תלמוד תורה וביטול תורה בתשעה באב ובאבל

 

ב”ה

 

גדר חיוב תלמוד תורה בתשעה באב.

 

בתשעה באב התירו ללמוד באיכה ובאיוב ובפרק ואלו מגלחים. לגבי אבלות נחלקו הראשונים האם התירו ללמוד דברים אלו. טור יורה דעה הלכות אבילות סימן שפד

י”א אף ע”ג שבט”ב מותר לקרות באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיה באבל אסור כמו שהוא חמור מט’ באב גם כן בשאר דברים ויש מתירין וכן דעת א”א הרא”ש שכתב וכן נהגו שהאבל קורא במסכת מ”ק בהלכות אבילות אף על גב דבאבל רבתי משמע שהוא אסור.

“בשאר דברים” שכתב הטור כוונתו לענין כפיית המטה ועטיפת הראש ועשיית מלאכה. במה נחלקו הראשונים אם להשוות ט’ באב ואבילות לגבי לימוד דברים שאין בהם שמחה?

 

בגמ’ תענית ל’ ע”א שנינו:

תנו רבנן כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב אסור באכילה ובשתיה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות וקורא בקינות באיוב ובדברים הרעים שבירמיה ותינוקות של בית רבן בטלין משום שנאמר פקודי ה’ ישרים משמחי לב רבי יהודה אומר אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות אבל קורא הוא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו ותינוקות של בית רבן בטלים בו משום שנאמר פקודי ה’ ישרים משמחי לב[1]

 

וברש”י שם כתב: “ואסור לקרות בתורה כו’ – דכתיב בהו משמחי לב”. ולכן כתב המגן אברהם תקנד ס”ק ה’ על דברי השו”ע שיש מי שאוסר ללמוד על ידי הרהור:

אף על גב דהרהור לאו כד”ד כמ”ש סי’ ס”ב שאני הכא דעיקר טעמא משום שמחה ובהרהור איכא שמחה (מהרי”ל שם) ונ”ל דמה”ט אסור ללמוד איזו דרוש או קשיא ותירוץ אפי’ בדברים הרעים מפני ששמח’ הוא לו

 

אבל המהרש”א שם כתב טעם אחר:

ואסור לקרות בתורה כו’. פרש”י משום דכתיב בהו משמחי לב עכ”ל. ולולי פירושו נראה דלאו משום שמחה נגעו בה דלא מייתי האי קרא דמשמחי לב אלא בסיפא גבי תינוקות של בית רבן אבל בשאר כל אדם איכא טעמא אחרינא משום שלא ישכח אבלו של יום ובשאר עסקים נמי אסור מה”ט ולרבותא נקט דאפי’ ללמוד תורה אסור בו אבל בתשב”ר נקט ליה מקרא דאסור מיהת משום שמחה:

 

יש בגמרא הקבלה בין תשעה באב ובין אבילות. אבל לא ברור היכן מסתיימת ההקבלה, האם “אבל קורא…” זה גם באבילות וגם בתשעה באב או רק בתשעה באב. האם גם באבילות זה משום שמחה או שבאבילות זה משום היסח דעת מאבילות. וע’ להלן.

 

האם יש מצות תלמוד תורה בתשעה באב ויש חיוב ללמוד מה שמותר, או שאין חיוב בכלל?

הרי בתשעה באב אומרים ברכת התורה, ובפשטות זו ברכת המצוות. ואולי צריך לומר שבתשעה באב פטרו מללמוד בכלל, אבל מכל מקום הפסוקים שאומרים אחר ברכת התורה, הם די לקיום וחכמים לא חייבו יותר (ע’ אור שמח וקהילות יעקב בביאור גדר החיוב) ומכל מקום בשאר היום אין חיוב.

 

יש לחקור מה גדר הדברים שהותרו ללמוד בט’ באב, האם אסרו הכל והתירו לימוד שמצער, או שדברים אלו לא נאסרו כלל? 

 

נפ”מ לביטול תורה. האם חייבים ללמוד בט’ באב בדברים המותרים, או שאינו חייב ללמוד. כן משמע מה שכתב טור אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנט:

ואומר קינות ואח”כ סדר קדושה ויתחיל ואתה קדוש ולא יאמר ובא לציון גואל שאין גאולה בלילה ולא ואני זאת בריתי שנראה כמקיים ברית על הקינות ועוד דלא שייך למימר ואני זאת בריתי שהכל בטילים בו

ומוכח שאין כלל דברי תורה בתשעה באב.

 

יש לשאול: האם כשלומד בדברים הרעים, מקיים מצות תלמוד תורה או שמקיים מצות האבילות?

