ב”ה
הלכה לפרשה – פרשת במדבר
“שאו את ראש כל עדת בני ישראל, למשפחותם לבית אבותם, במספר שמות, כ זכר לגולגלותם.” פרשת במדבר פותחת במנין בני ישראל ופרש רש”י “על ידי שקלים בקע לגולגולת”. “אמר רבי אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו שנאמר (הושע ב) והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד. רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשני לאוין שנאמר לא ימד ולא יספר”. לכאורה הגמ’ היתה יכולה להביא את הפסוקים בתחילת פרשת כי תשא, “ונתנו איש כופר נפשו”, וכן להוכיח ממעשה של דוד שמנה את ישראל (שמואל ב’ כד): “ויוסף אף ה’ לחרות בישראל; ויסת את דויד בהם לאמור, לך מנה את ישראל ואת יהודה.” ואומרת הגמ’ בברכות: “אם ה’ הסיתך בי ירח מנחה (שמואל א,כו)” אמר רבי אלעזר אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד מסית קרית לי הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו דכתיב (שמות ל) כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו וגו’. מיד (דברי הימים א כא) ויעמוד שטן על ישראל וכתיב (שמואל ב כד) ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל.” הרי שאכן מקור האיסור הוא בפרשת כי תשא, ואם כן מדוע צריך את הפסוקים “והיה מנין בני ישראל” שהובאו בגמ’ יומא? ותרצו אחרונים שמהפסוקים הנ”ל אין ראיה שגם מפקד לדבר מצוה אסור, ולכן הביא הגמ’ פסוקים שיש בהם משמעות של איסור גמור. הרמב”ן בפרשתנו מחלק בין מנין לצורך ומנין שלא לצורך וכותב שדוד המלך מנה את ישראל “בפקידת הכופר” היינו על ידי דבר אחר: “כי רחוק הוא אצלי שלא יזהר דוד במה שאמר הכתוב (שמות ל יב) ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם …אבל כפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך, כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם דבר בעת ההיא, רק לשמח לבו שמלך על עם רב”
סברא נוספת לדיון עולה מתוך שקלא וטריא בין בעל פאת השלחן שפנה מצפת בשאלה אל החתם סופר אם מותר להעתיק מהפנקס שמות הנצרכים לקבל פרס מהמתנדבים והשולחים, והמתנדבים רושמים בצד, לפלוני כך וכך ולפלוני כך וכך הם ונשיהם ובניהם, אם יש בזה משום אסור למנות ישראל, ובעל פאת השלחן כתב לו מיד, שלדעתו אין בזה איסור שהרי איתא “מונה אדם את אורחיו בפיו אבל לא מהכתב” וזה רק משום איסור שבת אבל אין איסור מצד המנין. החתם סופר בדברי תשובתו הסכים עקרונית להבעל הפאת השלחן להתיר על כגון שאלתו אבל לא מטעמו אלא משום שרק מעתיקים שמות מספר לספר, והמתנדבים יאמרו כך לפלוני וכך לפלוני, באופן שיוצא דאינו מונה האנשים כ”א רושם בצדו כל א’ מתנתו הראויה לו” ואם כן יתכן שמנין שעל ידי כתב אינו נחשב למנין. ומגן אברהם באו”ח סימן קנו כתב “אסור למנות ישראל אפילו אינה מכוון למנות רק להטיל גורל אפילו לדבר מצוה אלא מוציאין אצבעותיהם ומונין אצבעותיהם”. שאלת המפקד, היא אחת הסברות שנדונו באחרונים בעקבות המפקד שערכה המדינה בשנת תשל”ב ובשנת תשמ”ג, האם נחשב כמנין לצורך או שלא לצורך שהרי המנין ידוע אף שהיו דרושים למפקד פרטים כגון השכלה, תנאי דיור וכיוצא בזה הדרושים למדינה לצורך תכנון של השקעות בשנים הבאות. למעשה גם הרבנות הראשית שהתירה דרשה לשנות פרטים מסויים בשאלון כדי למנוע את איסור המנין.