ב”ה
בענין הגעלת כלים לפרשת מטות
א. מקור דין הגעלת כלים שבלעו איסור: במדבר לא כא “ויאמר אלעזר הכוהן אל אנשי הצבא, הבאים למלחמה: זאת חוקת התורה, אשר ציווה ה’ את משה. אך את הזהב, ואת הכסף, את הנחושת את הברזל, את הבדיל ואת העופרת. כל דבר אשר יבוא באש, תעבירו באש וטהר אך, במי נידה יתחטא; וכול אשר לא יבוא באש, תעבירו במים”.[1] כתשמישו כך הכשירו[2]: (רש”י על החומש שם) ע’ שו”ע סימן תנ”א סעיף ו’:
כל כלי הולכין בו אחר רוב תשמישו; הלכך קערות אע”פ שלפעמים משתמשין בהם בכלי ראשון על האש, כיון שרוב תשמישן הוא בעירוי שמערה עליהן מכלי ראשון, כך הוא הכשרן. הגה: ויש מחמירין להגעיל הקערות בכלי ראשון (טור בשם אבי העזרי ומרדכי פ’ כל שעה ותוספות סוף מסכת ע”א), וכן הוא המנהג. וכן בכל דבר שיש לחוש שמא נשתמש בו בכלי ראשון, כגון כפות וכדומה לזה (הגהות מיימוני פ”ה ואגור)…
למחבר הולכים אחר רוב שימושו, ולרמ”א גם אחר מיעוט שימושו.
הערה על פרשת הגעלת כלים במטות: מדוע לא כתוב בפרשה שכלי חרס של מדין ישבר? והרי בפרשת ויקרא ו’ כא כתוב לגבי כלי שבשלו בו חטאת “וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם”. (ראה ספר הגעלת כלים פרק יג העה צב בשם הרבי מלובביץ ולא הביא שם תירוץ).
מדוע לא נצטוו על הגעלת כלים במלחמת סיחון ועוג שהיתה קודם (ע’ פרשת חוקת)? ע’ רמב”ן עה”ת פרשת מטות לא כג:
ולא אמר להם זה מתחילה בכלי סיחון ועוג שלקחו גם שללם, כמו שאמר רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו (דברים ב לה) והטעם כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא והותר להם כל שללם אפילו האיסורים דכתיב ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת (שם ו יא) ואמר רבותינו קדלי דחזירי אשתרי להו, אבל מדין לא היה משלהם ולא לקחו את ארצם רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם ולכן נהג האיסור בכליהם. [3]
לדברי הרמב”ן הרי כבר בזמן הכיבוש היה השטח ארץ ישראל ולכן לא נצטווה על הגעלת כלים במלחמת סיחון ועוג. ועל פי זה יוצא שמשה רבינו היה בארץ ישראל, וכ”כ משך חכמה בתחילת פרשת ראה, יא, לא:
וירשתם אותה וישבתם בה. דעת הרמב”ן דישיבת ארץ ישראל בעשה. והרד”מ בחידושיו תמה ממה דדריש ר’ שמלאי במסכת סוטה (יד, א) מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל, (וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך?! אלא כך אמר משה:) הרבה מצוות (נצטוו ישראל) ואין מתקיימים אלא בארץ ישראל (אכנס אני לארץ כדי שיתחייבו כולן על ידי). ומאי מקשה, הלא ישיבת ארץ ישראל עשה היא בעצמה! יעויין שם. ולא קשה מידי, דלפי זה בני גד ובני ראובן לא יקיימו מצות ישיבת ארץ ישראל, ובודאי אינו כן, דקיימו גם בארץ סיחון ועוג מצוה זו – שזהו האמורי – מה שאמר (במדבר לג, נג) “והורשתם את הארץ וישבתם בה”. ואם כן מדוע היה משה מבקש ליכנס לארץ, ודאי כל זמן שלא היה כיבוש וחילוק הארץ, היו מקיימים בזה ישיבת ארץ ישראל. וזה פשוט.
