קרח – פדיון הבן

ב”ה תשס”ז

פרשת קרח – בענין פדיון הבן

במדבר פרק יח:

(טו) כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיקֹוָק בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה:

(טז) וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא:

א

יש לדון במצות פדיון הבן, האם יש מהות של פדיון של הבן מהכהן או שזה רק חוב גרידא לכהן. האם יש נפ”מ משאלה זו, ומה דעת הראשונים בזה. הרמב”ם בכותרות להלכות ביכורים כתב: “לפדות בכור הבן וליתן פדיונו לכהן”, ולכאורה משמע שיש שני דברים בפדיון, הפדיון עצמו, והנתינה לכהן, האם הדבר מוסכם?

בשו”ע יו”ד סימן ש”ה סעיף י’ נפסק:

בשעה שנותן הפדיון לכהן מברך: אקב”ו על פדיון הבן, וחוזר ומברך: שהחיינו, ואח”כ נותן הפדיון לכהן, ואם פודה עצמו, מברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו לפדות הבכור, ומברך: שהחיינו (רמב”ם שם ד”ה).

הגה: וי”א דאף הפודה עצמו מברך: על פדיון הבכור, וכן נוהגין (טור וריב”ש סי’ קל”א). וע”ל סי’ רס”ה. י”א דמייתי ליה לבכור קמי כהן ומודיע ליה שהוא בכור פטר רחם, והכהן שואל אותו: במאי בעית טפי בבנך בכורך או חמש סלעים דמחייבת לפדות בהן, והאב אומר: בבני בכורי והילך ה’ סלעים בפדיונו, ובהדי שנותן לו המעות מברך ברכות הנזכרות (טור בשם הגאונים) וכן נוהגין במדינות אלו, אם האב אצל הבן. אבל אם אינו אצלו, פודה אותו בלאו הכי, אלא אומר לכהן שיש לו בכור לפדותו, והוא אומר: במאי בעית טפי וכו’ (כן הוא בהגהת מרדכי ס”פ האשה וכ”כ הב”י בשם סמ”ק). ואם האב היה רוצה להניח הבן לכהן, אינו יוצא, רק צריך לפדותו (פסקי מהרא”י סי’ קל”ה /רל”ה/). ויש שכתבו שנהגו לעשות סעודה בשעת הפדיון (שם בהגהות מרדכי ומהרי”ל ות”ה סי’ רס”ט). ואם יין בעיר, מברך הכהן על היין מיד אחר הפדיון (מהרי”ל). וכן נוהגין עכשיו כדי לפרסומי מלתא. ואין נוהגין לברך שהשמחה במעונו (אבודרהם). ואין האב יכול לפדות על ידי שליח. וגם אין ב”ד פודין אותו בלא האב (ריב”ש סי’ קל”א).

הנוסח שמביא הרמ”א לפדיון הבן, מובא ברא”ש (קידושין פרק א’ סימן מא) :

ותקון גאוני לסדורי מנהגא דפדיונא וברכתא דיליה הכי דמייתי ליה אבוה קמיה דכהנא ומודע ליה לכהנא דבכור פטר רחם הוא ולישייליה כהנא מאי בעית טפי ברך בוכרך דין או חמש סילעי דמחייבת למיפרקיה בהו ולהדר ליה ברי בוכרא בעינא טפי והילך ה’ סילעי בפורקניה.

משמעות לשון תיקון הגאונים: “במאי בעי טפי” משמע שיש שייכות לכהן בבן, יתר על כן מצאנו בהגהות מרדכי (סוף יבמות, סימן קכז) שכתב בסדר פדיון הבן: “אבי הבן אומר לכהן בני פלוני הבכור אשר ילדה לי אשתי הרי הוא שלך כי בני בכורי הוא”, ומשמע שפדיון הבן הוא מעשה פדיון מכהן. אבל בפשטות, דין פדיון הבן הוא רק גדר של מתנות כהונה שהוא חוב ממוני לכהן, וראה ברא”ש (בכורות הלכות פדיון בכור סימן א’) שהביא נוסח ברכה ארוכה מהגאונים המתחילה: “בא”י [אמ”ה] אשר קידש עובר ממעי אמו ולארבעים יום חלק אבריו…”, ומסיימת: “…בא”י מקדש בכור ישראל לפדיונו”, וזה אמנם מתאים לתיקון הגאונים שהביא הרא”ש בקידושין ויש קדושה שנפדית מהכהן, אבל כתב הרא”ש על ברכה זו:

ולא נהגו לברך הכהן ברכה זו בצרפת ובאשכנז דלא מצינו שמברכין שום ברכה שלא הוזכרה במשנה או בתוספתא או בגמרא. כי אחרי סידור רב אשי ורבינא לא נתחדשה ברכה. ועוד למה יברך הכהן אינו עושה שום מצוה אלא מקבל מתנות כהונה.

מה שכתב הרמ”א שאם רוצה להניח את הבן אצל הכהן אינו יוצא, מקורו בתשובת תרומת הדשן, (ר”ב סימן רל”ה):

אך מה שכתבת דאם היה נותן הבן לכהן היה יוצא בכך כמו בפטר חמור, בדותא היא דא. דבפטר חמור גופיה לא ידענא מהיכן דייקת דיוצא אם נותן הבכור לכהן, דילמא לעולם צריך לפדות או לערוף. והא דילפינן מהקדש היינו דא”צ דוקא שה אלא פודהו בשאר דברים כשיהיו, אבל מ”מ פדייה בעי. ואפי’ אי מהני התם, היינו משום דהחמור קדוש גופו בבכורה ואפי’ בהנאה קודם פדייתו, משא”כ בן בכור דיליף בהדיא מקרא דחולין גמור הוא, למאי מבעיא ליה לכהן, אי לעבד אין בן חורין נעשה עבד, אי לבן הא לאו זרעיה הוא.

ועל מה שכתב הרמ”א שאי אפשר לפדות על ידי שליח, תמה על זה הש”ך שם וחלק על הרמ”א, וכן הגר”א חלק וכתב שכיון שזה חוב בעלמא אפשר שאחר ישלם ואין צריך שליחות וז”ל הגר”א:

כ”ז הוא תמוה דלא מיבעיא על ידי שליח דשלוחו של אדם כמותו אלא דאף אחר יכול לפדות אפילו בלא דעתו של אב דלא עדיף ממ”ש שאחר יכול לפדות כמ”ש בפ”ד דמ”ש וכן נטע רבעי כמש”ש בפ”ה והן הקדש כמ”ש בערכין וכ”ש כאן שאינו אלא חוב בעלמא שהרי הכהן גובה ממשועבדים כמ”ש בבכורות מ”ח א’ ב’ ושם אישתעבדו ניכסי כו’ וע”ש כל הסוגיא ובקדושין כ”ט ב’ ובתוס’ שם וכי הפורע חובו של אחר אינו נפטר הלוה אלא דלכתחילה יותר מצוה באב.

אלא שאת ראית הגר”א שיש שעבוד נכסים נראה לדחות, משום שניתן אמנם להוכיח שיש יסוד של חוב בפדיון הבן, אבל יתכן שנוסף לחוב יש גם יסוד של פדיה.

ונפ”מ מכך שזה חוב ולא מעשה הפרשה ממש, שפדיון הבן אינו מעשר שני שהפדיון מוריד את הקדושה או פדיון פטר חמור שחל איסור הנאה על החמור והפדיון מתיר, ולכן האב חייב באחריות דמי פדיון עד שמגיע ליד הכהן. בפדיון פטר חמור התקון נעשה על ידי הפרשה עוד לפני הנתינה, דהלכה כחכמים (בכורות דף יב ע”ב) שהמפריש פדיון פטר חמור ומת אינו חייב באחריותו. וכן בהפרשת תרומות ומעשרות, על ידי ההפרשה נעשה תיקון הכרי מאיסור טבל וחל שם תרומה על מה שמפריש. נתינת התרומה לכהן אינה אלא מצות פריעת חוב, דעל ידי ההפרשה נעשה כבר ממון השבט ויש לו רק טובת הנאה, אבל בפדיון הבן לא נעשה שום דבר על ידי הפרשה דחייב באחריותו והיינו דנשאר ממונו. ולכן שנינו במשנה (בכורות דף נא ע”א): “המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו שנאמר יהיה לך ופדה תפדה”, ופרש”י שם: “יהיה לך ופדה תפדה, כשהיה לך הפדיון אז יהא פדוי והאי קרא לאהרון אמר ליה רחמנא”. כלומר שלפני נתינת הכסף לכהן לא נעשה הפדיון, אף שהפריש חמשה סלעים לפדיון. ולפי זה ההפרשה של חמשה סלעים בלא נתינה אינה מעשה של פדיון.

עוד נפ”מ, האם ניתן לפדות על ידי נתינת חמשה סלעים לקטן. אם זה מעשה פדיון, הרי לקטן אין כח לפדות, אבל אם פדיון הבן הוא פרעון חוב הרי בגדרי דיני ממונות אפשר להקנות לקטן כשדעת אחרת מקנה. וכ”כ קצות החושן (סימן רמ”ג ס”ק ד’) בשם פרי חדש שאפשר לתת לכהן קטן פדיון חמש סלעים. והטעם לכך הוא משום שבפדיון הבן אין חלות בקריאת שם על ידי הפרשה של חמשה סלעים, ולכן הנתינה לכהן נחשבת לדעת אחרת מקנה ואפשר לתת חמשה סלעים לכהן קטן. אבל במתנות כהונה לאחר ההפרשה, כבר שייך לשבט כהונה ואין לו אלא טובת הנאה ואין כאן דעת אחרת מקנה, ובקצות מוכיח את זה מדברי המרדכי.

וכן נפ”מ להקנות לכהן על ידי ישראל, וכן אם אפשר לתת לכהן בעל כורחו. על יסוד זה שלא נעשתה כאן שום חלות או שינוי של מצב, סבירא ליה למהרי”ט אלגאזי (פרק שמיני אות פ’ ד”ה הן אמת), על פי המהרש”ל דכתב דאם אין כהן בעיר יכול האב לזכות לכהן על ידי אחר משום דאין צריך דעת הכהן דהכל תלוי בדעת הנותן. וכן דן הקצות אם אפשר לתת בעל כרחו של כהן דאפילו אם נתינה בעל כורחו לא שמיה נתינה, פרעון בעל כורחו שמיה פרעון. אמנם הנתיבות (סימן רמ”ג ס”ק ח’) חולק על הקצות, וסובר שאי אפשר לתת בעל כורחו, משום שפרעון בעל כורחו שייך רק כשיש מלוה אחד, אבל כשיש הרבה מלוים אי אפשר לפדות בעל כורחו.

ב

אבל יש להביא ראיות שבפדיון הבן נוצר דבר חדש על ידי הפדיון וכפי שמשמע מלשון הנוסח שברא”ש שהכהן אומר לישראל: “במאי בעית טפי” ובפשטות משמע שנוצר ענין חדש על ידי הפדיון.

לכאורה גם עצם הדין דהפדיון צריך להיות בדבר המטלטל וגופו ממון מוכיח לכאורה דיש כאן יותר מפרעון חוב ולכן לא ניתן לתת לכהן דבר שאינו מטלטל ואין גופו ממון. וכן בתשובת הריב”ש (סימן קלא) משמע שהכהן זוכה בבן ונותנו לאב:

דבשאר מתנות כהונה אינו עושה הכהן כלום רק שזוכה במתנות משלחן גבוה. אבל בפדיון, אע”פ שאין עושה מצוה כמו שנראה מההיא דרבי שמלאי, מ”מ זכה בבן, ונותנו לאב בפדיונו.

ויתר על כן משמע בספר המצות לרמב”ם מצוה פ’:

והמצוה השמונים היא שצונו לפדות בכור אדם ושנתן הדמים ההם לכהן. והוא אמרו יתעלה (משפטי’ כב) בכור בניך תתן לי. ובאר לנו הנתינה הזאת איך תהיה והוא שנפדהו מן הכהן וכאילו הוא כבר זכה בו ונקנהו ממנו בחמש סלעים. והוא אמרו (ס”פ קרח) אך פדה תפדה את בכור האדם. ומצוה זו היא מצות פדיון הבן.

וממה שכתב הרמב”ם “וכאילו כבר זכה בו ונקנהו ממנו” משמע שיש כאן מעשה פדיה ולא רק פרעון חוב.

ועוד ראיה הביא בקובץ שעורים (קידושין סימן לו) ממה שהבאנו לעיל, שבפדיון הבן מהני מתנה על מנת להחזיר, והרי בפרעון חוב ודאי שלא מהני מתנה על מנת להחזיר. אלא שהקשה והא דספק פדיון המוציא מחברו עליו הראיה, ומוכח שהפדיון הוא דין בממון ולא גדר של איסור.

בשערי ישר (שער ה’ פרק כה) שמביא שתי ראיות לכך שאין זה פרעון חוב בעלמא: הראשונה מהא דאיתא בקידושין (דף כט ע”ב): “כל היכא דליכא אלא חמש סלעים הוא קודם לבנו מאי טעמא מצוה דגופיה עדיפא”, ואם אין כאן מעשה פדיון בגופו, מה שייך לומר “מצוה דגופיה”. ועוד מוכיח השערי ישר מבכורות (דף מז ע”ב)

איתמר כהן שמת והניח בן חלל רב חסדא אמר הבן חייב לפדות את עצמו רבה בר רב הונא אמר אין חייב לפדות את עצמו כל היכא דמת האב לאחר שלשים דכולי עלמא לא פליגי דאין הבן חייב לפדות את עצמו שהרי זכה אביו בפדיונו כי פליגי היכא דמת האב בתוך שלשים יום רב חסדא אמר הבן חייב לפדות את עצמו דהא לא זכה אביו לפדיונו רבה בר רב הונא אמר אין הבן חייב לפדות עצמו דאמר ליה אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה.

כתב רש”י שם בד”ה שהרי זכה אביו בפדיונו: “דאי נמי יהיב ליה האב הוה מפריש ליה ושקיל ליה לנפשיה דהא כהן הוא וכיון דזכה האב בפדיונו מורישו לבנו עם שאר נכסיו”. וברא”ש שם מוסיף:

לאחר שלשים יום אין הבן חייב לפדות את עצמו שכבר זכה האב בפדיונו והוי כאילו הפריש האב ה’ סלעים ופדה בהו את בנו ועכבם לעצמו כן הבן יפריש ה’ סלעים ויפדה את עצמו ולא יתנם לכהן מידי דהוה מי שירש טבלים מאבי אמו כהן שמתקנם ומוכר התרומה לכהן.

וכן נפסק בשו”ע יו”ד (סימן ש”ה סי”ט):

כהן שנולד לו בן חלל, מת האב בתוך שלשים יום חייב הבן לפדות את עצמו, שלא זכה האב בפדיונו. ואם מת האב לאחר שלשים יום, כבר זכה האב בפדיונו וירשו בנו ממנו, הילכך יפריש הפדיון ויעכבנו לעצמו.

ואם פדיון הבן הוא רק פרעון חוב, לשם מה הפרשה אם מעכב לעצמו. ומ”מ מוכח בדעת רש”י והרא”ש שמלבד שיש דין נתינה של פדיון הבן מדין מתנות כהונה, גם בפדיון הבן יש גם דין בהפרשה עצמה שגורמת חלות. וכן מסתבר משום שאם נאמר שאין דין בהפרשה, שייכת טענת הגמרא בבכורות (ט’ ע”ב) בענין פדיון פטר חמור: “וכיון דלעצמו הוא למה לי לאפרושי”^[1].

וכן משמע בתשובת הרשב”א (ח”א סימן יח):

וכן מתנות כהונה אין מברכין על נתינתן דאין הישראל נותן משלו אלא שהשם יתברך זכה אותן לכהן ומשלחן גבוה קא זכו. ונתינת שקל בשנה כיוצא בו וכדכתיב (דברי הימים א כט) כי ממך הכל ומידך נתנו לך. אבל על פדיון הבן ועל הפרשת חלה ומעשרות מברך מפני שאינו מברך על הנתינה אלא על ההפרשה ועל הפדיון שתלויין בו.

אלא שבתוספות בבכורות שם (דף מז ע”ב ד”ה הבן חייב) משמע שחולקים וסוברים שאבי חלל אינו צריך להפריש כלל:

הבן חייב לפדות את עצמו – דהא לא זכה האב בפדיונו אלא חייב הבן לפדות עצמו אע”ג דליכא חיובא… ותימה דבפ”ק דקדושין (דף כט.) גמרינן ממצות הבן על האב דדרשינן תפדה תפדה אשה שאין אחרים מצווין לפדותה אינה מצווה לפדות עצמה וה”נ האי בן שאין אחרים מצווין לפדותו לא יהא חייב לפדות עצמו וי”ל דלא דמי הא בן לאשה דלא שייך בה בשום אב פדיון כלל אבל הכא אם היה לו אב ישראל היה חייב לפדותו.

וממה כתבו: “דלא דמי האי בן לאשה דלא שייך בה בשום אב פדיון כלל אבל הכא אם היה לו אב ישראל היה חייב לפדותו”. ואם נאמר דאבי החלל מפריש לעצמו, אם כן האב מצווה לפדות ולכן גם הבן היה חייב. אלא ע”כ התוספות סוברים שהאב אינו פודה כלל. ואכן הרא”ש כאן, מובא בשיטה מקובצת כתב על דברי התוספות: “ומהכא לא קשה כולי האי שהרי האב חייב לפדותו אלא שמעכב הפדיון לעצמו”. ולפי התוספות נראה שאכן פדיון הבן הוא רק חוב לכהן והפדיון עצמו אין בו שום חלות, ולכן כהן שיש לו בן חלל אינו צריך לפדות כלל.^[2]

ואם כן הרי זו מחלוקת ראשונים, האם פדיון הבן הוא חוב בעלמא, או שפדיון הבן יש בו חלות של פדיון מהכהן.

1. וע’ ראשית בכורים שם שדן בהבדל בין פטר חמור ששואלת הגמרא “כיון דלעצמו למה לי לאפרושי, ובין כהן שיש לו בן חלל שצריך לפדות את עצמו ומשמע ברש”י (דף מז ע”ב ד”ה שהרי זכה) שהאב לוקח לעצמו דמי הפדיון. ↑

2. עיין ראשית בכורים (דף מז ע”ב) שמסביר את מחלוקת התוספות והרא”ש אם כהן שיש לו בן חלל צריך להפריש ולעצמו, או שאין צריך להפריש כלל. וכתב שלדעת רש”י והרא”ש גם בבכור אדם כמו הפרשת תרומה ההפרשה היא ענין נתינה לכלל שבט הכהנים, אלא שהתורה זכתה לו בטובת הנאה לתת למי שרוצה, והפדיון הוא הנתינה לכלל השבט, אלא שגבי פדיון הבן גלי קרא “יהיה לך ופדה תפדה” (בכורות נא ע”א) שחייב באחריותו, דאין הפדיון חל עד שבא ליד כהן פרטי. ולכן כהן שיש לו בן חלל צריך לפדות כדי שכלל הכהנים יזכו בחמשה סלעים אלא שנוטל לעצמו. אך דעת התוספות שכיון דגלי קרא שאין הפדיון חל על שיבואו דמי הפדיון ליד כהן פרטי, לא שייך כאן ענין הפרשה כלל ואין הפדיון אצל כל השבט רק אצל כהן זה שנתנו לו בלבד, ולכן כהן שיש לו בן חלל לא שייך תורת הפרשה כלל משום שכל ההפרשה היא הנתינה, וכשלוקח לעצמו אין כאן נתינה ולכן לא שייך פדיון. לכן גדר פדיון הבן תלוי במחלוקת רש”י ורא”ש עם התוספות לגבי כהן שיש לו בן חלל. ↑