שליח ציבור ועולה לתורה שאינם מתענים

ב”ה

 

עליה לתורה למי שלא מתענה

 

פסק שו”ע אורח חיים הלכות תענית סימן תקסו סעיף ה-ו:

ה. בתענית צבור, ש”צ שאינו מתענה לא יתפלל.

ו. ויש מי שאומר שאין עומד לקרות בתורה בתענית צבור מי שלא התענה; ואם הכהן אינו מתענה, יצא הכהן מבית הכנסת ועומד לקרות בתורה ישראל המתענה.

 

בטור יש מחלוקת בזה לגבי שליח ציבור, טור הלכות תענית סימן תקסו:

כתב רב נתן ש”צ שאינו מתענה אינו יכול להתפלל שכיון שאינו מתענה אינו יכול לומר עננו ואיני יודע למה שאינו אומר ביום תעניתי אלא ביום תענית הזה ותענית הוא לאחרים ודאי אם אפשר שיהיה ש”ץ המתענה טוב הוא מאחר אבל אם אי אפשר נ”ל שיכול להתפלל.

 

וכתב בית יוסף שם:

כתב רב נתן שליח צבור שאינו מתענה אינו יכול להתפלל. הרב דוד אבודרהם (עמ’ רנה) כתב שרב עמרם כתב כדברי רב נתן וכן כתב בסוף ספר הכל בו (קט:) בשם רב יהודאי (תשובות גאוני מזרח ומערב סי’ קכה) ודבריהם דברי קבלה ועליהם יש לסמוך:

ועוד הביא בית יוסף:

כתב מהר”י קולון בשורש ט’ (ענף ה) מעשים בכל יום כשאין הכהן מתענה יוצא הכהן מבית הכנסת ועומד לקרות בתורה ישראל המתענה נראה מדבריו שאין עומד לקרות בתורה מי שלא התענה:

 

לכן פסק בשו”ע “יש מי שאומר”, וכבר העיר בכף החיים שם ס”ק מב כי דרכו של מרן השו”ע להביא להלכה סברא שלא מצאה כי אם בפוסק אחד בשם יש שאומר למרות שדעתו להכריע כן ללא כל ספק.

 

בסברא יש לומר שיש הבדל בין שליח ציבור, שמשמע בטור שהבעיה היא משום אמירת עננו, לבין קריאה בתורה שלכאורה אין סתירה בין השאלה האם הוא מתענה לשאלה האם יכול לקרא בתורה. ואם כן לדעת הטור לא צריכה להיות בעיה אם מדובר על קריאה בתורה.

 

אבל הט”ז כותב ההיפך: שאפילו לטור שאין בעיה לתת למי שלא מתענה להתפלל, לקריאה בתורה אין לתת לו משום ברכה לבטלה, וז”ל הט”ז בס”ק ז:

ופסק כאן כהר’ ר’ נתן דאפי’ אם אין שם מי שמתענה דאפ”ה לא יתפלל אותו שלא התענ’ ומשמע לי דכ”ש לענין קריא’ התורה שיש חשש ברכ’ לבטלה ואפי’ הטור מודה בזה דלא פליג אלא במקום שאין אומר רק סתם תענית לא תעניתי דאז אין שקר בפיו משא”כ בזה דיש ברכה לבטלה דהא צריך לברך על הקריאה אף על פי שכבר בירך בשחרי’ אלא ע”כ משום הקריא’ בצבור יברך שנית וזה לא שייך אלא למי שהוא מתענה אבל למי שלא מתענה הוי ברכה לבטלה ע”כ אפי’ אם אין שם מי שיוכל לברך או שאין שם כהן אחר אפ”ה לא יקרא מי שאין מתענה וע”כ נראה דאפי’ קראוהו כבר לא יעלה דהוה ברכה לבטלה

 

ולכאורה לפי דעת מהרי”ק שאוסר גם למי שלא מתענה לעלות לתורה, צריך לומר שהבעיה בשליח ציבור שלא מתענה אינה רק האמירה שצריך לומר “יום צום תענינו” ואינו מתענה, אלא בעיה עקרונית לשלוח להיות שליח ציבור מי שלא מתענה, ואם כן גם הקורא בתורה הוא קורא כשליח ציבור, ומי שאינו מתענה עם הציבור לא יכול להיות שלוחם[1].