וע’ רמב”ן פרשת חוקת כ”א כ”א. שמשה היה משאיר חרבה את עבר הירדן אם לא היו מבקשים.[4]
והטעם שלדעת הרמב”ן משה רבינו היה מוותר על שטח ארץ ישראל שכבר כבש, מבואר על פי האמור ביהושע כב בתשובת בני גד ובני ראובן לבני ישראל בטעם שעשו את המזבח על הירדן. ולזה חשש משה רבינו, שלא יהיו בני ישראל הרחוקים מירושלים ובסופו של דבר יאמרו שאין להם חלק באלוקי ישראל. שם כד- כה:
וְאִם לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת זֹאת לֵאמֹר מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר מַה לָּכֶם וְד’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: וּגְבוּל נָתַן ד’ בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד אֶת הַיַּרְדֵּן אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּד’ וְהִשְׁבִּיתוּ בְנֵיכֶם אֶת בָּנֵינוּ לְבִלְתִּי יְרֹא אֶת ד’.
השאלה העיקרית על הגעלת כלים, מה התועלת בהגעלת כלים, והרי כמו שפולט על ידי הגעלה הרי גם בולע. ואם כן האיסור נשאר בכלי? בשלמה על ידי אש, האיסור נפלט ונשרף, אבל על ידי מים מה התועלת?
כמו כן יש בעיה אם מגעיל גם כלים בשריים וגם כלים חלביים או שהכלי המוכשר הוא ממין אחד והכלי שבו מגעילים הוא מהמין השני הם עלולים לאסור זה את זה כדי להימנע מבעיה זו המנהג האשכנזי הוא להגעיל רק כלים שאינם בני יומם שעברו שעות לפחות מאז שהשתמשו בהם במצב זה טעמם פגום ואינו אוסר הפוסקים הספרדים מתירים להגעיל גם כלים בני יומם אולם הדבר תלוי בפרטים שונים לכן גם לספרדים עדיף להמתין עד שיעברו 24 שעות. (ואכלת ושבעת ע’ 98)
כן כתב הרמ”א שו”ע יו”ד קכא, ב’ בשם הטור: “אין להגעיל שום כלי כל זמן שהוא בן יומו” וכן שו”ע או”ח תנב, ב’
יש ליזהר מלהגעיל כלי הבשר וכלי חלב ביחד, אא”כ אחד מהם אינו בן יומו. ( כל שכן כלי של איסור; ע”כ נהגו שלא להגעיל שום כלי בן יומו).
מקור הדבר בגמרא חולין קח ע”א-ע”ב הגמרא דנה בשאלה האם “אפשר לסוחטו אסור או מותר” כלומר ” באיסור שנבלע בהיתר ונתן בו טעם ואסרו וחזר ובישל ההיתר הזה עם היתר אחר שאפשר האיסור הנבלע בזה ליסחט ממנו וליחלק בהיתר האחרון ואין בו כשיעור לאסור את האחרון” – רש”י שם. ואומרת הגמרא:
וסבר רב אפשר לסוחטו אסור והאיתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב בשר אסור וחלב מותר… אלא לעולם קסבר רב חלב נמי אסור והכא במאי עסקינן כגון שנפל לתוך יורה רותחת דמבלע בלע מפלט לא פלט סוף סוף כי נייח הדר פליט כשקדם וסילקו.
הרי שיש מצב של דבר שרק בולע ולא פולט. ולכן בשר אסור משום טעם החלב וחלב מותר משום שחלב שנאסר לא חוזר ונפלט לקדירה. ובתוס’ חולין ק”ח ע”ב דן בשאלה זו לגבי כלים:
ואותן כלים וקערות האסורות כשמגעילים אותם בתוך יורה גדולה ומניחין אותן מבפנים כשהמים רותחין היה מצריך רבינו שמואל להניחם שעה גדולה עד כדי שיהא להם שהות לגמור בליעה ולחזור ולפלוט אח”כ ודבר תימה הוא דמי בקי לידע שיעור זה.
