תחומין
כרך לז
מכון צומת, אלון שבות, תשע”ז
רחם מלאכותית כמכריעת ספק היוחסין בפונדקאות
צבי רייזמן
ראשי פרקים
א. מבוכת פסיקה בפונדקאות
ב. הפונדקאית היא האם
1. האם – רק הפונדקאית
2. להחמיר מספק שגם הפונדקאית נחשבת האם
ג. גם בעלת הביצית וגם הפונדקאית אמהות מספק
ד. בעלת הביצית היא האם
ה. רחם מלאכותית כגורם הכרעת הלכה
ו. מסקנה
א. מבוכת פסיקה בפונדקאות
בספרי רץ-כצבי – פוריות הורחבה היריעה בכמה מקומות בנושא שהתחבטו בו פוסקי הדור האחרון, המציאות של פונדקאות[1] המאפשרות שיתוף שתי נשים ביצירת הוולד; אחת בעלת הביצית והשניה מגדלת את העובר ויולדת אותו. מציאות זו הניחה לפתחם של גדולי הפוסקים בדור האחרון שאלה קשה ‘מי אמו של הוולד?’ הנוגעת ליוחסין ולדינים נוספים.
מחד גיסא, לכאורה בעלת הביצית היא האם, כי היא זו שנתנה את החומר הגנטי שממנו נוצר הוולד, אע”פ שלא השתתפה בגידולו, כשם שהוולד מתייחס אחר האב למרות שלא נטל חלק בגידולו בשעת ההריון. בעלת הביצית שהזריעה את ה”אודם שבו” כמבואר בגמרא בנדה (לא,א), היינו נתנה את כל הבסיס הגנטי ליצירת הוולד [DNA]. הילד יהיה דומה לה במראה ובתכונות. ואילו האשה שגידלה אותו ברחמה שימשה רק מעין “אינקובטור” טבעי שהזין את העובר במהלך תקופת ההריון. מאידך גיסא, יתכן שהוולד יתייחס דווקא אחר ה”יולדת” שבזכותה הפכה הביצית לוולד חי, והיא אמו. אמנם החומר התורשתי [הגֶנֶטִי] ממנו נוצר הוולד [הביצית] אינו שלה, מ”מ היא הזינה את העובר והפכה אותו מביצית מיקרוסקופית לוולד בן קיימא, והוציאה אותו מן ה”כח” אל ה”פועל”, היא זו שנשאה אותו ברחמה ואף ילדתו – ולכן היא זו שנחשבת כאמו.
בשל ספיקות באמהות נמנעו פוסקים רבים מלהתיר לבני זוג, שאין להם כל דרך אחרת להיפקד בזרע של קיימא, להזדקק לתרומת ביצית או לפונדקאות. הקושי להכריע בשאלות אלו נובע בעיקר בשל העובדה שמציאות זו לא היתה קיימת בזמן התלמוד ורבותינו הראשונים, וכפי שכתב ידידי הרב משה שטרנבוך בתשובות-והנהגות (ח”ה סי’ שיח) “יש לדעת שכל הכרעות הפוסקים בענין הפונדקאות אינם אלא מסברא, ואין ראיותיהם או סברותיהם מכריעות, שכן ענין “הפונדקאות” חדש הוא ואין מקורות מהש”ס ומהפוסקים הקדמונים לענין זה, ועל כן נאלצים לפסוק בסוגיות חמורות כאלו מסברא ובהבאת ראיות שאינן מכריעות בדימוי מילתא למילתא”. דברים דומים שמעתי בשם הרש”ז אוירבך והרי”ש אלישיב שלא ניתן לפסוק בנושא זה שאין לגביו מקורות, וההכרעה היא מסברא בלבד.
מכיוון שקשה למצוא ראיות מכריעות לשאלות אלו רבה המבוכה בנושא זה. בין הפוסקים יש שנקטו שבעלת הביצית היא האם. אחרים פסקו שהאשה היולדת היא האם. היו שסברו כי מאחר ואנו מסופקים בדבר יש להחמיר ששתיהן נחשבות כאמהות. ואחרים הורו מחמת הספק שאף אחת מהן לא מוגדרת כאם תינוק שנולד מפונדקאות. ככל הנראה מכיון שהפסיקה בנושא זה מושתתת על אדני הסברא בלבד זה גרם גם לשינוי בדעתם של חלק מהפוסקים, שבתחילה נטו לצד אחד ולבסוף פסקו אחרת, וכדלהלן.
ואעיר פרט נוסף, בזהירות ובהסתייגות. מעיון בפסיקה ההלכתית הכתובה בנושא, ושמיעת הוראות שנאמרו בעל פה ליחידים ממקורות מוסמכים, מתקבל הרושם כי בשנים הראשונות שתרומת ביצית ופונדקאות הפכו למעשיים, למרות דעתם של הרופאים והמדענים הסבורים שבעלת הביצית היא האם, הפוסקים לא סברו כך. רווחה הנטייה שאי אפשר לקבוע בפסקנות מי האם. בשנים היותר מאוחרות יש מודעות רבה יותר למשמעות המטען הגנטי [DNA] כגורם מכריע בדיני יוחסין, ולכן נטו רוב הפוסקים להכריע שבעלת הביצית הנותנת מטען זה היא האם. כאמור, בשעת כתיבת השורות בקיץ תשע”ו, עדיין אין הסכמה בשאלת יחוסם של הנולדים בפונדקאות, וממילא גם בשאלה האם תהליך זה מותר לכתחילה על פי ההלכה.
בפתיחת חיבורי “רץ כצבי – פוריות” מסרתי “מודעה רבה לאורייתא” כי מעולם לא התיימרתי להביע דעה בנושאים חמורים שטהרת יחוס העם היהודי תלויים בהם, וכל דברַי אינם אלא לפלפולא דאורייתא, ולהציע ממה שעלה במצודתי לפני היושבים על מדין ותלמידי החכמים העוסקים באורייתא די בכל אתר ואתר. עתה באתי לדון לפני רבנן ותלמידהון בהתפתחות מדעית חשובה שדווח עליה לאחרונה העשויה להכריע מתוך המציאות את הספק הנ”ל.
