ב”ה
ברכת ירושלים בט’ באב
במקור התוספת שאנו מוסיפים בברכת ירושלים, נאמר בירושלמי (ברכות פ”ד ה”ג):
א”ר אחא בר יצחק בשם רבי חייא דציפורין, יחיד בט”ב צריך להזכיר מעין המאורע, מהו אומר?
רחם ד’ אלהינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים, עלינו ועל עמך ישראל, ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך, ועל העיר האבילה והחריבה וההרוסה והשוממה הנתונה ביד זרים, הרמוסה ביד עריצים, ויירשוה לגיונות, ויחללוה עובדי פסילים, ולישראל עמך נתת נחלה ולזרע ישורון ירושה והרשתה, כי באש היצתה ובאש אתה עתיד לבנותה כאמור ואני אהיה לה נאם ד’ חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה.
נוסח תפילת נחם שאנו אומרים במנחה בתשעה באב:
נַחֵם יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ אֶת אֲבֵלֵי צִיּוֹן וְאֵת אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלַיִם וְאֶת הָעִיר הָאֲבֵלָה וְהַחֲרֵבָה וְהַבְּזוּיָה וְהַשּׁוֹמֵמָה. הָאֲבֵלָה מִבְּלִי בָנֶיהָ וְהַחֲרֵבָה מִמְּעוֹנוֹתֶיהָ. וְהַבְּזוּיָה מִכְּבוֹדָהּ. וְהַשּׁוֹמֵמָה מֵאֵין יוֹשֵׁב. וְהִיא יוֹשֶׁבֶת וְרֹאשָׁהּ חָפוּי כְּאִשָּׁה עֲקָרָה שֶׁלֹּא יָלָדָה. וַיְבַלְּעוּהָ לִגְיוֹנוֹת. וַיִּירָשׁוּהָ עוֹבְדֵי פְסִילִים. וַיָּטִילוּ אֶת עַמְּךָ יִשְֹרָאֵל לֶחָרֶב. וַיַּהַרְגוּ בְּזָדוֹן חֲסִידֵי עֶלְיוֹן. עַל כֵּן צִיּוֹן בְּמַר תִּבְכֶּה. וִירוּשָׁלַיִם תִּתֵּן קוֹלָהּ. לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם. מֵעַי מֵעַי עַל חַלְלֵיהֶם. כִּי אַתָּה יְדֹוָד בָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ. וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ. כָּאָמוּר וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם יְדֹוָד חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְּתוֹכָהּ: בָּרוּךְ אַתָּה יְדֹוָד מְנַחֵם צִיּוֹן וּבוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם:
בנוסח הספרדים:
נחם ה’ אלהינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת העיר החרֵבה והבזויה והשוממה. מבלי בניה היא יושבת, וראשה חפוי כאישה עקרה שלא ילדה. ויבלעוה ליגיונים ויירשוה, ויטילו את עמך ישראל לחרב, ויהרגו בזדון חסידי עליון. על כן ציון בְּמֶרֶר תבכה וירושלים תתן קולה. לבי לבי על חלליהם, מעי מעי על הרוגיהם, כי אתה ה’ באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה. ככתוב: ואני אהיה לה נאם ה’ חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. ברוך אתה ה’, מנחם ציון בבנין ירושלים. (יש גורסים: מנחם ציון ובונה ירושלים)
נוסח תימן:
רחם ה’ אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך, העיר האבילה, החרֵבה, השוממה, הנתונה ביד זרים, היושבת וראש לה חפוי כאישה עקרה שלא ילדה. ויבלעוה ליגיונים, ויירשוה עובדי פסילים, ויתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ. על כן ציון בִּמְרָר תבכה וירושלים תתן קולה. לבי לבי על חלליהם, מעי מעי על הרוגיהם. ראה ה’ והביטה ורחם שוממותיה ונחמיה. כי אתה ה’ באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה. ככתוב: ואני אהיה לה נאם ה’ חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. ברוך אתה ה’, בונה ירושלים.