 

וכיון שדבריהם דברי קבלה, לכן הביא בשו”ע בדעה הראשונה את דעת האוסרים לקרא בתורה למי שלא מתענה.

 

וע’ מגן אברהם שכתב שיש הבדל בין קריאה בתורה שהיא מיוחדת רק ליום התענית, שבזה אי אפשר לתת למי שלא מתענה, ובין קריאה שהיו קוראים גם אם לא היתה תענית כמו קריאה בשחרית בשני וחמישי. שזה יכול לעלות גם מי שלא מתענה. וז”ל מגן אברהם סימן תקסו ס”ק ח:

נ”ל דבשחרית מותר לעלו’ אף על פי שדוחין פ’ השבוע וקורין ויחל מ”מ עכ”פ קורין בתורה בלא התעני’ אלא א”כ התעני’ באמצע שבוע וכתב הב”ח דאם קראוהו לעלו’ אפי’ במנחה יעלה דליכא איסורא בזה אלא מנהגא בעלמא עכ”ל מיהו בב”י סי’ קל”ה כתב דאפי’ כהן שקראוהו אינו עולה ומ”מ נ”ל דליכא איסורא אם עולה:

 

אם כן נחלק על המגן אברהם על הט”ז גם בשאלה האם בידעבד כשקראוהו יעלה או לא יעלה לתורה.

 

הנה, רע”א במהדורה תניינא סימן א’ מביא ראיה שלא כט”ז ממהר”י קולון. בשו”ת מהרי”ק בשורש ט’ נשאל:

פגעה אלי אגרת שאילתך על אשר הנהיגו הלועזים בכל מקומות מושבותיהם שבשבת בראשית אחד מן הקהל מתנדב מעות לצורך מאור בית הכנסת כדי שיקרא ראשון בהתחלת התורה וגם נהגו שאם יש שם כהן שהוא קונה אותה מצוה או מוחל על כבודו ויוצא מב”ה ועתה אירע שלא רצה הכהן לקנות המצוה בשום צד וגם לא לצאת ולא עוד אלא שלא רצה ללכת לבית הכנסת אחרת אשר שם לא הוי נוהגים המנהג הזה והיו הקהל מאותו ב”ה מתרצים שיהיה הוא קורא ראשון כדינו ולזה הסכימו בני קהלכם להכריחו שלא יכנס בב”ה שלהם ששם היו נוהגים אותו המנהג הזה הנז’ כדי שלא יתבטל כבוד התורה ומנהג אבותיהם אשר בידם וכן עשו והכריחוהו ע”י שלטון העיר ע”כ תוכן השאלה…

אפי’ הכי מעשים בכל יום שדוחים כבוד הכהנים כדי לקיים מנהג זה כשאין הכהן מתענה באותן תעניות (ה) יצא הכהן מב”ה ועמד לקרות בתורה ישראל המתענה ואף על גב דפשיטא דאי לאו משום התענית לא היה הכהן רשאי למחול על כבודו אפילו בב’ וה’ כדפי’ ר”ת ומיהו פשט המנהג שהכהן יוצא מבה”כ ולא ראיתי כהן שמפקפק בדבר מעולם לומר לא אצא מבית הכנסת אלא אקרא בתורה ובודאי שאם היו יכולים הכהנים למחות שהיו מוחים אלא שאין בידם כח לסתור ולבטל המנהג ודוחיים /ודחויים/ הם מפני כבוד הצבור ותקנתם מאחר שנהגו כן בגלולת /בגלילת/ צרפת מקדם.

הרי שמהרי”ק הביא דוגמה מתענית לכבוד התורה, ואם זה היה איסור ממש כדעת הט”ז, משום ברכה לבטלה, אין להביא ראיה לנדון השאלה.