תחילה נסקור בקצרה את דעות פוסקי ההלכה שדנו בנושא תרומת ביצית ופונדקאות.
ב. הפונדקאית היא האם
1. האם – רק הפונדקאית
כאמור לעיל, כשתהליך הפונדקאות הפך להיות מעשי, פוסקים רבים אחזו בדעה שהפונדקאית היולדת היא האם היחידה.
• הרב אליעזר יהודה וולדנברג – כתב בשנת תשנ”א בשו”ת ציץ אליעזר (חי”ט סימן מ) לפרופסור אברהם סופר אברהם: “הוא הדין נמי בביצית הניטלת מגופה של אשה אחת ומשתילים אותה בגופה של אשה אחרת להריון וללידה, שמתבטלת הביצית לגופה של האשה האחרת, והוולד מתייחס לאשה השניה אשר בנדוננו היא זאת הפונדקאית, והוולד מתייחס איפוא אחריה”.
• הרב מרדכי אליהו – כתב (בתשס”ז) לידידי הרב מנחם בורשטיין ראש מכון פוע”ה: “במענה לשאלתך בענין התייחסות ילד הנולד ליהודיה מתרומת ביצית לא נודע למי או מגויה, כבר אמרנו פעמים רבות שהאם נושאת ההריון והיולדת אותו היא אם הילד לכל דבר וענין ולא תורמת הביצית. ועל כן אין שום צורך לערוך גיור לחומרא, אפילו תורמת הביצית אינה יהודיה. ואין חס וחלילה להוציא לעז על ילדים אלו כיון שהם יהודים לכל דבר וענין. ובפרט שיש כמה וכמה שנולדו בצורה זו והוחזקו ליהודים”.
• הרב שאול ישראלי – כתב בשו”ת חוות-בנימין (ח”ג סימן קח אות ה) “לגבי האשה זרעה-ביציתה אינה קובעת התייחסות אחריה, אלא הייחוס נקבע אחרי מי שבמעיה יקלט ויגדל וממנה נולד אחר כך בהגיע זמן הלידה”.
• הרב זלמן נחמיה גולדברג – כתב במסקנת מאמר שראה אור בתחומין (ח”ה עמ’ 248) “אם שהולידה אבל לא היא עיברתו, מתייחס הוולד אחר האם היולדת לענין איסור חיתון בקרובי האם היולדת. אבל מותר בקרובי האם שעיברתו, ולדעת רבי עקיבא אייגר יתכן שאסור גם בקרובי האם שעיברתו”.
• הרב מנחם מנדל שפרן – פרסם את דעתו בקובץ עטרת-שלמה (ח”ה עמ’ עד) והכריע: “למעשה נקיט בידי בביצית המושתלת באשה אחרת שההריון קובעת את האמהות ולא זו שנתנה את הביצית”. כלומר הפונדקאית שברחמה היה ההריון היא האם.
• הרב אברהם יצחק הלוי כלאב – כתב לי (שבט תשע)[2] שלדעתו היולדת היא האם, אך אם הביצית של גויה אזי בעלת הביצית היא האם: “ברם לפי ענ”ד, כפי שמבואר במאמר המצורף, היולדת הינה האם ולא בעלת הביצית, אין נפקא מינא בכך, אלא אם כן הביצית היא של גויה, שאין היולדת האם אלא בעלת הביצית כמבואר במאמר החילוק ביניהן”.
2. להחמיר מספק שגם הפונדקאית נחשבת האם
כן נראה שסברו להלכה הרי”ש אלישיב והרב עובדיה יוסף.
• הרב יוסף שלום אלישיב – כאשר שוחחתי עם פרופסור אברהם שטיינברג, באדר א’ תשס”ח, אמר לי כי לדעת הרי”ש אלישיב, אין הכרעה מי נחשבת האם בתרומת ביצית ובפונדקאות, ואשר על כן, יש להחשיב את שתי הנשים כאמהות לחומרא [דהיינו, לענין נישואין לקרובות שתי הנשים, אסור לו להכות את שתיהן ולא לקללן וכן כל דיני כיבוד אם שמחויב בשתיהן].
גם פרופ’ אברהם אברהם כתב בספרו נשמת-אברהם (שם[3]) שהרי”ש אלישיב לא הכריע בשאלת יחוסו של הנולד מתרומת ביצית או מפונדקאות, בהעדר ראיה חותכת לכך מדברי חז”ל, אולם אמר שנראה לו שהיולדת היא האם.[4]
באחרית ימיו הורה הרי”ש כי מעיקר הדין בעלת הביצית היא האם, ורק לחומרא יש לחשוש שגם היולדת היא האם, וכפי שאמר לי בשיחה טלפונית ידידי הרב אברהם שרמן, דיין בית הדין הגדול בירושלים (הדברים פורסמו בישורון כא, תשס”ט): “מרן הרב [אלישיב] הסביר פסיקתו שיצירתו של אדם מתהוה מזרעו של האב והביצית של האשה, והרחם של האשה בו מתפתח וממנו נולד ויוצא לאויר העולם אינו קובע את היחס. מרן הרב הוסיף שבכל מה שנוגע ליחוס יש לראות את הרחם ככלי חיצוני בו התפתח העובר וממנו יצא, וכאשר שאלתי את כבוד מרן הרב האם יש ליתן משקל ולהתחשב באותם פוסקים ומחברים שפסקו שהאם הפונדקאית המולידה היא אמו של הילוד, וציינתי שם חלק מהם. הרב דחה שיטות אלו והוסיף תמיהה לשיטות אלו ושאל אם תווצר אפשרות שניתן יהיה לקחת ביצית ולהשתילה ברחם בהמה שתוליד את העובר האם הבהמה תקבע את היחוס של העובר. בתמצית יש לומר בהבנת דעת מרן, דהרב רואה ברחמה של האם הפונדקאית כמקום חיצוני שאינו קובע את היחס, והיחס נקבע רק מזרע האיש והביצית של האשה, שמהווים את מרכיב יצירת הוולד”.
