מבוא להלכות שבת פרק א’:
לא. “מרבה בשיעורין” – כאשר צריך לעשות מלאכה בשביל חולה שבסכנה, יש לצמצם ולעשותה בכמות הדרושה בלבד, ולא להוסיף עליה אפילו אם התוספת תיעשה באותה הפעולה, כלומר בלא צורך בפעולה נוספת. ובודאי שלא יבצע יותר פעולות מהנחוץ להשיג את המטרה הדרושה. ולכן המבשל בשביל חולה שבסכנה, יבשל את הכמות הדרושה לו בלבד, ולא יותר ממנה, ואם אפשר יבשל הכל בקדירה אחת, ולא יבשל בשתי קדירות אף אם הדליק לצורך בישול הקדירות רק להבה אחת; אם צריך להדליק בשביל החולה נורה אחת, ובמתג אחד יכול להדליק זו הנחוצה, ובמתג אחר יכול להדליק יחד עמה נורה נוספת, ילדיק את המתג המדליק את הנורה הנחוצה בלבד. ואולם אם שעה דחוקה לו אין צריך לדקדק במידה כדי שלא יבא לידי דיחוי ועיכוב.
שאלה זו היא נפ”מ לכמה וכמה שאלות: מה הדין כשצריך לנסוע ברכב לצורך חולה שיש בו סכנה או יולדת, האם עדיף לקחת רכב קטן יותר שצורך פחות דלק? ומה הדין כשיש צורך להדליק לחולה אור בשבת, האם עדיף להדליק נורה קטנה יותר? ואם במתג אחד מדליק מספר נורות ובאחר נורה אחת, האם צריך למעט בשעורים? מה הדין ביישוב שהיתה בו הפסקת חשמל והחשמל תוקן משום פקוח נפש, מאחר שיש בציבור כמה וכמה חולים שיש בהם סכנה, האם מותר גם לבריא להשתמש בחשמל לאחר שתוקן?
שו”ע סימן שי”ח סעיף ב’
השוחט בשבת לחולה, בין שחלה מאתמול בין שחלה היום, מותר הבריא לאכול ממנו חי (בשבת); אבל המבשל, (או עשה שאר מלאכה), לחולה, אסור (בשבת) לבריא או לחולה שאין בו סכנה, דחיישינן שמא ירבה בשבילו.
ובמשנה ברורה שם ס”ק יג הביא מחלוקת אם זה איסור תורה או איסור דרבנן. זו מחלוקת הרשב”א בחולין וביצה והר”ן על רי”ף במסכת ביצה. לכאורה מעצם הגזירה שמא ירבה מוכח שאם מרבה זה איסור תורה וכמ”ש, דאל”כ הרי לא היו אוסרים מחשש שמא ירבה שהרי אף הריבוי גם הוא דרבנן.
בגמרא בחולין טו ע”ב מובא:
אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא מ”ט כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו.
שאלה של ריבוי בשיעורים יש בגמרא מנחות דף סד ע”א:
בעי רבא חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות ויש שתי גרוגרות בשתי עוקצין ושלש בעוקץ אחת הי מינייהו מייתינן שתים מייתינן דחזו ליה או דלמא שלש מייתינן דקא ממעטא קצירה פשיטא שלש מייתינן דעד כאן לא קאמר ר’ ישמעאל[1] התם אלא דכי ממעט באכילה קא ממעט קצירה אבל הכא דכי קא ממעט באכילה קא מפשא קצירה ודאי שלש מייתינן
מבואר מתוך דברי הגמרא, שאם ישנה אפשרות לקצור לחולה שתי גרוגרות בעוקץ אחד או שלש בעוקץ אחד, היה הדבר אסור, ולכן הספק הוא אם יש אותו שעור אבל בשתי קצירות. אבל השאלה היא האם זה איסור תורה או איסור דרבנן?
ונחלקו הראשונים בדבר זה, אם איסור ריבוי בשעורים הוא איסור תורה או איסור דרבנן. הרשב”א בחולין שם כתב:
המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזרה שמא ירבה בשבילו, פי’ רבינו הרב ז”ל גזרה שמא אחר שיניח הקדרה על האש ירבה שם חתיכה בשבילו ומש”ה גזרינן שמא יעשה כך לפי שיבא לידי איסור סקילה בכך, אבל אין לפרש שמא ירבה חתיכות בקדרה קודם שיתן אותה על האש דאפילו עביד הכי לית כאן איסורא דאורייתא אלא דרבנן לבד שהרי בי”ט מותר לכתחלה בכה”ג כדתניא (ביצה י”ז א’) ממלאה אשה קדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת ממלא נחתום חבית של מים אף על פי שא”צ אלא לקיתון אחד אבל לאפות אינו אופה אלא מה שצריך.
לפירושו אפשר לומר שריבוי בשיעורים הוא רק דרבנן, ואף על פי כן גזרו שמא ירבה, משום שאם ירבה בקדרה אחרת הוא ודאי איסור תורה.
אבל דעת הר”ן בביצה ט’ ע”ב שהאיסור הוא איסור תורה. בגמרא שם נאמר שממלאה אשה קדרה בשר בגמרא שם יז ע”ב נאמר:
תנו רבנן אין אופין מיום טוב לחבירו באמת אמרו ממלאה אשה כל הקדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת ממלא נחתום חבית של מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד אבל לאפות אינו אופה אלא מה שצריך לו רבי שמעון בן אלעזר אומר ממלאה אשה כל התנור פת מפני שהפת נאפת יפה בזמן שהתנור מלא אמר רבא הלכה כרבי שמעון בן אלעזר.