והביא את דעת ר”ת: לא פולט מה שבלע עכשיו אבל מה שהיה בלוע מקודם פליט. שם: וגם אין סברא וכ’ וז”ל תוספות:
שנפל לתוך יורה רותחת דמבלע בלע מפלט לא פלט – תימה דדבר הנראה לעינים הוא דפליט דכשנותנין ירק בקדרה רותחת משתנה מראית המים מן הירק וכן בשר שומן נימוח לתוכה ונראה השמנונית על הרוטב ופי’ רבינו שמואל דהא דקאמר מפלט לא פליט היינו עד שיהא שבע מלבלוע אבל לאחר ששבע חוזר ופולט וכן פירש הרב רבינו שמעיה סוף סוף כי נייח הדר פליט היינו כי נייח מבליעתו ומשני שקדם וסלקו קודם שגמר בליעתו ואותן כלים וקערות האסורות כשמגעילים אותם בתוך יורה גדולה ומניחין אותן מבפנים כשהמים רותחין היה מצריך רבינו שמואל להניחם שעה גדולה עד כדי שיהא להם שהות לגמור בליעה ולחזור ולפלוט אח”כ ודבר תימה הוא דמי בקי לידע שיעור זה
ואומר ר”ת דהא דקאמר הכא מבלע בלע מפלט לא פליט היינו לא פליט מה שבלע עכשיו אבל מה שהיה בלוע מקודם פליט ואין להתיר מטעם זה להגעיל כלי שהוא בן יומו כשאין במים ששים לבטל האיסור ולהניחן בפנים כשהן רותחין משום דמים מבלע בלעי האיסור שבכלי ולא פלטי דבמים שהן צלולים לא שייך לומר בליעה דלא בלעי אלא שמתערב בהן האיסור וגם אין סברא לומר דכי היכי דאמר מבלע בלע מפלט לא פליט מה שבלע הכי נמי מפלט פליט מבלע לא בלע מה שפלט ועוד דא”כ יהא אסור להגעיל שני כלים זה אחר זה דבהגעלת הראשון נאסרו המים והשני יבלע מן המים האסורין דודאי פליטת עצמו לא יבלע אבל פליטת כלי אחר יבלע וגם כלי הראשון אינו מכניס כולו בבת אחת במים רותחים וא”כ מה שנכנס תחלה פולט וצד השני שמכניס אח”כ בולע מה שפלט צדו הראשון
לכך נראה דאין להגעיל כלי בן יומו כשאין במים ס’ לבטל והגעלה דמדין דלא אסרה תורה אלא בן יומו לא הגעילו אלא כלים קטנים בתוך הגדולים שהיה במים ששים לבטל האיסור ובערב פסח קודם ארבע שעות מותר להגעיל כלי של חמץ אע”פ שאין במים ס’ דאיכא ג’ נותני טעם של היתר החמץ נ”ט בכלי והכלי נ”ט במים והמים חוזרין ונבלעין בכלי ועדיין הוא היתר שהוא קודם הפסח.
ורשב”א שם כ’ וכי הכלי נביא הוא:
ואין סברא לומר שיבלע מה שחוצה לו אבל מה שפלט הוא אינו חוזר ובולע וכי הכלי נביא הוא שירגיש בין פליטתו ובין השאר שחוצה לו שיבלע זה ויניח זה, ועוד היאך מגעילין שני כלים יחד או בזה אחר זה שהרי אע”פ שלא יבלע כל א’ פליטת עצמו מ”מ כל א’ מהם יבלע מה שפלט חבירו…
וע”ע א”ת ערך הגעלה, שבע שיטות באופן הפליטה ובליעה. ושתי עצות ע”פ תוס’: אינו בין יומו, ובכלי חמץ בערב פסח, דוקא קודם ארבע שעות כשאז זה היתרא והוי נט בר נט דהיתירא.