 

והנה, מצאנו גם באבילות דין זה של איסור בתלמוד תורה:

גמ’ מו”ק טו ע”א:

אבל אסור בדברי תורה מדקאמר רחמנא ליחזקאל דם מנודה מהו בדברי תורה אמר רב יוסף תא שמע מנודה שונה ושונין לו נשכר ונשכרין לו.

 

ע’ תוס’ מו”ק כ”א ע”א ד”ה ואסור לקרות בתורה, שדן האם מה שמותר ללמוד בט’ באב, כמו איוב ודברים הרעים שבירמיה, מותר באבילות או לא.

ואסור לקרות בתורה – בתשובת רבינו יצחק זקני כתב כי רבינו יעקב היה אוסר בימי אבלו באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיה מדלא תני ליה בשמעתין כמו ט’ באב שילהי תענית (דף ל.) ובימי זקנותו חזר והתיר ובירושלמי אמר אבל שונה במקום שאינו רגיל משמע ששונה כמו בט’ באב שאומר בפרק בתרא דתענית (שם) אבל קורא במקום שאינו רגיל וה”ק התם כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט’ באב ואסור לקרות בתורה כו’ אבל קורא במקום שאינו רגיל וקורא באיוב וקינות וכו’ משמע לכאורה דאבל וט’ באב שוין כדקאמר בירושלמי ומיהו אבל שונה במקום שאינו רגיל משמע דהא דוקא שרי ולא באיוב ובקינות ובירמיה ומה שהביא רבי יצחק ראיה לאסור מדקאמר לעיל (ד’ טו.) אסור בדברי תורה שנאמר האנק דום ומשמע הכל אין נ”ל ראייה דלא קאמר אלא מדבר המשמחו כדאמר בתענית (ד’ ל.) משום שנאמר פקודי ה’ ישרים משמחי לב תדע דכולהו לאו דוקא דהא קאמר אסור בתפילין שנאמר פארך חבוש עליך ואינו אסור כל ימי אבלו.

 

ושתי הדעות הללו הובא בתורת האדם לרמב”ן, ענין האבילות:

ואיכא מאן דאמר מותר לקרות באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבספר ירמיה, דהא תניא (תענית ל’ א’) גבי תשעה באב כל מצות שנוהגות באבל נוהגות בת”ב ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובמדרש ובתלמוד בהלכות ובאגדות אבל קורא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות וקורא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבספר ירמיהו דברי ר”מ, ר”י אומר אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות אבל קורא באיוב וקינות ובדברים הרעים שבירמיה, מדקתני רישא כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב וקא פריט בסיפא קורא באיוב ובקינות שמע מינה אבל קורא בהן. ואיכא מאן דאמר כיון דקתני לה בתשעה באב ולא קתני לה באבל שמע מינה חמורין הן ימי האבל בכך מתשעה באב, כשם שהוא חמור ממנו לענין כפיית המטה ועטיפת הראש ועשיית מלאכה, וכן דעת רבינו בעל התוס’ ז”ל.

ודברי תורת האדם הביא הבית יוסף ביו”ד סימן שפד. ונראה ששתי הדעות בתוספות חולקות בענין זה, האם בט’ באב נאסר הלימוד עקרונית, ואם כן הדין הוא כמו באבילות, או שבאבל אסור מטעם אחר של “האנק דום[2]“, ובט’ באב זה כדי שלא להסיח דעת מן האבילות ולכן יש היתרים בדברים הרעים ובאיוב, מה שאין כן באבלות.[3]

 

בגמ’ מו”ק טו ע”א:

אבל אסור בדברי תורה מדקאמר רחמנא ליחזקאל דם.[4]

 

לכאורה בתשעה באב הטעם משום שמחה או משום היסח דעת, ודברים אלו שייכים גם באבילות, ואם משום כך ההיתרים של ט’ באב שייכים גם לאבילות. אבל אם הטעם משום “האנק דום”, אין היתר גם לאבילות.

 

ובבית הבחירה למאירי מסכת מועד קטן דף טו א כתב לגבי אבילות:

שלדעת קצת אסור אף בקינות ודברים הרעים אף על פי שהותרו בתשעה באב שבאבל הדבר תלוי בשתיקה ובתשעה באב אינו תלוי אלא בצער ומ”מ אנו נוהגין שמיום ראשון ואילך קורא בדברים הרעים:

 

ריטב”א במו”ק שם כתב:

ואי קשיא לך דאמרינן אבל אסור בדברי תורה ואילו התם (סוכה כ”ה א’) אמרינן שהוא חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין, וי”ל שאין למדין מן הכללות אף על פי שנאמר בהן חוץ, והכא פשיטא ליה דאסור בדברי תורה שהן משמחי לב, עוד י”ל דכיון דקורא ק”ש שחרית וערבית בדידה סגי ליה כדאיתא בסוף מנחות (צ”ט ב’) ונמצא שאינו פטור ממנה.