• הרב עובדיה יוסף – לא הביע את דעתו בכתב בנושא יחוס הנולד בתרומת ביצית ופונדקאות, בספריו ובמאמרים שיצאו עד כה. בעת ביקורי אצל הראשון לציון, הרב שלמה משה עמאר, בחודש תמוז תשס”ח, מסר כי שמע מפי הרב עובדיה יוסף שהוולד מתייחס אחר בעלת הביצית בלבד ולא אחר היולדת כלל.
אמנם מבאי ביתו של הרב יוסף שמעתי שהתיר במקרים רבים תרומת ביצית מיהודיה פנויה בלבד, והורה שהוולד מתייחס אחר היולדת, ולא כפי שהביא בשמו הר”ש עמאר שהוולד מתייחס אחר בעלת הביצית. גם בספר מעיין-אומר (ח”ח פ”א הביא בשמו שהפונדקאית היא האם. בחורף תשס”ט נכנסתי לחדרו של הגר”ע יוסף לברר את דעתו בנושא זה. הרב ביקש שאשאיר את המאמר לעיונו. לאחר מכן מסר ידידי הרב יצחק פינץ, מראשי המערכת להוצאת ספריו, כי הרב עיין במאמר ועמדתו בענין תרומת ביצית ופונדקאות היא כפי שאמר בשמו הרב עמאר – שבעלת הביצית היא האם.[5]
ג. גם בעלת הביצית וגם הפונדקאית אמהות מספק
בשונה מדעת הרי”ש אלישיב והרב עובדיה יוסף, שמעיקר הדין בעלת הביצית היא האם, ויש להחמיר שגם הפונדקאית היא האם, יש פוסקים שנקטו להלכה כי מספק יש להחמיר שגם בעלת הביצית וגם הפונדקאית אמהות ב’שווה’.
• הרב שלמה זלמן אוירבך – יש עדויות סותרות מתקופות שונות בחייו, מה היתה דעתו בנדון תרומת ביצית ופונדקאות. הרב אביגדר נבנצל, רבה של העיר העתיקה בירושלים, מגדולי תלמידיו, העיד ששמע מפיו, כי בעלת הביצית היא האם.[6] מאידך, פרופ’ זאב לב (עמק-הלכה ח”ב) כתב ששמע מפי הרש”ז אוירבך שהיולדת היא האם.
בספר נשמת-אברהם (אה”ע סי’ א,ו [11]) כתב בשם הרש”ז שמכיוון שאין ראיה ברורה בנידון כדי להכריע מי האם, “אין לעשות מעשה זה לכתחילה, כי זה יגרום לבלבול וערבוביה ואין זו השקפת התורה”, ולמעשה, בדיעבד יש להחמיר מספק לכל צד.[7]
דברים דומים כתב לי הרב פרופ’ אברהם שטיינברג בשנת תשס”ט: “ביחס לדעת הרב אוירבך, הובאו בשמו דעות שונות, ושמעתי ממנו שלדעתו מצב של תרומת ביצית או פונדקאות הוא אחד המצבים היחידים שאין הוא מוצא מקור בהלכה להכריע, ולפיכך יש לנהוג לחומרא, היינו ששתיהן הן אמהות, אך לחומרא משני הצדדים באופן שווה. לפיכך אם אחת מהן גויה – הולד צריך גיור לחומרא, הוא אינו יורש אף אחת מהן, הוא אסור בקרובותיהן של שתיהן, והוא חייב בכיבוד אם ביחס לשתיהן”.
• הרב בן ציון אבא שאול – בספר אור-לציון על מסכת יבמות (מב,א על רש”י ד”ה ויפטור) כתב: “ולפי זה נראה שמה שעושים בזמננו שלוקחים ביצים מאשה אחת ושמים במבחנה [עם זרע, שע”י זה נוצר העובר במבחנה], ואחר כך שמים באשה אחרת ונולד הולד, שתיהן חשיבי אמותיו, וגם השנייה חשיבא אמו, כיון שגדל בבטנה [וטבעיו נמשכים אחר האמא הראשונה]”. בהסבר דבריו כתב לי הרב עזרא בצרי, אב”ד ירושלים (כסלו תשע”א) “דומני שכתבו בשמו בצורה לא מדויקת, שאין אדם בעל שתי אמהות אלא כוונתו שמספיקא דאורייתא נותנים עליו חומרת שתי האמהות”. במכתב אחר (אדר תשע”ג) כתב לי הרב בצרי שגם לדעתו נלך לחומרא אחרי שתי האמהות: “יש לחוש לחומרא לקורבת שתי האמהות. שתי הנשים נחשבות לאמהות בעלת הביצית וזו שגדלה את העובר ברחמה וראוי ללכת לחומרא בעריות”.
• הרב שמואל הלוי ואזנר – באדר א’ תשס”ח נפגשתי עם הרב משה שאול קליין, תלמידו המובהק של הרב ואזנר, וחבר ועד הרבנים של המרכז הרפואי מעייני הישועה בבני ברק, שהבהיר בעל פה את עמדת הרב וואזנר בנדון. מדבריו למדנו שאין הכרעה אחר מי מתייחס הוולד, בעלת הביצית או הפונדקאית שברחמה התפתח ההריון.
