ב”ה

בענין גדר ט’ באב שנדחה

מגילה ה’ ע”א אמר רבי אלעזר א”ר חנינא רבי נטע נטיעה בפורים…” עד “טובים השנים מן האחד”. (מוכח שקיל ט’ באב שנדחה).

שם, תוס’ ד”ה ובקש (רצה לעוקרו מתשיעי ולקובוע לעשירי).

עירובין מ”א ע”א “ובדורו של רבן גמליאל עבוד כרבן גמליאל…” עד “אמר רב יוסף”. (סנאה בן בנימין).

רא”ש תענית פ”ד סימן לב, במה ששייך לדיני ט’ באב שנדחה.(בענין ט’ באב שנדחה).

שולחן ערוך סימן תקנ”ח (חומרא של יום עשירי באב). תקנ”א סעיף ד’ (דין שבוע שחל בו), תקנ”ד סעיף יט (דין דברים שבצענה בט”ב שנדחה). תקנט סעיף ט’ (רבנו יעבץ).

(אור שמח הלכות תעניות פ”ה הלכה ו’ (מחלוקת בבלי וירושלמי).

מראי מקומות כללים: משנה תענית כ”ו ע”א-ב’ “חמשה דברים…” נודע ביהודה מהדורה תניינא או”ח סימן ק”ה, (לרשב”ג אסור לאחריו גם בט”ב שנדחה).

כתב סופר חאו”ח סימן קא מנחת ברוך סימן פב דברי מלכיאל ח”ג או”ח כ”ו אבני נזר תכ”ו

ב”ה

גדרי ט’ באב שנדחה

תענית כ”ט ע”ב:

חרב הבית בראשונה – דכתיב (מלכים ב’ כ”ה) ובחדש החמישי בשבעה לחדש היא שנת תשע עשרה [שנה] למלך נבכדנאצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלם וישרף את בית ה’ וגו’, וכתיב (ירמיהו נ”ב) ובחדש החמישי בעשור לחדש היא שנת תשע עשרה [שנה] למלך נבוכדנאצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלם וגו’. ותניא: אי אפשר לומר בשבעה – שהרי כבר נאמר בעשור, ואי אפשר לומר בעשור – שהרי כבר נאמר בשבעה. הא כיצד? בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, ותשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו, שנאמר (ירמיהו ו’) אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. והיינו דאמר רבי יוחנן: אלמלי הייתי באותו הדור – לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף.^[1] ורבנן: אתחלתא דפורענותא עדיפא.

ואם כן, כיון שבעצם עיקר ט’ באב היה צריך להיות ביום י’ באב, אם כן יש מקום לומר שכיון שט’ באב נדחה, הרי עיקר היום הוא יום ראשון. ולכן יש לחקור בגדר ט’ באב שנדחה, האם ט’ באב שנדחה הוא השלמה לדיחוי, או שמעיקר הדין נקבע לתאריך זה? נפ”מ אם יש להחמיר בלימוד תורה כל היום בשבת, עי’ להלן. עוד נפ”מ: קטן שהגדיל אם צריך לצום (אבני נזר). ובעיקר: האם יש גדר שבוע שחל בו לשבוע שלפני השבת, אמנם לאשכנזים אין נפ”מ כיון שמחמירים בכל מראש חדש אב. אבל מעיקר הדין חשוב לדעת אם יש דין שבוע שחל בו או אין שבוע שחל בו.

נפ”מ נוספת היא לגבי איסור דברים שבצנעה בשבת שחל בה ט’ באב. אם ט’ באב גדר של דחוי מחמת שאין נוהגין אבילות בשבת, הרי שמכל מקום דברים שבצנעה נוהג. ועיין רשב”א בתשובה ח”א סימן תק”כ כתב בפירוש שזה נקבע לעשירי מעיקר הדין. וכתב הרשב”א את זה כנ”מ לענין דברים שבצנעה, הרי שהחקירה היא נכונה:

ומה ששאלת בט’ באב שחל להיות בשבת מהו בתשמיש המטה? מי הוי כאבל דעלמא דאמרינן דברים שבצנעה נוהג? נראה לי שאין נוהג בו שום אבלות. דהא אמרי’ מעלה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו דאבלות ישנה שאני. וכ”ש דלגמרי עקרוה מתשיעי ואוקמוה. ומעיקרא היה ראוי לקובעו בעשירי כדאיתא התם.