ולגבי הגעלת כלים מאיסורים, יש לומר שאם יש שישים במים נגד הכלי הרי האיסור בטל בשישים. ואפשר לומר עוד, שהגעלה של כלי שאינו בן יומו מועיל משום נ”ט בר נ”ט דהתירא.
אין צורך להכניס את כל הכלי למים בבת אחת אלא ניתן גם להכניס תחילה חצי כלי ואחר כך להכניס את חציו השני רק יקפיד שתהיה חפיפה בין שני החצאים כדי שלא יהיה מקום בכלי שלא היה בתוך המים הרותחים.
בכלי שהשימוש שלו בשפע תמיד השו”ע בסי’ צט התיר:
אם נבלע איסור מועט לתוך כלי כשר, אם דרכו של אותו כלי להשתמש בו בשפע היתר, מותר להשתמש בו לכתחלה, כיון שהאיסור מועט וא”א לבוא לידי נתינת טעם, ולפיכך איסור משהו שנבלע בקדרה או בתוך קנקנים וכיוצא בהם, מותר להשתמש בו לכתחלה, ואפילו בבן יומו, לפי שא”א לבא לידי נתינת טעם. אבל אם נבלע בכלי שדרכו להשתמש לעתים בדבר מועט בקערה וכיוצא בה, אסור להשתמש אפילו בשפע, גזירה שמא ישתמש בה בדבר מועט ויבא לידי נתינת טעם.
וכן שו”ע יו”ד קכב, ה’
איסור מועט שנבלע בכלי שדרכו שלא להשתמש בו בהיתר מועט בכדי שיתן זה טעם בהיתר שישתמשו בו, כמו קדרה גדולה וחבית וכיוצא בהן, הרי זה מותר להשתמש בו לכתחלה, אף על פי שהוא בן יומו, לפי שאי אפשר לבא לידי נתינת טעם. אבל אם הוא כלי שמשתמשין בו בדבר מועט, כמו קערה וכיוצא בה, אסור להשתמש בו, שאין מבטלין איסור לכתחלה, אפילו איסור מועט ואפילו איסור הבלוע.[5]
ערוך השולחן יורה דעה סימן צט סעיף מט
ויש מגדולי אחרונים שחולקין על דין זה וס”ל דלא אמרו כן רק באיסור פגום [ט”ז סקט”ו וש”ך בסי’ קכ”ב] ויש שקיימו דין זה [פר”ח שם סק”ג ופר”ת] ואמנם באיסור פגום כ”ע מודה דמותר ולכן יש להורות בכה”ג להשהות מעת לעת כיון דלרוב הפוסקים מותר גם בכה”ג ומבטל איסור אין כאן שהרי אין כוונתו לבטל אלא לבשל בו[6]:
נפ”מ אם נפלה טיפת חלב על קומקום של מים שגם במעט שיכולים לשים בו יש שישים כנגד הטיפה.
וזה גם מקור ההיתר במלונות להגעיל כלי חרס לפסח שלש פעמים, כיון שאחר שלש פעמים יש בזה רק מיעוט של בליעה וזה כמו שימוש בשפע. (מבוא לספר הגעלת כלים אות א’ ד”ה כן כתבו: הרשב”א וכו’ (ע’ ה).