שינוי הנוסח בין רחם לנחם:
על שינוי הנוסח בין נחם לבין רחם, כתב הטור בסימן תקנ”ז:
ואיכא דוכתין דנהיגי למימר ערבית שחרית רחם ובמנחה נחם והא מלתא תליא במנהגא אף על גב דליכא שינוי בין נחם לרחם דאנן כל יומא דט”ב מצלינן על נחמה ובעינן רחמים על הא מלתא:
ההבדל בין נחם לבין רחם, נמצא ברי”ף לגבי ברכת המזון. בגמרא ברכות מח ע”ב כתוב לגבי נוסח ברכת המזון:
תנו רבנן סדר ברכת המזון כך היא ברכה ראשונה ברכת הזן שניה ברכת הארץ שלישית בונה ירושלים רביעית הטוב והמטיב ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע.
לדעת הרי”ף, השינוי בשבת הוא כך:
ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע מתחיל בנחמה שאומר נחמנו ה’ אלהינו בבנין עירך ומסיים בנחמה שאומר והעלנו לתוכה ונחמנו בה כי אתה הוא בעל הנחמות ברוך אתה ה’ המנחם עמו ישראל בבנין ירושלם
כתב רבנו יונה, שלדעת הרי”ף השינוי הוא שבמקום רחם אומר נחמנו:
פירש הרי”ף ז”ל שצריך להתחיל בנחמה ולשנות הלשון ולומר במקום רחם נחמנו ובחתימה שיאמר אחר רצה והחליצנו ונחמנו בציון עירך כי אתה בעל הנחמות בא”י מנחם עמו ורש”י ז”ל פי’ שאין צריך לשנות הלשון שאומר בחול ולא להוסיף עליו כלל וכשמזכיר רחמי מתחלה ובנין ירושלים בסוף זהו נחמה כי נחמתן של ישראל הוא רחמי שמים ובנין ירושלם ולא באו בכאן להודיענו שצריך לשנות הלשון שאומר בחול אלא בא להשמיענו שאומר קדושת היום בין שתי הנחמות דהיינו רחם ובונה ירושלים וסדר הענין הוא שאומר ולסברא זו נוטה דעת מורי נר”ו.
הרי שזו מחלוקת בין רש”י ובין הרי”ף אם יש משמעות לשינוי הנוסח בין נחם לבין רחם.
ומעניין, שבשו”ע יו”ד, סימן שע”ט סעיף ב’ בדין ברכת אבלים, שרוב ישראל היום לא אומרים, אבל כותב השו”ע בסעיף ב’, שיש אומרים את הנוסח שהוא בעצם הנוסח של הרי”ף בכל שבת:
יש מוסיפים בברכה שלישית: נחם ה’ אלהינו את אבלי ירושלים ואת האבלים המתאבלים באבל הזה, נחמם מאבלם ושמחם מיגונם, כאמור: כאיש אשר אמו תנחמנו (ישעיה סו, יג) וכו’ בא”י מנחם ציון בבנין ירושלים.
לגבי נוסח סיום הברכה, מסתבר נוסח הספרדים שמברך “מנחם ציון בבנין ירושלים” משום שההלכה שאין חותמים בשנים. בגמרא ברכות מט ע”א לגבי נוסח סיום הברכה בברכת המזון, אם מסיים גם “מושיע ישראל” וגם “בונה ירושלים”, ואומרת הגמרא שם:
אמר רב ששת פתח ברחם על עמך ישראל חותם במושיע ישראל פתח ברחם על ירושלים חותם בבונה ירושלים ורב נחמן אמר אפילו פתח ברחם על ישראל חותם בבונה ירושלים משום שנאמר בונה ירושלים ה’ נדחי ישראל יכנס אימתי בונה ירושלים ה’ בזמן שנדחי ישראל יכנס.
אבל מכל מקום לא חותמים בשנים, ולכן מסתבר יותר לחתום “מנחם ציון בבנין ירושלים”. וכ”כ אבודרהם.
בשו”ת יחווה דעת ח”א תשובה מג נשאל הרב עובדיה יוסף זצ”ל:
שאלה: האם לא הגיעה השעה לשנות את הנוסח שבתפלת נחם הנאמרת בתשעה באב? ובמיוחד מה שאומרים על ירושלים: העיר החרבה והבזויה והאבלה והשוממה, שאינו תואם את המציאות כיום, כי לשמחתינו עינינו הרואות שירושלים הולכת ומתפתחת בקצב מהיר, והולכת ונבנית ומתיישבת עם בניה בוניה לאלפים ולרבבות מישראל, כן ירבו, ואל הכותל המערבי נוהרים מכל קצוי תבל, אלפים ורבבות בקול רנה ותודה המון חוגג.