ועוד הוסיף הרע”א שם:

גם אם ניחוש לדברי הט”ז יהיה הדין בקראו לכהן שאינו מתענה דלא יעלה למנין הקרואים כיון דברכתו לבטלה קריאתו כמאן דליתא, וראוי שיעלו אחריו ג’ ישראלים, וזה לא שמענו.

 

על פי דברי המגן אבהם הסתפק רע”א לגבי יום הכפורים, בשו”ת סימן כד:

נסתפקתי ועובדא הוי, במי שהיה מוטל על ערס דוי בסכנת מות, והרופא צוה לו לאכול ביה”כ,  והיו מתפללים בחדרו וקראו אותו לתורה ולא נסתפקתי בזה וצויתיו לעלות, כי בפשוטו הקריאה ביוה”כ מחמת קדושת היום, כמו בשאר יום טוב ושבת וא”כ גם מי שאינו מתענה יכול לעלות, ואך היה רוצים לקרות אותו גם במנחה ובזה נסתפקתי, אם קריאת התורה במנחה הוי משום תענית אלא דבשאר תענית קוראים ויחל וביוה”כ קוראים בפ’ עריות וא”כ אינו מתענה א”י לעלות, או דגם קריאה זו מחמת קדושת היום, לקרות גם במנחה כמו בשבת ויכול גם אינו מתענה לעלות וצ”ע לדינא.

 

ובמרחשת חלק א’ סימן יד כתב לגבי מנחה ביום הכפורים שזה תלוי במחלוקת על נוסח ההפטרה במנחה של יום הכפורים:

 

מרחשת חלק א סימן יד

א) ראיתי להגאון רע”א ז”ל בתשובה סי’ כ”ד שנסתפק בדין קריאת התורה במנחה ביוה”כ אם הוא משום התענית כמו בשאר תעניות, אלא שבהן קורין ויחל וביוה”כ קוראין בפ’ עריות, ולפ”ז בחולה שמוכרח לאכול ביוהכ”פ א”י לעלות, או שקריאת התורה ביוהכ”פ במנחה היא משום קדושת היום כמו בשבת, וגם חולה שאינו מתענה יכול לעלות, ונשאר בצ”ע לדינא:

ולדעתי הלכה זו במחלוקת תלוי’ במחבר ורמ”א באו”ח סי’ תרכ”ב סעי”ב, דלדעת המחבר שם המפטיר בנביא במנחה ביוה”כ חותם בעל התורה ועל העבודה, והיינו משום דס”ל דקריאת התורה במנחה היא משום קדושת היום ע”כ אומר על התורה וכו’ וחותם בשל יוה”כ, ואם חל בשבת חותם גם בשל שבת, אבל לדעת הרמ”א שם שאינו אומר כלל על התורה ועל העבודה והיינו משום דס”ל דקריאת התורה במנחה הוא משום התענית וע”כ הוי כמו בתענית דעלמא שאינו אומר על התורה וכו’ והכ”נ ביוהכ”פ, ודבר זה מבואר בהגמ”ר פ”ב דשבת שכתב דמשוה”ט אין אומרין על התורה וכו’ משום דהפטרה ביוה”כ במנחה הוא לאו משום קדושת היום רק כשאר תעניות בעלמא וע”כ אינו אומר על התורה ועל העבודה, יעו”ש, הרי בהדיא כמו שכתבתי, וכיון דאנן נהיגינן כהרמ”א וע”כ הוי הקריאה במנחה ביוהכ”פ משום התענית, וכמו”ש המרדכי דמה”ט אין אומרין על התורה וכו’:

 

ובהמשך טוען המרחשת שגם אם ההפטרה אינה משום קדושת היום אלא כשאר תעניות, קריאת התורה עצמה היא חלק מהיום. אבל הביא מביאור הגר”א על שו”ע סי’ תרכ”ב שכתב שגם הקריאה ביום הכפורים במנחה היא משום תענית, ולא חילק בין הקריאה וההפטרה כמ”ש מרחשת.

 

וכתב המרחשת[2], שלדעת הגר”א ביוה”כ שחל להיות בשבת שאז קורין במנחה בכל השנה והקריאה במנחה בשבת היא משום קדושת היום בזה יהי’ הדין דכהן ולוי אף שאינם מתענים עולים, אבל שלישי שמפטיר בנביא לא יוכל לעלות מי שאינו מתענה משום שאין הפטרה בשבת במנחה, והפטרה ביוה”כ הוי משום תענית גם כשחל בשבת כנ”ל.