וע’ טור יורה דעה הלכות הכשר וטבילת כלים סימן קכא
כתב בעל העיטור אי לא מסתפינא מרבוותא אמינא דאפילו כלי חרס בקדרה דלאו בת יומא כיון דאיסורה דרבנן מגעילה ג’ פעמים ודיו והביא ראיה מן הירושלמי וכ”כ הרשב”א וסיום דבריו דאפשר שלא התירו אלא באיסור של דבריהם שאין לו עיקר מן התורה כתרומה וחלה בחוצה לארץ וכן בישולי נכרי’ אבל שאר איסורים של דבריהם החמירו בהם כשל תורה וראוי לחוש שלא להקל בהם
ומכאן לשאלת בליעת הכלים בזמן הזה. ראה תחומין לד בליעה ופליטה בכלים לאור תוצאות המבחן המדעי, הרב יאיר פרנק והרב פרופ’ דרור פיקסלר:
מבוכה גדולה קיימת בדורנו ביחס לשאלת בליעה ופליטה בכלים בני ימינו. לכאורה ניכר לעין ולחוש שהמציאות אינה מתאימה להגדרות ההלכתיות. נראה שבכלים שלנו הבליעה אין בה כדי נתינת טעם, שכן פעמים רבות אנו משתמשים באותו סיר, ונדיר מאוד שטועמים בו אפילו טעם מעט של התבשיל הקודם. בתשובה בעל פה,[1] השיב הרב דב ליאור שמן הראוי לבצע בדיקה מדעית יסודית על מנת לבחון האם הכלים בני ימינו בולעים. כותבי מאמר זה ביצעו עבודת מחקר וסידרת מדידות על מנת לבחון שאלה זו.[2] מאמר זה יעמוד בקצרה על יסודות ההלכה העומדים בבסיס הניסויים, תיאור הניסויים וסיכום התוצאות והמסקנות היוצאות מהמחקר. אמנם, כיון שמסקנותינו עלולות להתפרש כדבר חדש, ולא באנו במאמר זה לפסוק הלכה, ביקשנו את חו”ד של מו”ר, והבאנו את דבריהם בסיכום המאמר.
ומוסיפים שם: אלא יש להעיר כי גם לשיטת הרשב”א מדובר במקרה שבו בדיעבד נבלע איסור משהו בכלי, שאז התיר לבשל באותו כלי ללא הגעלה. אולם, צריך עיון האם יתיר להבליע איסור לכתחילה, מתוך מחשבה לבשל בו אחר כך היתר. ובהקשר של איסור בשר וחלב – לכתחילה לבשל בשר, מתוך כוונה שלאחר מכן יבשל באותו כלי חלב.
וזה קשור במה שנדון בשיעור הקודם.
ושם במאמר בתחומין התפרסמו גם תגובות הרב אריאל, הרב רבינוביץ, והרב דוב ליאור, הרב אשר וייס והרב רצון ערוסי.
הרב דוב ליאור ידוע שמתחשב בדברים אלו להלכה, ובתגובתו שם כתב:
בס”ד, ו’ במרחשון תשע”ד
לכבוד הרב יאיר פרנק, עמונה, השלו’ והברכה וכט”ס.
ראשית, יישר כח גדול על הבירורים ההלכתיים שהעלית בקונטרסך הגדול. בהמשך לשיחתנו האחרונה, הנני כותב כמה שורות בעניין כלים הבולעים ופולטים מעט ואינם נותנים טעם במאכל.
נלע”ד שכלים כגון אלו אינם אוסרים את המאכלים המתבשלים בהם, מפני שחז”ל חששו רק במקרה שלא היה בתכולת הכלי פי שישים נגד הדפנות והבלוע בהן.
לכן, אם יתברר לחלוטין שמתכת מסוימת בליעתה מועטת כ”כ עד שאין בה כדי לתת טעם, מותר גם לדעת הטור החולק על הרשב”א בבליעה מועטת בכלי שתכולתו מועטת.
נכון הוא שיש תמיד לשקול את ההשלכות של כל פסיקה גם בדבר שמותר מצד הדין, כמו שמביא מרן המחבר (שו”ע יו”ד רמב,י) שאין להורות לרבים דבר תמוה שנראה כאילו התיר את האיסור,אך כבר כתב הש”ך (שם או”ק יז) שאם החכם מנמק ומוכיח מתוך דברי הפוסקים שהדבר מותר – יכול להורות כך, עי”ש. בבואנו לדון בהיתר כלי נירוסטה יש להתחשב בכך, ולכן כתבתי שמותר בתנאי שעוד פוסקים יסכימו לפסק זה. אמנם יתכן שיש עוד מתכות שאינן בולעות, אך לא כדאי כעת לדון בהן ולהרחיב את היריעה, אלא ללכת בצעדים מדודים אט אט, ועוד חזון למועד.