הרב חיים דוד הלוי כתב (שו”ת עשה לך רב ח”א סי’ יד):
הרגשתי בתשעה באב הראשון אחרי מלחמת ששת הימים שאינני יכול יותר לומר בתפילתי דברים אלה, שהם בחינת דובר שקרים לפני ה’. כי לא זו בלבד שכל השנה כולה ובייחוד בימי חג ומועד, כולל ה’ וכ”ח אייר, שוקקת ירושלים המון חוגג, אלפים אלפים בניה של האומה… אלא שאפילו בתשעה באב, יום האבל הלאומי, כאשר באים המוני בית ישראל אל הכותל המערבי, מעוטפים באבלם על חורבן הבית, גם אז מורגשת פינה מסוימת בלבי, אליה לא יכול לחדור האבל, זו פינה של שמחה על ראשית צמיחת גאולתנו… ולכן אין ספק שיש משום דובר שקרים לפני ה’, לומר על ירושלים זאת: “העיר החרבה הבזויה השוממה מבלי בניה”.
בלשון אחרת ניתן לנסח שאלה זו, כפי שניסח זאת איתי אליצור בגליון צהר (גליון לג) [ הציטוט מנותק מעט מהקשרו.]:
מצוות התפילה היא לא שיעמוד האדם מול הסידור וידקלם את הטקסט, אלא שיעמוד מול בוראו וישאל את צרכיו. כיוון שהנוסח שלפנינו נתקן בשעה שבה צרכינו היו שייבנו חורבות ירושלים, הנוסח הוא בקשה שייבנו חורבות ירושלים. מכאן נובע שכיוון שזו מציאות של בדיעבד, גם הנוסח הוא בדיעבד. מי שמתעקש לומר אותו גם אחרי שהמלך שמע את תפילתו והחזיר את המציאות של לכתחילה, משמע שתפילתו אינה תפילה אלא דקלום טקסט.
הרעיון שלא ניתן לומר דברים שאינם נכונים נידון בגמרא (יומא סט, ב)
דאמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה – שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה, אמר: “הא-ל הגדול הגבור והנורא”, אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר “נורא”. אתא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר “גבור”. אתו אינהו ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו, שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים; ואלו הן נוראותיו – שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא, היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות?! ורבנן היכי עבדי הכי, ועקרי תקנתא דתקין משה? אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו.
הגרי”ד סולובייצ’יק טען כי אין לנו לשנות את נוסח התפילה שנתקן על ידי חכמינו, והוסיף כי כל זמן שהמקדש חרב – אף ירושלים נחשבת חרבה. והוכיח שבכמה מקומות משתמע ברמב”ם שקדושת ירושלים היא הרחבה של קדושת המקדש, ואם כן – “כל זמן שהמקדש חרב, אף ירושלים נחשבת כחרבה” (‘בענין אמירת נחם’, מסורה ז (תשנ”ב), עמ’ יט) (הערת הרב עזריאל אריאל: דברים דומים מאוד שמעתי מפיו של מו”ר הרצי”ה קוק זצ”ל, בקיץ תשל”ה או תשל”ו.)
אלא שקודם שנדון בשאלת הנוסח, צריך לברר מהי תפילת נחם, האם זו הזכרה מעין המאורע שצריך להזכיר בכל מועד, אבל יש לדון לפי מנהגנו שאומרים אותה בברכת בונה ירושלים, האם זוהי בקשה או הזכרה מעין המאורע?
בירושלמי ברור שזו הזכרה של מעין המאורע, ע’ ירשלמי תענית ב, ב:
ר’ אחא בר יצחק בשם ר’ חונה רובה דציפורין יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע ומהו אומר רחם ה’ אלהינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמני’ עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלם עירך ועל ציון משכן כבודך ועל העיר האבילה ההרוסה השוממה הנתונה ביד זרים הרמוסה בכף עריצים ויבלעוה לגיונות ויחללוה עובדי פסילים כי לישראל עמך נתתה באהבה לנחלה ולזרע ישורון ירושה הורשת כי באש החרבתה ובאש אתה עתיד לבנותה כאמור [זכריה ב ט] ואני אהיה לה נאם ה’ חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה.