 

ובחתם סופר עצמו היה מעשה בתשעה באב שהיה חולה והוצרך לשתות, ודן מה יעשה אם יקראוהו לתורה במנחה:

ביום ט”ב תקע”א החליתי והוצרכתי לשתות בעו”ה והרהרתי בדעתי אם ישאלוני התלמידים המתפללים בבהמ”ד שבביתי האם יקראוני להעלות אותי לס”ת למנחה בקריאת ויחל מה אשיב להם. ונ”ל פשוט דיכולתי לעלות לתורה לקרות ויחל כמו שאר כל אדם, דהנה דין זה דמי שאינו מתענה לא יעלה לתורה לא נמצא מפורש בשום מקום, ואדרבא מסברא נותן הדעת שיכול כל אדם לעלות ולקרות ולברך על חיוב הצבור וכמ”ש להדיא הב”ח בטא”ח סס”י תקס”ו, והט”ז [שם סק”ז] במחילת כבודו אזיל בתר איפכא, רק שהרב”י שם כתב שמשמע ממהרי”ק שרש ט’ דכהן שאינו מתענה לא יעלה לתורה בתענית בה”ב שאחר פסח ע”ש.

החתם סופר דן בראית הבית יוסף ממהרי”ק שכתב שכהן שאינו מתענה לא יעלה לתורה בתענית בה”ב. משום כבוד הציבור, והכהן לא יכול לומר לא אצא אלא אלא אקרא בתורה. והוכיח החתם סופר ההיפך מהבנת הבית יוסף במהרי”ק. וכתב שאפילו אם נקבל את דברי הבית יוסף שכהן לא יכול לעלו כתב החתם סופר שזה בתענית בה”ב בלבד:

…משא”כ בט”ב אית בי’ תרתי למעליותא, חדא וכי החולה אינו מחוייב בדבר התענית ואינו מתענה בו, והלא לא הותר לו אלא כדי צרכו וחיותו ואם די לו בשתיה לא יאכל, ואם די לו באכילה פעם אחת לא יאכל ב’ פעמים, ולא יותר ממה שצריך, וגם שארי עינוים אם אינו צריך לנעול ולרחוץ ולסוך אסור לו לעשות א’ מאלה, נמצא שהוא מן המתענים ומהמחוייבים בדבר, הא חדא, ועוד אחרת, אפילו הותר בכל הנ”ל, מ”מ ט’ באב יום הוא שנתחייב בקריאת התורה שחרית ומנחה אפילו מי שאינו מתענה בו לא יצא מכלל חיוב הנ”ל, ויומא קא גרים,  

… מ”מ בהא סלקינן דחולה האוכל בט”ב עולה לתורה במנחה בלי שום פקפוק לפע”ד, והרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם הוא יחלימני ויחייני וינחמני בנחמת ציון:

כתבתי זאת והצעתי לפני מופלגי תורה ובעלי הוראה והסכימו עמי לדינא, בעה”ח ק”ק פ”ב מש”ק י”ד מנחם תקעא”ל:

 

פסקי שו”ע אורח חיים הלכות תענית סימן תקסו סעיף ה – ו:

סעיף ה

בתענית צבור, ש”צ שאינו מתענה לא יתפלל.

סעיף ו

יש מי שאומר שאין עומד לקרות בתורה בתענית צבור מי שלא התענה; ואם הכהן אינו מתענה, יצא הכהן מבית הכנסת ועומד לקרות בתורה ישראל המתענה.