ויש להביא ראיה שיש הבדל בין ט’ באב שנדחה לבין כל ט’ באב, ויש בו יותר קולות משום שנדחה: טור סימן תקנ”ט בשם רבנו יעבץ:

מעשה שחל ט”ב בשבת ונדחה עד למחרתו והיה רבינו יעבץ בעל ברית והתפלל מנחה בעוד היום גדול ורחץ ולא השלים תעניתו לפי שי”ט שלו היה וראיה מהא דתניא (עירובין מא א) א”ר אליעזר בר צדוק אני הייתי מבני סנאה בן בנימין וחל ט”ב בשבת ודחניהו עד לאחר שבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שי”ט שלנו היה.

ואם כן צריך להיות הדין שעיקר ט’ באב הוא בשבת, ואם כן יש דין שבוע שחל בו כל השבוע הקודם.

אלא שכאמור, עיקר הנ”מ היא לגבי השאלה אם יש שבוע שחל בו בשנה זו, דבר זה שנוי בדברי הירושלמי, ובמחלוקת לגבי דברים שבצנעה, ראה רא”ש בשם ירושלמי: (פ”ב סימן ל”ב) שתי שבתות מותרות:

ירושלמי (הל’ ז) רבי בא בר כהן אמר קמיה דרבי יוסי בשם רבי אבהו (אמר) תשעה באב שחל להיות בשבת שני שבתות מותרין. כיון שנדחה התענית עד יום ראשון לא הוי שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה. תוספתא (פ”ג דתענית) חל להיות ט”ב בשבת אוכל אדם כל צרכו ומעלה על שלחנו אפי’ כסעודת שלמה בשעתו ואינו מונע מעצמו כלום. כלומר שאינו נמנע מרחיצה וסיכה ותשמיש המטה ואין צריך לנהוג דברים של צנעא. ורבינו מאיר ז”ל כתב בהלכות אבלות שלו כתב ה”ר יצחק מוינ”א דתשעה באב שחל להיות בשבת אע”פ שאנו דוחין אותו עד למחר אותו היום אסור בתשמיש המטה. מידי דהוי אקובר מתו ברגל שאנו דוחין אבלות עד אחר הרגל ואפלו הכי נוהג דברים שבצנעא ברגל אם כן הכא נמי גבי שבת זו גבי תשעה באב הוא כרגל ואסור בתשמיש המטה. ותשעה באב ואבל שייכי אהדדי כדאמר רב חסדא בפרק קמא דתענית (דף יג א) עכ”ל מורי. הדבר יצא מפי מורי הקדוש וכל עדת ישראל יעשו אותו כדי הוא בית אלהינו לאבד עליו עונה אחת בשנה. אע”פ שיש לי להשיב דתשעה באב ואבלות חלוקים בכמה דברים… ומיהו נכון להחמיר כדברי מורי אפי’ הוא מקיל ואני מחמיר היה לנו לעשות כדבריו וכל שכן שהוא מחמיר ואני מקיל עכ”ל רבינו מאיר ז”ל. ומיהו לשון התוספתא משמע שאין נמנע וכן עמא דבר:

טור סימן תקנ”א כתב שהראשון הוא השבוע:

ואם חל ט”ב יום או ב’ בשבת ונדחה עד אחר השבת מותר בב’ שבתות בשבוע שלפניו מותר כיון שנדחה התענית עד יום הראשון א”כ שבת ראשונה אינה שבת שחל ט”ב להיות בתוכ’ ובשנייה נמי הוא אחר התענית הלכך מותר בשניהם ובספר המצות כתב שנהגו כשחל להיות בשבת לאסור כל שבוע שלפניו לספר ולכבס.