וכתב הר”ן שם:
ומיהא משמע דלרבות בשיעורא ביום טוב מותר ודאמרינן לקמן דאין מזמנין את העכו”ם ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו היינו שמא ירבה בשבילו בקדרה אחרת ומיהו איכא למידק מדאיבעיא לן פרק רבי ישמעאל במנחות (דף סד א) חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות ואיכא שתי גרוגרות בשתי עוקצין ושלש בעוקץ אחד הי מייתינן שתים מייתינן דחזיין ליה או דילמא שלש מייתינן דקא ממעט בבצירה ואסיקנא דשלש מייתינן שתים לא מייתינן משום דמעוטי בבצירה עדיף ועד כאן לא איבעיא לן התם אלא כי האי גוונא דבשתים בשני עוקצין איכא רבוי בצירה אבל משמע דפשיטא לן דשנים בעוקץ א’ ושלשה בעוקץ (אחד) [אחר] דשתי’ מייתי’ שלש לא מייתינן דלרבויי בשיעורא אסור תירץ ר”י ז”ל דהתם בשבת דוקא דאיכא איסור סקילה אבל ביום טוב דאיסור לאו הקלו.
ובטעם החילוק בין יום טוב לבין שבת, כתב הר”ן בהמשך שם:
לפיכך נראה לי ברור דודאי רבויי [שעורא] בשבת מדאורייתא מיתסר ואפי’ הכי לא דמי (למזיד דאיכא למימר דאחמיר) רבויי בשיעורא ביום טוב לרבויי שיעורא בשבת שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה ולפיכך כל שהעיקר מלאכה אסור אף תוספתו כמוהו ומיתסר מדאורייתא. אבל יום טוב שאוכל נפש הותר בה דאפי’ אפשר מעיו”ט שרי כל שהוא מרבה על העיקר ובלבד שיהא בטורח אחד תוספתו כמוהו ועוד שנראה להם לחכמים שכיון שאמרה תורה אך אשר יאכל לכל נפש לא הוצרכה לשקול ולדקדק שלא יבשל אלא המצטרך אליו בלבד ומשום הכי רבויי בשיעורא כל היכא דלא מפיש בטרחא שרי אבל בשבת שהעיקר אסור אף תוספתו כמוהו מדאורייתא ולא ניתן לידחות אצל חולה ולפי זה האי דעירובין דוקא ע”י נכרי היא.
על פי הרשב”א התיר החפץ חיים בספר מחנה ישראל פרק לא, להרבות בשיעורים בהוצאה:
ואם החפצים האלו הם שלו ואין עליו צווי מהממשלה שיהיו לו החפצים ההמה אסור לישא אותם בעצמם עמו אך אם נושאם בצירוף שאר החפצים שמוכח לישא אותם מצד הצווי אפשר דאין ע”ז איסור וכדלקמיה.
ובהערה שם האריך להוכיח שהלכה כרשב”א שריבוי בשיעורין הוא דרבנן, אף שמ”א שט”ז ס”ק יא מביא את שניהם, במקום הדחק יש לסמוך על הרשב”א, כמה ראשונים סוברים כרשב”א והרמ”א בתשובה הביא רק את הרשב”א. וכתב שם:
וא”כ לדעת הרשב”א ודעמיה יש להקל במקום פסידא ובפרט בזמה”ז דס”ל דאין לנו ר”ה דומיא דמה שהתיר הרמ”א סימן ש”א סל”ג בהגה”ה להוציא מעות תפורין בבגדו במקום פסידא מהאי סעמא כמבואר בב”י ובד”מ עיי”ש ומהאי טעמא התיר הח”א לעשות איזה שינוי אחר שיהיה שלא כדרך הוצאה דהיינו להוציא המעות בסנדל והכל מטעם הנ”ל כדי שלא יהיה רק מדרבנן ויהיה מותר במקים פסידא דומיא דמה שהתירו חכמים למי שהחשיך לו בררך להוליך פחות פחות מד”א.
במה יש ריבוי בשעורים ובמה אין. בגזירה שמא ירבה מוכח שיש ריבוי בשעורים בבישול, אבל בשחיטה מותר לבריא כיון שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. ואם כן יש לשואל, מה הדין אם יש אפשרות להדליק לחולה במפסק אחד נורה אחת או להדליק שלש נורות במפסק אחד, האם זה דומה לשחיטה או שזה דומה לבישול? לכאורה זה ממש כמו הסוגיה במנחות הנ”ל
רמב”ם הלכות שבת פרק ב’ הלכות פ”ב הלכות ח-ט.
הלכה ח’:
חולה שהיה צריך לשתי גרוגרות ולא מצאו אלא שתי גרוגרות בשני עוקצין ושלש גרוגרות בעוקץ אחד כורתין העוקץ שיש בו שלש אף על פי שאין צריכין אלא לשתים כדי שלא ירבו בבצירה אלא יכרתו עוקץ אחד ולא יכרתו שנים וכן כל כיוצא בזה.
הלכה ט
המבשל לחולה בשבת ואכל החולה והותיר אסור לבריא לאכול מן המותר גזרה שמא ירבה בשבילו, אבל השוחט לחולה בשבת מותר לבריא לאכול ממנו בשר חי שאין בדבר תוספת כדי שנגזור שמא ירבה בשבילו וכן כל כיוצא בזה.
בהלכה ט’ שכתב הרמב”ם לגבי תוספת בשחיטה “שאין בדבר תוספת כדי שנגזור”. והרמב”ם כאן שינה מלשון הגמ’: “אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה”. ומוכח שסובר שאין בדבר זה משום תוספת בשעורים. ולכאורה צריך עיון מה ההבדל בין קצירה של עוקץ אחד או שחיטה של בהמה יותר גדולה?
