ב”ה
הפטרות שבע דנחמתא
(על “רב החובל ההופך ומבלבל”)
ברמב”ם בסדר התפילה מובאות ההפטרות של השבתות האחרונות של השנה כהפטרות מיוחדות לכל שבת:
אלה הדברים, ואלה הדברים אשר דבר יי’ אל ישראל עד והייתם לי לעם בירמיה (ל’ פסוק ד’), ואתחנן, ואתפלל אל יי’ אחרי תת את ספר המקנה עד שדות בכסף יקנו בירמיה (לב טז), והיה עקב, הלוך וקראת באזני ירושלים עד והתברכו בו כל גוים ובו יתהללו בירמיה (ב, ב), ראה אנכי, הנה ימים באים נאם יי’ והקימותי עד אם יסתר איש במסתרים בירמיה (כג ה), שופטים, ויהי כאשר זקן שמואל עד ויאמר שמואל אל אנשי ישראל לכו בשמואל (ח, א), כי תצא, ויאספו פלשתים את מחניהם עד ויי’ יהיה עמך בשמואל (א’ יז א), והיה כי תבא, אז יבנה יהושע מזבח עד ולא היה כיום ההוא ביהושע (ח’ ל’), אתם נצבים, ויאסף יהושע את כל שבטי ישראל עד כרמים וזיתים אשר לא נטעתם ביהושע (כד א), האזינו, ולקחתי אני מצמרת הארז עד והשיבו וחיו ביחזקאל (יז כב), וזאת הברכה, ויהי אחרי מות משה עבד יי’ ומדלג עד ויהי יי’ את יהושע ביהושע (א, א),
אף על פי כן אין אנו נוהגים כמנהג זה. כידוע, בכלל פסיקת ההלכה בנוסח המקרא ע״פ המסורה ולא לפי הש״ס. כמו כן סדר הנביאים שבתנ”ך אינם כמו בש”ס.[1]
ועל עצם הדבר שאנו לא נוהגים כגמרא שלנו כתב הבית יוסף בשו”ת אבקת רוכל סימן כח:
שכבר ידוע שכל הפוסקים שלנו הם ע”פי התלמוד ומפיו אנו חיים וכל אשר בשם ישראל יכנה אינו רשאי לזוז מפסק התלמוד וכל הפורש ממנו כפורש מחייו ע”כז יש דברים שאנו מניחים דבר התלמוד ונוהגים כספרים אחרים ואעידה לי עדים נאמנים… וכן בר”ח אלול שחל להיות בשבת היה ראוי להפטיר השמים כסאי כמו שגזר הגמ’ בפ’ הנז’ ואין אנו מפטירי’ אלא בחדא משבע דנחמתא כדברי פסיקתא והטעם לפי שאין דברים אלו תלויים בדבר אסור והתר הרשות בידינו לקרות או להפטיר כדברי מי שיראה לנו שהוא יותר נכון ואע”פי שהוא נגד התלמוד כיון שאינו דבר תלוי באסור והתר.
וע”ע להלן מתוספות בפסחים דף מ’ ע”ב ד”ה אבל עושהו תכריכין שכתבו על שאין אנו עושים כגמרא שלנו.
בזמננו קיימים בקרב עדות ישראל ארבעה מנהגים עיקריים בקשר להפטרות תלתא דפורענותא ושני מנהגים עיקריים בשבע דנחמתא (על פי הרב שריה דבליצקי, הנאמן מט – מתוך כותר).
1. המנהג הכללי בקרב כלל ישראל הוא הנפסק בשו”ע סימן תכח סעיף ח’:
מי”ז בתמוז ואילך מפטירין ג’ דפורענותא, ז’ דנחמתא, תרתי דתיובתא; ג’ דפורענותא; דברי ירמיהו, שמעו דבר ה’, חזון ישעיהו. שבע דנחמתא, נחמו, ותאמר ציון, עניה סוערה, אנכי, רני עקרה, קומי אורי, שוש אשיש.
כפי סימן דש”ח: כלומר, דברי ירמיהו, שמעו, וחזון.