א”כ לירושלמי כמ”ש ששתי השבתות מותרות. שו”ע סימן תקנ”א סעיף ד’ שתי דעות בענין זה. ולכאורה שתי הדעות חולקות בשאלה זו:

ואם חל תשעה באב ביום ראשון או בשבת ונדחה לאחר השבת, מותר בשתי השבתות, בין שקודם התענית בין שאחריו. ויש מי שאומר שנהגו לאסור כל שבוע שלפניו, חוץ מיום ה’ ויום ו’. הגה: ונוהגין להחמיר מתחלת ראש חודש לענין כיבוס, אבל תספורת נוהגים להחמיר מי”ז בתמוז (מנהגים).

עיין אור שמח הלכות תעניות שכתב שזו מחלוקת בבלי וירושלמי. שלפי הבבלי מאחרין ט’ באב ולא מקדימין משום שאקדומי פורענותא לא מקדימינן. ע’ מגילה דף ה’ ע”א: “אבל זמן עצי כהנים ותשעה באב וחגיגה והקהל מאחרין ולא מקדימין תשעה באב אקדומי פורענות לא מקדמי”. אבל בירושלמי משמע שדברי רבי יוחנן שהיה קובעו בעשירי הם הטעם שמאחרין.

וכתב שזה דיוק לשון הרמב”ם בפרק ה’ הלכה ח’:

במה דברים אמורים, שאכל ערב תשעה באב אחר חצות; אבל אם סעד קודם חצות, אף על פי שהוא מפסיק בה, אוכל כל מה שירצה. וערב תשעה באב שחל להיות בשבת, אוכל ושותה כל צורכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה; וכן תשעה באב עצמו שחל להיות בשבת, אינו מחסר כלום.

ומה שכתב הרמב”ם “אינו מחסר כלום” כוונתו אפילו בערב שבת אינו מונע מתבשילין.

וז”ל אור שמח הלכות תעניות – פרק ה – הלכה יא:

בירושלמי תשעה באב שחל בשבת שתי השבתות מותרין וכן מוכרח מגמרא דילן (תענית כט ע”ב) דמותיב ר’ המנונא בחמישי מותרין מפני כבוד השבת, אילימא לכבס וללבוש מאי כבוד שבת איכא אלא לאו לכבס ולהניח כו’ השבת כולה אסורה. ולוקמה דמיירי שחל להיות תשעה באב בשבת ומותר לכבס וללבוש בשבת דבאופן זה אסור כל השבת דרק להניח אחר תשעה באב לרב נחמן. ועל כן דאם חל בשבת אין לשבוע זה דין שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה כיון דהתענית הוא ביום ראשון, ויתכן שלזה גם כן כוון רבינו בתשעה באב עצמו שחל להיות בשבת אינו מחסר כלום שאף בערב שבת אינו מונע מתבשילין.

ובזה א”ש הא דאמרו פרק קמא דמגילה (דף ה’ ע”א) על משנתינו דתשעה באב מאחרין ולא מקדימין, משום אקדומי פורענותא לא מקדמינן. ולא אמר משום דשריפתו היה בעשירי. ור’ יוחנן אמר (תענית כט ע”א) אילו כו’ קבעתיו בעשירי דכן משמע מסידור הירושלמי דזה הטעם למשנתינו עיין שם במגילה ובפ”ד דתענית

ולפי זה נפקא מינא לדינא דאם חל להיות בשבת אם משום טעם דנשרף בעשירי והוי כקבעוהו בעשירי אם יהיה תשיעי בשבת. אם כן השבוע שאחר תשעה באב יהיה דינו כשבוע שחל תשעה באב להיות בתוכה למ”ד דאחריו אסור (מחלוקת רב ושמואל תענית כט ע”ב) ולטעמא דאקדומי פורענותא לא מקדמינן הוי בתורת דיחוי שיום עשירי אינו זמנו לכן מותר לאחריו לכולי עלמא ודו”ק.