אלא שלגבי מיקום האמירה דן הירושלמי שם:
ר’ אבודמא דציפורין בעא קומי רבי מנא איכן הוא אומרה אמר לו ואדיין את לזו. כן אמר רב ירמיה בשם רב כל דבר שהוא לבא אומרו בעבודה. כל דבר שהוא לשעבר אומרו בהודייה. מתני’ אמרה כן נותן הודייה לשעבר וצועק לעתיד לבא.
ולא ברור בירושלמי האם זו אמירה לשעבר, להבא, והאם אלו גדרים בהזכרה מעין המאורע. את דברי הירושלמי הביא הרי”ף בסוף מסכת תענית וכתב:
ונהגי עלמא למימרה בבונה ירושלים וסמכי אהאי דאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר בסוף כל ברכה מעין אותה ברכה אומר.
נראה שהזכרת מעין המאורע בתשעה באב לא נהגה בבבל, כפי שניתן ללמוד מכך שלא הוזכרה תפילה זו בתלמוד הבבלי כלל. גם בשבת כד, א, בברייתא המפרטת את כל הימים שיש בהם הזכרה מעין המאורע, נזכרו ה”תעניות” באופן כללי, כשהמדובר על תפילת עננו, ולא נזכר תשעה באב. כנראה שבבבל הסתפקו בנוסח הכללי של התעניות לקיום ההלכה שיש להזכיר מעין המאורע.
ולכן שאלנו האם זו הזכרה מעין המאורע או תפילה. ברור שאם זו תפילה, שאלת הנוסח היא יותר חריפה.
בשו”ע סימן תקנ”ז נאמר:
בתשעה באב אומר בבונה ירושלים: נחם ה’ אלהינו את אבלי ציון וכו’, ועננו בשומע תפלה; ואם לא אמר לא זה ולא זה, אין מחזירין אותו. הגה: והמנהג פשוט שאין אומרים נחם רק בתפלת מנחה של תשעה באב, לפי שאז הציתו במקדש אש ולכן מתפללים אז על הנחמה (רוקח ואבודרהם). מי שאכל בת”ב, יאמר נחם בברכת המזון (מהרי”ל).
דעת המחבר וכן נוהגין בני ספרד, לומר את זה בכל התפילות. אמנם הרא”ש כבר הכיר את המנהג לומר נחם רק בתפילת המנחה ושואל:
כל ימי תמהתי למה נהגו שאין אומרים נחם אלא בתפלת המנחה כיון דקאמר יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע מסתמא בכל התפלות קאמר ערבית ושחרית ומנחה כמו ראש חדש פורים ותענית.
אמנם זו כבר מחלוקת הגאונים, הביאה האבודרהם: “וכתב רב עמרם שאומר נחם ערבית שחרית ומנחה ורבינו סעדיה כתב במנחה בלבד”
ובבית יוסף הביא שני תירוצים למה נוהגים לומר רק במנחה:
ונראה לי שטעם רבינו סעדיה משום דלעת ערב הציתו בו אש (עיי’ תענית כט.) הלכך באותה שעה מזכירין שפלות ירושלים.
ובשם הריטב”א בתשובה כתב:
לענין נחם בתשעה באב דעתי דכיון דמשום המאורע אמרינן ליה על פי הירושלמי אומרו בכל תפלותיו ערבית שחרית ומנחה ככל מעין המאורע שבכל מקום אלא שבערבית ושחרית שהוא כמי שמתו מוטל לפניו ואינו בנחמה אומרים רחם ולמנחה אומרים נחם שדומה למי שנקבר מתו ומכל מקום שליח צבור אינו אומרו אלא במנחה כמו שנהגו עכ”ל:
הב”ח כאן כתב: “בערבית ושחרית שהוא כמי שמתו מוטל לפניו ואינו בנחמה אין לומר אותו אלא במנחה”.
עולה כאן גם מחלוקת לגבי מהות גדר ט’ באב לאחר חצות: לבית יוסף זה חמור יותר כיון שבאותו זמן הציתו את האש. ואילו לריטב”א, לאחר זמן מנחה הרי הוא כמי שנקבר מתו. אלא ששאלה זו היא תלויה בשאלה האם אנו עיקר מה שאנו מתענים הוא על מקדש ראשון או על מקדש שני, שהרי רק במקדש ראשון הציתו את האש לפנות ערב.