2. התימנים מתפללי נוסח בלדי על פי תכלאל, להבדיל מהתמנים הנוהגים בנוסח השאמי שהוא בעיקרו נוסח ספרד, נוהגים על סדר דח”א, הנזכר ברמב”ם הלכות תפילה פרק יג הלכה ט’:
נהגו העם להיות מפטירין קודם תשעה באב בשלש שבתות בדברי תוכחות, שבת ראשונה מפטירין בדברי ירמיהו, שנייה חזון ישעיהו, שלישית איכה היתה לזונה, וכן שבת שאחר תשעה באב מפטירין נחמו נחמו עמי, ומנהג פשוט בעירנו להיות מפטירין בנחמות ישעיהו מאחר תשעה באב עד ראש השנה, ושבת שבין ראש השנה ויום הכפורים מפטירין שובה ישראל.
3. מנהג יהודי ג’רבא הסמוכה לטוניס, והתפשט גם בכפרי טוניס וטריפולי, כפי הסימן דש”מ. דברי ירמיהו, שמעו ומשא גיא חזיון בישיעיה כב. שורש מנהג זה נראה שהוא על פי הגמרא בתענית כט ע”א על הכהנים שעלו על גג בית המקדש וזרקו את המפתחות כלפי מעלה ויצאה יד ולקחה אותם, שנאמר “משא גיא חזיון מה לך איפא כי עלית כולך לגגות”.
4. מנהג האיטליינים הנוהגים כנוסח האיטליינים המקורי, להבדל בין האיטליינים המתפללים נוסח ספרד או האשכנזים באיטליה ילידי איטליה שהם מתפללים נוסח ספרד: בשתי השבתות ורק בשבת השלישית נוהגים כגם הם בהפטרת חזון ישעיהו .
בשבע דנחמתא יש שני מנהגים: המנהג הכללי הוא להפטיר נו”ע ארק”ש, כנפסק בשו”ע שם. אך יש תת מנהגים שבהם ההפטרות הללו מתחלקות אחרת ומתחלפות בינן לבין עצמן. (למנהג אלג’יר פירוש השי”ן בארק”ש הוא הפטרת שובה הנקראת שם בשבת לפני ראש השנה. ושוש אשיש נוהגת רק בשבת שבין יום הכפורים לסוכות בנה שחלה שבת כזו. ובשבת שובה קוראים דרשו).
המנהג השני בהפטרות הנחמה הוא מנהג האיטליינים שלפיו רק בשלש דנחמתא נו”ע, ובשאר השבתות ההפטרות הרגילות המובאות ברמב”ם.
א.
טור סימן תכח מביא את הפסיקתא שלפיה אנו נוהגים:
בפסיקתא מברשית עד י”ז בתמוז מפטירין מענין הפרשיות דומה בדומה ומשם ואילך לפי הזמן ולפי המאורע תלתא דפורענותא ושבע דנחמתא ותרתי דתיובתא[2] תלתא דפורענותא דש”ח דברי ירמיהו לפ’ פנחס שמעו דבר י”י לראשי המטות חזון לאלה הדברים בשבת שלפני ט”ב. שבע דנחמתא נו”ע ארק”ש נחמו לואתחנן, ותאמר ציון לעקב, עניה סוערה לראה, אנכי לשופטים, רני עקרה לכי תצא, קומי אורי לכי תבא, שוש אשיש לאתם נצבים וכשחל ר”ה בב”ג שוילך בין ר”ה לצום כפור מפטירין דרשו בין ר”ה לי”ה ובין צום כפור לסוכות שובה להאזינו אבל כשר”ה בה”ז שהאזינו קודם צום כפור מפטירין בו שובה ויש נוהגין כשר”ה בב”ג מפטירין בין ר”ה לצום כפור שובה ובין צום כפור לסוכות וידבר דוד וסימן דפסיקתא מוכח כמנהג הראשון דקאמר תרתי דתיובתא:
וכתב אבודרהם (סדר הפרשיות וההפטרות):