 

לדעתו גם אבל אסור משום שהלימוד הוא משמח, ולכן יש לומר שסובר כשיטת הראשונים שגם באבל מותר בדברים שאינם משמחים.

 

אולי גם גדר האיסור, אם אסור ללמוד בעיון תלוי בדברים המותרים, תלוי בשאלה האם אסרו דברים אלו משום הסחת דעת מאבילות (ויש לומר שגם אם לומד בעיון אין הסחת דעת שהרי עוסק באבילות), או משום השמחה (ויש שמחה בלימוד ובירור הדברים בעיון) .

 

ובענין הלימוד בעיון, כתב בית יוסף אורח חיים סימן תקנד לגבי לימוד פירוש איוב:

כתב הכל בו (סי’ סב כו.) קורא הוא בקינות ובאיכה ובדברים הרעים שבירמיה ובמדרש איכה רבתי כדי להזכיר חורבן בית המקדש. כתב ה”ר יצחק (סמ”ק סי’ צו עמ’ סא אות רט) ובפרק אלו מגלחין וכיוצא בהן וה”ר פרץ כתב ובפירוש איכה אבל לא בפירוש איוב משום דהוי עמוק טפי ואמרינן קורין דוקא אבל לענין סברא אסור עכ”ל:

ובתשובת מהרי”ל (סי’ רא) כתוב ללמוד בתשעה באב פירוש ירמיה ואיוב לא ידעתי במה נסתפק אדוני לחלק בין הפירוש והקריאה אטו בשופטני עסקינן שאינם מבינים מה שמוציאין מפיהם ואי משום שיש בו עיון מכל שכן דעדיף דהא רבי מאיר מתיר אפילו אינו תוכחה לקרות ולשנות במקום שאינו רגיל ואף על גב דקיי”ל כרבי יהודה מכל מקום חזינן דכל מה דמצטער ללמדו ומתקשה טפי עדיף וללמוד בפרק אלו מגלחין התיר גם כן באותה תשובה אף על גב דלאו עניינא דט”ב הוא דאם איתא דהוי ביה שום שמחה לא היו מתירים לאבל לקרות בו וגם התירו פרק אלו מגלחין סתמא אף על פי שיש בו כמה דינין ממנודה ומוחרם הכל לא חשיב שמחה ועוד דחשיב נמי תוכחה כמו איוב באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו (קהלת ז ב) ודאי לישא וליתן לפניו דמפרסמי מילתא טובא אפשר דאסור כדמפרש הרא”ש באבל (מו”ק פ”ג סי’ לז) עד כאן:[5]

 

לענין גדר ביטול תורה בט’ באב. יש לומר שאם יש איסור בט’ באב ללמוד ורק התירו בדברים אלו כיון שהם רעים, יש לומר שזה גדר של היתר, אבל עיקר מצות תלמוד תורה אין בט’ באב.

 

 

וע’ בספר שלמי מועד, מועדים, פסקים של הגרש”ז אוירבך, פרק צא שפטור אבל מתלמוד תורה הוא פטור גמור רק יש לו היתר ללמוד דברים הרעים, אבל אין זה חיוב. (וכן בהליכות שלמה מועדים פי”ד וכתב הגרש”ז שלפי זה ה”ה בתלמוד תורה לא חייב בט’ באב. ע’ מנחת שלמה ח”ב סימן צ”ד אות ג’ עמ’ שנ”ג טור ב’. ובמהדורה חדשה, מנחת שלמה תנינא (ב – ג) סימן צט ד”ה והנה המהריט”ץ כתב וז”ל:

ועיי’ בריטב”א ט”ו ע”א שהקשה דאיך אמרו שאבל חייב בכל המצוות חוץ מן התפילין והא איכא נמי ת”ת, ותירץ “שאין למדים מן הכללות אע”פ שאמרו בהם חוץ, והכא פשיטא ליה דאסור בדברי תורה שהן משמחי לב, עוד י”ל דכיון דקורא ק”ש שחרית וערבית בהדא סגי לה כדאיתא סוף מנחות”, ומשמע מזה דהא דאבל וכן בט’ באב דמותרין בדברים הרעים הוא רק היתר אבל לא מפני שחייבים בת”ת].

אם היה חיוב ללמוד דברים הרעים, אין מקום לשאלת הריטב”א שהרי אכן יש חיוב ללמוד גם בט”ב ואבל אכן חייב בכל מצות חוץ מן התפילין.