אבל לכאורה קשה להבין את הריטב”א, מדוע אחר הצהרים קל יותר, והרי בגמרא תענית כ”ט ע”ב:
חרב הבית בראשונה – דכתיב (מלכים ב’ כ”ה) ובחדש החמישי בשבעה לחדש היא שנת תשע עשרה [שנה] למלך נבכדנאצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלם וישרף את בית ה’ וגו’, וכתיב (ירמיהו נ”ב) ובחדש החמישי בעשור לחדש היא שנת תשע עשרה [שנה] למלך נבוכדנאצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלם וגו’. ותניא: אי אפשר לומר בשבעה – שהרי כבר נאמר בעשור, ואי אפשר לומר בעשור – שהרי כבר נאמר בשבעה. הא כיצד? בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, ותשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו, שנאמר (ירמיהו ו’) אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. והיינו דאמר רבי יוחנן: אלמלי הייתי באותו הדור – לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן: אתחלתא דפורענותא עדיפא.
אבל יש לומר על פי דברי הגמרא בתענית כח ע”ב:
חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וכו’… הובקעה העיר בשבעה עשר הוה והכתיב (ירמיהו נ”ב) בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר וכתיב בתריה (ירמיהו נ”ב) ותבקע העיר וגו’ אמר רבא לא קשיא כאן בראשונה כאן בשניה דתניא בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז בשניה בשבעה עשר בו.
ואם כן הרי אנו מתענין בשבעה עשר בתמוז, על חורבן בית שני, שהרי בבית ראשון נבקעה העיר בט’ בתמוז, וע’ אור שמח שכתב על פי זה “וכפי הנראה דרק במקדש ראשון יליף מקראי דנשרף רובו בעשירי, אבל מקדש שני נשרף בתשיעי, ולכן השתא לא קבעו רק על מקדש שני”.
על פי דברים אלו, גם ט’ באב עיקרו על בית שני, ולכן לאחר מנחה תוקף האבילות קל יותר, ומה שנשרף לפנות ערב היה בבית ראשון. וראה שם באור שמח שהוכיח שזו מחלוקת בבלי וירושלמי ואכמ”ל.
מכל מקום, לדעת הירושלמי אומר את תפילת נחם בכל תפילה משום שזה אזכרה מעין המאורע, אבל אנו אומרים רק במנחה משום שאנו אומרים את זה כבקשה, ואנו אומרים רק בזמן שכבר ניכרת יותר האבילות, כהסבר הבית יוסף. וזה אולי מסביר גם את ההבדל בין נוסח רחם שבירושלמי לנוסח נחם שלנו:
תוכן הנוסח שבירושלמי מקביל בעיקרו לתוכן ‘יעלה ויבוא’, בפירוט חורבנה של העיר, והוא מתאים אם כן להזכרות שמעין המאורע. נוסחנו בא כמנהג לציין בתפילתנו את האבלות ובעבור כך מתאימה בקשת נחמה (הרב יצחק ברוך רוזנבלום עורך דצ’ה). והוסיף שם הרב רוזנבלום:
על פי זה תובן הוראת הרמ”א (שם) בשם מהרי”ל שהאוכל בתשעה באב (קטן, חולה או בעל ברית בת”ב שנדחה) אומר נחם בברכת ירושלים. הגר”א בביאורו הבין שהוראה זו היא על סמך הדימוי ליום הכפורים, שבו הנאלץ לאכול מזכיר יעלה ויבוא, ומעיר שהדימוי אינו נכון, שהרי הברייתא בשבת שם מלמדת שאין הזכרה בברכת המזון אלא ביום שיש בו מוסף. אלא שלדברינו תפילת נחם אינה הזכרה מעין המאורע, אלא תוספת דברי ניחומים בעקבות האבלות, ואלו אינם במסגרת הדיון שבברייתא שם. אם כי לאור זאת יש להבין כיצד אנו מוסיפים מדעתנו על נוסח ברכת המזון (וראה עוד בהגהות פעולת שכיר לספר מעשה רב, סימן רא).