ואומר במדרש על דרך צחות כי תקנו לומר בתחלת הפטרות הנחמות נחמו נחמו עמי כלומר שהקב”ה אמר לנביאים נחמו נחמו עמי. על זה משיבה כנסת ישראל ותאמר ציון עזבני ה’. כלומר איני מתפייסת מנחמת הנביאים. ואומר עורי עורי לבשי עוז זרוע ה’ עורי כימי קדם. ובמקומות שמפטירין במקום ההפטרה זו עניה סוערה לא רוחמה כלומר הנביאים חוזרין ואומרים לפני הקב”ה הנה כנסת ישראל לא נתפייסה בתנחומין שלנו על זה חוזר הקב”ה ואומר אנכי אנכי הוא מנחמכם. ואומר עוד רני עקרה לא ילדה ואומר קומי אורי כי בא אורך. על זה משיבה כנסת ישראל שוש אשיש בה’ כלומר עתה יש לי לשוש ולשמוח תגל נפשי באלהי כי הלבישני בגדי ישע וגו’.[3]
מנהגנו כמו הפסיקתא, אבל בענין שבת שובה איננו נוהגים כפסיקתא אלא כמ”ש הרמב”ם בפרק יג הלכות תפילה הי”ט, ושבת שבין ר”ה ליוה”כ מפטירים שובה ישראל.
מגילת איכה מסתיימת בפסוקי נחמה השיבנו ה’ אליך ונשובה. וכופלים פסוק זה כדי לסיים בנחמה. וגם הקינות מסיימות בפסוקים של נחמה – כי נחם ה’ ציון. וגם ג’ דפורענותא מסיימות בנחמה. ואמר הגרי”ד סולוביצ’יק (הררי קדם, ביאורים באיכה וקינות), שקיום אבילות כהלכתה הוא כשמצורף לה נחמה. לכן סיום אבילות הוא משיעמדו המנחמים (מו”ק כז ע”ב). וכן קיי”ל בשבת קנב ע”א דמי שאין לו קרובים מושיבים עשרה במקומות ומקבלים עליו תנחומים. וגם האבל עצמו יש עליו דין לקבל תנחומים. ומוכח שבזה שהאבל מצדיק עליו את הדין שהכל מיד ה’ בזה יש קיום של אבילות. ולכן אונן שמתו מוטל לפניו אין נוהג בו אבילות, כי הוא מופקע מנחמה, ואין אבילות בלי נחמה. ולכן אמירת נחם בט’ באב היא מעין המאורע, משום שכל זה הוא חלק מחוב היום של ת”ב לבקש ולהתפלל על נחמה,[4] וכשם שהאבל מבל תנחומים כל כלל ישראל מקבל את הנחומים בסוף ז’ דנחמתא באמירת ההפטרה “שוש אשיש בה’ תגל נפשי באלוהי”.
לפי זה אפשר לומר שהלגטימיות של האבילות היא בתנאי שרואים גם את הקצה של הנחמה.
והנה, הרמב”ם בסוף ספר אהבה שהבאנו לעיל, מונה את ההפטרות, ונותן גם הפטרות לכל אחת מהשבתות של ספר דברים עיי”ש. ומשמע שמעיקר הדין מפטירין גם בשבתות אלו את ההפטרות שהם כסדר.
והנה, בגמרא מגילה דף לא כתוב:
אמר רב הונא ראש חדש אב שחל להיות בשבת מפטירין (ישעיהו א’) חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח מאי היו עלי לטרח אמר הקדוש ברוך הוא לא דיין להם לישראל שחוטאין לפני אלא שמטריחין אותי לידע איזו גזירה קשה אביא עליהם בתשעה באב גופיה מאי מפטרינן אמר רב (ישעיהו א’) איכה היתה לזונה מקרא מאי תניא אחרים אומרים (ויקרא כ”ו) ואם לא תשמעו לי רבי נתן בר יוסף אומר (במדבר י”ד) עד אנה ינאצני העם הזה ויש אומרים (במדבר י”ד) עד מתי לעדה הרעה הזאת אמר אביי האידנא נהוג עלמא למיקרי (דברים ד’) כי תוליד בנים ומפטירין (ירמיהו ח’) אסף אסיפם.