 

וכן דעת שו”ת אור לציון חלק ג – הערות פרק כט – דיני תשעה באב, שאין חיוב תלמוד תורה בתשעה באב:  

ובעיקר דין לימוד תורה בתשעה באב, ראה מה שכתב בשבט יהודה יו”ד סימן שפ”ד, שאין חיוב לאבל ללמוד תורה בימי האבלות, ומה שאמרו מותר בדברים הרעים, מותר ורשאי קאמר, ע”ש בראיותיו. והביאו הערוך השולחן כאן בסימן תקנ”ד אות א’. (וראה גם בשבולי הלקט הלכות סימן כ”ו בשם הגאונים ובשלחן גבוה בסימן תקנ”ד אות ה’. וראה עוד בשדי חמד כללים מערכת ואו כלל ט”ו ובמועד לכל חי סימן י’ אות כ”א) ונראה שכן משמעות דברי מרן שכתב בסימן תקנ”ד סעיף א’, ואסור לקרות תורה נביאים וכתובים ולשנות במשנה ובמדרש ובגמ’ בהלכות ואגדות וכו’. ובסעיף ב’ כתב, ומותר ללמוד מדרש איכה ופרק אלו מגלחין, וכן ללמוד איכה ופירוש איוב. ומשמע שאין זה חיוב ללמוד אלא היתר ללמוד בדברים הרעים. (וראה גם בכה”ח שם אות י’). ועל כן נראה, שאם קשה לו ללמוד מחמת התענית, הרי אומר קינות עד קרוב לחצות, וכמ”ש הרמ”א בסימן תקנ”ט סעיף ג’, ולאחר מכן יהא רשאי לנוח. ובכל אופן ודאי שאין לבטל את הזמן לבטלה, וכל זמן שיכול ללמוד, ישב וילמד. ואף בליל תשעה באב יש להתמיד בתורה.

 

 

 

 

ויש נפ”מ נוספת אם נאמר שהאיסור ללמוד הוא משום הסחת דעת: מה הדין בשבת שחל ט’ באב להיות בתוכה או ערב ט’ באב להיות בתוכה.

 

יש הבדל בין ערב ט’ באב לט’ באב עצמו לגבי תלמוד תורה, ע’ רמ”א בשו”ע תקנג סעיף ב’:

ונהגו שלא ללמוד בערב תשעה באב מחצות ואילך, כ”א בדברים המותרים בתשעה באב; ולכן אם חל בשבת אין אומרים פרקי אבות, (מהרי”ל ומנהגים) וכן לא יטייל ערב תשעה באב.

 

וכותב הט”ז ס”ק ב’:

ונהגו שלא ללמוד כו’. – הרבה יש לי לתמוה בזה דאם אין איסור באכיל’ בשר ויין ואדרב’ חוב עליו לאכול בשר בשביל כבוד שבת כמ”ש הטור ססי’ תקנ”ב ולמה נחמיר עליו שלא ילמוד משו’ אבילות בפרט מי שיש לו שיעו’ שרגיל בכך בעת ההיא. ותו תימא לי דהא קורין בתורה במנחה ואפי’ בט”ב במידי דשייך ליומיה. כגון פ’ התמיד ומשניות דקרבנות כיון דרגילים לאומרם בכל יום ולמה ישתנה משניות ופרקים השייכים לאותו שבת. וא”כ בלאו כבוד שבת הוה ליה למימר פרקים. ומצאתי כתוב בשם רש”ל שלמד אחר חצות בכל ערב תשע’ באב והתיר לאחרים ללמוד. והמנהג שלנו שכ’ רמ”א ע”פ מנהגים צריך עיון ונראה דהלומד בשבת אחר חצות לא הפסיד שכרו כנלע”ד:

 

וכתב המשנה ברורה ס”ק ח’:

(ח) ונהגו וכו’ – דתורה משמחת הלב ומ”מ כ”ז אינו מדינא דהא מותר בעט”ב מדינא כל החמשה עינויים ועיקר הטעם משום דהוא יכול ללמוד דברים המותרים בט”ב. והנה מהרבה אחרונים משמע שתפסו המנהג הזה ולא ערערו עליו דאפילו אם חל בשבת הסכימו כמה אחרונים להתנהג כמ”ש הרמ”א וכמו שאכתוב לקמיה אמנם יש איזה אחרונים שפקפקו מאד על המנהג הזה ראשון לכל הרש”ל כתבו עליו שלמד בעצמו אחר חצות והתיר גם לאחרים בזה גם הגר”א בביאורו כתב דחומרא יתירא היא וכן המאמר מרדכי בספרו מאריך בזה וכתב דהוא מביא הרבה לידי ביטול תורה להלומדים שמתרשלים ללמוד דברים המותרים בט”ב דאין אדם לומד אלא מה שלבו חפץ וע”כ דעתו להקל בזה וכתב דכן היה הוא נוהג ע”ש וכן הח”א כתב דהוא חומרא בעלמא וע”כ נראה דמי שרוצה להקל בזה אין מוחין בידו:

 

ובבאור הלכה שם כתב המשנה ברורה:

ולכן אם חל בשבת א”א פרקי אבות – עיין במ”ב וז”ל המאמר מרדכי הוראה זו תמוה היא וכבר ראיתי לקצת מן האחרונים דצווחו עלה אמנם הרב מ”א קיים דברי הרמ”א ז”ל וכו’ והאריך בזה ולבסוף סיים ואיך שיהיה נלענ”ד דאין לחוש לזה לפי שאין לנו טעם נכון לאסור הלימוד בשבת כלל ומש”כ הרב מ”א להחמיר מטעם דיכול ללמוד דברים המותרים בט”ב אומר אני שאין זה מספיק לפי שאין אדם לומד אלא מה שלבו חפץ ועינינו הרואות דכמה ת”ח מתרשלים בלימוד המותר ביום ט”ב עצמו משום דצער הוא להם ללמוד במה שאינם רגילין וגם אני בעוה”ר כאחד מהם ולכן איני חושש לסברא זו ודעתי נוטה להתיר אפילו בחול עד סמוך לביה”ש

ואי לאו דמיסתפינא מחברייא הו”א דאפילו ביום ט”ב עצמו היה לנו להקל דבעוה”ר נתקלקלו הדורות וביום ט”ב מטיילין בשווקים ומשיחין שיחת חולין ואפילו היודעים ספר וקצת הלומדים מקילין בזה ופשיטא דבאופן זה טפי הוי עדיף להו ללמוד וכיוצא בדבר מצינו בירושלמי א”ר אבא בר ממל אלו היה מי שיתמנה עמי הייתי מתיר מלאכה בחוה”מ כלום אסרו אלא כדי שיהא אוכלין ושותין ושמחין ועוסקין בתורה וכדון אינון אוכלין ושותין ופוחזין ע”כ ואף אנו נאמר כלום אסרו הלמוד אלא כדי שיהיו יושבין בעניני צער ואבילות ומתוך כך זוכרין ודואגין על חורבן הבית והנה מטיילין ומשיחין שיחת חולין ומסיחין דעתן מן האבלות ומתוך כך באים לידי שחוק והיתול אלא דמאחר שאיסור ברור הוא בש”ס ופוסקים פשיטא דאין לנו כח להקל ושומר נפשו ירחיק עצמו משחוק והיתול וטיול והשם יכפר בעד השוגגים

אמנם בעט”ב יש להקל כיון שלא הוזכר בש”ס ופוסקים וכן אני נוהג אף בחול וסמיכנא בהא על מהרש”ל ז”ל ומ”מ מי שמרגיש בעצמו שיוכל לדחוק וללמוד דברים המותרים ולא ימעט מפני זה בלימודו קדוש יאמר לו ואחר כונת הלב הן הדברים עכ”ל:

 

ודברי המאמר מרדכי שלולא דמסתפינא היה מתיר לימוד בט’ באב עצמו, מוכיח שזה רק משום הסחת דעת. שהרי אם זה איסור, ודאי לא היה מתיר מחשבון זה.

 

והנה, המגן אברהם בס”ק ז’ כתב שאם חל ט’ באב בשבת אסור ללמוד בשבת כי אם דברים המותרים כיון שדברים שבצנעה נוהג. ובשם מהר”ם לובלין כתב שזו חומרא כיון שגם דברים שבצנעה היא חומרא יתירה והבו דלא לוסיף עלה.

 

וכתב המגן אברהם להחמיר בשבת גם אם חל ט”ב בשבת וגם אם זה ערב שבת שהרי יכול ללמוד בדברים המותרים. וכתב על זה ערוך השלחן:

ויש לסמוך על המקילים בשביל ביטול תורה ויש מי שכתב הרי יכול ללמוד בדברים המותרים [מג”א סק”ז] ואין זו טענה דאנו רואים בחוש דכיון דמפסיק מלימודו הרגיל אינו לומד עוד [וכ”כ הגר”א סק”ט דחומרא יתירה היא ע”ש ולכן מי שלומד בכל ערב ט”ב עד הלילה לא הפסיד שכרו כנלע”ד]:  

 

ודבר נוסף הביא הבית יוסף ביו”ד סימן שפ”ד בשם ירושלמי לגבי אבילות:

גרסינן תו בירושלמי (שם) אם היה להוט אחר התורה מותר ולא כתבוהו הפוסקים:

ולכאורה זה מוכיח שאיסור לימוד גם באבל הוא משום הסחת דעת מאבילות, ולכן אם היה להוט הרי בלאו הכי הוא טרוד בדעתו ואדרבא, אם ינסה לתרץ מה שעולה בדעתו אז דעתו תתיישב ויוכל לחזור לאבילותו.

 

ובעלי תמר על ירושלמי מו”ק פרק ג’ הלכה טו כתב שהרוגוצ’ובר בעל צפנת פענח היה מפלפל בדברי תורה בימי אבלו ובתשעה באב. ונראה שמקורו בירושלמי הזה. ובעלי תמר שם כתב שכמו שהוא להוט אחר התורה מתיר הירושלמי, הוא הדין כשהתורה להוטה אחריו, ומחשבות, קושיות ותרוצים באים במוחו מאליו.