ההסבר הפשוט הוא, שקצירה היא מלאכה שיש בה שיעור. אבל שחיטה היא מלאכה ששיעורה כל שהוא. ולפי זה בהבערה שגם היא שעורה בכל שהוא, אין איסור להוסיף, וא”כ מותר להדליק מנורה יותר גדולה. אבל בשש”כ פרק ל”ב סעיפים סז-סח פסק שלא כן אלא שאסור להדליק את המנורה הגדולה במקום הקטנה.
ואם כן, אם יש הפסקת חשמל בעיר, ומתקנים את החשמל, כיון שיש חולה שיש בו סכנה, הרי מותר לכולם להשתמש בחשמל, הואיל ואין כאן בעיה של ריבוי בשעורים. ואין צריך להוריד את המתגים לפני שמתקנים כדי שלא להוסיף. ע’ שש”כ שם הערה קעג.
שש”כ פרק ל”ב סעיפים סז-סח פסק שלא כן אלא שאסור להדליק את המנורה הגדולה במקום הקטנה:
צמצום מספר הנורות הדולקות.
מכיון שיש למעט, במידת האפשר, בשיעורי האיסור שאותו הכרחי לעשות, ואסור להרבות ולהוסיף על הכמות הדרושה להצלת החולה שבסכנה, וכמבואר לעיל סעיף כט, לכן – אם אפשר להדליק במתג אחד נורה אחת בלבד ובמתג אחר שתי נורות, וצריך לנורה אחת בלבד, ידליק במתג המדליק נורה אחת(קעה). וכן, אם צריך להדליק את החשמל באמצעותו של מתג ראשי ואין בו צורך דחוף אלא בחדר אחד, יסגור תחילה את המתגים שבשאר החדרים, כך שלא תדלקנה יתר הנורות עם הפעלת המתג הראשי – ואם אפשר, יעשה זאת על-ידי שינוי, כגון במרפקו (ולא ביד, כדי להימנע מטלטול מוקצה בידים)(קעו) – ורק אחר-כך ידליק את המתג הראשי(קעז).
(קעה) וכדלעיל הערה צב.
(קעו) סי’ שיא סע’ ח, וכן שמעתי מהגרש”ז אויערבך זצ”ל, ועיין שו”ת חלקת יעקב ח”א סי’ נח וח”ב סי’ מה ולעיל פי”ג סע’ לג ובהערה קיד.
(קעז) ושמעתי מהגרש”ז אויערבך זצ”ל, דאף שבישול חתיכות נפרדות בקדירה אחת חשיב רק כריבוי בשיעור, מ”מ אף להר”ן שסובר, דאין איסור להרבות ביו”ט בשיעורין, ביצה ט ב בדפי הרי”ף ד”ה ומיהא, אפ”ה לא נזכר שם בגמרא יז א, דשרי כי אם בקדירה אחת, אבל להעמיד שתי קדירות, אחת ליו”ט ואחת ודאי לצורך חול, ולהדליק אח”כ את האש ולבשלם כאחת, משמע דאסור, דמכיון שזה בנפרד, ומסויים שזה רק לצורך חול, אפשר דה”ז חשיב כזורק ביד אחת הרבה חטים ושעורים לזורעם כלאים, דאף שלוקה רק אחת, מ”מ משמע דחמור יותר מסתם מרבה בשיעורין, עיין חולין פב ב. גם מבואר בשבת צ א תוד”ה המוציא, דכלי והאוכלין שבתוכו חשיבי כשתי הוצאות, ואם נודע וחזר ונודע, חייב ב’ חטאות, וה”נ כאן, אף אם ננקוט דבהבערה אין איסור להרבות בשיעור, מ”מ אפשר דבני”ד לא חשיב רק כמרבה בשיעור, אלא כמרבה במספר הבערות, וגם יודעים שזה לא לצורך החולה. אך ראיתי במנ”ח מצוה רצח, שכתב על בולע ב’ זיתי חלב בב”א “דזה הוי רק ריבוי בשיעור”, אלא שהוא עצמו כתב שם, דבתוס’ מבואר דחייב ב’ מלקויות, ע”ש. ועיין גם בחלקת יואב סי’ יא, שסובר דכל שפטור מב’ חטאות, גם בנודע וחזר ונודע חשיב רק כריבוי בשיעור דאסור רק מדרבנן (אלא שהוא עצמו כתב, במדליק גדיש בשבת, דכיון שהשיבולים הן דברים נפרדים, חמור יותר), וכיון שכן, אפשר דבכה”ג שעיקר ההבערה מותר משום פקו”נ, דשפיר חשיב הכל כריבוי בשיעור, אף אם הוא ממש מרבה במספר ההבערות. אך כל זה יש לדון רק בנוגע לאיסור הבערה, ולא להסוברים דיש בזה גם משום מבשל (ראה לעיל הערה צב אות ד בשם האור שמח), וצ”ע, עכ”ד.
סז. העדפת נורה קטנה.
שתי נורות חשמל, האחת קטנה והאחת גדולה, והוא צריך להדליק אחת מהן משום פיקוח-נפש – מוטב להדליק את הקטנה (אם אמנם די באורה), שכן בהדלקת הנורה הגדולה הוא מבעיר חוט מתכת גדול יותר(קעח).
סח. עדיפות נר קטן או מנורה עם מעט נפט.
חולה מסוכן שצריך להדליק אור עבורו והיו לפניו שתי מנורות נפט, באחת מהן נפט כשיעור שהחולה צריך, והאחרת מלאה כך שתדלק הרבה שעות שלא לצורך החולה, ידליק את זאת שאינה מלאה(קעט), או ישפוך את הנפט המיותר לפני שידליק את המנורה. וכן – אם יש לו שני נרות שעוה, אחד גדול ואחד קטן לפי השיעור שהחולה צריך, ידליק את הקטן ולא את הגדול(קפ).