דהיינו בגמרא שלנו לא כתובות הפטרות של פורענות ונחמה אלא רק הפטרת ראש חדש אב שמפטירין חזון ישעיהו.
ואם כן מנהגנו אינו כפי שמבואר בגמרא וכבר תוספות שם הביאו את דברי הפסיקתא ואומרים שאנו נוהגים כפסיקתא:
ואין אנו עושין כן אלא מפטיר בירמיה שמעו דבר ה’ ובשבת שלפני ט”ב חזון ישעיהו והטעם לפי שאנו נוהגין על פי הפסיקתא לומר ג’ דפורענותא קודם תשעה באב ואלו הן דברי ירמיה שמעו דבר ה’ חזון ישעיהו ובתר תשעה באב שבע דנחמתא ותרתי דתיובתא ואלו הן נחמו נחמו ותאמר ציון עניה סוערה לבדה אנכי אנכי רני עקרה קומי אורי שוש אשיש דרשו שובה ולפיכך מקדימין עניה סוערה קודם רני עקרה דדרך הנחמות להיות הולכות ומשובחות יותר וסדר זה מתחיל בפנחס וסימניך דש”ח נו”ע אר”ק שד”ש
ולעולם שוש אשיש באתם נצבים דהיינו שבת שלפני ר”ה לפי שהוא סוף הנחמות ודרשו בצום גדליה ושובה בשבת שלפני יום הכפורים וכשיש שבת בין יום הכפורים לסוכות אז הוי דרשו בשבת שלפני יום הכפורים משום דכתיב ביה דרשו ה’ בהמצאו והיינו בימי תשובה ושובה בין כפור לסוכות דכתיב בה ונתתי לך יורה ומלקוש וכן וה’ נתן קולו לפני חילו דמישתעי במים ושייך שפיר לפני סוכות וזה המנהג לא ישתנה לעולם ע”פ הפסיקתא וכן פירש ר”ת ולא כדברי רב החובל[5] ההופך ומבלבל לומר שובה קודם כפור ושוש אשיש בין כפור לסוכות דאין להפסיק בין השש נחמות לשביעית אלא כדברי רבינו תם עם ישרים נחתם שוש אשיש בראשיתו ושובה באחריתו. והא שאין אנו מפטירין חזון בשבת שחל בו ר”ח אב משום דקיימא לן דאין אבילות חל אלא בשבוע שחל ט”ב להיות בתוכה ורב דאמר דמפטיר חזון סבר דהאבלות חל מיד שנכנס ר”ח ואין הלכה כן וכן פירש הר”ר אליעזר ממיץ ולכך אנו מפטירין שמעו וכן אנו נוהגין ע”פ מסכת סופרים שאנו קורין ויחל בתעניות ובמתניתין אמרינן שקורין ברכות וקללות.
דברי “רב החובל ההופך ומבלבל” הובאו בבית יוסף סימן תכח, והוא מבאר שאת הסמן נו”ע אר”ק שד”ש, הם מפרשים שד”ש: שובה דרשו שוש אשיש. דהיינו שובה ישראל קודם לראש השנה והתוספות דחו את זה וסוברים ששובה היא כפי שאנו קוראים.
מכל מקום הרמב”ם בסוף ספר אהבה הביא את ההפטרות הקבועות של השבתות הללו, ורק בסוף הוסיף:
וכן נהגו רוב העם להיות מפטירין בנחמות ישעיהו מאחר תשעה באב עד ראש השנה, בשבת שאחר תשעה באב נחמו נחמו עמי, בשניה ותאמר ציון, בשלישית עניה סערה, ברביעית אנכי אנכי הוא מנחמכם, בחמישית קומי אורי, בששית רני עקרה, בשביעית שוש אשיש ביי’.