• הרב אשר וייס – כתב לי בחודש שבט תשע”ב מכתב מפורט שבו סיכם את צדדי הספק בנושא: “הנה זה שנות דור שפוסקי הלכה דנים בשאלת תרומת ביציות. כאשר אשה אינה יכולה להרות, אם משום שאין לה שחלות או משום שהשחלות אין בהן ביציות ראויות, יש ובני הזוג מבקשים תרומת ביצית של אשה אחרת. ביצית זו מופרית בזרע הבעל וכאשר ההפריה עולה יפה והזרע מתמזג עם הביצית, מחדירים את העוברון לרחם האשה. והשאלה הנשאלת ולד זה לכשיוולד מי אמו, האם תורמת הביצית שממנה התפתח העובר או שמא בעלת הרחם, שברחמה התפתח עובר זה והיה בלדתה לנפש חיה. ושאלה זו נשאלת לחילופין באם פונדקאית שנושאת ברחמה ביצית מופרית של אשה אחרת. ושלש מחלוקות בדבר: יש אומרים, דבעלת הביצית היא האם לפי ההלכה. ויש אומרים, דבעלת הרחם היא האם. ויש אומרים, דתינוק זה אינו מתייחס לא אחרי זו ולא אחרי זו וכאילו אין לו אם. אלה ואלה הביאו ראיות לדבריהם, אך לענ”ד אין כל ראיה, ואף לא כדמות ראיה לא לכאן ולא לכאן”.
ולאחר שדן בהרחבה בראיות שנאמרו בסוגיא, כתב הר”א וייס: “סוף דבר, אין כל מקור להכריע בשאלה גדולה זו, ובעל כרחֵנִו צריכים אנו להכריע בזה מסברא. וכבר ידעת מה שרגיל אני לומר שבאמת דורנו, דור יתום, היה צריך רמב”ן ורשב”א להכריע בשאלות חמורות המתעוררות בכל תחומי החיים עקב התפתחות המדע והטכנולוגיה, ובעיקר בתחום ההלכה והרפואה, אך לדאבון לב יתמי דיתמי אנן וכאצבע בקירא בסברא”.
למעשה הכריע: “ואף שנטיית לבי שבעלת הביצית היא האם על פי ההלכה, דדין זרע האם כזרע האב, מכל מקום חושבני שצדק מרן הרש”ז אוירבך זצ”ל שנקט דתשובת שאלה זו תינתן בידנו רק לעתיד לבא, ואין בידינו להכריע בזה בסברא, ומשום כך יש להחמיר בה כשני הצדדים”.
• הרב משה שטרנבוך כתב בשנת תשמ”ג (תשובות-והנהגות ח”ב סימן תרפט) כי האשה היולדת היא האם שאחריה מתייחס הוולד: “ומעתה למעשה באנו להכרעה שלענין יחוס, אם השתילו מאשה לאשה, נראה עיקר למעשה שתלוי בשניה, ואין שום קורבה אפילו קלישתא מכח עיקר זרע האשה”. בחלוף שני עשורים, בשנת תשס”ב, שב הר”מ שטרנבוך ודן בשאלה זו בתשובות-והנהגות (ח”ד סימן רפד) ונטה לומר שבכל מקרה שאין אמהות כדרך כל הארץ אלא אשה אחת היא בעלת הביצית ואשה אחרת פונדקאית, אין כאן אם כלל משום שאף אחת מהן לא ממלאת את תפקיד האמהות בשלימות: “בענין סרוגייט [פונדקאית] דחיישינן בזה שהוולד אינו מתייחס לאם, כיון שחלק מיצירתו בלעדיה, והתורה קבעה שם אם בביאה שכך חלקה בוולד יהיה כפי דרך הטבע, ואם בהזרעה מלאכותית אינו בנו, כמו שכתבנו בתשובה הקודמת, כאן הבן הוא בלי אב דהרי האב לא בעל אשה זו שנולד ממנה, וגם אין לו אם, דשתיהם אינן אמו, זו משום שלא נולד ממנה וזו משום שלא נוצר ממנה”, ומכאן קצרה הדרך למסקנא מרחיקת לכת: “והרי הוא כנוצר בספר יצירה”.
בשנת תשס”ט יצא לאור החלק החמישי של תשובות-והנהגות, ושם (סימן שיח) הבהיר הר”מ שטרנבוך את עמדתו בנושא שיש להחמיר שגם בעלת הביצית וגם הפונדקאית אמהות: “את כל ענין הפונדקאות ראוי לאסור לגמרי, בין שהפונדקאית גויה שיש בזה לטמא את קדושת ישראל, ובין שהיא ישראלית פנויה, שנעשית בזה כקדשה שמפקירה עצמה. וגם יש לחשוש לתקלות ולערבוביה בענייני יוחסין שיבואו להיכשל באיסור קורבה, ולא יצא ענין הפונדקאות להיתר ע”י גדולי ההוראה, והספק אחר מי מתייחס הולד הוא גופא סיבה לאסור. ושורש הספק הוא, שכפי שברא הקב”ה את עולמו יש לאם שני תפקידים ביצירת הולד האחד שהולד נוצר מביצית שלה שמופרית ע”י זרע הבעל בעקבות קיום יחסי אישות, והשני, שהביצית המופרית משתרשת ברחם של האם ושם מתפתח הולד עד שעת הלידה, שאז ננער ממעי אמו. ותופעת הפונדקאות מעוררת ספק האם האמא היא האשה שהולד מתפתח מהביצית שלה, או שמא האמא היא האשה שברחם שלה התפתחה הביצית המופרית. ונחלקו בזה גדולי ההוראה בזמנינו, יש שכתב שהאם היא האשה שברחמה התפתח הולד ושילדה אותו, ויש שסובר שהאם היא האשה שמהביצית שלה התפתח הולד, כלומר האם הגנטית. ולענ”ד יש לצדד ולומר שכיון ששתי הנשים פועלות סוף כל סוף ליצירת הולד ולהתפתחותו, ואי אפשר לאחת מבלי רעותה, יש מקום לומר שלשתיהם דין אם ושלוולד שתי אמהות וכעין זה מצינו בתוס’ בסוטה (מב,ב) שישנה מציאות שלוולד שני אבות”.