לגבי הסתמכות על בדיקה מדעית: אם זו קביעה החלטית על פי נתוני המחקר ולא השערות בעלמא, אין זה פחות מסימנים מובהקים, שעל פי דין סומכים עליהם לגבי כל האיסורים ואף להוצאת ממון.
לכן, אוכל שנתבשל בכלים שלפי בדיקת מומחים אינם בולעים כמעט כלום – מותרים בדיעבד.
החותם לכבוד התורה ולומדיה
דוב ליאור
בתשובה זו חזר בו מתשובה שנדפסה בחוברת אמונת עתיך 101:
נלע”ד שכיון שבליעת כלי נירוסטה היא כל כך מזערית שאינה יכולה ליתן טעם כלל גם הטור יודה שמותר לבשל בהם לכתחילה ואין מקום כלל לגזור ואף לדעת הרמ”א או”ח סימן תנא סעיף בו דס”ל דיש להחמיר בכלי זכוכית הני מילי דווקא בכלי זכוכית שתחילת יצירתם היא מחול ולכן דינם ככלי חרס ובכלי חרס הכלל הוא שמה שבלוע בהם אינו יוצא מדפנותיו לעולם עי”ש מ”ב או”ק קנד אולם כלי נירוסטה שאינם בולעים כמעט כלום ונעשו ממתכת ולא מחול מותר לבשל בהם בשר לנקות היטב ואח”ב לבשל חלב באותו יום וכן להיפך מרבותינו הפוסקים אנו למדים שיש להתייחס לכל כלי לפי טבעו ואין לגזור על כלי אחד אטו השני ולכן יש להדגיש שרק בכלי נירוסטה בלבד מותר לעשות כך כיוון שאינם בולעים כמעט כלום כך נראה לענ”ד אמנם כיוון שדין זה עלול להתפרש כדבר חדש בקשתי היא שיסכימו איתי עוד שני פוסקים ויצטרפו להיתר זה
לעומת זה הרב אשר וייס מסתייג בחריפות מגישה זו, ובמכתבו כתב:
… הנני במענה קצר לשאלתו – בקשתו. עיינתי בחוברת שנערכה על ידו ובה בירור מדעי שמסקנתו שכלי המתכת שבימינו בליעתן מזערית ביותר, ואין בהם כל נותן טעם. והשאלה האם יש משקל במחקר זה לגבי דיני הכשר כלים כי אם נקבל את מסקנות המחקר המדעי בהכרח ישתנו הלכות אלה. ואען בקיצור.
רואה אני סכנה גדולה בניסיון לשנות את ההלכה המסורה מדור לדור עפ”י מחקר מדעי. יסודות ההלכה נקבעו ע”י חז”ל בעלי המשנה והתלמוד, מהם יתד ומהם פינה ודבריהם יסוד תורה שבעל פה. מעולם לא ניסו גדולי הדורות לבדוק אחרי דבריהם לקיימן או להפריכן אלא קיימו וקיבלו דבריהם כדברי משה מפי הגבורה.
אם נבוא לבדוק אחרי דברי חז”ל ומסורת ההלכה עפ”י מחקר מדעי יביא הדבר חלילה לעקירת ההלכה בתחומים רבים וסתירת כל בנין התורה.
אמנם מצינו במקומות רבים שגדולי הפוסקים התחשבו בדעת הרופאים וספרי המדע בעניני הלכה אבל אין זה אלא בפרטים שנולדו בהם ספקות בהלכה, אבל לא בנוגע לכללים.