הערות לשש”כ
(קעח) שמעתי מהגרש”ז אויערבך זצ”ל, ודלא כמו שכתוב במהדורה קמא (תשכ”ה), דהרי לפי הכתוב להלן סעיף סח, דיש להדליק את מנורת הנפט שאינה מלאה, וא”כ גם כאן, אם ידליק את הנורה הגדולה, הוא מבעיר חוט מתכת גדול יותר, וכמו שם לענין המשך זמן ההדלקה מחמרינן, כך גם כאן הוא מבשל או מבעיר כמות גדולה יותר של חוט (רק לאו”ש שבמבעיר אין חילוק בין אש גדולה לאש קטנה, גם בזה אין הבדל אם בהדלקת חשמל יש רק מבעיר ולא מבשל), עכ”ד, ולפ”ז אם יוכל – ידליק נורה פלוארסנטית, שבסטרטר ישנו רק חוט קטן של מתכת שמתאדם.
(קעט) שו”ת אב”נ או”ח סי’ סט, הר צבי או”ח סי’ קעז, וראה במבוא פ”א סוף הערה קכג, וע”ע שו”ת חלקת יואב או”ח סי’ י ד”ה וחוץ מזה אני אומר, וע”ש באב”נ, דאם במנורה יש נפט שיוכל לדלוק עד צאת השבת, דראוי לכבותה במוצש”ק.
(קפ) דומיא דמנורת נפט שברישא של הסעיף.
החומרא של השש”כ מובנת על פי החילוק של האמרי בינה בין קצירה ובין בישול: (דיני שבת סי’ י”ז): לגבי קצירה מה שקוצר בעוקץ אחד שתי גרוגרות אע”פ שצריך לאחת, אם יש עוקץ עם אחת, חייב משום שיש שני פרטים והקצירה מתחלקת לשלשה. מה שאין כן בשחיטה גם יותר גדול, אי אפשר לחלק את המעשה. ולפי חילוק זה יהיה אסור להדליק מתג חשמל לצורך חולה אם הוא מדליק שלא לצורך נורות נוספות:
וצריך לחלק דדוקא שם כיון דהענבים נפרדים על העוקץ נקראת הבצירה על כל אחד ואחד בפני עצמו אף דעושה ע”י שתולש העוקץ ביחד מ”מ כיון דנפרדים זה מזה אסור מדאורייתא רבויי בשיעורא וכן אם מוסיף חתיכות בקדרה אף דליכא רק בישול אחד מ”מ נקרא שם מלאכה על כל פרט ופרט אבל בשחיטה לא איכפת לן אם מרבה בשיעורא אף אם די לו בעוף קטן ושוחט גדול אינו עושה איסור דאורייתא בריבוי.
לגבי הוצאה ע’ באור שמח שבת פרק יח:
…….בנטילת נשמה, דאם צריך לחולה כזית, ויש לו עוף קטן לשחוט ועוף גדול משמע בפ”ק דחולין (טו, ב) דגבי שחיטה לא גזרינן שמא ירבה, וכדפסק רבינו לעיל פרק ב’ הלכה ט’, מוכח דלא שנא, ומצי שחיט עוף גדול, דבקצירה דבעי שיעור באוכלין, אם כן המלאכה תלוי לא בעוקץ כי אם באוכל הנקצר מחיבור על ידי תלישת העוקץ, א”כ כי מפיש בשיעורא חייב, אבל נטילת נשמה דחיובו בכל שהוא דעוף [גם] דלית ביה כזית, דהחיוב הוא על הנשמה שהוא נוטל, לא על השיעור שמת על ידי הנטילה, ל”ש בין עוף קטן לשור הבר, כולהו חדא נטילת נשמה, ופשוט…
אולם בהוצאה נתבונן אם מרבה בהוצאה חייב או לא, כגון שצריך להוציא לחולה אוכל כגרוגרת והוציא שתי גרוגרות, מי חייב על הגרוגרת השניה, ולכאורה גמרא ערוכה היא סוף המצניע (שבת צג, ב; צד, א), ואם הי’ כלי צריך לו חייב אף על הכלי, כשנודע לו וחזר ונודע לו, הרי דחייב שתים, על האוכלין והכלי, שמוציא אוכלין בכלי בבת אחת, א”כ מוכח דמרבה בהוצאה חייב שתים, איברא מהא יש לדחות, דסבר’ אגד כלי לא שמיה אגד, ונמצא דחיוב על האוכלין בא מיד שהוציא האוכלין לרשות הרבים, ושל הכלי בא חיובו בשעה שנגמרה הוצאתו לרשות הרבים, ואין חיובן בא בב”א, להכי חייב שתים.