ומסקנתו: “ולדעתי יש לחשוש לחומרא לענין היחוס לכל הסברות שהזכרנו, דהיינו או שהאם הגנטית היא האם, או שהאם הפונדקאית היא האם, או שגם לאם הגנטית וגם לאם הפונדקאית דין אם במקצת. וראוי לחשוש, שכן אין לנו מקורות בקדמונים, וה’ יעזור ולא יעשו כן בישראל”.
במכתבו אלי בחודש סיוון תשע”ב, כתב הר”מ שטרנבוך באופן קצת אחר, שאף שעיקר היצירה תלוי בבעלת הביצית מכל מקום שתי הנשים שותפות ביצירת הוולד, ולכן שתיהן נחשבות כאמהות לא מחמת הספק אלא מדינא: “בקונטרסו דן בתרומת ביצית באשה, של מי הולד, ומביא דעות לכאן ולכאן, ומביא דברינו שהוולד של המוליד. אבל אחר כך העליתי חידוש דאף שעיקר של הראשון, חלק מהיצירה גם במולידה, ויש כאן מן הדין שתי אמהות, כעין פירוש התוספות לא מספק אלא מדינא, וצריך בירור”.
ד. בעלת הביצית היא האם
יש מן הפוסקים שנקטו שללא ספק האם היא בעלת הביצית:
• הרב אביגדר נבנצל – כתב בהמשך מכתבו [ראה לעיל]: “הנלענ”ד בזה הוא דבעלת הביצים היא האם לכל דבר, והפונדקאית היא כמו אינקובטור בבית חולים. והגע בעצמך, אם יקחו מזרע כלב וכלבה, שישתילו בפונדקאית ישראלית, ותלד כלבלב, האם ימולו אותו לשמונה, ויגידו ותגל האם בפרי בטנה”.
• הרב מאיר ברנדסדורפר – כתב בשו”ת קנה-בשם (ח”ד צה,א; סיון תשס”ח) “הנלע”ד פשוט וברור, כי אמו של ילוד זה איננה אותה האשה שגידלה אותו בתוך רחמה במשך התשעה ירחי לידה, עד שהגיע לשעה שיהיה ראוי להיוולד וגם ילדה אותו, שהיא אשת הגבר שהזרע נלקח ממנו והיא באמת אשת אביו. אלא אמו של ילוד זה, היא האשה שהביצית נלקחה ממנה. כי בהשתלבות ביצית שלה עם הזרע שלו, מהם ביחד נוצר הוולד, והאשה ההיא שהיא אשת הגבר שהזרע נלקח ממנו, אינה משמשת אלא כפונדקאית ואינקובטור בכדי להחיותו ולגדלו עד שיהיה ראוי לצאת לאויר העולם כדרך כל הנולדים, אבל אין העובר מתיחס אחריה, להיות נחשבת כאמו של ילוד זה, אפילו אם היה ברור לנו שבלי שהותו ברחמה במשך התשעה ירחי לידה, לא היתה לו שום אפשרות להיגמר ולגדול עד שיהיה ראוי לצאת לאויר העולם כדרך הנולדים”.
ה. רחם מלאכותית כגורם הכרעת הלכה
העולה מן האמור עד כה כי יש צורך להכריע בשאלה זו הקשורה לבעיית היוחסין של אלפי ילדים, ככל שתופעה זו מתפתחת והולכת. חוסר ההכרעה הוא גם סיבה שפוסקים רבים אסרו תהליך זה.
והנה בקיץ תשע”ו התבשרנו על התפתחות רפואית חשובה, ולפיה חשבתי להציע לפני היושבים על מדין ותלמידי החכמים סברא מתוך המציאות, ולא ראיה מדברי הפוסקים, להכריע בשאלה זו. שנים רבות חלמו רופאים ומדענים למצוא תחליף מלאכותי לרחם האשה כדי שגם נשים שיש להם בעיה רפואית ברחם או שאין להם רחם יוכלו ללדת. נדמה, כי בקרוב החלום יהפוך למציאות.
הריון ממוצע של אשה אורך בדרך כלל כ-40 שבועות. בעבר, עוּבָּרים שנולדו לפני הזמן היו בסיכון גבוה, והשרידות שלהם היתה מועטה. עם התפתחות הרפואה והמכשור הטכנולוגי גם עוּבָּרים שנולדים בשלב מוקדם מאד יכולים לשרוד ולגדול בריאים. קיים קשר ברור בין שבוע הלידה לאחוזי ההישרדות של העוּבָּר. ככל שהתינוק נולד מוקדם יותר סיכוי הישרדותו יורד. כיום, גבול החיוּת האפשרית בלידה הוא בשבוע 22-23. בשבוע זה סיכויי ההישרדות נע בין 0% ל-5%. מאידך, בשבוע ה-24 הסיכוי הוא 60% 70% הישרדות. בשבוע 26 הוא עולה ל-75% עד 85% הישרדות.
בישראל גבול החיוּת הוא בין השבוע ה-23 לשבוע ה-24. בשבוע זה ההורים רשאים להשתתף בהחלטה האם לבצע החייאה, או לא. מהשבוע ה-24, כשמשקל הפג קרוב ל- 500 גרם, הרופאים מחוייבים לבצע בו החייאה. אם כי ידוע על מקרים חריגים בהם שרדו תינוקות שנולדו אף בשלב מוקדם יותר. כלומר, נכון להיום, מהשבוע ה-22 ועד השבוע ה-40 התינוק יכול להתקיים מחוץ לרחם באמצעים מלאכותיים, במשך 18 שבועות.
מצד שני, פורסם כי מדענים הצליחו לגדל עוּבָּרים מהפריה חוץ גופית במשך 13 יום מחוץ לרחם, כאשר בשלב זה הושמדו העוברים, מאחר וכיום על פי חוקי האתיקה, אסור לגדל עוּבָּרים במעבדה לאחר 14 יום [בבעלי חיים שאין מגבלות אתיות, הצליחו חוקרים בטוקיו ליצור מעין “רחם מלאכותי” ולגדל בו עוּבָּרים של עיזים במשך מספר שבועות]. אם נחבר את הזמן שבו עוּבָּר יכול להתפתח מחוץ לרחם הטבעי, בתחילת ההריון – שבועיים, ובסופו – 18 שבועות, הגענו למסקנא שכיום כמחצית מתקופת ההריון העוּבָּר יכול להתפתח ולגדול באמצעים מלאכותיים.
