המשך מבוא לשמירת שבת כהלכתה פרק ב’ – שבות בשבת וביום טוב
ח. מעשים שאסרו כדי “שלא תהיה שבת קלה בעיניו ויבוא לעשותם בעצמו” – ולכן אסרו לומר לנכרי לעשות ליהודי מלאכה בשבת.
אסרו לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שעושין בחול, כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו… ונמצא שלא שבת, וביטל הטעם שנאמר בותרה: “למען ינוח”, ועוד, כשיטלטל כלים שמלאכתם לאיסור, אפשר שיתעסק בם מעט ויביא לידי עשיית מלאכה (וכדלעיל סעיף ד’).
ט. מעשים שאסרו משום שיש בהם מעשה חול “עובדין דחול” – אסרו למדוד בשבת משום עובדין דחול (וראה להלן פרק כט סעיפים לד-מד); פירות שנתפזרו בחצר (שלא במקום גידולן), לא יאספם לתוך הסל, ומשום עובדין דחול, אבל מלקט מעט מעט ואוכל.
א. דעת הרמב”ם באיסור שבות בשבת (שהורחב בשעור הקודם):
בשעור הקודם הבאנו מקורות שדעת הרמב”ם והרמב”ן לגבי מהות איסור שבות היא שווה. וכן כתב המגיד משנה. אמנם הרמב”ן מדבר בעיקר על יום טוב אבל בסופו גם על שבת:
רמב”ן ויקרא כג, כד
והנה הוזהרו על המלאכות בשבת בלאו ועונש כרת ומיתה והטרחים והעמל בעשה הזה, ובי”ט המלאכה בלאו והטורח בעשה.
ובפרשת קדושים ברמב”ן הידוע בתחילת הפרשה, בסופו:
רמב”ן ויקרא יט, ב
וכן בענין השבת, אסר המלאכות בלאו והטרחים בעשה כללי שנאמר תשבות, ועוד אפרש זה (להלן כג כד) בע”ה:
אלא שהרמב”ם חילק את דיני דרבנן של שבת לשני חלקים, לאיסורי שבות שהם בגלל חשש מלאכה ולאיסורי שבות שהם משום ממצא חפצך ודבר דבר.
בפרק כא הרמב”ם ואילך הרמב”ם כתב את השבותים שקשורים לסרך מלאכה ובפרק כה ואילך איסורים שהם משום “ממצא חפצך ודבר דבר”. בפרק כא הלכה א כתב הרמב”ם:
נאמר בתורה תשבות, אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן. ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות, מהן דברים אסורים מפני שהן דומים למלאכות, ומהן דברים אסורים גזרה שמא יבוא מהן איסור סקילה, ואלו הן…
האסמכתא שמביא הרמב”ם מ”תשבות” היא רק לגבי דברים שהם “דומים למלאכות” או “גזירה שמא יבוא מהן איסור סקילה”, דהיינו סייג למלאכות. אבל את שאר איסורי דרבנן מביא הרמב”ם בפרק כד הלכה א, שם כתב הרמב”ם אסמכתא לדיני דרבנן ממצא חפצך, ולא מגדר שבתון:
יש דברים שהם אסורין בשבת, אף על פי שאינן דומין למלאכה, ואינם מביאין לידי מלאכה; ומפני מה נאסרו, משום שנאמר “אם תשיב משבת רגלך, עשות חפציך ביום קודשי”, ונאמר “וכיבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר”. לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת, ואפילו לדבר בהם, כגון שידבר עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה, או היאך יבנה בית זה, ובאיזו סחורה ילך למקום פלוני כל זה וכיוצא בו, אסור: שנאמר “ודבר דבר” דיבור אסור, הרהור מותר. אסור לאדם לפקוד גינותיו ושדותיו בשבת, כדי לראות מה הן צריכין, או היאך הן פירותיהן שהרי זה מהלך, לעשות חפצו. וכן אסור לאדם שייצא בשבת עד סוף התחום ויישב שם עד שתחשך, כדי שיהיה קרוב לעשות חפציו במוצאי שבת שהרי נמצא הילוכו בשבת, לעשות חפציו.
הלכות מוקצה לרמב”ם כוללות את שני הסוגים יחד:
טעמו מבואר בסוף פרק כד הלכה יב:
אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול. ומפני מה נגעו באיסור זה, אמרו ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול ולא שיחת השבת כשיחת החול שנאמר ודבר דבר, קל וחומר שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן, שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו, ונמצא שלא שבת, ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח.
הלכה יג:
ועוד, כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור אפשר שיתעסק בהן מעט ויבא לידי מלאכה. ועוד, מפני שמקצת העם אינם בעלי אומניות אלא בטלין כל ימיהן, כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהן הן שובתים ממלאכה, ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת, לפיכך שביתה מדברים אלו היא שביתה השוה בכל אדם. ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול, ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים הצריך להם, כמו שיתבאר.