נספח:
ע’ קרן אורה שבת קלז ע”א
אבל בעיקר דברי הר”ן ז”ל שכתב דלרבות בשיעור יש איסור מן התורה צריך אני לדבר בזה קצת, ועיקר ראייתו הוא מהא דאיבעי’ לן (במנחות ס”ד ע”א) מאי מייתינן אי ג’ בעוקץ אחד או שנים מב’ עוקצין, ואי בג’ מעוקץ אחד ליכא איסורא כלל, מאי קמיבעי’ ליה פשיטא דג’ מייתינן ואילו אמדוהו לגרוגרת א’ ומייתי ב’ מב’ עוקצין חייב חטאת, ואי מייתי ג’ מעוקץ אחד מותר, וא”כ פשיטא דמייתי ג’ מעוקץ אחד, אלא ש”מ דאיכא איסורא דאוריי’ בתוספת. וצריך להבין דע”כ היכא דאין לפניו אלא ג’ בעוקץ אחד, ודאי מותר לקוצרו אפילו אמדוהו לגרוגרת אחת, ואין מקום לומר דאיכא איסורא דאורייתא אלא היכא שיש לפניו גם א’ בעוקץ אחד אז אסור להרבות בחנם, וא”כ אכתי תיקשי מאי קמיבעי’ ליה הא ג’ בעוקץ אחד הותר אפילו לגרוגרת א’ היכא דאי אפשר בענין אחר, ובב’ עוקצין חייב חטאת, אלא ע”כ כיון דאמדוהו לב’ גרוגרות מן התורה הותרה לו אפי’ מב’ עוקצין ואפילו יש לפניו ב’ בעוקץ אחד, אלא דלכתחלה הוא דאמרינן ליה להביא ב’ מעוקץ אחד, וא”כ הכא דיש ג’ בעוקץ אחד ואיכא בזה נמי איסורא דרבנן להרבות בשיעור קמיבעיא ליה להש”ס איזה מהן יעשה, ולא ידענא היכן מצינו באיסור שבת איסור מן התורה ולית ביה חיוב חטאת, ואיזה איסור יש בזה כיון דלא הוסיף במלאכתו כלום, בשלמא בב’ בשני עוקצין ובב’ בעוקץ אחד י”ל בזה איסור דכל מקום שאתה יכול כו’ ואסור להרבות במלאכות בחנם, אבל הכא דאינו מרבה במלאכה כלל איזה איסור יש בזה, והא לא דמיא אלא לשוחט לחולה דמותר לבריא אף דיש לחלק, וכן אמרו (במנחות שם) הפורס מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק פטור, ומשמע ככל פטורי דשבת דפטור אבל אסור מדרבנן, ודברים אלו עמוקים ורחבים המה מני ים וצריך לדקדק בהן הרבה:
מחנה ישראל פרק לא:
ואם החפצים האלו הם שלו ואין עליו צווי מהממשלה שיהיו לו החפצים ההמה אסור לישא אותם בעצמם עמו אך אם נושאם בצירוף שאר החפצים שמוכח לישא אותם מצד הצווי אפשר דאין ע”ז איסור וכדלקמיה.
ובהערה שם האריך להוכיח שהלכה כרשב”א שריבוי בשיעורין הוא דרבנן, אף שמ”א שט”ז ס”ק יא מביא את שניהם, במקום הדחק יש לסמוך על הרשב”א, כמה ראשונים סוברים כרשב “א והרמ”א בתשובה הביא רק את הרשב”א. וכתב שם:
וא”כ לדעת הרשב”א ודעמיה יש להקל במקום פסידא ובפרט בזמה”ז דס”ל דאין לנו ר”ה דומיא דמה שהתיר הרמ”א סימן ש”א סל”ג בהגה”ה להוציא מעות תפורין בבגדו במקום פסידא מהאי סעמא כמבואר בב”י ובד”מ עיי”ש ומהאי טעמא התיר הח”א לעשות איזה שינוי אחר שיהיה שלא כדרך הוצאה דהיינו להוציא המעות בסנדל והכל מטעם הנ”ל כדי שלא יהיה רק מדרבנן ויהיה מותר במקים פסידא דומיא דמה שהתירו חכמים למי שהחשיך לו בררך להוליך פחות פחות מד”א.
הר צבי קעז:
ריבוי שיעורים בשבת.
נשאלתי בעובדא דהוי בחולה שיש בו סכנה שהיה צריך לנר בליל שבת, והיו לפניו שתי נרות של נפט באחת היה נפט כשיעור שהחולה צריך והשניה היתה מלאה נפט שתדלק הרבה שעות שלא לצורך החולה, אם מותר לו להדליק את השניה, כיון שמעשה ההדלקה אחד הוא.
הנה כעין זה מצינו במנחות (דף סד ע”א) בעי רבא חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות ויש שתי גרוגרות בשתי עוקצין ושלש בעוקץ אחת הי מינייהו מייתינן, שתים מייתינן דחזו ליה או דלמא שלש מייתינן דקא ממעטא קצירה, ומסקינן דשלש מייתינן כדי למעט במלאכת קצירה, א”כ כאן נמי צריך למעט במלאכת הדלקה ולהדליק אותה שיש בה נפט כפי צורך החולה ולא יותר.
וכעין זה כתב המנחת חינוך במוסך השבת (מ’ לט במלאכת הוצאה) וז”ל שם לפמש”כ בדעת הר”ן דריבוי שיעור הוא איסור תורה אפילו במקום דהעיקר נדחה בשביל חולה א”כ ודאי פשוט דבחולה הצריך לבשר ויש בהמה קטנה שמספיק בשר בשביל החולה ושחט בהמה גדולה, ריבוי השיעור הוא איסור תורה, ולפ”ז יש לי קושיא נפלאה דהא מבואר במשנה דחולין (דף יד ע”א) השוחט בשבת וביום הכפורים אף על פי שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה. והנה מהרי”ט ומהרשד”ם מקשים למה תהיה שחיטתו כשרה, נאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וליהוי נבילה, ותרצו דכלל זה דלא מהני היינו רק במקום דאי לא מהני יתוקן האיסור, אבל במקום דאפילו אם נאמר לא מהני לא יתוקן האיסור דנטילת נשמה, בכה”ג לא אמרינן דלא מהני, ע”כ. והנה נראה דאם יתוקן קצת מהאיסור ולא כולו, ג”כ שייך לומר דאעל”מ דמה לי כולו מה לי מקצתו. והנה בחולין מבואר דראב”י ס”ל מזמנין ישראל על בני מעיים ואין מזמנין נכרי על בני מעיים, והטעם דכיון דשחט הסימנים הו”ל ב”מ כמאן דמנחי בדיקולא והב”מ נעשו אבר מן החי ומותרים רק לישראל דבשחיטה תליא מילתא, אלא דבכשרה שריא גם לנכרי משום דאמרינן מי איכא מידי דלישראל שריא וכו’, אבל אם נתנבלה בשחיטה אסורים הב”מ בין לישראל ובין לנכרי מטעם אבר מן החי, וא”כ לדעת הר”ן דריבוי שיעורא הוא איסור דאורייתא נימא דהשחיטה בשבת אעל”מ ויתוקן קצת מהאיסור דהב”מ ישארו באיסורן הקודם אבמה”ח והוי מקלקל ופטור על הב”מ וממעט שיעור האיסור. והמנ”ח מסיים ע”ז דהוי קושיא נפלאה. וכן ראיתי להגאב”ד דבגדד בספרו רב פעלים (סימן כא) שנשאל ג”כ בחולה שיב”ס שצריך לאכול בשר עוף ויש עוף קטן המספיק בעד החולה, אי שרי לשחוט לו עוף גדול, ומאריך שם ומביא דברי המנ”ח דזהו מרבה בשיעורא, דלשיטת הר”ן הוא איסור דאורייתא, וע”ז מביא מס’ אמרי בינה מהגאון מקליש שכתב לדעת הר”ן דס”ל ריבויא בשיעורא הוא איסורא דאורייתא, א”כ בשחיטה נמי אם די לו בעוף קטן ושחט עוף גדול מהראוי לומר דאסור מן התורה וא”כ למה לא גזרינן בשוחט לחולה שיהא אסור לבריא שמא ירבה בשבילו, וכתב לחלק ואומר דדוקא שם בקצירה כיון דהענבים נפרדים זה מזה על העוקץ נקראת הבצירה על כל אחד ואחד בפני עצמה, אף דעשייתו בעוקץ היא פעולה אחת, מכל מקום נקרא שם המלאכה על כל פרט ופרט, אבל בשחיטה לא איכפת לן אם מרבה שיעורה לכן אף אם די לו בעוף קטן ושוחט גדול אינו עושה איסור דאורייתא בריבוייא, ע”כ. וע”ז משיג בעל רב פעלים דבמחילה מכבוד תורתו חילוק זה אין בו טעם, דמה לנו בגרוגרות אם הם נפרדים הלא הוא אינו תולש אלא רק העוקץ שהוא עצם אחד ודמיא זה ממש לשחיטת בהמה או עוף דהוא שוחט הסימנים בלבד ובזה מתקן כל האברים של הבהמה, דהתם נמי כל האברים שלה הם נפרדים ועומדין בפני עצמן, עכת”ד.
הנה מה שמדמה הגאון בעל רב פעלים שחיטת עוף גדול במקום שמספיק לו עוף קטן, לזה שקוצר עוקץ עם שתי גרוגרות במקום שיש לפניו עוקץ עם גרוגרת אחת, ולדעתו תרוייהו שקולין הן לדין ריבויא בשיעורא, לע”ד היה נראה לחלק בדבר, ואולי זהו כוונת הגאון בעל אמרי בינה באמרו דבבצירה כיון דהענבים נפרדים זה מזה נקרא בצירה על כל אחד ואחד בפני עצמו, והיינו משום דבקצירה עצם המלאכה כשמה כן הוא שהוא קוצר ומפריד פרי ממקום גידולו ולכן כשקוצר ותולש עוקץ אחד עם שתי גרוגרות מאן מפיס לומר דהקצירה היה בגרוגרות אחת ולא בשניה, הלא באמת שתי גרוגרות נקצרו, ואף על גב ששניהם נקצרו בפעולה אחת, אבל הרי קמן שתי גרוגרות שנקצרו שפיר יש כאן ריבויא בשיעור המלאכה, משא”כ בשוחט עוף גדול במקום שיש לפניו עוף קטן, מה היא המלאכה נטילת נשמה, בנטילת נשמה ליכא שיעורים מה לי גדול ומה לי קטן, הנשמה אחת היא שנטלה ואין כאן ריבויא בעצם המלאכה, וריבוי בשר של הנשחט זה אינו משפיע על עצם המלאכה דאין הבדל במלאכה אם בהנשאר יש בשר הרבה או מעט.
שוב ראיתי באור שמח הלכות שבת (פי”ח) שכתב ג”כ דאם צריך לחולה כזית בשר ויש לו עוף גדול משמע בפ”ק דחולין דלא גזרינן גבי שחיטה לאסור לבריא משום שמא ירבה בשבילו ומצי שחיט עוף גדול, דבקצירה דבעי שיעור באוכלין אם כן המלאכה תלויה לא בעוקץ כי אם באוכל הנקצר מחיבור ע”י תלישת העוקץ, א”כ כי מפיש בשיעור חייב, אבל נטילת נשמה דחיובו בכל שהוא וגם בעוף דלא הוי ביה כזית דהחיוב הוא על הנשמה שהוא נוטלה לא על השיעור שמת ע”י הנטילה, ל”ש בין עוף קטן לשור הבר, כולא חדא נטילת נשמה ופשוט, עכ”ל. הנה מפורש דפשיטא ליה דלא כהמנ”ח.
ולענין שאלתנו בשתי מנורות דבאחת יש בה נפט כפי צורך החולה ובשניה יש יותר מכפי צורך החולה, לכאורה יש לדון דדומה לנטילת נשמה דמעשה הדלקה אחת היא. אבל כד נעיין מסתברא דדמיא לבישול, דכאן בהדלקה הרי הוא מרבה בשיעור הדלקה, וידועה קושית הנמו”י (פ”ב דב”ק) דמקשה לר”י דאית ליה אשו משום חציו כיצד מדליקין נר בע”ש מבעוד יום והולך ודולק בשבת, נימא דבכל רגע הוא כמדליק בידים, ומתרץ דכל מה שסופו להדלק חשוב כאילו נדלק ברגע ראשונה של מעשה ההדלקה, לפ”ז במדליק בשבת חשיב כאילו הדליק בידים כל הנפט שסופו לידלק וא”כ הוי רבוי בשיעור של הדלקה, ובירושלמי שבת (פ”ב ה”ד) משמע דבהדלקת הנר הוי כאלו כבר התחיל להדליק כולו וכן פירש בקרבן העדה.