 

הכרעת המשנה ברורה סימן תקסו ס”ק יח – יט על סעיף ה’:

לא יתפלל – ואם אירע שעבר לפני התיבה יאמר בשומע תפלה ענינו ביום צום התענית הזה וה”ה אם אין ש”ץ אחר מוטב שיתפלל מי שאינו מתענה ממה שיתבטלו לשמוע קדיש וקדושה וברכו:

סעיף ו

(יט) שאין עומד לקרות וכו’ – עיין במ”א דדוקא במנחה אבל בשחרית מותר לעלות אף על פי שדוחין פ’ השבוע וקורין ויחל מ”מ עכ”פ הלא קוראין בתורה בלא התענית אלא א”כ התענית באמצע שבוע ויש מאחרונים שמפקפקין עליו בזה ומ”מ בדיעבד אם קראוהו לכו”ע יעלה:

(כא) יצא הכהן – כדי שלא יאמרו שהוא פגום …ודע דבדיעבד אם קראוהו במנחה למי שאינו מתענה יש דעות בין הפוסקים אם יעלה [דיש מחמירים בזה דהוי חשש ברכה לבטלה דלא תקנו קריאה זו אלא בשביל המתענים והפוסקים שמקילין בזה טעמם דהברכה הוא מפני כבוד הצבור] וע”כ צריך ליזהר מאד שלא להיות בביהכ”נ כדי שלא יקראוהו. ובדיעבד אם קראוהו והוא איש ת”ח ומחמת איזה אונס אירע שלא התענה בת”צ וצר לו לומר להם שלא התענה כדי שלא יהיה ח”ה בדבר נראה שיוכל לסמוך בשעת הדחק על המקילין ויעלה:

 

וכן פסק הב”ח על טור שם:

ודבר פשוט הוא שאם טעו וקראו לספר תורה אותו שאינו מתענה יעלה ויברך שאין כאן איסור כל עיקר לדברי הכל אלא שנהגו לכתחלה שלא לעלות אבל אם כבר קראוהו עולה:

 

 

נספח:

 

שו”ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן קנז

ביום ט”ב תקע”א החליתי והוצרכתי לשתות בעו”ה והרהרתי בדעתי אם ישאלוני התלמידים המתפללים בבהמ”ד שבביתי האם יקראוני להעלות אותי לס”ת למנחה בקריאת ויחל מה אשיב להם. ונ”ל פשוט דיכולתי לעלות לתורה לקרות ויחל כמו שאר כל אדם, דהנה דין זה דמי שאינו מתענה לא יעלה לתורה לא נמצא מפורש בשום מקום, ואדרבא מסברא נותן הדעת שיכול כל אדם לעלות ולקרות ולברך על חיוב הצבור וכמ”ש להדיא הב”ח בטא”ח סס”י תקס”ו, והט”ז [שם סק”ז] במחילת כבודו אזיל בתר איפכא, רק שהרב”י שם כתב שמשמע ממהרי”ק שרש ט’ דכהן שאינו מתענה לא יעלה לתורה בתענית בה”ב שאחר פסח ע”ש. והנה ז”ל מהרי”ק שם, שנהגו בכל קהלות צרפת להתענות בה”ב אחר פסח וסכות וכו’ כשאין כהן מתענה באותם תעניות יצא כהן מבית הכנסת וכו’ ולא ראיתי כהן מפקפק בדבר מעולם לא אצא מבהכ”נ אלא אקרא בתורה, ובודאי שאם היו יכולים הכהנים למחות היו מוחים אלא שאין בידם כח לבטל ולסתור המנהג ודחויים הם מפני כבוד הציבור וכו’ וה”נ לא שנא מאחר שנהגו כן במדינות הלועזים וכו’ ע”ש:

והנה לכאורה לפי הבנת ב”י להוכיח מזה שמי שאינו מתענה לא יעלה לתורה, קשה מה שכתב שיטעון הכהן לא אצא אלא אקרא בתורה, והאיך יקרא בתורה והלא אינו יכול לעלות בויחל כיון שאינו מתענה. ולולי דברי הרב”י הייתי אומר בהיפוך, דאף מי שאינו מתענה יכול הוא לעלות בתורה, ומ”מ אין אנו מחוייבים לקדש הכהן לקרותו ראשון אלא בשיש לו שותפות עמנו באותו קריאה, וכמו דלברך ראשון אם שלשה אכלו כאחד וא’ מהם כהן מחוייב לתת לו כוס של ברכת המזון משום וקדשתו לברך ראשון, ומ”מ אם שלשה ישראלים אוכלים כא’ ומחוייבים בזימון וכהן אוכל במקום אחר אינם מחוייבים לכבדו לברך ראשון כיון שאין לו שיתוף בבהמ”ז הלזו, ה”נ כיון שהוא אינו משותף בחיוב אותה קריאה עם המתענים כגון במנחה א”כ אינם מחוייבים לקדשו כלל ורק צריך לצאת משום פגמו ומשום דלא ליתי לאנצויי, ועל זה יפה כתב מהרי”ק לימא כהן לא אצא אלא אקרא בתורה שהרי רשאי הוא, אלא שהרב”י לא פירש כן, וצריך לומר דמפרש לי’ בקריאה של שחרית, והכהן יטען לא אצא אלא תקראו פ’ השבוע ואקרא אני בתורה כדינא, ולעולם אין הכהן רשאי לעלות בתענית אם הוא אינו מתענה:

ועדיין אני אומר עד כאן לא אמרו הרב מהרי”ק והרב”י אלא בב’ וה’ שמי שאינו מתענה אין אצלו יום תענית ומאי שייטי’ דקריאת ויחל לדידיה, וכל שאינו מחוייב בדבר התענית אינו מוציא רבים ידי חובתן, משא”כ בט”ב אית בי’ תרתי למעליותא, חדא וכי החולה אינו מחוייב בדבר התענית ואינו מתענה בו, והלא לא הותר לו אלא כדי צרכו וחיותו ואם די לו בשתיה לא יאכל, ואם די לו באכילה פעם אחת לא יאכל ב’ פעמים, ולא יותר ממה שצריך, וגם שארי עינוים אם אינו צריך לנעול ולרחוץ ולסוך אסור לו לעשות א’ מאלה, נמצא שהוא מן המתענים ומהמחוייבים בדבר, הא חדא, ועוד אחרת, אפילו הותר בכל הנ”ל, מ”מ ט’ באב יום הוא שנתחייב בקריאת התורה שחרית ומנחה אפילו מי שאינו מתענה בו לא יצא מכלל חיוב הנ”ל, ויומא קא גרים, הגע עצמך מי שמתענה תענית חלום בשבת וי”ט וכי לא יקרא בתורה או [לא] ינהוג בכל דיני שבת וי”ט כי יומא גרים ולא תליא בשמחת אכילה ושתיה, והכי נמי ט”ב יום מועד דפורענות הוא ואפילו אינו מתענה בו מ”מ מחוייב בקריאת היום:

והשתא לפי טעם זה האחרון, לא מבעיא שיכול לעלות לתורה לקרות במנין עשרה המתענים, אלא אפילו צבור שאינם מתענים כלל כגון שכולם קצירי ומריעי או בעלי ברית בט”ב שנדחה מ”מ קורין ויחל במנחה דיום הוא שנתחייב בקריאה, מ”מ להלכה אני אומר ולמעשה צריך מיתון קצת, אבל זה נ”ל ברור להלכה ולמעשה שהחולה שאכל בט”ב יכול לעלות לתורה אפילו במנחה, אבל י’ בעלי ברית צל”ע לדינא אם יקראו ויחל:

איברא הא פשיטא לי דבני סנאב בן בנימין דס”פ בכל מערבין [מ”א ע”א] שהם לא קראו ויחל בט”ב שנדחה או ברכות וקללות לפי מנהג הש”ס [מגילה ל”א רע”א] דלדידהו לא שייך לומר דיום מועד קבוע הוא לכך ולא תליא בתענית, מ”מ גם י”ט שלהם קבוע וקיימא וקדים טפי אפילו לט”ב ממש מכ”ש לט’ באב שנדחה שהרי קרבן עצים התחיל בימי נחמיה בן חכליה, וא”כ אדרבא יום הוא שנתחייב בשמחה וי”ט לדידהו ולא חלה עליהם חובת קריאת התענית מעולם. ואין להקשות לזה איך יליף רבינו יעב”ץ שבטא”ח סס”י תקנ”ט למילה בט”ב שנדחה שיאכלו בעלי ברית ויליף לי’ מבני סנאב בן בנימין, ולפי הנ”ל קשה מה ראיה מהתם שיום טוב שלהם קבוע וקיימא טפי מט”ב וקדים לי’ טובא, וסברא זו דקדימא הוה מעלה עיין במס’ תענית י”ב ע”א אם נדרו קודם לגזירתנו וכו’ ע”ש, מ”מ שאני קרבן עצים מבעלי ברית מילה וקשה ארבינו יעב”ץ הנ”ל. לזה אני אומר אין הכי נמי דמבני סנאב עצמם לא מצי למילף, אך מר”א בר’ צדוק שהיה חתנם שהוא עצמו לא היה מהם שהרי היה כהן כמ”ש תוס’ שם ס”פ בכל מערבין וזה תי’ עיקור בתוס’ כמ”ש שם בס’ תורת חיים, וס”ל לר’ יעב”ץ דנתחתן עמהם אחר החורבן כיון שהיה בימי ר”ג שהיה אחר החורבן טובא, ועוד אפילו בסוף ימי בית שני משגלו סנהדרין וקודם לזה כבר התענו כל ד’ צומות כמוכח ביוסיפון, ור’ צדוק אביו שהיה בימי החורבן כמוכח מגרוגרות דר’ צדוק [גיטין נ”ו ע”א], א”כ עכ”פ לא התחתן בנו עם בני סנאב קודם לגזירת תענית ט”ב שהיה יותר מארבעים שנה קודם החורבן, וא”כ לר”א בר’ צדוק קדם ט”ב לי”ט שלו וגם קביע וקיימא טפי מי”ט קרבן עצים שלו ואפ”ה התענה ולא השלים ויפה למד ר’ יעב”ץ לבעלי ברית מילה ממנו:

ובזה יש מקום אתי ליישב קושית השואל שבתשובת מהר”ם לובלין ז”ל ומייתי לי’ מג”א סס”י תקנ”ט [ס”ק י”א] שהקשה, דמש”ס ס”פ בכל מערבין מוכח דפשיטא להש”ס שאפילו היה חל י”ט שלהם בט”ב שאינו נדחה נמי לא היו משלימים וא”כ נילף מיניה נמי לבעלי ברית בט”ב ואפלו אינו נדחה, ולפי הנ”ל לק”מ, דודאי הש”ס מוכיח דערב ט”ב משלימים מבני סנאב עצמן והיה פשיטא דאפילו בט”ב שאינו נדחה נמי לא היו צריכים להשלים אם היה חל בו י”ט שלהם והיינו מטעם שיום טוב דידהו קדים לט”ב ושפיר פשיט מיניה הש”ס דבימי ר”ג לא עביד כוותי’, ואנחנו לא מצינו למילף מינייהו לבעלי ברית בט”ב שאינו נדחה משום דשאני אינהו דקביעא וקיימא טפי מט”ב, אמנם מ”מ מר”א ב”ר צדוק אנו ילפינן לדידן כנ”ל וק”ל:

מ”מ בהא סלקינן דחולה האוכל בט”ב עולה לתורה במנחה בלי שום פקפוק לפע”ד, והרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם הוא יחלימני ויחייני וינחמני בנחמת ציון:

כתבתי זאת והצעתי לפני מופלגי תורה ובעלי הוראה והסכימו עמי לדינא, בעה”ח ק”ק פ”ב מש”ק י”ד מנחם תקעא”ל:

 

 

 

 

 

 

[1] ע’ רמב”ם תשובה ג, יא: “הפורש מדרכי צבור ואף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן אין לו חלק לעולם הבא”

[2] הרב חנוך הניך ב”ר שמריה ראובן אייגש (אייגס, אייגעש) נולד בליטא בשנת תרכ”ד (1864). למד בישיבת וולוז’ין. בשנת תרנ”ח (1898) מונה להיות דיין ופוסק בעיר וילנא, ותפקיד זה מילא עד סוף חייו. היה יד ימינו של הרב חיים עוזר גרודזנסקי. הרב אייגש נרצח ע”י הנאצים בשנת תש”א (1941).