ראה גם הרב יצחק דביר, מטעם ארגון “כושרות”, בכתב העת אמונת-עתך, גיליון 101 (תשרי תשע”ד) והרבנים שאול בר אילן ואיתם הנקין בכתב העת המעין, גיליון טבת תשע”ד
[1] וכתב הרמב”ם בהלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכ ה’:
טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחים מן העכו”ם ואח”כ יותרו לאכילה ושתיה אינן לענין טומאה וטהרה אלא מדברי סופרים, ורמז לה כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר ומפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעולי עכו”ם לא מידי טומאה, שאין לך טומאה עולה על ידי האש וכל הטמאים בטבילה עולין מטומאתן, וטומאת מת בהזאה וטבילה ואין שם אש כלל אלא לענין גיעולי עכו”ם, וכיון שכתוב וטהר אמרו חכמים הוסיף לו טהרה אחר עבירתו באש להתירו מגיעולי עכו”ם.
[2] והוצרכו להגעיל, אף למ”ד טעם כעיקר לא דאורייתא, משום שמכל מקום אין מבטלין איסור לכתחילה. ע’ מבוא להגעלת כלים, כהן, א’ סוף הערה ב’.
[3] עפ”ז נדחה מ”ש מהר”ל בריש פרשת ואתחנן ג, כג. רש”י כתב: ” בעת ההיא – לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר”, וכתב ע”ז מהר”ל בגור אריה:
שמא הותר הנדר וכו’. וקשה, אחר שהיה סבור שהותר הנדר, אם כן לא היה צריך להתפלל, שהרי כבר הנדר הותר. ועוד קשה, למה הנדר הותר בלא תפילה, שלא התפלל, ויהיה הנדר מותר:
ונראה, שמשה היה סובר שהקדוש ברוך הוא נשבע שלא יביא משה את ישראל אל הארץ אשר נשבע לאבותם (ר’ במדבר כ, יב), ובכלל שבועה זאת היא כל הארץ, אף ארץ סיחון ועוג, שהרי נתן הקדוש ברוך הוא לאברהם, כמו שפירש רש”י אצל “ההוא יקרא ארץ רפאים” (פסוק יג). ומה שבא משה אל ארץ סיחון ועוג, אף על גב שגם היא בכלל הארץ אשר נתן הקדוש ברוך הוא לאברהם, היינו טעמא, שעדיין לא שאלו בני ראובן ובני גד הארץ לחלקם, ואם לא [היו] מבקשים את ארץ סיחון ועוג – לא היו יורשים בני ישראל הארץ, כמו שכתב הרמב”ן בפרשת חקת (במדבר כא, כא), וכן הארכנו בפרשת מטות (במדבר פל”ב אות יב), עיין שם, אלא היתה הארץ נשארת חריבה מאין יושב, והיו מניחין אותה כך, והולכין להם. לכך לא יקרא בזה “לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם” (ר’ במדבר כ, יב), כיון שלא היה כבוש הראשון לנחול הארץ ולישב בה. וכאשר שאלו בני גד ובני ראובן את ארץ סיחון ועוג לחלקם (במדבר לב, א-ה), היה משה סובר אחר שהשבועה היא “לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נשבעתי”, ואני הבאתים אל הארץ אשר נשבע לתת להם, שכיון שירשו את ארץ סיחון ועוג קורא אני בו “אשר נשבעתי לאבותם”, והיה אומר שכיון שבטל מקצת הנדר – בטל כולו, כך היה דעת משה רבינו עליו השלום:
[4] וז”ל הרמב”ן:
(כא – כב) וישלח ישראל מלאכים אל סיחון וגו’, אעברה בארצך – אף על פי שלא נצטוו לשלוח להם לשלום פתחו להם בשלום, לשון רש”י. ועוד אבאר בע”ה במקומו (דברים כ י) כי בכל האומות נצטוו לפתוח להם לשלום, חוץ מעמון ומואב. אבל באמת מה שאמר לו “אעברה בארצך” זה היה משה עושה מעצמו דרך פיוס, כי ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל היתה כי לאמורי היא, והיה מן הדין שאם יענו שלום ופתחו להם שיהיה כל העם הנמצא בה להם למס ועבדום. אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים, והיה חפץ שיהיה כל כבושם מעבר לירדן והלאה, שיהיה מושבם יחד, ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש, הלא תראה שאם לא בקשוהו ממנו בני גד ובני ראובן לא היה מניח שם אדם אלא שתהיה לחרבה. וכן שנוי בספרי (תבא רצט) לתת לך, פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך, ועוד אמרו רבותינו (במדב”ר ז ח) בעשר קדושות, שאין עבר הירדן ראוי לבית המקדש ולשכון השכינה, וכן נראה בכתוב שאמר (יהושע כב יט) ואך אם טמאה ארץ אחזתכם וגו’. ולא שלחו אל עוג דברי שלום, כי הוא כאשר ראה כי הכו את סיחון יצא לקראתם למלחמה:
[5] סיכום מתוך מאמר בתחומין המובא להלן:
“מקור הדברים ברשב”א (תורת-הבית הארוך ד,ד/לו,ב) והריב”ש (שו”ת שמט), שלמדו כן מהגמרא במסכת עבודה זרה לג,א. לדבריהם אם לעולם הכלי לא ייתן טעם במאכל – יש להתיר להשתמש בכלי לכתחילה, ללא הגעלה. הפרי-מגדים (משבצות-זהב יו”ד צט,טו) ביאר שיטה זו שאין בכך ביטול איסור לכתחילה, כיוון שאדם אינו מתכוון לבטל, אלא לבשל. אולם פוסקים רבים, ראשונים ואחרונים, חלקו על הכרעה זו. ראה ר”ן (ע”ז יב,ב בדפי הרי”ף) והריטב”א (שם), שחלקו בדבריהם בפירוש על היתרו של הרשב”א. הטור (יו”ד,קכב) הביא את דברי הרשב”א, ואף הוא חלק עליו שאין להתיר לעשות כן לכתחילה, כשם שלא התירו חז”ל לבשל בכלי שאינו בן יומו. אחרונים רבים חלקו על פסק זה של הרשב”א והשו”ע – הב”ח (קכב,ד); הט”ז (צט,ז); הש”ך (קכב,ג).
[6] אמנם ע’ שו”ת נודע ביהודה מהדורא קמא – יורה דעה – הערות סימן כו הערה 8 שכתב שאם עדיין לא נתערב אסור לבטל לכחתחילה, ולכן הרשב”א שמתיר בכלי שמשתמש בו בשפע, אוסר אם כלי שגם משתמש מעט, אף שאין כוונתו לבטל: וז”ל הנו”ב:
“וראיה גדולה לדבר הוא ממה שכתב הרשב”א והובא בש”ע י”ד סימן צ”ט סעיף י”ד ובסימן קכ”ב ס”ה דאיסור מועט שנבלע בכלי שאין דרכו להשתמש בו בדבר מועט וכו’ הרי זה מותר להשתמש בו וכו’. גם בזה חולקים הרא”ה והטור כמבואר באחרונים שם אבל בכלי שדרכו לפעמים להשתמש דבר מועט כמו קערה וכיוצא אסור להשתמש בה שאין מבטלין איסור לכתחלה אפילו אסור מועט אפילו איסור הבלוע כמבואר שם בש”ע בסי’ קכ”ב. זהו הטעם מפורש שאין מבטלין איסור לכתחלה ולכאורה יפלא הלא אין כוונתו לבטל רק לבשל בהקדירה או לאכול בהקערה וכיון שאין בו כוונה לבטל מותר. א”ו שדוקא בדבר שכבר נתערב התירו אם אין כוונתו לבטל אבל לערב מתחלה אף שאין כוונתו לערב רק להשתמש בכלי אסור.”