נבהיר בקצרה מדוע כיום, השבוע ה-22 הוא “גבול החיות”, והאם “גבול” זה ישתנה בעתיד. במהלך ההריון חבל הטבור הוא מקור “החיים” של העובר, המחבר אותו אל השליה. דרכו העובר נושם, אוכל ואף מסלק את הפסולת מתוך גופו. בחבל הטבור שלושה כלי דם: שני עורקים המובילים דם אל השליה, ועוד וריד רחב המחזיר את הדם מהשליה אל העובר. חבל הטבור יכול לגדול עד לאורך של 60 סנטימטרים, כדי לאפשר לעובר לנוע בחופשיות ובבטיחות בתוך הרחם, בלי לגרום נזק לשליה או לחבל הטבור עצמו. ללא זה, אין לעובר קיום בתוך הרחם כלל. חבל הטבור מקיים את העובר אף כאשר האיברים הפנימיים אינם בשלים או אינם קיימים וזאת על ידי התאמה מלאה לצרכיו של העובר.
כאשר עובר נולד, מנתקים את חבל הטבור והנשימה נעשית כמו כל אדם ע”י הריאות, וההזנה וסילוק הפסולת אמורים להיעשות על ידי האיברים המתאימים לכך כמו כל אדם בוגר. ניתן אמנם לתת חמצן על מנת לעזור לעובר לנשום, אך הנשימה היא על ידי הריאות. ומכאן נובע “גבול החיוּת”. משום שלפני השבוע ה-21, הריאות של העובר אינם מפותחות דיין, ואין לעובר יכולת לשרוד מחוץ לרחם כאשר הוא מנותק מחבל הטבור.
לכן עד היום הצליחו החוקרים לגדל עוברים בשבועיים הראשונים בלבד, כאשר הם עדיין אינם זקוקים למזון וחמצן מחבל הטבור. וכן לאחר השבוע ה-21 כשהאיברים הפנימיים (במקרים נדירים, שכן ברוב המקרים לפני השבוע ה-25 העובר אינו שורד) כבר יכולים לקיים את העובר על ידי עזרה של תנאים סביבתיים מתאימים באינקובטור.
המכשול הבא, אותו מבקשים המדענים לצלוח הוא, לפתח רחם עם שליה מלאכותית, אליו יוכל העובר להתחבר עם חבל הטבור, ולקבל מזון ואויר הנחוץ לקיומו. בעוברים של עיזים היתה בכך הצלחה חלקית, אך עדיין רב המרחק להצלחה מלאה.
דוד וורמפלש, אסטרו-ביולוג, רופא וכתב מדעי, פרסם בקיץ תשע”ה מאמר באתר האינטרנטgenetic literacy project וסיכם את הבעיות העיקריות המונעות התפתחות ההריון ברחם מלאכותי קודם השבוע ה-22. וכתב בסיום דבריו כי “היכולת להקדים את הגבול קרובה מתמיד. אחת משתי טכנולוגיות המפתח המתפתחות היא, סביבת מי השפיר המלאכותיים שהמשיכה להתפתח עם מודלים של בעלי חיים במעבדות מאז מחקר העזים בשנות התשעים. התחום השני הוא העברת עוברים. לא זו בלבד שיונק מתפתח יכול לעבור מרחם אמו לרחם פונדקאית, אלא שעם הזמן, חוקרים משחזרים את האנדומטריום (endometrium) – השכבה התאית של הרחם המכילה ומזינה את ההריון – כתרבית תאית או מודל מבחנה. שילוב הטכנולוגיות האלו יאפשר העברה של יצור אנושי מתפתח אל תוך מערכת הכוללת את השליה וחבל הטבור ומספקת את כל מוצרי הצריכה (חמצן ומזון) ומסירה את כל הפסולת ישירות דרך הדם. באופן זה, ההישרדות והמשך ההתפתחות כבר לא יהיו תלויים בבשלות הריאות ואיברים אחרים לביצוע תפקידם. לאחר שלב זה, לא תהיה שום מניעה מדחיפת ‘גבול החיוּת’ יותר לקראת הריון מלא באמצעים מלאכותיים. ביצית בהפריה חוץ גופית תושתל ישירות לתוך הרחם המלאכותית, ללא שום צורך ברחם טבעית גם בשלבים המוקדמים”.
נכון לשעת כתיבת מאמר זה, בחודש מנחם-אב תשע”ו, עדיין לא הצליחו הרופאים והמדענים לממש את החלום לגדל עוּבָּר מחוץ לרחם אמו, משלב ההפריה ועד לחיים בגוף בריא ושלם. אך עינינו רואות התקדמות המחקרית-מדעית-טכנולוגית בצעדי ענק בשנים מעטות, שלא מותירה כל ספק כי הדמיון יהפוך בקרוב למציאות, והשאלה היא רק מתי. ביום שבו ‘יוולד’ תינוק שלא גדל מעולם ברחם של אם אנושית אלא במעבדה, לאחר הפריית ביצית וזרע, וכי יעלה על לב מאן דהו להסתפק מה ייחוסו, ולחשוב שהוא מיוחס אחרי האינקובטור?? פשוט לכל בר בי רב, שמאחר ולפנינו אשה אחת בלבד, נותנת הביצית, שהיא היחידה ששותפה ביצירת הוולד, והמשך התהליך, ההריון, נעשה באמצעים מלאכותיים, אין כלל ספק למי לייחס את הוולד, ובעלת הביצית היא האם.