ובהלכות תפילה הביא הרמב”ם את דברי הגמרא על ראש חדש אב, בפרק יג הלכה ד’:
ואם חל ראש חדש להיות בשבת מוציאין שני ספרים בשחרית, באחד קורין בו סדר אותה שבת ובשני קורא בו המשלים ובראשי חדשיכם, והמפטיר קורא ענין ראש חדש, ומפטירין והיה מדי חדש בחדשו, וראש חדש אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, ור”ח שחל להיות באחד בשבת מפטירין בשבת שלפניו ויאמר לו יהונתן מחר חדש.
ובהלכה יט כתב:
הלכה יט
נהגו העם להיות מפטירין קודם תשעה באב בשלש שבתות בדברי תוכחות, שבת ראשונה מפטירין בדברי ירמיהו, שנייה חזון ישעיהו,[6] שלישית איכה היתה לזונה, וכן שבת שאחר תשעה באב מפטירין נחמו נחמו עמי, ומנהג פשוט בעירנו להיות מפטירין בנחמות ישעיהו מאחר תשעה באב עד ראש השנה, ושבת שבין ראש השנה ויום הכפורים מפטירין שובה ישראל.
ולא ברור מדוע בסדר התפילות לא כותב שנהגו להפטיר קודם ט’ באב בשלש שבתות בדברי תוכחות. [7]
ב.
ובשו”ע סימן תכח מובאות שתי דעות מה עושים כשיש שבת בין יום הכפורים לסוכות. לדעה ראשונה שבת של עשי”ת קוראים שובה ישראל, ובשבת האזינו מפטירין ויברך דוד, ויש אומרים שבשבת עשי”ת מפטירין דרשו ה’ בהמצאו, ובשבת האזינו מפטירין שובה ישראל, וע’ מ”ב שזה משום שיפה צעקה בין קודם גמר דין לאחר גמר דין.
בדין ר”ח אב שחל בשבת:
בכל אופן, מהגמרא שאומרת שבראש חדש אב שחל בשבת קוראים חדשכם ומועדיכם מוכח שלא קוראים בשבת זו את הפטרת השמים כסאי. ולפי זה בשנה זו כשראש חודש אלול חל ביום ראשון (יהיה אי”ה בשנת תשפ”א) לא קוראים הפטרת מחר חדש. וע’ להלן שנדחה את זה.
אבל התוספות בפסחים דף מ’ ע”ב ד”ה אבל עושהו תכריכין כתבו:
ובכמה דברים אנו סומכין על ספרים חיצונים ומניחין גמרא שלנו דבפרק בתרא דמגילה (דף לא:) אמרי’ ראש חודש אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם דהיינו חזון ישעיה ואנו מפטירין השמים כסאי וכן הוא בפסיקתא ובפר’ ויחל אנו קורין בתענית שלנו אע”ג דתנן במגילה (גם זה שם) שקורין בתענית בקללות וברכות ואנן סומכין על מס’ סופרים (פי”ז הלכה ז’).
ובעצם התוספות סותרים את עצמם, שכאן כתבו שמפטירין השמים כסאי, אבל במגילה לא הנ”ל כתבו שמפטירין בירמיה שמעו.[8]
ובשו”ע או”ח תכ”ה סעיף א’ מובאת ברמ”א מחלוקת זו לגבי ר”ח אלול שחל בשבת אם קוראים השמים כסאי או עניה סוערה. והוסיף הרמ”א גם לגבי ר”ח אב:
ראש חודש שחל להיות בשבת… ומפטירין השמים כסאי… חוץ מראש חודש אלול שחל להיות בשבת שמפטירין עניה סוערה. הגה: ויש אומרים השמים כסאי (טור ומרדכי פרק בני העיר ומנהגים) וכן נוהגין במדינות אלו. אבל ראש חדש אב שחל להיות בשבת, מפטירין שמעו (אבודרהם ומרדכי פרק בני העיר ומנהגים), וי”א השמים כסאי וכן עיקר במקום שאין מנהג, (ת”ה סימן י”ט ומנהגי מהרא”ק)…
ולכאורה נראה צודקת הדעה שמפטירין בראש חדש אב שמעו ולא השמים כסאי, שהרי בגמרא כתוב שבראש חדש אב בשבת קוראים חדשכם ומועדיכם, הרי שהפטרת הפורענות דוחה את ההפטרה של ראש חדש, ואם כן ה”ה לדידן לא יקראו השמים כסאי אלא שמעו, וכ”כ הגר”א.