ובהגהות פעולת שכיר שציין שם כתב ליישב את דברי הרמ”א, דבאמת אמירת נחם אינה באה בתורת הזכרה, שהרי לא נזכר בה היום של ט”ב, ואין זה אלא תפילה ותחנונים לרחם על אבלי ציון ובנין ירושלים, ובאמת שייך בכולי שתא, ואם בא להזכיר בכל השנה בתפילה וברכת המזון נוסח נחם רשאי, [והעירו לדברי המג”א סי’ תצג,ג דמשמע כן].
חידוש מובא בשם הג”ר אבלי מוווילנא [שו”ת באר אברהם עמ’ קפח].בישוב קושיית הגר”א הנ”ל, דבאמת אין כוונת מהרי”ל המובא ברמ”א לאו משום הזכרה הוא, אלא משום ברכת אבלים הוא דצריך להזכיר נחם בברכת המזון, כמו שהובא נוסח זה להדיא ביו”ד הל’ אבילות (סי’ שעט) גבי ברכת אבלים:
סעיף א
כשמברכין ברכת המזון בבית האבל, אומר ברכה רביעית כנוסח זו: בא”י אלהינו מלך העולם האל אבינו מלכנו בוראנו גואלנו קדושנו קדוש יעקב המלך החי הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט בצדק וכו’. הגה: לוקח נפשות במשפט שליט בעולמו לעשות בו כרצונו כי כל דרכיו במשפט ואנחנו עמו ועבדיו ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו גודר פרצות ישראל הוא יגדור הפרצה הזאת מעלינו ומעל אבל זה לחיים ולשלום (טור).
סעיף ב
יש מוסיפים בברכה שלישית: נחם ה’ אלהינו את אבלי ירושלים ואת האבלים המתאבלים באבל הזה, נחמם מאבלם ושמחם מיגונם, כאמור: כאיש אשר אמו תנחמנו (ישעיה סו, יג) וכו’ בא”י מנחם ציון בבנין ירושלים.
ודבר מעניין במיוחד, בספר ‘נפש הרב’ הביא מדברי הגרי”ד מבוסטון בשם דודו הגר”מ קרקובסקי מוווילנא בעל עבודת המלך שהציע ביאור לדברי הרמ”א, שאין כוונה לומר את הנוסח המלא של תפילת נחם בברכת המזון, אלא לשנות הנוסח מ’רחם’ לנחם’, יעו”ש.
הרב צבי יהודה אמר שמצבה של ירושלים העתיקה עדיין מצדיק את הנוסח הזה. הוא התכוון למצב העיר העתיקה היום, שרובה מיושבת בערבים ושמקומות שהיו ביתם של יהודים וביניהם בתי מדרשות, עומדים בחורבן ובזיון. כך שאין כאן שקר חלילה בתפילה. (הרב שרקי)
וכן דעת הרב עובדיה יוסף בתשובתו ביחווה דעת שם:
ובאמת שגם לפי פשוטו יתבאר הנוסח של תפלת נחם, שהוא על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. כי מקום המקדש וסביבותיו נתונים ביד זרים שונאי ישראל, וירושלים העתיקה עודנה מלאה גילולים של עכו”ם, בכמה כנסיות טמאות, ואשר על ידי כמריהם ומנהיגיהם דם ישראל נשפך כמים בכל הדורות, ובסביבות המקדש קבורים ישמעאלים, סביב רשעים יתהלכון, ולכל עם ישראל אסור מן התורה להכנס להר הבית משום טומאת מת, והערבים מכניסים פגרי מתיהם אל המקום המקודש לנו ביותר…
נוסח שחובר ע”י הרב שלמה גורן זצ”ל, שפורסם ע”י הרבנות הראשי לישראל בשנת תש”מ בהוראה “שיש לאומרה… [כ]הולם את מצבה של עיר הקודש ירושלים כיום” (מבוסס על תלמוד הירושלמי, סדור רב עמרם גאון והרמב”ם).
נחם ה’ אלקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים
ואת העיר האבלה החרבה ההרוסה
ציון במר תבכה וירושלים תתן קולה,
לבי לבי על חלליהם, מעי מעי על הרוגיהם,
ולישראל עמך נתת נחלה ולזרע ישורון ירושה הורשת.
נערה ה’ אלקינו מעפרה והקיצה מארץ דוויה.
נטה אליה כנהר שלום וכנחל שוטף כבוד גויים.
כי אתה ה’ באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה. כאמור:
ואני אהיה לה, נאם ה’, חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה.