מכאן לכאורה נוכל להסיק שמכיוון שיש תחליף מלאכותי לאשה שברחמה התפתח וגדל הוולד, גם אם במציאות הוולד התפתח ברחם טבעי ולא באופן מלאכותי, אין זה קובע כלל לדיני יוחסין, שהרי ניתן לבצע את התהליך גם באמצעים מלאכותיים. ואם כך, גם בפונדקאות או בתרומת ביצית, שיש שתי נשים, אין לפונדקאית חלק בייחוס, והיא לא יותר מאשר אותם אמצעים מלאכותיים, שבוודאי אינם קובעים דבר לענין ייחוס.
קביעה ודאית שבעלת הביצית היא האם מייתרת סיבה לאסור גם לפוסקים שאסרו תרומת ביצית ופונדקאות רק בכדי שלא להיכנס לספיקות בדיני יוחסין. ועוד, כל ההלכות שנבעו מספק זה, כגון בדין פדיון הבן, גירות [אם בעלת הביצית או הפונדקאית אינן יהודיות], ירושה, כיבוד אם – יוכרעו לאור הקביעה שבעלת הביצית היא האם.[8]
ו. מסקנה
נראה אפוא שכבר היום ניתן להסיק, כתוצאה מהתפתחות הרחם המלאכותית – שבעלת הביצית היא האם.
כאמור לעיל, מעולם לא התיימרתי לפסוק, ובוודאי לא בסוגיות חמורות שטהרת יחוסו של עם ישראל תלוי בהם. וזאת למודעי כי הנכתב לעיל אינו הכרעה הלכתית, אלא הצעה לפני הרבנים היושבים על מדין ולומדי התורה די בכל אתר ואתר. שאלתי ובקשתי לקבל תגובות, הערות והארות להוסיף וללבן את הסוגיא, להגדיל תורה ולהאדירה.
[1]. נתונים שפרסם משרד הבריאות בשנת 2015 קובעים כי לסוף שנת 2013, כארבעה אחוזים מהלידות בישראל היו כתוצאה מהפריה חוץ גופית. מתוכם, מספר לא ידוע של תינוקות שנולדו מתרומת ביצית או פונדקאות.
[2]. ראו מאמרו של הרב כלאב בתחומין ה’.
[3]. וז”ל: “אמר לי הגרי”ש אלישיב דלדעתו אסור לעשות זאת לכתחילה, וטעמו שהדבר יגרום לערבוביה ויחשבו שכשם שיש היתר עם שתי נשים, כך מותר להשתמש בזרע של אדם אחר [דהיינו לא מהבעל]. ולגבי השאלה מי נחשבת האם כשהדבר כבר נעשה בדיעבד, אמר לי הגריש”א שאמנם אין עדיין הכרעה בכל הנושא, אך נראה שהאשה היולדת היא האם. ואם היא עכו”ם הילד יצטרך לגיור, עכ”ד. עוד אמר שאסור להשתמש בביצית שהותרמה מאשה אחרת, בין אם האשה התורמת זרה, ובין אם היא קרובת משפחה של המקבלת, ולא כפי שנאמר במובא בשמו”
[4]. בנדון דעתו של הרי”ש אלישיב, כתב הרב אביגדר נבנצל, במכתבו אלי (שבט תשס”ט) “ברצוני לספר לכת”ר כי נשלחתי פעם לשאול את מרן הרי”ש אלישיב (שליט”א) בדבר כהן שאשתו אינה יכולה ללדת, והפרו ביצית ממנה בזרע בעלה, והשתילו בפונדקאית גויה, וכעס הרב על עצם המעשה, אבל הורה שהולדות (נולדו שלשה בנים) ימולו כדין, אך אמר שדינם לענין כהונה הוא ספק, ולא זכיתי להבין צד הספק בזה”.
[5]. יש לציין כי הרב חיים וידאל, דיין בבית הדין הרבני, שלח מכתב לרב עובדיה יוסף בחודש שבט תשע”ב בנדון יהודיה שנישאה לגוי וקיבלה תרומת ביצית מגויה ופנתה לרב הקהילה המקומית בבקשה שימול את בנה. הרב עובדיה נשאל האם דין הוולד כיהודי או כגוי, ואם הוא גוי האם צריך לגיירו, מאחר והאשה שחיה עם הגוי אינה שומרת תורה ומצוות. וכתב הרב עובדיה יוסף בתשובה הנמצאת עדיין בכתב יד: “יש למולו ולא לגיירו עד שתחזור אמו בתשובה שלימה”. למדנו מדבריו שלדעתו הוולד נכרי היות ואמו היא בעלת הביצית, ולכן יש ספק אם צריך גיור.
בנוסף, אציין לתשובה קצרה בכתב ידו של הרב עובדיה יוסף מתאריך י”ב בכסלו תשע”ג, לשאלה שנשאל על ידי חתנו הרב יעקב צ’יקוטאי כיצד לנהוג במילתו של תינוק שנולד מביצית של יהודיה ופונדקאית גויה: “למול אותו ככל ילדי ישראל עם הברכות כרגיל”. ואחר הוסיף מתחת לתשובתו: “טוב מאוד שייעץ להורים גם להטבילו לשם גירות”. כמדומני שזו התשובה הברורה ביותר בכתב ידו של הרב עובדיה יוסף המצויה בידינו כיום, ודעתו שבעלת הביצית היא האם, ולפיכך הילד יהודי, ורק לחומרא יש לחוש ליולדת. מסתבר שהעדויות האחרות בשם הרב עובדיה יוסף מקורן בתקופה קדומה יותר, ולא משקפות את דעתו למעשה באחרית ימיו.