 

ובערוך השולחן יורה דעה הלכות אבילות סימן שפד סעיף ב-ג לאחר שכתב שנוהגים להיתר בדברים המותרים גם באבילות, הוסיף:

…וכן הוא המנהג בכל תפוצות ישראל ואף על גב דוודאי מתיקות התורה יש גם בהדברים הרעים שבתורה מ”מ הצער מהדברים הרעים מפיג שמחת התורה ולכן מותר ללומדם:

סעיף ג’: אך לפ”ז אינו מובן מאי דאיתא בירושלמי דמ”ק [שם] תני אם היה להוט אחר התורה מותר ע”ש ואם הטעם משום שמחה הלא אדרבא כשלהוט יש לו יותר שמחה ואיך התירו זה ואמת שהפוסקים לא הביאו זה ונראה דס”ל כיון דלא מתנייא בש”ס דילן לא חיישינן לה מ”מ עיקרי הדברים תמוהין וצ”ל דה”פ אם היה להוט אחר התורה כמו הרעב כשהוא להוט אחר איזה מאכל ואם לא יתנו לו יאחזנו בולמוס ויסתכן כמו כן הוא להוט אחר התורה ונחשב כקצת סכנה ולכן לא הביאו הפוסקים משום דלא שכיח זה כלל בזמנינו מיהו עכ”פ יהיה הפי’ בירושלמי איך שיהיה הוה ראיה לדעת האוסרין דאל”כ מה שייך להוט ילמוד בדברים המותרים והתורה ארוכה מארץ מדה [אך בירושלמי שם פליגי ר”י ור”ל בעיקר הדבר דר”ל מתיר לאבל ללמוד ע”ש ואפשר דכל הסוגיא שם הוא לדידיה ואנן קיי”ל כר”י וגם שם מתיר במקום שאינו רגיל וזהו כדעת ר”ל שלהי תענית לפי גירסת הרי”ף ואנן קיי”ל כר”י ע”ש ודו”ק]:

 

וצ”ע האם דברים אלו אמורים גם בט’ באב.  

 

מכל מקום לגבי שבת שחל בה ט’ באב, לכל השבת, לכאורה זה תלוי אם דברים שבצנעה נוהג, וע’ ברא”ש בדעת האור זרוע, מהר”ם מרוטנברג ודברי הרא”ש בזה.

 

וכאמור דעת הגרש”ז אוירבך ודעת הרב אבא שאול שאין חיוב תלמוד תורה בתשעה באב, ואין חיוב ללמוד את הדברים הרעים שמותר. יש להביא ראיה שאין חובת ת”ת בלימוד המותר בט’ באב, מדין אבל, ששאל הריטב”א מו”ק טו ע”א, על מה שנאמר שאבל חייב בכל המצוות האמורות בתורה. והקשה הריטב”א, שהרי אמרינן שם אבל אסור בדברי תורה וא”כ הרי פטור גם מדברי תורה ומדוע נאמר שחייב בכל המצות? ותירץ הריטב”א שאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ ועוד תי’ שהרי קורא ק”ש שחרית וערבית ובזה מקיים ד”ת ע”ש

וממה שלא תירץ הריטב”א שמקיים תלמוד תורה בדברים אחרים, מוכח שאינו חייב ללמוד את מה שהוא פטור ממנו. אמנם בערוך לנר סוכה כה ע”ב תירץ שהאבל חייב בדברים המותרים ולכן מתרץ כך את שאלת הריטב”א. 

 

 

 

נספחים:

 

 

ע”ע אורייתא, יד, תשנ”א, קלט-קמא, הרב משה טוביה ויסברגר. ובקובץ בית אהרון וישראל, קכו, שנה כא, ו’ מהרב דוד פלק. 

 

שו”ת אור לציון חלק ג – הערות פרק כט – דיני תשעה באב

ולענין ספרי מוסר, אף שיש שהתירו ללמוד ספרי מוסר בתשעה באב משום שמכניעים את לב האדם. וראה גם בשדי חמד אסיפת דינים מערכת אבילות אות כ”ה, (וראה גם במאירי מו”ק דף כ”א ע”א), מכל מקום לא דמי לדברים הרעים שהותרו ללמוד בת”ב שלבו של אדם מצטער עליהם, ויש להמנע מהם, ובעיקר שלא לקרוא את הפסוקים המובאים שם. וילמד שאר דברים המותרים בתשעה באב.

