מז. גדר מלאכות בחול המועד

ב”ה

מבוא להלכות שבת – שמירת שבת כהלכתה, פרק ג’ סעיפים כט-ל

כט. חולו של מועד אף על פי שלא נאמר בו שבתון, הואיל ונקרא מקרא קודש, והרי הוא זמן חגיגה במקדש, אסור בעשיית מלאכה, כדי שלא יכיה כשאר ימי החול שאין בהם קדושה כלל, …ולא כל מלאכת עבודה אסורה בו כיום טוב, שסוף הענין בדברים שנאסרו בו, כדי שלא יהיה כיום חול לכל דבר, לפיכך יש מלאכות אסורות בו ויש מלאכות מותרות בו”.

 “רבי עקיבא אומר, מה תלמוד לומר: אלה מועדי ה’ אשר תקראו אתם מקראי קדש, אלו ימי מועד (חולו של מועד) שאסורים במלאכה; עצרת הוא, הוא (יו”ט) אסור במלאכת עבודה, ואין ימי מועד אסורים בכל מלאכת עבודה”

 

ל. לחכמים ז”ל נתנה הרשות להתיר מלאכות חולו של מועד לפי צורך הענין, וחמישה הם סוגי המלאכה שחז”ל התירום:

(א) כל דבר שהוא לצורך אוכל נפש

(ב) דבר האבד;

(ג) שאר צרכי המועד באופן שיעשם מעשה הדיוט;

(ד) צרכי רבים;

(ה) פועל שאין לול מה לאכול, וכפי שיבואר להלן.

 

ויש שלא התירו גם כשיש בהם משום צרכי המועד, כגון הגילוח והכיבוד, ועיין להלן בפרק סו, וראה גם להלן פרק סח סעיפים כד-לא.

ביחס לקדושתו של חול המועד, ראה בשעור הקודם. וראה המשך בשש”כ שם בסעיפים לא-לב שמלאכות חול המועד אין למדים זו מזו, ולכן יש לברוח מהיתרים בזה.

בשו”ע סימן תקל ס”א כתב המחבר:

חול המועד אסור בקצת מלאכות, ומותר במקצתן. הגה: לפי צורך הענין שהיה נראה לחכמים להתיר.

יש לברר האם מלאכות בחול המועד אסורות מן התורה או מדרבנן. וכן האם איסור מלאכה בחול המועד הוא מגדר מלאכה שאסורה כמלאכה כמו מלאכה במועד, או שבחול המועד הטרחה היא אסורה, ומכאן ההיתרים השונים למלאכות בחול המועד: אוכל נפש, דבר האבד, צרכי רבים, מעשה הדיוט, צרכי רבים ופועל שאין לו מה יאכל. אבל גם אם נאמר שזה דאורייתא התתורה מסרה לחכמים שיאסרו מה שנראה להם ויתירו מה שנראה להם.

קושי מיוחד קיים בבירור הלכות חול המועד, “הלכות מועד עקורות הן ואין למידות זו מזו”, מו”ק י”ב ע”א וברש”י. ועיין ספר החינוך מצוה שכ”ג שכתב:

וכלל זה יהיה בידך שהלכות מועד כהלכות שבותי שבת, שאין לך לדמות ולהוציא בהן דבר מדבר, כי פעמים תמצא לרבותנו זכרונם לברכה מתירין מלאכה כבדה בענין אחד ופעמים יחמירו על הקלה בענין אחר. ואל תתמה על הדבר עם ההקדמה שהקדמתי, כי התורה לא אסרה ולא התירה בחלו של מועד אלא במה שיסכימו הם.

דוגמא לקושי: לגבי כתיבה, אסור אפילו להגיה אות אחת בספר, ומאידך כתוב שאגרת שלומים מותר לכתוב.

בגמ’ חגיגה יח ע”א משמע שאיסור עשיית מלאכה בחול המועד הוא מן התורה, אחת הברייתות המובאת שם:

כל מלאכת עבדה לא תעשו לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה דברי רבי יוסי הגלילי רבי עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר אלה מועדי ה’ וגו’ במה הכתוב מדבר אם בראשון הרי כבר נאמר שבתון אם בשביעי הרי כבר נאמר שבתון הא אין הכתוב מדבר אלא בחולו של מועד ללמדך שאסור בעשיית מלאכה.