ג.
והנה, הרמב”ם כתב את דין הפטרת ראש חדש אב בהלכות תפילה פרק יג הלכה ד’ עם שאר דיני הקריאה בראש חדש, ובהלכה יט כתב את המנהג לקרא תלת דפורענות, ע’ לעיל. ומשמע מזה שהתקנה לקרא חזון ישעיהו בר”ח אב היא תקנה שבאה במקום התקנה לקרא השמים כסאי והטעם משום שיש בזה גם פורעות וגם הזכרה של ראש חודש.
ולפי זה מיושבת הדעה שבשבת ראש חדש אב קוראים השמים כסאי. ולכאורה קשה, הרי אנו רואים שמדינא דגמרא הפטרת חדשיכם ומועדיכם דוחה את הפטרת השמים כסאי. ושאלנו לעיל, שהרי אם כן השמים כסאי נדחה, ואם כן גם למנהגנו נדחה את השמים כסאי מפני הפטרת הפורענות. ולפי הנ”ל התשובה ברורה (הרב קוליץ)[9], שהרי הפטרת חדשיכם ומועדיכם היא נתקנה מיוחד לשבת ר”ח זה ואין זה דחיה של השמים כסאי, וכפי שמשמע מסדר ההלכות שברמב”ם.
ובשאלה זו כבר דן באור זרוע סימן שצ”ב:[10]
מיהו מסתבר לן דודאי בשל ר”ח מפטירין, דהשמים כסאי נמי נחמה היא ואית בה תלתא טעמי דאיירי בה מעין שבת ומעין ר”ח ותו דהיא נמי נחמה[11] ותרוייהו כתיבי וכ”כ מורי רבי אב”י העזרי ר”ח אלול אם חל בשבת מפטירין השמים כסאי ובשבת שאחריו מפטירין עניה סוערה עם רני עקרה ביחד עכ”ל
והטעם להפטיר השמים כסאי הוא משום שהפטרה זו היא במאי דסליק, בפרשת ראש חדש.[12] ועוד סברא לקרא השמים כסאי בשבת ר”ח כתב בשו”ת דברי מלכיאל ח”ג סימן כז:
ועוד נראה טעם שהצריכו להפטיר השמים כסאי וכן במחר חודש שדוחה הפטרת הסדר אף שאין בו מענין הפרשה. כדי לפרסם קביעות החודש.
ד.
והנה יש לדון האם המחלוקת הזו האם קריאת חזון היא בשבת ר”ח אב, או בשבת לפי ט’ באב תלויה בשאלה מתי מתחילה האבילות, האם בראש חדש או בשבוע שחל בו. התוספות במגילה הנ”ל כתבו:
והא שאין אנו מפטירין חזון בשבת שחל בו ר”ח אב משום דקיימא לן דאין אבילות חל אלא בשבוע שחל ט”ב להיות בתוכה ורב דאמר דמפטיר חזון סבר דהאבלות חל מיד.
והדברים מפורטים יותר באור זרוע הנ”ל:
אמר רב יהודא בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב ר”ח אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי והיינו חזון ישעיהו. רבי’ אפרים ברבי’ יצחק זצ”ל רצה להנהיג כן בווירמש”א ולא שמעו לו מפני שכבר נהגו להפטיר בשבת הסמוכה לט’ באב ושלחו הדברים לרבי’ אליעזר ממיץ והשיב להם דליתא לדרב דרב סבר כר”מ דפרק בתרא דתענית דאמר שהאבילות נוהג מר”ח דתניא ואסור לספר ולכבס מר”ח עד התענית… והשיב לו מורי רבי’ אב”י העזרי ז”ל לדבריך שאתה מדמה האבל והצער ודברי תוכחת הנביאים ותספורת וכיבוס אהדדי ונותן להם דין אחד א”כ קשיא דרב אדרב… אלא ודאי דלא דמו אהדדי ולא תליין הא בהא אלא דברי התוכחה דנביאים לא הוי אלא כמיעוט שמחה ובמיעוט שמחה מודה האי תנא דממעטין מר”ח אע”ג דלא אסר בתספורת וכיבוס אלא שבת שחל ט”ב להיות בתוכה.
מקורות נוספים:
בית יצחק (דנציג) סימן מג; דברי מלכיאל או”ח ח”ג סימן כז; מנחת אליהו, הרב יצחק קוליץ, סימן כה; ההפטרות: אנצקלופדיה תלמודית; יסודי ישורון הפטרה על שבע דנחמתא; סיני ע’ “חוק גזירה שוה בהפטרות” חיים לובאן;
- תא שמע בספרו מנהג אשכנז הקדמון ניגש מכיוון אחר – הוא אומר שקבלת התלמוד בבלי ע”י כל עם ישראל התנגשה במידה מרובה במנהג אשכנז שהיה ברובו מנהג א”י (ארץ ישראל – איטליה – אשכנז, בניגוד לבבל – צפון אפריקה – ספרד), ולכן הרבה ‘מנהגי’ אשכנז קדומים הם בעצם מנהגי א”י שקדמוני הראשונים באשכנז המשיכו לנהוג בהם גם לאחר הקבלה הפורמלית של התלמוד הבבלי. יתכן שיש לזה קשר גם לנושא נוסח התורה שבו אנו סומכים על המסורה ולא על התלמוד בבלי. וע’ אצל ברויאר, וב”נתיבות הפסיקה” של פר’ דניאל שפרבר עמודים 71-77). ↑
- למעשה בני אשכנז וספרד אין מפטירין לעולם אלא חדא דתיובתא, וכך מנהג בני תימן ברוב השנים, ובמיעוטן תרי דתיובתא. ↑
- בשם הרב משה ליכטנשטיין שמעתי פירוש הויכוח בין כנסת ישראל לבין הקב”ה האם אפשר לנחם אבלים על ידי שליח. כנסת ישראל לא מתנחמת על ידי הנביאים שמנחמים בשם ה’ עד ש”אנוכי אנוכי הוא מנחמכם”. ↑
-
ובאור זרוע הלכות ט’ באב סימן תטז כתב:
כתוב בדברי הגאונים הכי אמרו רז”ל ט”ב ערבית ושחרית אומר בתפלה רחם ה’ אלקינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך וכו’ וחותם בבונה ירושלים לפי שהוא דומה כמי שמתו מוטל לפניו ואינו ראוי לקבל תנחומין אבל במנחה אומר נחם ה’ אלקינו את אבילי ציון ואת אבילי ירושלים לפי שדומה כמי שנסתם הגולל וראוי לקבל תנחומין מכאן ואילך וכך הלכה ע”כ. ↑
- זו שיטת רבנו ניסים, ע’ סיני ע’, חיים לובאן, חוק הגזירה שווה בהפטרות ע’ קמז. והערה 91. ↑
- וע’ אנצקלופדיה תלמודית ערך הפטרה הערה 353 שכך מנהג תימן. ↑
- וע’ מאמרו של חיים לובאן שם עמ’ קל”ו-ז ראיות שבני בבל לא הפטירו הפטרות הפורענות בשלש השבתות שלפני ט’ באב. ↑
-
וע’ מרדכי מגילה תתלא:
ר”ח אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם היינו הפטרת חזון ישעיהו ואנו אין נוהגין כן אלא שמעו דבר ה’ בירמיה ובשבת שלפני תשעה באב חזון ישעיה וכן אנו נוהגין על פי הפסיקתא דש”ח נו”ע אר”ק שד”ש שלשה דפורעניות [קודם תשעה באב ושבעה דנחמתא לאחר תשעה באב וב’ דתשובה. ועוד יש הרבה] שמניחין התלמוד ועושין על פי המדרש שהרי קאמר בשמעתא בתעניות קורין ברכות וקללות ואנו נוהגין לקרות ויחל על פי מ”ס דברי חכמים כדרבונות שכתוב שם סתם בתעניות של ט”ב ובז’ אחרונות של עצירת גשמים קורין בברכות וקללות אבל תעניות אחרים קורין ויחל ומפטיר דרשו ומיהו בט”ב נהגינן כתלמודא דידן למיקרי כי תוליד בנים ובני בנים ולהפטיר אסף אסיפם ואי מיקלע ר”ח אלול בשבת אין מפטירין השמים כסאי כי אין מדלגין ז’ דנחמות ובשפייר”א נהגו לדלג ז’ דנחמות מפני השמים כסאי ומפני ויאמר לו יהונתן שהן כתובות בתלמוד: ↑