הרב מרדכי טולידאנו, חתנו של הרב עובדיה יוסף, אב”ד בית הדין הרבני בירושלים, כתב לי (ערב יום כיפור תשע”א) “ובהיות והענין היה נוגע למעשה, נכנסתי לקדש פנימה אצל מו”ח מרן הגאון הרב עובדיה יוסף ושאלתיו שוב לדעתו, וחזר ואמר שעובר הנולד מתרומת ביצית צריך גירות, וזאת כפי שציין כב’ בקונטרסו משמו, שיש להתייחס לתורמת הביצית הנכרית. אם כי, לא ברור לי אם דעתו שצריך גיור מדין ודאי או משום ספק”. כשבועיים לאחר מכן כתב לי הרב טולידאנו מכתב נוסף: “בהמשך למכתבי הקודם מערב החג, זיכני ה’ להסתופף בצילו של מרן פאר הדור רשכבה”ג בשבת קודש לסדר ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה, חול המועד סוכות, ושאלתיו לענין היולדת מתרומת ביצית של נכרית, כיצד לנהוג בענין ברית מילה, ואמר לעשות את הברית מילה רק לאחר גירות. ומי שלא עשה כך, אינו אלא טועה. אם כי, לאחר הגירות, כבר כתב בתשובה שאינו צריך לעשות הטפת דם ברית. שוב שאלתי האם מה שהורה להצריכו גירות הוא מתורת ודאי או מתורת ספק, וראיתי שאין דעתו נוחה כלל לדבר על נושא זה”.
[6]. אסופת מאמרים לקראת הכינוס הבינלאומי השני לרפואה הלכה ואתיקה, הוצ’ מכון שלזינגר עמ’ 26 הע’ 67.
[7]. וז”ל (שם): “הגרש”ז אויערבך כתב לי שגם לדעתו אין לעשות מעשה זה לכתחילה כי זה יגרום לבלבול וערבוביה ואין זו השקפת התורה. ואם כבר נעשה הדבר, לשאלה מי נקראת האם של הילד, אמר לי הגאון שאמנם גדולי הדור דנו בשאלה של הפונדקאית בסברות וגם על סמך אגדות חז”ל, אך אין לדעתו ראיה ברורה לדבר כדי להכריע מי האם – האשה שממנה נלקחה הביצית או הפונדקאית. ואמנם לפי סברתם הפונדקאית היא האם, אבל יש לעיין, לו יצוייר שמוציאים עובר רגיל מאשה ומשתילים אותו ברחם של פונדקאית שתלד אותו בתום תשעה חודשים, האם גם במקרה כזה יהיה הדין כן, ואם כן ממתי, לפני ארבעים יום, קודם מלאת שלשה חודשים או אפילו בתחילת חודש התשיעי. ולכן נראה לו שבכל השאלות האלו הנוגעות לדיני תורה, צריכים להחמיר. ואם הפונדקאית היא עכו”ם, הילד יצטרך להתגייר מספק. מאידך, אם הפונדקאית עכו”ם טבלה לשם גיור בזמן “עיבורה”, גם זה לא מועיל לעובר כי שמא אינה אמו ואין לה בעלות עליו, ודומה למינקת שקיבלה ילד בפקדון,
[8]. לסיום, ברצוני לציין לדברים שכתב בשנת תש”מ, הרב משה הרשלר, בספרו הלכה-ורפואה (ח”א עמ’ שז) על היום שבו יוכלו “לייצר” תינוקות ברחם מלאכותי: “יגיע זמן ונוכל לקבל תינוקות לפי הזמנה מתוכננת מראש, תוך יצירתם במבחנה בתנאי רחם. דמיון זה אפשר שהוא חלום מחוץ למציאות, אבל אפשר להבינו ולהסבירו מרֵאות ההלכה והאמונה. הדיון יגדל ויתרחב אם יצליחו להביא וולד במעבדה רחמית מלאכותית, ללא השתלה ברחם וללא לידה טבעית, העובר יתפתח במבחנה ואחר ירחי דמוי הריון הוא ימצא עצמו ילוד ובר נש ככל התינוקות. וכאן יהא לנו מכלול של בעיות: השאלה הראשונית, תהא עקרונית, האם הוא יצור אנוש על כל המשתמע ממנו ככל ההתחייבויות שיש למשמעות זו שאנו קורין לו בן אדם, או אולי זה יצור דמוי אדם ותוצר מבחנה, שאין עליו חוק האנושות והאדם. מלבד זאת יש לחשוב, האם יצור זה יש לו זיקת תורשה לאב מבחינת בן, ומבחינת המשך היחס, שכן מאד סביר שהמשך של דורות ויחס והקשר עם החברה האנושית באים עם הריון ולידה טבעיים. ניתן להניח שהעולם המתקדם יתקדם במישור זה, ואנו חייבים להיות ערים שבעתיד הלא רחוק יסתובבו בני מבחנה במרחבי עולמנו, ועל האנושות והמחקר יהא להתמודד עם בעיות חדישות שיעמדו במציאות. לפנינו חובה מעתה כבר להציג את הבעיות, ולבדוק אותם מבחינה תורנית הלכתית, תוך שימוש במקורות ובכללי התלמודים”.
טרם חלפו ארבעים שנה מפרסום דבריו של הרב הרשלר, וניתן לומר בוודאות כי לידת ילד באמצעים מלאכותיים כבר אינה בגדר “חלום מחוץ למציאות”. אין כל ספק כי היום שבו נתבשר על לידת תינוק מסוג זה, קרוב מתמיד. מי שיקרא את האמור לעיל ויאמר שהדברים הם בגדר “מדע בדיוני”, אשיב לעומתו כי אך לפני שלושים שנה, כאשר התחילו טיפולי ההפריה החוץ גופית, היו מגדולי הפוסקים שכתבו כי הוולד אינו מתייחס כלל לאביו ואמו, ואחרים כתבו שאסור למול את התינוק שנולד בשבת כי זהו מעשה ניסים. כיום לאחר שעברו עשרים-שלושים שנה, פשוט לכולם שהוולד מתייחס אחרי אביו ואמו, והליך זה הפך להיות כ”דרך טבעית” לקיום מצות פרו ורבו. לכן, לדעת הר”מ שטרנבוך, יש חיוב על בני הזוג שלא נפקדו בזרע של קיימא להשתדל להביא ילדים לעולם בהזרעה או הפריה מלאכותיים.