הרי”ף הביא את הדרשות המובאות בסוגיה שם, וע’ בבאור הלכה למשנה ברורה תק”ל שכתב שזה מקור הטור שכתב שלדעת הרי”ף מלאכות בחול המועד הם מן התורה, אבל הבית יוסף כתב שלא ידע מנין לו.

ובספר החינוך מצוה שכג כתב גם כן שאיסור המלאכה בחול המועד הוא מן התורה:

ועוד אודיעך בני מעט במה שאמרו זכרונם לברכה בענין חולו של מועד, והם הימים האמצעיים שבפסח וסוכות, שאמרו זכרונם לברכה שאסורין בעשיית מלאכה מן התורה. ואולם לא בא מפורש בתורה אי זו מלאכה אסורה בהם או מותרת, אבל מכל מקום התורה אסרה בהם מלאכה, כמו שלמדו חכמים הדבר מן הכתוב בפרק ב’ ממסכת חגיגה [י”ח ע”א]. יש מהם שלמדו הדבר ממקרא [שמות כ”ג, ט”ו] דאת חג המצות תשמור, והוא רבי יאשיה, דמשמע ליה כל ימי חג המצות תשמור מעשיית מלאכה, אבל לא שיהיו כולן שוין במלאכות, ורבי יונתן אתיא ליה בקל וחומר התם מראשון ושביעי, שאין קדושה לפניהם ולאחריהם וכו’.

ואיכא התם דיליף לה מכל מלאכת עבודה לא תעשו [ויקרא כ”ג, ז’] והוא רבי יוסי הגלילי, והכי פרישנא ליה לקרא אליביה, כלומר ביום הראשון הוא אסור כל מלאכת עבודה חוץ מצורך אוכל נפש, אבל בחולו של מועד לא כל מלאכות של עבודה אסורות בו, אבל יש אסורות ויש מותרות ומסרן הכתוב לחכמים….

ואי זו מלאכה אסורה או מותרת מסרן הכתוב לחכמים, ואחר שהדבר מסור בידם שלא אסרה התורה אלא במה שיאמרו הם, חילקו המלאכות כפי רצונם ודעתם, ונמצא שכל מלאכה שאסרו הם זכרונם לברכה אסורה לנו מדאורייתא, ואשר התירו גם כן מותר מן התורה, כי בידם נמסר איסור זה לפי משמעות הנדרש בכתוב.

ועוד הוסיף החינוך שם:

ויתר פרטי חילוקי מלאכות המועד רבו עד מאד, וכולן יתבארו יפה במסכת מועד קטן. וכלל זה יהיה בידך, שהלכות מועד כהלכות שבותי שבת, שאין לך לדמות ולהוציא בהן דבר מדבר, כי פעמים תמצא לרבותינו זכרונם לברכה מתירין מלאכה כבדה בענין אחד ופעמים יחמירו על הקלה בענין אחר. ואל תתמה על הדבר עם ההקדמה שהקדמתי, כי התורה לא אסרה ולא התירה בחולו של מועד אלא במה שיסכימו הם. וכן בענין שבותי שבת ויום טוב נמצא בגמרא מקומות שהעמידו דבריהם זכרונם לברכה אפילו במקום תורה, ופעמים מקילין בהן במקום שראו טוב להקל, ולא דבר ריק בכל דבריהם. וזכור בני כלל זה, שהלכות מועד כהלכות שבותי שבת, שאין דנין בהן דבר מדבר, ואל תטעה בו כי גדולי עולם אמרוהו.

אבל דעת הרמב”ם היא שמלאכות בחול המועד אסורות מדרבנן, ע’ פרק ז’ הלכה א’:

חולו של מועד אף על פי שלא נאמר בו שבתון הואיל ונקרא (ויקרא כג, ל”ז) מקרא קדש והרי הוא זמן חגיגה במקדש אסור בעשיית מלאכה כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל, והעושה בו מלאכה האסורה מכין אותו מכת מרדות מפני שאיסורו מדברי סופרים, ולא כל מלאכת עבודה אסורה בו כיום טוב שסוף הענין בדברים שנאסרו בו כדי שלא יהיה כיום חול לכל דבר, לפיכך יש מלאכות אסורות בו ויש מלאכות מותרות בו.

וכן דעת התוספות במו”ק יח ע”א ד”ה חולו של מועד, שאיסור חול המועד הוא מדרבנן עיי”ש.

וע’ משנה ברורה סימן תקל בסוף ביאור הלכה ד”ה ומותר בקצתן, שאם זה דאוריתא יש להחמיר בספק כדין ספק דאוריתא לחומרא.[1]

ויש לחקור: האם יש בחול המועד איסור טרחא מלבד איסור מלאכה או שהטרחא היא עצמה הגדרת המלאכות האסורות בחול המועד, ולכן אסרו טרחא גם בדברים שאין בהם משום מלאכה.[2]

משמעות הגמ’ במו”ק ב’ ע”ב שאיסור המלאכות בחול המועד הוא משום טרחא: “בשלמא מועד משום טרחא הוא ובמקום פסידא שרו רבנן”, וכתב רש”י: “לא אסרו בשום מלאכה אלא משום טרחא”.

גדר הטרחה בחול המועד: ולכאורה השאלה האם הטרחה היא אסורה תלויה בשאלה האם מלאכות בחול המועד אסורות מן התורה או מדרבנן. אלא שאף אם המלאכות הן מן התורה, בכל אופן מה שחכמים התירו, התירו באופן שאין טרחה, ע’ חינוך לגבי האיסור להשקות באופן שיש טורח הרבה.

נפ”מ לאדם שעושה מלאכה גמורה שלא לצורך, אך זהו דבר שאין בו טורח כלל, כגון שקוטף עלה מעץ או מדליק אש שלא לצורך כלל. ואכן הגהות מיימוניות פ”ח אות ט’ כתב בשם מהר”ם שאין לתלוש עשבים ועפר בבית הקברות במועד כאשר נוהגין לעשות בחול. אבל צ”ע אם זה משום מלאכה או משום אבילות. וכן מלאכות שאדם עושה להנאה, כמו לצוד דגים, האם מותר בחול המועד? בחוברת מבית לוי תשרי תשנ”ח בשם הרב ווזנר, אוסר לצוד דגים לשם הנאה או לסרוג לשם הנאה.

אבל עיין בשמירת שבת כהלכתה פרק סז הערה קה שהביא מחלוקת האם מותר בחול המועד לעשות דבר רק לשם הנאה.

עיין שו”ע תקל”ט סעיף ו’ שאסור לחפש מציאה בחול המועד. וכן בסימן תקל”ה שאסור לפנות מחצר לחצר, משום טרחא כמ”ש משנה ברורה שם. אלא שיש הרבה דברים שאסרו בחול המועד משום טרחה, ע’ שש”כ פרק סח סעיף כד. אבל אנו דנים על איסור המלאכות עצמם.

אם יסוד האיסור בחול המעד הוא טרחה, מובן מה שאין מושיבין תרנגולת על ביצה ביו”ט, סי’ תקל”ו במ”ב ס”ק י’ אף שבשבת אין איסור תורה בהושבת תרנגולת. ולכאורה איך יתכן שבחול המועד נאסר דבר שבשבת אינו איסור תורה, אלא שבחול המועד הגדר הוא הטרחא. וע’ שש”כ פרק סו הערה א’ שהעיר על זה.

כדרך זה משמע בשבולי הלקט סימן רכה, והובא לשונו בביאור הלכה בסימן תקמ”ה לגבי ההיתר לכתוב אגרת שלומים (ע’ שו”ע שם סעיף ה’ שהמחבר מתיר ורמ”א כתב שיש אוסרים בשאילת שלום):

אלו כותבין במועד קדושי נשים וגיטין ושוברין דייתיקי מתנה ופרוזבולין איגרות שום איגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין שטרי בירורין וגזירות בית דין ואיגרות של רשות יש מפרשים איגרות של רשות זו שאלת שלום דכיון דאינו כותב צרכיו כלל אלא שאילת שלום גרידא ליכא טירחא בהך כתיבה ולא דמיא למלאכה כלל הלכך מותר דלא הוי אלא כמטייל בעלמא.

הרי שדבר שהוא מלאכה בשבת, אינו נחשב בכלל למלאכה בחול המועד אם אין בו טרחה.

ומאידך יתכן שטרחא כשלעצמה אסורה אף שאין היא בגדר מלאכה, ע’ מ”ש לעיל מהושבת תרנגולת. וכן תוספות במו”ק הסתפקו בזה: דף י”ב ע”ב ד”ה “מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים” כתבו:

וצריך עיון אי טרח בלא מלאכה אסיר כי היכי דאסירי בפרקמטיא ולקמן בשמעתין אמר מועד משום טירחא ולא טירחא הוא ושמא היינו דוקא בדבר שהוא מלאכה.

אבל בתוספות י”ט ע”א ד”ה “וטווה” כתבו “הא אסרינן אפילו טרחא דלאו מלאכה”. לכאורה הספק הוא האם גדר איסור מלאכה בחול המועד יש לו גדר מלאכה כמו בשבת או רק משום טרחא.

ונראה שאין לזה גדר של מלאכות שבת, שהרי איסור הוצאה לא נאסר בחול המועד אפילו שלא לצורך כלל. (ובמועדים וזמנים סימן רחצ ששאל האם אדם צריך למשמש בכיסיו בחול המועד כדי שלא יבוא להוציא חפצים שלא לצורך. ולמ”ד מלאכה בחוה”מ דאוריתא הרי זה איסור דאוריתא, בהוצאה שלא לצורך כלל. וראה בעמודי אור סימן ל”ה, והובא במעו”ז שם, שסובר שיש איסור הוצאה שלא לצורך כלל. ולדבריו יש חומרא גדולה מאד, שיש להקפיד שלא להוציא דברים שלא לצורך כלל וא”כ יש צורך למשמש בכיסיו בכל שעה) אבל במאירי מו”ק י”ח ע”א פשיטא ליה שאין איסור הוצאה בחולו של מועד.

וראיה שעיקר הדבר הוא משום טורח: שהרי לא מצאנו שיש להחמיר בגרמא, ובפסיק רישא במלאכות חול המועד. ראה בספר חול המועד- זכרון שלמה (אנגלית) בביאורים בסוף בעברית, עמוד יא בענין פסיק רישא ודבר שאינו מתכוין בחול המועד. וכן בספר חול המועד כהלכתו עמוד מ”א בפרק ב’ סעיף י”ח. וכן כתב בשש”כ פס”ו הערה קפ”א ופס”ח סעיף לא).

וע’ שמירת שבת כהלכתה פרק סו סעיף עב שניקוי בגד מכתם הוא בכלל כיבוס שגזרו עליו חז”ל אלא שאם התלכלך במועד ואין לו אחר, מותר, ובהערה כתב שכיון שדרך להתלכלך בכתם הרי זה כמו מטפחות הידים. אבל בשו”ע המקוצר עם פי’ עיני יצחק ח”ג (מנהגי תימן) הלכות חול המועד, אות כו כתב בשם הרב וזנר, בחוברת מבית לוי תשרי תשנ”ח שאין איסור בניקוי כתם. וע’ מ”ב סימן תקל”ב בשעה”צ אות טו שיתכן שאין איסור כלל על נטילת צפרנים בחול המועד

וצ”ע האם צילום מותר בחול המועד, שזה דבר שאין בו טרחא, ובשבת ודאי אסור. הרב ווזנר בחוברת הנ”ל אוסר. ובשש”כ פרק סז הערה קה כתב בשם הגרש”ז להתיר במצלמה שרואים את התמונה מיד, שאין זה מעשה אומן ומותר לצורך המועד.

ויש להביא ראיה שגדר המלאכות בחול המועד הוא משום טרחא, מהגמרא בסוף פרק ראשון במו”ק, י”א ע”א, שם התיר רבא למלוח דגים שהביאום מנהר שהציף, אם כוונתם לאכילה, וללשון שני אף לצוד למלוח אם יש אפשרות לאכול מהם במועד. וע’ ברא”ש שם סימן כח שהביא את קושית הראב”ד מירושלמי:

והקשה הראב”ד ז”ל דללישנא קמא לא שרינן אלא לצודם לאכילה וללישנא בתרא נמי לא שרינן לצודם למלוח אלא כשיכול לאכול מהם במועד ומאי שנא מהאי דגרס בירושלמי (פ”ב הל’ ג) יעקב בר אחא בשם רבי יוסי הדא שיירתא שרי למיזבן מינה במועדא אלמא עבורי רווחא [מינייהו] פסידא הוא והכא נמי אף על גב דלא מיתאכלי לשתרי משום רווחא ותירץ דשאני מציאה דליכא שום פסידא אלא רווחא בעלמא הוא אבל פרקמטיא ביטול דידה פסידא הוא אי נמי ע”כ לא שרינן משום רווחא אלא מקח וממכר שהוא דרך כל אדם לא מיקרי מלאכה וגם ליכא טרחא אבל מליחת דגים מיקרי מלאכה ואיכא טרחא לא שרינן לה משום רווחא.