-
אבל מה שכתב שם ש”חדשיכם ומועדיכם” הוא קריאת חזון, יתכן שלא כך ואין מתחילים בחזון אלא בחדשיכם ומועדיכם. וכפי שכתב הרמב”ם בהלכה יט “שבת ראשונה מפטירין בדברי ירמהו, שניה חזון ישעיהו שלישית איכה היתה לזונה”. אבל בתוספות מגילה הנ”ל משמע שהכוונה ב”חדשיכם ומועדיכם” היא להפטרת חזון. וז”ל: “והא שאין אנו מפטירין חזון בשבת שחל בו ר”ח אב משום דקיימא לן דאין אבילות חל אלא בשבוע שחל ט”ב להיות בתוכה ורב דאמר דמפטיר חזון סבר דהאבלות חל מיד”, ומפורש באור זרוע סימן שצ”ב: ” אמר רב יהודא בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב ר”ח אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי והיינו חזון ישעיהו.”
וכן בתשובת הגאונים הרכבי סימן כב נשאל על זה:
ושש’ הא דאמ’ רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמא דרב ראש חדש אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי. מהיכן מתחילין ולהיכן גומרין. ולשבת אחרת שהוא ערב תשעה באב במה מפטירין. כך אנו נהוגין שמתחילין חזון ישעיהו והיו הראשונים מסימין אותה אם תאבו ושמעתם. ועכשו מרויחין בה עד בית יעקב לכו ונלכה ב’ יי’. ולשבת אחרת שהוא ערב תשעה באב כך מנהגינו כולנו להפטיר עמדו על דרכים. ויש שמפטירין משא גיא חזיון וג’:
על הפטרת משא גיא חזיון, ע’ אנצקלופדיה תלמודית סוף כרך י’ שיש קהילות שמפטירות אותה לפני ט’ באב. וע’ הערה למאמרו של חיים לובאן, שם הערה 38 שהפטרה זו נהוגה עד היום בקהילות תג’רבה ודרום תוניסיה. וע’ פריד, סיני כרך סא עמ’ רעח-ט שדן באריכות על הפטרה זו. ↑
-
וקודם לכן כתב:
ר”ח שחל באחד מאלו שבתות במה מפטירין כתוב בתשובות וששאלתם על סדר הפטרות מנחמו ואילך אם יבוא ר”ח באחד מאלו שבתות והפטרנו בשל ר”ח בהשמים כסאי לשבת אחרת להיכן חוזרין אם להפטרה שדלגו חוזרין הואיל ואותן הפטרות אינן מעין הפרשיות אלא מעין נחמות מה לי לאומרה לפרשה זו מה לי לאומרה לפרשה זו או שמא להפטרה של אותה פרשה חוזרין [תשובה] אותה הפטרה שנדחית בשבת ור”ח [מפני] השמים כסאי הואיל ונדחית נדחית. ↑
- (י) שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ: (יג) כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ: (ישעיהו סו) ↑
- וטעם זה לא קיים בראש חדש אלול שחל ביום ראשון, ולא נדחה עניה סוערה משום מחר חדש, ע’ שו”ע סימן תכה סעיף ב’, משום שמחר חדש היא הפטרה יוצאת מן הכלל שאין קוראים מעין הפרשה. (אמנם יש שיטות שקוראים מחר חדש רק כשראש חדש חל שני ימים, שבת וראשון, ואין זה המנהג להלכה). ↑