ברוך אתה ה’ מנחם ציון ובונה ירושלים.
אמנם בשנת תשל”ט כתב הרב גורן:
ט”ו חשון תשל”ט
לכבוד ידידי הדגול
רב פעלים לתורה לעם ולמדינה
הרב ….. שליט”א
שלומך ישגה לעולם, כבוד הרב …..
קבלתי לנכון את מכתב כב’ מתאריך י”ב בתשרי תשל”ט, בו כב’ מחווה דעתו “שהגיע הזמן לעשות רביזיה של הפיוטים בימים הנוראים ובסליחות, בכדי להוציא את הפיוטים שאינם הולמים את המציאות של ימינו”. וכב’ מביא שתי דוגמאות לכך ושואל: איך אפשר לאחר איחוד ירושלים השלמה בתור בירת ישראל… עוד לומר ולהגיד על ירושלים שהיא “מושפלת עד שאול תחתיה”, כפי שנאמר בפיוט “אזכרה” בתפילת נעילה? ובמוסף של יוהכ”פ בפיוט “אין לנו” ברשימת הדברים שאין לנו בזמן הזה נמנית גם ירושלים. וכב’ מתרעם ע”ז ואומר “חזרה על המילים האלה היא שקר וגם כפיות טובה”.
לאחר שחרור הר הבית, ירושלים, יהודה ושומרון במלחמת ששת הימים, חשבתי והאמנתי שהנה “זה היום קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו” (עפ”י ישעיה כה, ט), וחזון כל הדורות נתגשם לעינינו, כפי שפרסמתי במינשר לקראת יום ה’ הגדול בכ”ז באייר תשכ”ז. לפני צום תשעה באב שנת תשכ”ז הדפסתי בסידורי התפילה של צה”ל נוסח שונה של תפילת “נחם” במנחה של תשעה באב, המבוסס על נוסח התלמוד ירושלמי והראשונים, המתאים יותר לתקופה שלנו כאשר ירושלים משוחררת ונמצאת תחת שלטון יהודי, מבלי לומר על ירושלים “והבזויה מכבודה, והשוממה מאין יושב. והיא יושבת וראשה חפוי כאשה עקרה שלא ילדה. ויבלעוה לגיונות” וכו’. משום שחשבתי שיש בזה משום “דבר שקרים לא יכון לנגד עיני” (תהלים קא, ז), וכפי שנאמר במס’ שבת (קמט, ב) לענין רוחו של נבות.
בתפילת מנחה הראשונה שערכתי ליד הכותל המערבי ביום השחרור של הר הבית, ועברתי כש”צ לפני התיבה, הוספתי תפילת נחם בחזרת הש”צ לפי הנוסח החדש.
לקראת יום הכיפורים הראשון בצה”ל, לאחר שחרור ירושלים בשנת תשכ”ח, הוריתי לשנות את הפזמון הראשון בפיוט “אזכרה אלקים” המבוסס על אותיות אמת, ובמקום “ועיר האלקים משפלת עד שאול תחתיה”, יש לומר “ועיר האלקים לבניה הומיה”.
אולם אודה ולא אבוש כי לאחר מלחמת יום הכיפורים העקובה מדם, כשחלה התדרדרות מוסרית, מורלית ולאומית בעם ובמדינה, ולאור ההכרה בעם הפלשתינאי מצדנו וההכנות הנעשות כאן לקראת הסגרת חלק גדול מארץ מכורתנו ומנחלת אבותינו לערבים ולפלשתינאים, ורבים הסימנים והחששות שגם “על ירושלים יִדו גורל” כנבואת עובדיה (א, יא), אינני רואה סיבה לשנות דפוסים קיימים, כל עוד שמורגשת נסיגה בכל המישורים והעתיד לוטה בערפל.
מי שלא נוח לו, השאלה האם לשנות ללשון עבר, או להחליף את העיר עם “ההר” או “המקדש”, מדברי הירושלמי עולה שיש להקפיד לא להחליף מנוסח עבר לנוסח עתיד וההיפך, כיון שזה נוגע למיקומה של התפילה. אמנם הרב חיים דוד הלוי כתב להסתפק בשינוי מינורי: במקום “העיר האבלה” וכו’, יש לומר: “העיר שהייתה אבלה” וכו’; ובמקום “היא יושבת וראשה חפוי” וכו’, יש לומר: “היא ישבה” (שו”ת עשה לך רב ח”א סי’ יד). . יש להעיר שמו”ר הרב אהרן ליכטנשטיין שליט”א נוהג לשנות בנוסח ברכת “נחם” שינוי קטן עוד יותר מזה שהציע הרב הלוי. הרא”ל משמיט רק משפט אחד: “האבלה מבלי בניה והחרבה ממעונותיה והבזויה מכבודה והשוממה מאין יושב”; ואת יתר הברכה מותיר על כנו.
ולסיום, כתב הרב הלוי עצמו: “וכלל זה יהא בידיך שאין לשנות מנוסח המקורות מאומה, אלא מדוחק רב. ולענ”ד התקון המוצע על ידי מציל אותנו מלהיות בחינת דובר שקרים לפני ה’, וגם שומר על הנוסח המקורי” (שו”ת עשה לך רב ח”ז, תשובות קצרות סי’ לה).
ע”ע בשו”ת דברי יציב או”ח ח”ב סי’ רמד. 13. י’ לוין כ”ץ, “נוסח תפילת ‘נחם'”, תחומין כא (תשס”א), עמ’ 90-71.
בביאור תפילת נחם כתב האבודרהם:
נחם ה’ אלהינו על שם (ישעי’ מ, א) נחמו נחמו עמי. וע”ש (ישעי’ סו, יג) כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם. את אבילי ציון ואת אבילי ירושלים על שם (עי’ ישעי’ כז, יח) ואביליו ינחם ועל שם (שם סא, ג) לשום לאבילי ציון. ואת העיר האבלה ע”ש (איכה א, ד) דרכי ציון אבילות והחרבה על שם (נחמיה ב, יז) ירושלם חרבה וע”ש (ישעי’ נא, ג) נחם כל חרבותיה. והבזויה על שם (איכה א, יא) כי הייתי זוללה. והשוממה מבלי בניה על שם (ישעי’ נד, א) כי רבים בני שוממה וע”ש (איכה א, ד) כל שעריה שוממין. ותמצא כי אבלה חרבה בזויה שוממה ר”ת אחבש לרמוז (ישעי’ ל, כו) ביום חבוש ה’ את שבר עמו. היא יושבת וראשה חפוי על שם (איכה ב, י) ישבו לארץ זקני בת ציון גו’ הורידו לארץ ראשם ועל שם (ירמיה יד, ד) וחפו ראשם. כאשה עקרה שלא ילדה על שם (ישעי’ נז, א) רני עקרה לא ילדה. ויבלעוה על שם (איכה ב, ב) בלע ה’. לגיונים פי’ מחנות המלחמה והוא מלשון רז”ל (חולין קכג, א). לגיון העובר ממקום למקום. והנגיד פי’ מזה הענין הבוז לגאיונים (תה’ קכ, ג) ואמר כי הלמד בו שרש. ויירשו’ עובדי פסילים ע”ש שהעמידו צלם בהיכל וע”ש שיירשו אותה אמר ויירשוה וכתיב (תה’ פג, יג) אשר אמרו נירשה לנו. ויטילו את עמך ישראל לחרב על שם (ירמיה כב, כה) מדוע הוטלו הוא וזרעו וע”ש (שם יד, טז) יהיו מושלכים בחוצות ירושלים. ויהרגו בזדון חסידי עליון על שם (תה’ עט, ב) בשר חסידך לחייתו ארץ. על כן ציון במדר /במר/ תבכה על שם (יחזקאל כז, לא) ובכו אליך במר נפש. וירושלם תתן קולה על שם (ירמיה יב, ח) נתנה עלי בקולה. לבי לבי על חלליהם על שם (שם ד, יט) קירות לבי הומה לי לבי לא אחריש וז”ש לבי לבי ב”פ על חלליהם ע”ש (ירמיה ח, כג) חללי בת עמי. מעי מעי ע”ש (שם ד, יט) מעי מעי אוחילה. על הרוגיהם שכתוב בה (שם יח, כא) הרוגי מות. כי אתה ה’ באש הצתה על שם (איכה ד, יד) ויצת אש בציון. ובאש אתה עתיד לבנותה כאמור (זכריה ב, ט) ואני אהיה לה נאם ה’ חומות אש וגו’. בא”י בונה ירושלים שנאמר בונה ירושלים ה’.