וכפי הנראה דרק במקדש ראשון יליף מקראי דנשרף רובו בעשירי,^[2] אבל מקדש שני נשרף בתשיעי, ולכן השתא לא קבעו רק על מקדש שני וכמו דאמרו בגמרא דילן (ר”ה י”ח ע”ב, תענית כח ע”ב) דבתשעה לחודש הובקעה העיר בבית ראשון ואפילו כן לא קבעו חכמים עליו תענית רק בי”ז שהובקעה בשני^[3] ולכן לא אמר בתלמודין הטעם דמשום הכי נדחה לאחר שבת משום דנשרף בעשירי דבבית שני לא נשרף בעשירי, ור”י אמר על אותו דור שבמקדש ראשון אי הוינא התם כו’ וירושלמי לטעמיה דקלקול חשבונות יש כאן וגם בבית ראשון ושני הובקעה העיר בי”ז בתמוז וגזרו גם על בית ראשון לחודיה, ובגמרא דילן אמרו דמשום כן בתשעה באב חמור משום דהוכפלו בו הפורעניות ולכן השלוחין יצאין.

להלכה בעינן דברים שבצנעה, כתב הטור סימן תקנ”ד מחלוקת אור זרוע ומהר”ם לגבי דברים שבצנעה, ואותה מחלוקת היא המחלוקת לגבי לימוד תורה בשבת שיש מחמירים בכל השבת. ודעת הגר”א שכל השבת מותרת, ע’ ר’ שריה דבילצקי, מקו”ה כד. וע’ מ”ב תקנ”ג ס”ק ט.

סתירה בבית יוסף: פוסק שאין דברים שבצנעה (תקנ”ד סי”ט) ופוסק שאין שבוע שחל בו. ומאידך פוסק כמו רבנו יעב”ץ. (תקנ”ט ס”ט) יש לתרץ: לענין שבוע שחל בו תלוי ב”תענית”.

עפ”ז מובן מ”א תקנ”א ס”ט, ומ”א ס”ק לה כתב שלכ”ע לענין בשר ויין אין בשבוע זה. ולמה כ”ע מודים, ע”כ שתלוי במה שיהיה למעשה. אלא שיש להוסיף ולומר שההסבר הוא, שבשר ויין תלוי בסעודה מפסקת, אבל בשבת זו אין סעודה מפסקת ולכן אין מה להחמיר.

מוכח שזו דחיה: גמ’ מגילה ה’ מרבי שביקש לעקור, וזה היה ט’ באב שנדחה. ויש להסתפק בדעתם. וכתב הירושלמי “כיון שנדחה ידחה ליום א'”. משמע שזה דחויה.

ירושלמי תענית כ”ה ע”ב^[4]:

רבי בא בר כהן אמר קומי רבי יוסה רבי אחא בשם רבי אבהו תשעה באב שחל להיות בשבת שתי שבתות מותרות לאחריו מהו רבי יוחנן אמר לאחריו אסור ר’ שמעון בן לקיש אמר לאחריו מותר…

אם הירושלמי אומר ששתי השבתות מותרות, הרי שסובר שלאחריו מותר, וכם כן מדוע שואל לאחריו מהו?

אלא שצריך לומר לדעת הירושלמי, ט’ באב שנדחה אין שום חומרא לאחריו. אבל אין זה מוכיח על ט’ באב שחל באמצע שבוע שהוא היום מעיקר הדין.

א”כ יש לומר שט’ באב דחוי, כמ”ש ירושלמי ששתי שבתות מותרות, ורבי שרצה לעקור וכו’ והכריע בית יוסף כרבנו יעב”ץ. ואעפ”כ אסור דברים שבצנעה שלא כדברי רשב”א שתלוי זה בזה, (ע’ גר”א שלענין דברים שבינו לבין עצמו קל מאבילות).

גמ’ ערובין מ’ ע”ב מ”א ע”א.

קושית מגן אברהם בשם מהר”ם לובלין סימן תקנ”ט ס”ק יא:

ונדחה כו’ – אבל אם חל מיל’ בט”ב משלימין [ב”י] וכ”מ ממ”ש סי’ תקנ”ח בשם מהרי”ל והקש’ המקשה למור”ם לובלין בתשו’ דהא ספ”ג דעירובין אמרי’ מהא דר”א בר צדוק שאמר פעם א’ חל ט”ב בשבת ודחינהו לאחר שבת והתענינו ולא השלמנו מפני שי”ט שלנו הוא [פי’ שהי’ קרבן עצים בי’ באב] ופריך טעמא די”ט הא עי”ט משלימין [פי’ שבכל ט”ב היו משלימין אע”ג שהי’ עי”ט שלהם ש”מ דמותר להשלים בע”ש] יק’ מאי קפריך בשלמא י”ט זה אילו חל בט”ב היו משלימין א”כ כ”ש דיש להשלים בעי”ט אבל שבת אין מתענין בו אם חל בו ט”ב א”כ ה”ה בע”ש אין להשלים אלא ע”כ שאף בט”ב אין משלימין בי”ט שלו, א”כ למה פסק הרב”י דמשלים בט”ב עצמו ותי’ דבאמת המקשן סבר דאין משלימין אפי’ בט”ב עצמו אבל התרצן דמשני שאני י”ט דדבריהם הואיל ומתענים בהם שעו’ משלימין בעי”ט שלהם א”כ לא דחינן ט”ב עצמו מפניהם עכ”ל

ועפמ”ש יש לומר שהגמ’ בעירובין אכן סברה שט”ב שחל בשבת נקבע ליום א’ מעיקרא ואין נפ”מ בינו לבין ט’ באב.

עיין נודע ביהודה שסובר שט”ב שנדחה הרי הוא נקבע לי’ אב ולא נדחה.

ובזה יישב תמיהה על מ”א תקנ”א ס”ק ט”ז. המ”א כתב שאם קבל על עצמו שלא לאכול בשר כל השבוע, יש להחמיר שצריך התרה משום שיש לזה מקור משיטת רשב”ג שכל אותו שבוע אסור. וכתב שלכן אפילו אם ט”ו באב ביום שישי יש להחמיר שלא לאכול בשר ולשתות יין ביום זה. והקשו לנוב”י:

אמנם אשר תמה שם על עיקרא דמילתא של המג”א שהרי אם חל ט”ו באב בע”ש א”כ חל טי”ת באב בשבת והרי מבואר בש”ע שם שאם חל ט”ב בשבת מותר בשתי השבתות ואפי’ להיש מי שאומר שנהגו לאסור כל שבוע שלפניו אבל שבוע שלאחריו ליכא למ”ד ושרי לכ”ע וא”כ מי נתן להם רשות לנהוג דרך אבילות בט”ו באב שהוא נקרא י”ט והרי כל עיקר חומרייהו משום דרשב”ג ס”ל כל השבת אסור וכשחל ט”ב בשבת לא עלה על דעת רשב”ג מעולם לאסור, ע”כ דברי מר.

ואני אומר אחרי מחילת כבודו דברי שגגה הם לענ”ד וכשחל ט”ב בשבת ונדחה אז יום ראשון מקרי תשעה באב ושבוע ההיא כולה מקרי לרשב”ג שבוע שחל ט”ב בתוכו. ומה שפסק הש”ע שמותר בשתי השבתות היינו לדידן דקיי”ל דלא כרשב”ג ואחר התענית מותר מיד ולכן כשחל ט”ב בשבת מותר בשתי השבתות דשבוע שלפניו לא מיקרי חל ט”ב בתוכו דכיון דאידחי משבוע זו אידחי ושבוע שלאחריו אף שמיקרי חל ט”ב בתוכו מ”מ כבר הוא לאחריו ומותר מיד אבל לרשב”ג ליכא ספיקא שאסור כל שבוע שלאחריו ודוק בדברי הגמרא שם תענית כ”ט ע”ב. ולא נזכר בפלוגתא של ר”מ ור”י ורשב”ג ט”ב כלל רק כך שנינו שם ואסור לספר ולכבס מר”ח עד התענית דברי ר”מ ר”י אומר כל החודש כולו אסור רשב”ג אומר אינו אסור אלא אותו שבת בלבד ותניא אידך ונוהג אבל מר”ח עד התענית דברי ר”מ ר”י אומר כל החודש כולו אסור רשבג”א אינו אסור אלא אותו שבת בלבד יעויין שם. הרי בשתי הברייתות נזכר עד התענית ולא נזכר ט”ב וממילא כשחל בשבת אז עשרה באב הוא התענית ובכולם אמר רשב”ג אותו שבת היינו אותו שבת של התענית וא”כ הנוהגים כרשב”ג אם חל ט”ב בשבת מותרים בשבוע שלפניו לדעה הראשונה שהביא המחבר שם אבל בשבוע שלאחריו אסורים. וכל דברי המג”א נכונים:

ויש לומר שאין כוונת הנודע ביהודה שעיקר ט’ באב נקבע ליום א’, שהרי זה יוקשה מהא דרבנו יעבץ שזה היתר רק לט’ באב שנדחה. אבל יש לומר שס”ל שדין ששבוע שחל בו תלוי בדין התענית דוקא. ולכן יש דין שבוע שחל בו לאחריו לרשב”ג אף אם יש לט’ באב דין ט’ באב שנדחה.

אבל לשו”ע יש לומר שגם שבוע שלפניו תלוי בשאלה זו: גדר שבוע שחל בו תענית ולא שבוע שחל בו ט’ באב. ולענין דברים שבצנעה יש לומר שס”ל כמהר”ם מרוטנבורק שאין דומה ט’ באב לגדרי אבילות. עי”ש ברא”ש.

1. וכתב בנימוקי יוסף (ב”ק י’ ע”א ברי”ף):

   אשו משום חציו. כאילו בידיו הבעירו כדאמרן. ואי קשיא לך א”כ היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת וכן מאחיזין את האור במדורה והולכת ונגמרת הדלקתה בשבת ולפי זה הרי הוא כאילו הבעירה הוא בעצמו בשבת וכל שכן הוא דאילו הכא לא נתכוון להבעיר גדיש של חבירו כלל והכא עיקר כוונתו היא שתדלק ותלך בשבת ועם כל זה תנן [שבת דף יט ב] משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ומעשים בכל יום וכדאמרן כי נעיין במילתא שפיר לא קשיא לן שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל ולא חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא דאי חשבינן ליה הוה לן למפטריה דאנוס הוא שאין בידו להחזירה וה”נ אילו מת קודם שהספיק להדליק הגדיש ודאי משתלם ניזק מאחריות נכסים דידיה דהא קרי כאן כי תצא אש שלם ישלם ואמאי מחייב הרי מת ומת לאו בר חיובא הוא אלא לאו ש”מ דלאו כמאן דאדליק השתא בידים חשבינן ליה אלא כמאן דאדליק מעיקרא משעת פשיעה חשבינן ליה וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל וכמאן דאגמריה בידים בההוא עידנא דלית ביה איסור חשיב:

   וכתב בספר פלפול התלמידים: ומצאתי בספר שיח השדה כלל ה’ שהביא בשם האבנ”ז לתרץ לפ”ז הקושיא הידועה דלפי דברי הנמוק”י שכתב דלר”י דס”ל אישו משום חיציו הכל הולך בתר שעת ההדלקה א”כ יקשה מדר”י אדר”י דהכא ס”ל דאישו משום חיציו והכל הולך בתר מעיקרא היינו שעת ההדלקה ובתענית דף כט ע”א פליגי רבנן ור”י בענין תענית תשעה באב דרבנן ס”ל דאף שרובו של היכל נשרף בעשירי אתחלתא דפורענותא עדיפא ומתענים בתשעה באב ורב יוחנן אומר אילמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו של היכל בו נשרף דלכאורה תמוה מאוד דהא ר”י עצמו אית ליה אישו משום חיציו וחשיב הכל כאילו נעשה מתחילה וכמ”ש הנמוק”י א”כ ה”נ בשריפת בית המקדש אזלינן בתר תחילת שריפה ואמאי ס”ל לר”י דהי’ צריך להתענות בעשירי ותירץ שם כנ”ל דגבי שריפת בית המקדש אין דנין על הפועל דעיקר התענית הוא על גוף הפעולה שנשרף הבית ומצד הפעולה עצמה הרי א”א לומר דחשיב כאילו נעשה הכל מתחילתו דזה שייך רק על הפועל ולא על הפעולה וכנ”ל.