 

ולגבי לימוד עיון:

ברכי יוסף יורה דעה סימן שפד

ג. דין ד. ובהלכות אבלות וכו’. ראיתי לאחד מהגדולים בימי אבלו שהיה לומר בהלכות אבלות בעיון נמרץ בינו לבין עצמו, ומה שמחדש בענין שקלא וטריא או דין כותב ומעלה על ספר. ולי ההדיוט לאו שפיר עבד, דודאי כיון שמעמיק בעיונו ומחדש אין שמחה לבעל תורה גדולה מזו, ולא התירו אלא ללמוד פשטי הדינים והשמועות. וכן כתבו האחרונים בפירוש גבי ט’ באב. ופשוט בעיני. וכבר גליתי דעתי הקצרה לפני מי שגדול הנז’ ושתק לי.

 

 

עלי תמר מועד קטן ג, ה

אם היה להוט אחר התורה מותר. כתב הב”י סי’ שפ”ד גרסינן בירושלמי אם היה להוט אחר התורה מותר ולא כתבוהו הפוסקים עכ”ל.

ולולא שאמרה הב”י הוה אמינא שיפה עשו שהשמיטוהו, דהרי לכאורה קשה אם הוא להוט אחרי תורה הרי יכול ללמוד הלכות אבילות ולקרות באיוב ובירמיה וכמ”ש בתענית ל”א גבי ת”ב ועי’ במג”א סי’ תקנ”ב. ברם הדבר נכון דהרי הוכיח הרא”ש ממקור א”י והוא מס’ שמחות פ”י דקתני ת”ח שמת לו מת באין ויושבין לפניו ונושאין ונותנין בהל’ אבלים ואם טעו משיבין בשפה רפה והוא אינו שואל, עיין שם ובטור סי’ שפ”ד משום דאבלות חמורה מת”ב עי’ בדבריהם ובאו”ז סי’ תל”ז. ובחידושי המאירי מו”ק ט”ו כתב דטעמא הוא שבאבל תלוי הדבר בשתיקה דכתיב האנק דום, ולפיכך אסור אפילו באיוב ובירמיה משא”כ תשעה באב בצער הדבר תלוי ע”כ והרגישו בזה בתוס’ במו”ק שם.

ולפיכך לדעת הירושלמי באבל אסור לעסוק אפילו בהלכות אבילות לפיכך קאמר ואם היה להוט אחר התורה מותר, אבל לפי מסקנת הפוסקים שאבל קורא באיוב ובירמיה ובהלכות אבלות ל”ש לומר ואם היה להוט אחר תורה שהרי יכול לעסוק בהלכות אבלות כמ”ש המג”א בסי’ תקנ”ג ומש”ה השמיטוהו הפוסקים. ודע דמדברי מס’ שמחות הנ”ל מבואר דאבל מותר ללמוד ע”י הרהור, וקשה לכאורה מזה ע”ד שו”ת מהרי”ל סי’ ר”א המובא בסי’ תקנ”ג ס”ג דאסור ללמוד בת”ב ע”י הרהור והרי אבלות עוד יותר חמירא. ולסברת המאירי הנ”ל נ”ל דבאבל כתיב האנק דום והרהור לאו כדבור דמי משא”כ בת”ב דטעמא הוא מפקודי ה’ ישרים משמחי לב ובהרהור איכא שמחה וכמ”ש המהרי”ל. ברם קשה לדעת המאירי דהרי גם באבל מותר באינו רגיל לדעת הירושלמי שהוא כדעת ר”מ גבי ת”ב בתענית ל’ כמ”ש בב”י סי’ שפ”ד וצ”ע בזה.

ונ”ל שאם עלה על לבו איזה דבר חידוש בתורה מאליו אין צריך להתאמץ לדחות ההרהור בזה ולהסירו מלבו, שהרי אפילו הרהור בד”ת בבית הכסא ובית המרחץ שאסור לכו”ע, דעת כמה ראשונים שזהו דוקא כשמהרהר בד”ת בכונה, אבל אם בא לו המחשבה בלי כונה, הגם שיכול לדחותה מותר לחשוב מדינא, כמ”ש בזבחים ק”ב לאונסיה שאני. עיין בזה בברכ”י או”ח סימן פ”ה ובמאירי ברכות דף כ”א ודף כ”ג. א”כ כ”ש כאן שדין זה לא נזכר בגמרא ורק המהרי”ל חדשו, שהדין כן שאין צריך לדחות בחזקה המחשבה בד”ת שעלה בלבו מאליו, אלא יתן לרעיון מקום להתפתח ואין חשש בזה. ואפילו למי שסובר שמדינא יש להתאמץ לדחות המחשבה בד”ת שעלה מאליו, זהו דוקא בביהכ”ס ובית המרחץ משום דכתיב והיה מחניך קדוש, כמ”ש בשבת ק”נ, עיין בברכ”י שם, אבל בד”ת בת”ב ובאבל,

נראה שכמו שאם היה להוט אחר התורה מותר, ה”ה כשהתורה להוטה אחריו והרהורי תורה עולים במוחו מאליו, ומתפתחים לקושיות ותירוצים, שאין חשש בזה. ועיין בש”ך יו”ד סוף סימן רמ”ו, שכשעולה על לבו הרהורי תורה הר”ז להוט אחר התורה עיין שם. ושמעתי שגאון הדור בעל צפנת פענח ז”ל היה מפלפל בד”ת בת”ב ובימי אבלו, ונראה שמקורו של הגאון היה מהירושלמי דידן, שאם היה להוט אחר התורה מותר.