ומשמע שתלוי בטרחא אם נתיר מקח וממכר או מליחת דגים. וכן בחזון איש בסוף סימן קלה כתב על דברי הרא”ש:

רא”ש פ”א אות כ”ח שהוא דרך כ”א מלשונו מבואר דאין כונתו לחלק דמקח וממכר אינו מלאכה מל”ט מלאכות משא”כ במולח, דהא באמת גם מולח אינו מלאכה דקיי”ל אין עבוד באוכלין כדאמר שבת ע”ה ב’ אלא כונתו דמו”מ אינו מלאכת עמל ועבודה אלא טורח בעלמא וגם מפונקין רגילים בה וזה התירו, אבל מלאכת עמל כמו מליחת צידה של דגים לא התירו. ונראה דבפרקמטיא שרי אפי’ הוצאה מרה”י לרה”ר וכמו”כ נראה להתיר פרקמטיא של בגדים אף שצריך לחותכו לכל קונה וקונה לפי מדתו כיון דאין בזה עבודת עמל. ומצינו לעיל ו’ ב’ דשרי הרבצה משום הרווחה אף שהוא מלאכה דאורייתא כיון שהוא טורח מועט וזה דלא כהמשנה ברורה תקל”ט ס”ה בבה”ל ד”ה אינו[3].

אם כן בחזון איש מתיר גם לחתוך כיון שאין בזה עבודת עמל, אם כל לשיטתו אין לחול המועד גדר של מלאכות שבת, אלא טרחה. דברי החזון איש הובאו בשש”כ פס”ז הערה צז. וז”ל על דברי החזון איש:

ולדבריו לא תלוי באיסור תורה או לא אלא כל שיש מלאכת עמל ועבודה אסרו אפילו במלאכה דרבנן וכל שאינה מלאכת עמל ועבודה מותר אפי’ במלאכה גמורה מל”ט אבות מלאכות כמו הוצאה מרה”י לר”ה וחיתוך הסחורה לפי מדה ודלא כביה”ל הנ”ל ועיין להלן פס”ח הערה פג.

משנה ברורה סימן תק”ל:

איתא בירושלמי אמר ר’ אבא בר ממל אלו היה מי שימנה עמי התרתי שיהיו עושין מלאכה בחוה”מ [והיינו מקח וממכר וכה”ג דבר שאינו מלאכה גמורה] כלום אסור לעשות מלאכה אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויגעין בתורה ועכשיו אוכלין ושותין ופוחזין עכ”ל וכתב הכל בו נראה מזה שאיסור גדול בשחוק יותר ממלאכה שכונת השי”ת בנתינת המועד היתה כדי להדבק ביראתו ואהבתו ולעסוק בתורתו התמימה עכ”ל:

נספח:

וראה בעמודי אור סימן ל”ה (והובא במעו”ז סימן רחצ) שסובר שיש איסור הוצאה שלא לצורך כלל) ולדבריו יש חומרא גדולה מאד, שיש להקפיד שלא להוציא דברים שלא לצורך כלל וא”כ יש צורך למשמש בכיסיו בכל שעה) ובמאירי מו”ק י”ח ע”א פשיטא ליה שאין איסור הוצאה בחולו של מועד.

[1] ע’ טור תקל”ו שכתב נפ”מ אם דאוריתא או דרבנן לגבי הושבת

תרנגולת שברחה.

[2] ע’ שש”כ פרק סח הערה פג. ושם העיר שמדברי חיי אדם כלל קז משמע שכל איסורי מלאכה בחול המועד תלויים בגדרי ל”ט מלאכות שבת.

[3] על סעיף ה’ שם. ושם אסר לחתוך את הבגדים שמוכר.