והלום ראיתי להגה”צ בעל חפץ חיים בספרו מחנה ישראל (פרק לא), שמדבר שם בדיני הוצאה מרה”י לרה”ר בשבת או להעביר ברה”ר לאיש צבאי שהוא מוכרח ע”פ הממשלה, אי מותר בשעת מעשה להוציא או להעביר גם חפצי עצמו, וכתב שם בהגהה דבכה”ג שהוא מרבה במעשה בבת אחת ועל מקצתו הוא אנוס ומקצתו הוא ברצון, דלדעת הר”ן הוא איסור דאורייתא ולדעת הרשב”א והתוס’ הוא איסור דרבנן לבד, בזה”ז דאין לנו רה”ר דאורייתא מצדד שיהא מותר במקום פסידא, אך מסתפקנא על החפצים אשר הוא מוסיף מרצונו אי צריך דוקא לישא אותם באותה היד שהוא נושא החפצים שמוכרח להעבירם ע”פ הממשלה, דאל”ה אפשר דגם הרשב”א מודה דעושה בזה איסור דאורייתא דהוא ענין בפני עצמו, או דילמא כיון דאיש אחד הוא אין לחלק בזה.
ולכאורה יש לפשוט ספק זה מהא דאמרינן במכות (דף כ’ ע”ב) דאם סך אצבעותיו נשא וקרח ה’ קרחות בבת אחת דחייב ה’ מלקיות משום דהו”ל התראה על כל חדא וחדא, אלמא אף שעושה זה בחמש אצבעותיו ביד אחת אפ”ה חייב על כל אחת משום דכל אצבע פעל פעולת קרחה בפני עצמה וכש”כ בזה שעשה בכל יד מלאכת הוצאה בפני עצמה וכו’, וספק זה יש להסתפק ג”כ אם בשל בשר וחלב בבת אחת והתראה אחת בכל יד בקדירה בפני עצמה אי חייב שתי מלקיות או דנחשב לבשול אחד עכ”ל.
והנה הגאון בעל אור שמח מסתפק בכלל אי במלאכת הוצאה יש חיוב על ריבוי שיעורא וז”ל (בה’ שבת פ’ יח): אם מרבה בהוצאה כגון שצריך להוציא לחולה כגרוגרת והוציא שתי גרוגרות אי חייב על גרוגרת השניה, ולכאורה גמרא ערוכה היא סוף המצניע אם היה כלי צריך לו חייב אף על הכלי כשנודע לו וחזר ונודע לו, הרי דחייב שתים על האוכלין והכלי שמוציא אוכלין בכלי ומוכח דמרבה בהוצאה חייב. איברא דמהא יש לדחות דסבר אגד כלי לא שמיה אגד ונמצא דחיוב שעל האוכלין בא מיד שהוציא האוכלין לרה”ר ושל הכלי בא חיובו בשעה שנגמרה הוצאתו לרה”ר ואין חיובן בא בבת אחת להכי חייב שתים, אמנם במתניתין דהמצניע תנן המוציא קופת הרוכלין אף על פי שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא אחת. ובירושלמי הביאוהו התוס’ שלא תימא מינין מחלקין מוכח דבנודע וחזר ונודע חייב על כל מין ומין, יעויין בשם ר”ת דמוכח מכ”ז דמרבה בהוצאה חייב כיון דהוא מידי דבעי שיעורא ואיהו עביד לכולא, עכ”ל אור שמח.
ולע”ד דבריו תמוהים, דבכל מקום שנמצא דאין חיוב על ריבוי שיעור, היינו דכשיעורו הוא עושה בהיתר בשביל חולה או ביום טוב ואם הוא מרבה על השיעור יותר מכפי צורך החולה להרשב”א או להר”ן שמרבה ביום טוב יותר מכפי צרכו אמרינן דפשט ההיתר בכל המלאכה, דז”ל הר”ן (ביצה פ”ב) לא דמי ריבוי שיעורא ביום טוב לריבוי שיעורא דשבת שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה לפיכך כל שהעיקר מלאכה אסור אף תוספתו כמוהו ומתסר מדאורייתא, אבל יום טוב שאוכל נפש הותרה דאפילו אפשר מערב יום טוב שרי, כל שהוא מרבה על העיקר ובלבד שיהא בטורח אחד תוספתו כמוהו. הנה הר”ן מדייק שיש תנאי לריבויא שיהא העיקר מותר והריבוי יהיה בטורח אחד. הנה כנראה יסוד ההיתר הוא דמכיון דכל פעולת המלאכה זקוקה לו בשביל העיקר שוב אנו רואים את חלק של הריבוי כאילו הוא נעשה מאליו ומה”ט מותר לו להרבות, וזה לא שייך אלא במקום שהעיקר היינו שיעור ראשון הותר לו, אבל בכה”ג שכל המלאכה היא של עבירה מה שייך כאן לדון אם ריבוי שיעורא הוא אסור או לא, הא ודאי שהוא עושה עבירה בכל שיעור ושיעור. ומה שכתבו התוס’ (מכות דף כ ע”ב, ד”ה לא) וכי אדם אוכל ב’ זיתי חלב בבת אחת ובחדא התראה מי מחייב שתי מלקיות משום דהו”ל התראה אכל חדא וחדא דפשיטא להו שאינו חייב על כל אחת, אין זאת אומרת שעל כזית השני אינו חייב, אלא דזהו דין בב”ד של מטה שאינו נענש על כל שיעור בפני עצמו אלא בתנאים מיוחדים, בחייבי מלקיות צריכין התראה על פעולה מיוחדת בהפסקות, ובקרבן שמות מחלקים וידיעות מחלקים, אבל כלפי שמים לעולם כל שיעור איסור יש עליו דין בפני עצמו.
ולפ”ז מה שהגאון בעל אור שמח מוכיח מתוך משנה דפרק המצניע דריבוי ישנו גם במלאכת הוצאה וחולה שאמדוהו לגרוגרת אחת והוא הוציא שתי גרוגרות שהוא חייב בשביל ריבוי שיעור, לע”ד כמדומה לי שיש כאן עירוב פרשיות, דבחולה שאמדוהו לגרוגרת אחת שהגרוגרת האחת הותר לו להוציא, יש לדון דריבוי שיעור מותר להרשב”א, משא”כ בדין המשנה דפרק המצניע שכל הפעולה היא באיסור מלאכת שבת, שפיר יתכן לומר דאין בזה ריבוי שיעור שיתבטל לגבי היתר של העיקר, דבמקום שכל הפעולה היא באיסור לא שייך בזה סוג ריבוי שיעור וחייב על כל גרוגרת בפני עצמו, ובפרט אם יש בו חילוק ידיעות דאין מקום לומר דזה אסור וזה מותר. ומה”ט תמהתי ג”כ על הגאון בעל חפץ חיים שכתב לפשוט ספיקו מההיא דמסכת מכות (דף כ) דמקור הספק מה שמצדד להתיר ע”י ריבוי שיעור הוא במוציא דרך היתר ע”י אונס הממשלה, מה מקום להוכיח זה מההוא דסך ה’ אצבעותיו נשא שאין שם צד היתר כלל ואם תוספתו כמוהו ודאי דהוא אסור כמו העיקר.
והנה רב גדול הקשה על בעל חפץ חיים שרוצה להתיר בריבוי הוצאה, מירושלמי כתובות (פ”ג) במדליק את הגדיש בשבת דפטור מלשלם משום דעל כל שבולת ושבולת יש חיוב מיתה והרי הוא עושה הכל בבת אחת ולמה יתחייב מיתה על כל שבולת ושבולת, ואף דנשרף בזה אחר זה מכל מקום כיון דהכל בא מכח מעשה אחד חשוב כאילו היה בבת אחת וכמו שכתב הנמו”י (פ”ב דב”ק). ולדידי לא קשה ולא מידי, דהרי בעל חפץ חיים קא אתי עלה מדין ריבויא בשיעורא דבעיקרו עושה המלאכה בהיתר באונס הממשלה ורוצה לצדד שהוא יכול להרבות ולהוציא גם חפציו באותה היד שהוא מוציא בלאו הכי בהיתר, מה שאין כן בדין הירושלמי שהוא עושה כולו באיסור, אין כאן גדר של ריבוי שיעורין ובודאי חייב על כל שבולת ושבולת.
אגב ראיתי שם באור שמח דמצדד לחלק מסברא דנפשיה בין בישול ואפיה ובין ריבויא במלאכת קצירה, דיש מלאכות הנגמרות ע”י האדם עצמו ויש מלאכות הנגמרות מאליהם כמו אפיה ובישול שאינו חייב עד שיאפו ויתבשלו כמאכל בן דרוסאי, ולכן בקצירה שהגמר שלה בא ע”י אדם, אם מרבה בעשיית הדבר הנקצר חייב, אבל אפיה ובישול שהגמר שלהן בא מאיליו אלא שהאדם הוא הגורם לכן אם בא הגרם בריבוי שהוא מרבה יותר מכפי מה שהוא צריך פטור ולית כאן איסורא אלא מדברי סופרים, עכ”ל.
והנה לע”ד יש לי הרהורי דברים בסגנון לשונו שאמר דבאפיה ובישול גמר שלהן בא מאיליו אלא שהאדם הוא הגורם. וכד נעיין עצם מלאכת אפיה ובישול נעשית כולה מאליה דהא אם רודה הפת מהתנור קודם אפיה לא עשה ולא כלום, ואם כן מה הלשון אומרת דהגמר בא מאיליה ותפ”ל שכולה באה מאליה, ואם נאמר דרוצה לומר דבהכי חייבה רחמנא דגרם מלאכה כמו בזורה דבאמת גרמא הוא אלא דבשבת חייביה רחמנא דמלאכת מחשבת אסרה תורה, א”כ שוב אמרינן דהתורה חייבתו על מעשה של שפיתת הקדרה על האש או על הדבקת הפת להתנור, אם כן שוב אין כאן דין גרמא דהמעשה שאסרה תורה עבר ועשה בידים, וכן יש לדקדק על מה שקורא מעשה על אפיה ובישול גרמא, הא אמרינן במנחות (דף נו ע”ב) אמר ר’ אמי הניח שאור ע”ג עיסה הולך וישב לו ונתחמצה מאליה חייב עליה (גבי מנחה שהחמיצה), וכן פסק הרמב”ם (פי”ב ממעשה הקרבנות הט”ז) הניח שאור ע”ג העיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה לוקה שהנחת השאור הוי מעשה ולא גרמא, וצ”ע.
[1] רבי ישמעאל במשנה מנחות סג ע”ב: “רבי ישמעאל אומר עומר היה בא בשבת משלש סאין ובחול מחמש”. ובגמרא הטעם הוא “אמר רבא קסבר ר’ ישמעאל עשרון מובחר בלא טירחא אתי מחמש בטירחא אתי משלש בחול מייתינן מחמש דהכי שביחא מילתא בשבת מוטב שירבה במלאכה אחת בהרקדה ואל ירבה במלאכות הרבה”.