   וראה לקו”ש ח”א פ’ וארא סעיף יד שהביא קושיא זו ותירץ שם ע”פ דברי רש”י (דברים לב מא) שכתב שם דלא כמידת הקב”ה מידת בשר ודם מדת בשו”ד אדם זורק חץ ואינו יכול להשיבו אבל הקב”ה זורק חץ ויכול להשיבו דלפ”ז מובן החילוק בין שיטת ר”י גבי אישו משום חיציו דס”ל דהמעשה נגמר בתחילה משעת ההדלקה משום דמדת בשו”ד זורק חץ אינו יכול להשיבו משא”כ גבי שריפת ביהמ”ק ע”י הקב”ה אזלינן בתר גמר ההדלקה משום דהקב”ה זורק חץ ויכול להשיבו עי”ש. ↑

2. תענית כט ע”א: ” חרב הבית בראשונה דכתיב (מלכים ב’ כ”ה) ובחדש החמישי בשבעה לחדש היא שנת תשע עשרה [שנה] למלך נבכדנאצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלם וישרף את בית ה’ וגו’ וכתיב (ירמיהו נ”ב) ובחדש החמישי בעשור לחדש היא שנת תשע עשרה [שנה] למלך נבוכדנאצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלם וגו’ ותניא אי אפשר לומר בשבעה שהרי כבר נאמר בעשור ואי אפשר לומר בעשור שהרי כבר נאמר בשבעה הא כיצד בשבעה נכנסו נכרים להיכל ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני ותשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור והיה דולק והולך כל היום כולו שנאמר (ירמיהו ו’) אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב והיינו דאמר רבי יוחנן אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו של היכל בו נשרף ורבנן אתחלתא דפורענותא עדיפא ובשניה מנלן דתניא מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב אמרו כשחרב בית המקדש בראשונה אותו היום ערב תשעה באב היה ומוצאי שבת היה ומוצאי שביעית היתה ומשמרתה של יהויריב היתה והלוים היו אומרים שירה ועומדין על דוכנם ומה שירה היו אומרים (תהלים צ”ד) וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם ולא הספיקו לומר יצמיתם ה’ אלהינו עד שבאו נכרים וכבשום וכן בשניה”. ↑
3. תענית כח ע”ב: “חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וכו’… הובקעה העיר בשבעה עשר הוה והכתיב (ירמיהו נ”ב) בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר וכתיב בתריה (ירמיהו נ”ב) ותבקע העיר וגו’ אמר רבא לא קשיא כאן בראשונה כאן בשניה דתניא בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז בשניה בשבעה עשר בו” ↑
4. וזה לשונו המלא של הירושלמי, תענית כ”ה ע”ב:

   אמר רבי יונה הדא דאת אמר מרוח ומלבוש (אסור לכבס וללבוש) ברם מרוח ומתקנ’ (אבל מותר לכבס ולהניח לאחר ט’ באב). כן אנן אמרין הדין קצר’ אסיר ליה מיעבד עיבידתיה (ע’ פני משה שזה תמיהה, האם הכובס אסור לעבוד, והלא הוא עושה כדי חייו, וזה להניח) מתניתא פליגא על רבי יונה שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין מלספר ומלכבס ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת רבי יונה בשם רב המנונא לתספורת הושבה (ההיתר רק בחמישי משום תספורת אבל כיבוס כל השבוע מותר להניח לשבת) רבי בא בר כהן אמר קומי רבי יוסה רבי אחא בשם רבי אבהו תשעה באב שחל להיות בשבת שתי שבתות מותרות לאחריו מהו רבי יוחנן אמר לאחריו אסור ר’ שמעון בן לקיש אמר לאחריו מותר דרשה ר’ חייה בר בא לציפוראיי ולא קבלון עליהון אמר ר’ אימי לרבי יסי ואין בן אחוי של רבי חייה הגדול חלוק עליו אמר ליה בפירוש פליגין רבי יוחנן אמר לאחריו אסור ר’ שמעון בן לקיש אמר לאחריו מותר מה עבד לה רבי שמעון בן לקיש (למתני’ דתנן שבוע שחל ט’ באב להיות בתוכה אסורין מלספר ומלכבס ומדנקט סתמא משמע דאפילו לאחריו אסור) פתר לה תשעה באב שחל להיות בשבת (ולכן כל השבת אסורה, היינו עד ט’ באב וזה כל השבוע). ↑