בהלכה יג כתב הרמב”ם את יסוד “ודבר דבר” שבמוקצה, ובהלכה יג את חשש המלאכה וענין שביתה שבמוקצה.
את הדיני דרבנן של מוקצה הביא הרמב”ם כחלק מהעיסוק באיסור ממצא חפצך, ואכן הוא מתחיל עם איסור זה “…ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הלוכך בשבת כהלוכך בחול…”, אלא שבהלכה יג מסיים בסייג למלאכה: “אפשר שיתעסק בהן מעט ויבא לידי מלאכה”, והקשר בין שתי ההלכות הוא סיום הלכה יב: “ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח”. הפסוק שהביא הרמב”ם “למען ינוח” הוא המשך הפסוק הנ”ל של “תשבות” , והרמב”ם לא הביא את תחילת הפסוק שעוסק בשביתה אלא את סוף הפסוק “למען ינוח”,[1] ומשמע שאמנם ‘ממצא חפצך ודבר דבר’ הוא איסור דרבנן בעל גדר שונה, אבל גם הוא יסודו בחובת השביתה.
אלא שאף שהרמב”ם מחלק את האיסורים מדרבנן לשנים כפי שכתבנו, הרי בסופו של דבר הכל נסמך על “שבתון”; שהרי בפשטות משמע שכולם נקראים שבות, ע’ פרק כ הלכה י’: “כל הדברים שהן אסורין משום שבות לא גזרו עליהן בין השמשות”, ובהלכה הבאה כתב הרמב”ם דין קטן שעשה דבר שהוא משום שבות. וכן משמע מהלכות יום טוב פרק א הלכה יז שם הפריד הרמב”ם בין האיסורים דרבנן הנובעים משום מלאכות – ובין שבות, ועל כורחך כוונת שבות שם היא אמנם לממצא חפציך. וז”ל:
כל שאסור בשבת בין משום שהוא דומה למלאכה או מביא לידי מלאכה בין שהוא משום שבות הרי זה אסור ביום טוב, אלא אם כן היה בו צורך אכילה וכיוצא בה, או דברים שהם מותרים ביום טוב כמו שיתבאר בהלכות אלו.
ועל כרחך צריך לומר שכוונתו כאן ב”שבות” לאיסורים שכתב בפרק כד, שאם כוונתו כמו בהלכות שבת – הרי שבות היא רק דבר הדומה למלאכה, ומה הוסיף הרמב”ם כשכתב “ובין שבות”? ועוד, שאם כן חסר בהשוואת שבת ליום טוב איסור ‘ממצא חפצך’.
ב. דעת הרמב”ם לגבי איסורי דרבנן ביום טוב:
כל האמור הוא באיסורי דרבנן של שבת. באיסורי דרבנן של יום טוב יש לדון האם טעמיהם שוים לאיסורי שבת. והנה, לגבי אוכל נפש ביום טוב הרי לא כל המלאכות הותרו. לשיטת הירושלמי מותרות רק המלאכות שהן מלישה ואילך בסידורא דפת. ולשיטת הרמב”ם כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד או חסרון. בדעת הרמב”ם מצאנו שנחלק שנחלק עם הראב”ד אם המלאכות שנאסרו הם משום שמחת יום טוב – או מגדר אחר.
כתב רמב”ם בהלכות יום טוב פרק א:
הלכה ה:
כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב יום טוב, ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב, אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה. ולמה אסרו דבר זה, גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב, ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות, וימנע משמחת יום טוב, ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות.
השגת הראב”ד: וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות. א”א אין לזה טעם אלא מפני שהוא מכוין מלאכתו ביום טוב ומרבה הטורח ליום קדש
הלכה ו
ומזה הטעם עצמו לא אסרו ההוצאה ביום טוב ואף על פי שכל הוצאה היא מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב ולמה לא אסרוה כדי להרבות בשמחת יום טוב ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו ולא יהיה כמי שידיו אסורות, אבל שאר מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב הואיל ויש בהן עסק אין עושין אותן ביום טוב.
השגת הראב”ד, ולמה לא אסרוה כדי להרבות בשמחת יום טוב. א”א לא אמרו זה אלא כנגד משלוח מנות ומשלוח כלים איש לרעהו שהן מותרין ביום טוב וכל אלה אינן צריכין לזה הטעם אלא מפני שהוא כבוד היום יותר מאמש.
וביאר זקני הגאון ר’ איסר זלמן מלצר באבן האזל שם את כווונת הראב”ד:
והראב”ד לא ניחא ליה בטעמא דימנע משמחת יום טוב דאינו דררא דאיסור מלאכה, ולכן כתב הטעם משום מרבה הטורח ליום קדש.
ובכונתו יש לומר כמו שכתב הרמב”ן בפירושו על התורה, הובא במ”מ בהלכות שבת פכ”א, דמלבד איסורי מלאכה יש דין שביתה, ולכן אפשר דכל ההיתר דאוכל נפש מותר ביום טוב הוא בדין איסור מלאכה, אבל חיוב דין השביתה הוא בכל ענינים, דלא חלקו בין מלאכה למלאכה בדין שביתה, ואם מרבה הטורח ביו”ט חסר מצות שביתה. אמנם אין הדבר מבורר, דאפשר כיון שהתורה התירה מלאכת אוכל נפש ביו”ט אין בזה גם משום מצות שביתה.
לפי זה לדעת הרמב”ם איסורי דרבנן של אוכל נפש (לשיטתו שמן התורה הותרו כל המלאכות שהן לצורך אוכל נפש) טעמם משום מניעת שמחת יום טוב, ואין מקום לאסור אותן משום סייג למלאכה – שהרי מן התורה הותרה כל מלאכה לצורך אוכל נפש. אבל דעת הראב”ד, על פי אבן האזל, שגם איסורי דרבנן של אוכל נפש הוסמכו על חובת השביתה ביום טוב, וכדעת הרמב”ן.
ונראה שמחלוקת זו שבין הרמב”ם לראב”ד היא מחלוקת כללית בכל איסורי דרבנן של יום טוב, אם הם נסמכים על חיוב שבתון – או שהם מגדר שמחת יום טוב ואיסור טרחא ביום טוב.
ואם כן, אף שדעת הרמב”ם, כפי שכתבנו, היא כדעת הרמב”ן, שכל הדרבנן נסמך על “שבתון” ביום טוב, אבל ביום טוב עצמו סיבת האיסור אינה קיום של שביתה אלא שמחת יום טוב ומניעת טרחא, וזה טעם שיכול לכלול גם איסורי דרבנן הקשורים לאוכל נפש וגם שאר איסורי דרבנן.
ונראה להוכיח חילוק זה בין הלכות שבת להלכות יום טוב מאותם דברים שנאסרו משום עובדין דחול. הרמב”ם כתב בהלכות שבת על כמה וכמה איסורי דרבנן שהם כדי “שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול”, וכמעט בכולם הוסיף “שלא יבוא לידי…”. כך בפכ”ב הלכה טז: “שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול שלא יבוא לידי סחיטה”. ובפרק כא הלכה יא: “שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול שמא יכבשם בידו בתוך הקופה ויבא לידי עימור”. ובפרק כא הלכה יז לגבי לעשות גומא בסודר שנאסר משום “שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא לשמר”. וכן בפכ”א הכ”ט. ובהל’ כח הקודמת שלא למשמש בבני מעיים לא כתב הרמב”ם בפירוש “שלא יבוא לידי…”, משום שברור ששם מיירי מעניינו של הפרק, היינו איסור שחיקת סממנים. ובפכ”ב הי”ט “שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול… ויבא לכבס”. בפרק כד הי”ב על טעמי המוקצה, ובפכ”ו הכ”ז לגבי טלטול סולם של שובך… ויבוא לצוד”. ובפכ”א ה”ג, אסור להדיח את הקרקע “שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול” ובה”ד כתב הרמב”ם “ויבא להשות גומות”. הרי זה מאשר את מ”ש לעיל, שכל עובדין דחול בשבת הוא משום סרך מלאכה. ורק בהלכה אחת יש יוצא מן הכלל: רדיית הפת, עי’ פ”ג הי”ח, והטעם הוא משום שהגמ’ אומרת שחכמה היא ואינה מלאכה, כלומר שאכן זה יוצא מן הכלל. ומפורש בתשובת הרמב”ם (סימן שו) שעובדין דחול הוא משום מלאכה דוקא:
זה דבר ברור הוא למבין, שאין אתה מוצא לעולם דברים שאסרו חכמים משום שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול אלא דברים שאפשר שירגילו למלאכה, כגון מי שנשברה לו חבית של יין לא יספג ביין או יטפיח בשמן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול שאם תתיר לו שמא יבוא לידי סחיטה, נתפזרו לו פירות בחצרו לא יתן לתוך הסל או לתוך הקופא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול שאם תתיר לו שמא יבוא לידי עימור, וכן בתליית המשמרת שמא יבוא לשמור. אבל תליית הכוז והמצנפת וכיוצא בהן מותר ולא אסרוהו חכמים, שאין שם דבר לחוש שמא יעשה וכו’. משה ב”ר מימון זצ”ל.
אלא שבקרבן נתנאל בתחילת פרק תולין הקשה, שהרי בהלכות יום טוב פרק ג הלכה יז נפסק שאסור לתלות את המשמרת, אף שמותר לשמר בתלויה:
אין מסננין את החרדל במסננת שלו, מפני שנראה כבורר; אבל נותנין ביצה במסננת של חרדל, והוא מסתנן מאליו. ואם הייתה המשמרת תלויה, מותר ליתן לה יין ביום טוב; אבל לא יתלה בתחילה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ומערים ותולה את המשמרת לתלות בה רימונים, ותולה בה רימונים; ואחר כך נותן לתוכה שמרים.
ואם כן מדוע אסור לתלות בתחילה, והרי בהלכות שבת כתב הרמב”ם שהאיסור הוא שמא יבוא לשמר, ואם כן מה החשש שלא יתלה בתחילה כדי שלא ישמר?
וז”ל הרמב”ם בהלכות שבת פרק כא הלכה יז:
לפיכך אף על פי שמותר לסנן יין צלול או מים צלולין בסודרין או בכפיפה מצרית, לא יעשה גומה בסודר, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא לשמר במשמרת.
ואם כן מדוע אסור לתלות את המשמרת, שהרי מותר לשמר ביום טוב?
אלא שבהלכות יום טוב בכל מקום שכתב הרמב”ם ‘אסור כדרך שהוא עושה בחול’ לא כתוב הטעם, כפי שכתב בהלכות שבת שהוא “שמא יעשה מלאכה” (עיין פ”ג ה”ו, הי”ז; פ”ד ה”י; פ”ה ה”א, ה”ב, ה”ג, ה”ה, ה”ח). והטעם הוא משום שאיסורי דרבנן ביום טוב הם משום טרחא, ולא משום סייג למלאכה.
אם כן, קיים הבדל בין שבותי שבת לשבותי יום טוב; בשבת כל עובדין דחול אסורים משום סרך מלאכה, אבל שבותי יום טוב עיקרם משום שמחת יום טוב (מלבד אלו שנאסרו משום גזירה), ולכן הרמב”ם בהלכות שבת מדגיש שהאיסור שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול הוא משום מלאכה, אבל ביום טוב עובדי דחול נאסר רק משום שמחת יום טוב.
לפי זה מיושבת קושיית הקרבן נתנאל מדוע נאסרה תלית המשמרת ביום טוב אף שמותר לתת לתלויה, משום שאיסור עובדי דחול של יום טוב הוא שונה מאשר של שבת; ביום טוב האיסור הוא משום טרחא, ולכן אף אם אין איסור לשמר ביום טוב מכל מקום הרי אסור לתלות בתחילה, מה שאין כן בשבת שהאיסור הוא משום חשש מלאכה.
וכל זה נכון אם נאמר שאכן יסוד איסורי דרבנן של שבת הם אמנם כדעת הרמב”ם, שכולם נסמכו על שבות, לעומת איסורי הדרבנן של יום טוב נסמכו על חובת שמחת יום טוב ואיסור טרחא ביום טוב.
ואולי משום כך בשבת דן הרמב”ם על ה”חפצא” של שביתה: “שביתה בשביעי”, ואילו בהלכות יום טוב דן הרמב”ם על הגברא השובת: “כל השובת”. לאמור, הסיבה היא מפני שביום טוב השביתה מתייחסת למלאכה בלבד, אבל בשבת יש ענין של שביתה גם מדברים אחרים שאיסור מלאכה הוא חלק מהם, ולכן עצם השביתה היא קיום המצוה.
סיכום
דעת הרמב”ן שמצות שבתון אינה כוללת רק מלאכות אלא גם את כל הטרחים, ולדעתו יתכן שאדם שיעמול כל היום באיסורי דרבנן יעבור על עשה דאורייתא. הכסף משנה מסתפק אם דעת הרמב”ם היא כרמב”ן. בפשטות דעת הרמב”ם היא שבשבת יש שני גדרים של דרבנן, משום שבות ו”ממצא חפצך ודבר דבר”. אם כן, אף אם יסבור כרמב”ן, זה רק באיסורים שנקראו שבות כמבואר בריש פרק כא בהלכות שבת ולא באיסורים של ממצא חפצך. אלא שמכמה מקומות משמע שכל איסורי שבת נקראים שבות.
לגבי יום טוב נראה בדעת הרמב”ם שאיסורי שבות אינם מחשש מלאכה כמו שבות של שבת אלא שהם משום שמחת יום טוב, ובזה מוסבר הא שבהלכות יום טוב לא מזכיר הרמב”ם באיסורים שנאסרו משום עובדין דחול: “כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול”, שהם משום חשש מלאכה כפי שמזכיר בכל האיסורים הנ”ל בשבת.[2]
[1] שמות כג, יב: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר.
[2] ובכל זאת צריך עיון, שהרי יש גם איסור מלאכה ביום טוב ומסתבר שחששו גם למלאכה.