ולפי האמור י”ל שנוסף לזה הרי התורה היתה להוטה אחרי הגאון מלא מוחו הגדול מכל התורה כולה בכל עת ובכל שעה, מעיין חכמתו נבע בלי הפסק, בכה”ג שרי. והטעם שאם היה להוט אחר התורה מותר, נראה משום שצער הוא לו להיות פוסק מד”ת שהוא צריך להם ולהוט אחריהם, אף שיכול ללמוד בדברים המותרים ואין זה לשם תענוג בלבד. ועיין במכות י”ב, תלמיד שגלה גולין רבו עמו וכן רב שגלה גולין ישיבתו עמו, משום דכתיב ונס אל אחת הערים האל וחי, עביד ליה מידי דחיותא, ולא אמרינן שיוותר על ישיבתו וילמד לבד, ועיין בש”ך הנ”ל.

 

 

[1] ובשו”ע סימן תקנ”ד סעיפים א-ד כתב המחבר דיני תלמוד תורה בט’ באב:

סעיף א

תשעה באב אסור ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ואסור לקרות בתורה נביאים וכתובים, ולשנות במשנה ובמדרש ובגמרא בהלכות ובאגדות, משום שנאמר פקודי ה’ ישרים משמחי לב (תהילים יט, ט) ותינוקות של בית רבן בטלים בו אבל קורא הוא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה; ואם יש ביניהם פסוקי נחמה, צריך לדלגם.

סעיף ב

ומותר ללמוד מדרש איכה ופרק אלו מגלחין, וכן ללמוד פירוש איכה ופירוש איוב.

סעיף ג

יש מי שאוסר ללמוד ע”י הרהור.

סעיף ד

ומותר לקרות כל סדר היום, ופרשת הקרבנות, ומשנת איזהו מקומן, ומדרש רבי ישמעאל. הגה: ומותר  לחזור הפרשה בתשעה באב (מנהגים).

[2] יחזקאל פרק כד פסוק יז: הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל. ובגמרא מועד קטן טו, א: “אבל אסור בשאילת שלום דקאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דם”

[3] ובטור יורה דעה הלכות אבילות סימן שפד:

י”א אף ע”ג שבט”ב מותר לקרות באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיה באבל אסור כמו שהוא חמור מט’ באב גם כן בשאר דברים ויש מתירין וכן דעת א”א הרא”ש שכתב וכן נהגו שהאבל קורא במסכת מ”ק בהלכות אבילות אף על גב דבאבל רבתי משמע שהוא אסור דתניא התם רב ת”ח שמת לו מת באין ויושבין ונושאין לפניו בהלכות אבלים ואם טעו משיבן בשפה רפה והוא אינו שואל ואם רצה מדבר ע”י עצמו ואם לאו אחר מדבר על ידו פירוש כשמשיבן בשטעו אבל לשאול אינו שואל כלל וי”ל דבינו לבין עצמו מותר לשנות אבל כשאחרים נושאין ונותנין לפניו איכא פירסום טפי ואסור ומיירי כשאין רבים צריכין לו אבל אם צריכין לו אפי’ בהלכות אחרות מותר לדרוש כל היום ע”כ:

[4] יחזקאל פרק כד פסוק טו – יז, טו-יז

(טו) וַיְהִי דְבַר ה’ אֵלַי לֵאמֹר: (טז) בֶּן אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ: (יז) הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל:

[5] ולגבי סוכה, ע’ בית הבחירה למאירי מסכת סוכה דף כח עמוד ב חילוק בין גרסה לבין עיון:  

זה שאמרנו שאף למשנתו צריך שיהא שנונו בסוכה דוקא דרך גירסא כאדם הקורא שלא בדקות עיון כמקרא ומשנה או תלמוד אבל דברים הצריכים עיון וסברא ושהוא מתכון בה לעיון דק מותר בחוץ לסוכה וי”מ בהפך שמקרא ומשנה ותלמוד בעיוני בסברא הוא צריך קבע ודוקא בסוכה אבל קריאה גסה בלשון הגמרא הואיל ואין בקריאה הבנה כל כך אינה אלא עראי ומותר אף בחוץ לסוכה ותפלה מ”מ כתבו גדולי המחברים שאינה צריכה סוכה: