בראשית – פרו ורבו

ב”ה

פרשת בראשית – מצות פרו ורבו ומצות “שבת”

בראשית פרק א’:

(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: (כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:

א. מצות פרו ורבו ומצות “לשבת יצרה”:

במשנה מסכת יבמות סוף פרק שישי דף ס”ה ע”ב מובאת מחלוקת תנא קמא ורבי יוחנן בן ברוקה אם האשה מצוה על פריה ורביה: “האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה רבי יוחנן בן ברוקה אומר על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלהים ויאמר להם [אלהים] פרו ורבו” ולעומת זה במשנה במסכת גיטין פרק רביעי דף מא ע”א וכן במסכת עדויות א’ יג, שם מדובר על מצות פריה ורביה לא מובא פסוק זה אלא פסוק מספר ישעיה  מה יח: “כִּי כֹה אָמַר ד’ בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹהִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ אֲנִי ד’ וְאֵין עוֹד”:

מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי בית הלל אמרו לו בית שמאי תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם לישא שפחה אי אפשר שכבר חציו בן חורין בת חורין אי אפשר שכבר חציו עבד יבטל והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר (ישעיה מ”ה) לא תהו בראה לשבת יצרה אלא מפני תקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי:

כיון שהמשנה אומרת שהעולם נברא לפריה ורביה, ומביאה את הפסוק “לא תוהו בראה”, משמע שהפסוק מדברי קבלה הוא יסוד מצות פריה ורביה. לכן יש לברר האם יש כאן ציווי מן התורה של פרו ורבו וחיוב דרבנן של “לא תוהו בראה” שהוא נפרד מפריה ורביה, ואולי החיובים לא שוים, או שהם חיוב אחד, ודברי קבלה הם מפרשים את מצות פריה ורביה.

מאידך מצאנו שהגמרא מביאה רק את הפסוק לא תוהו בראה בגמרא מגילה דף כז ע”א מביאה הגמרא שמותר למכור ספר תורה כדי לישא אשה שנאמר לא תוהו בראה. וכן בגמרא יבמות דף ס”ב ע”ב:

ר’ נתן אומר ב”ש אומרים זכר ונקבה ובה”א או זכר או נקבה אמר רבא מ”ט דר’ נתן אליבא דב”ה שנא’ לא תהו בראה לשבת יצרה והא עבד לה שבת.

הרי שבמקומות אלו הובאה רק מצוות שבת. ואם כן יש לשאול מה היחס שבין מצות פרו ורבו למצות שבת.

שאלה זו תלויה בהבנת המשנה בגיטין, מדוע המשנה לא מביאה את הפסוק “פרו ורבו”. שאלה זו שאלו התוספות בכמה מקומות ותרצו תרוצים שונים. התוספות במסכת חגיגה דף ב’ ע”ב ד”ה לא תהו בראה כתבו:

האי עשה אלים טפי מפרו ורבו כדאמר במגילה בפרק בתרא (דף כז.) מוכר אדם ס”ת לישא אשה וללמוד תורה ומייתי לא תהו בראה אבל י”מ משום דעבד לא מיפקיד אפריה ורביה דאמר היו לו בנים בעבדותו ונשתחרר לא קיים פריה ורביה ולאו מילתא היא דאמר בירושלמי דמו”ק (פ”א) עבד מהו שישא אשה במועד אמר להון נשמעינן מן הדין מתניתין יבטל והלא לא נברא העולם אלא בשביל פריה ורביה ואמר שמעון בר אבא משום רבי יוחנן כל שהוא מצווה על פריה ורביה לא ישא אשה במועד ועוד לישנא דנקט הכא והלא לא נברא העולם אלא בשביל פריה ורביה משמע דאתרוייהו קאי והא דאמרינן לא קיים פריה ורביה היינו מטעם דבעינן זרעו מיוחס אחריו ואפילו ישראל שיש לו בן מן השפחה אינו קרוי אחריו ועוד פרו ורבו אכולהו בני נח כתיב אף לכנען.

הרי שלפי ההסבר הראשון בתוספות עבד חייב בפריה ורביה ולפי יש מפרשים עבד פטור מפריה ורביה. אם כן לפי תירוץ ראשון יתכן שאכן פו”ר ומצות שבת הם דבר אחד. אבל לפי תירוץ שני אלו שני דברים שונים. ועבד אינו בפריה ורביה אבל ישנו בשבת.

וכן בתוספות במסכת גיטין דף מא ע”ב לפי שני התרוצים הראשונים לשאלה למה לא הובא פסוק פרו ורבו אלא הובא חיוב שבת במשנה, ומהם עולה שאכן פריה ורביה מקביל לשבת, כתבו בשם ריב”ם שנקט דוקא שבת משום שזה שייך בצד עבדות אל פרו ורבו לא שייך אלא בצד חירות (והביאו ראיה מירושלמי, ההיפך ממה שכתבו במסכת חגיגה, וע’ שפת אמת במסכת חגיגה). וזו אותה מחלוקת שישנה בתוספות בחגיגה.

ב. מצות שבת באשה:

והוסיפו התוספות בגיטין שלפי ריב”ם שייך שבת גם בשפחה. ולפי זה גם מי שפטור מפריה ורביה חייב בשבת. והרי עבד חייב במצות שאשה חייבת, ואם עבד חייב בשבת הרי שגם אשה חייבת בשבת. ואם כן נפ”מ בין שתי הגישות לגבי מצות שבת, אם היא מגדירה את מצות פרו ורבו או שהיא חיוב מדברי קבלה, אם אשה חייבת במצות שבת. ולפי התוספות יוצא שאשה חייבת במצות שבת.

ולכאורה נפ”מ למי שכבר קיים פריה ורביה, כדעת בית הלל בזכר ונקבה, האם חייב משום שבת להוסיף. ויש להוכיח מגמרא יבמות סב ע”ב:

רבי יהושע אומר: נשא אדם אשה בילדותו – ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו, שנא’: (קהלת י”א) בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים

מכך שרבי יהושע לא מביא ראיה מהפסוק לא תוהו בראה לשבת יצרה, מוכח כתירוץ ראשון של תוספות שאכן שבת הוא חופף למצות לא תוהו בראה. ולכן החיוב ללדת עוד ילדים הוא רק משום “ולערב אל תנח ידך”. וכתירוץ ראשון של תוספות. ומכל מקום לתירוץ שני גם מי שפטור מפריה ורביה חייב בשבת.[1]

ונפ”מ לגבי מה שהבאנו לעיל מגמרא במגילה, שמוכרין ספר תורה כדי לישא אשה משום שבת, האם גם אשה יכולה למכור ספר תורה כדי לשאת איש. ומצאנו שהאחרונים נחלקו בענין זה. בשו”ע אה”ע סימן א’ סעיף ב’ נפסק: “אין מוכרין ספר תורה, אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה”. וכתב החלקת מחוקק שם:

בש”ע בא”ח סימן קנ”ג פסק דמותר למכור ס”ת להספקת תלמידים או להשיא יתומים בדמיו והיא מדברי הריב”ש הביאו הב”י (שם בסי’ הנ”ל וסיים הריב”ש בדבריו) דהוי דומיא דללמוד תורה ולישא אשה ולפ”ז דוקא יתום שרוצה לקיים פ”ו ואין סיפוק בידו אבל בשביל יתומה אין מוכרין (דאשה אינה מצווה על פ”ו כדפסק בסי’ זה סעיף י”ג)

אבל דעת המגן אברהם באו”ח סימן קנ”ג שם נפסק בסעיף ו’: “מוכרים בהכ”נ, וכן שאר דברים שבקדושה ואפי’ ס”ת, להספקת תלמידים או להשיא יתומים בדמיו.”  וכתב המג”א בס”ק ט’:

להשיא יתומים בדמיו – וה”ה יתומות (ר”מ אלשקר סי’ מ”ב כ”ה) וכן נ”ל מוכח מדקאמר הגמ’ הטעם משום לא תוהו בראה לשבת יצרה ולא קאמר משום פרו ורבו אלא דפרו ורבו לא שייך באשה משא”כ לשבת יצרה וכמ”ש התוס’ בגיטין דף מ”א ע”ב כנ”ל דלא כמ”ש בחמ”ח סימן א’ והארכתי בזה בתשו’.

ולפי מה שכתבנו הרי מחלקותם תלויה בשאלה זו האם שבת שייך באשה או לא שייך באשה.

אבל מהרמב”ם נראה שאין חיוב שבת באשה, שהרי כתב הרמב”ם בהלכות אישות פרק ט”ו הלכה טז:

אף על פי שקיים אדם מצות פריה ורביה הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם, וכן מצות חכמים היא שלא ישב אדם בלא אשה שלא יבא לידי הרהור, ולא תשב אשה בלא איש שלא תחשד.

וממה שלא כתב הרמב”ם שאשה לא תשב בלא איש משום מצות שבת, משמע שלדעת הרמב”ם אין שבת באשה. אלא שי שלדחות, משום שהרמב”ם מיירי במי שכבר קיים שבת, שהרי הרמב”ם מקדים את חיוב האיש ולא משום החיוב מדברי סופרים להוסיף ולרבות, אלא משום הרהור, ובאופן כזה מיירי באשה. לכן אין להוכיח מהלכה זו לענין זה. אלא שנראה יותר מכך בדעת הרמב”ם על פי מה שכתבנו: שאין מצות שבת נפרדת ממצות פריה ורביה. ואכן הרמב”ם לא הזכיר חיוב על האשה משום שבת (ע’ פרשת המלך על הרמב”ם שם).

ג. הצורך ביחוס הבנים כדי לקיים מצות פריה ורביה:

בגמרא ביבמות דף ס”ב ע”א נחלקו ר”י יוחנן וריש לקיש אם היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר, אם קיים מצות פריה ורביה:

היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר ר’ יוחנן אמר קיים פריה ורביה וריש לקיש אמר לא קיים פריה ורביה רבי יוחנן אמר קיים פריה ורביה דהא הוו ליה וריש לקיש אמר לא קיים פריה ורביה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי… איתיביה ר’ יוחנן לר”ל (מלכים ב’ כ’) בעת ההיא שלח בראדך בלאדן בן בלאדן מלך בבל וגו’ א”ל בהיותן עובדי כוכבים אית להו חייס[2] נתגיירו לית להו חייס אמר רב הכל מודין בעבד שאין לו חייס דכתיב (בראשית כ”ב) שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור.

הרי שאף אם בנתגייר קיים מצות פריה ורביה (וכתב בית שמואל באה”ע סימן א’ ס”ק יב: “אע”ג דקי”ל גר שנתגייר כקטן שנולד דמי מ”מ כיון דבנכרותו כבר קיים פ”ו דאז היה זרעו מיוחס אחריו לכן הוא פטור כ”כ תוס'”), בעבד כולם מודים משום שאין לו חייס. הרי שמצות פריה ורביה תלויה בכך שבניו מתייחסים אחריו.

ולפי זה קשה מאד מה שהבאנו לעיל מתוספות במסכת חגיגה שכתבו שעבד חייב בפריה ורביה, והרי אין לו יחוס ואיך יתכן שחייב בפריה ורביה. ונראה לומר (על פי מנחת אשר, בראשית אות ה’) שכיון שדעת התוספות כאן שאין הבדל בין פריה ורביה ובין חיוב שבת, שהרי אף שעבד לדעתם חייב בפריה ורביה, הגמרא הביאה את הפסוק “לא תוהו בראה”. ויש לומר שמהות מצות פריה ורביה הוא ישובו של עולם כמ”ש בגמרא לעיל. אבל לישראל נוסף החיוב להעמיד תולדות שממשיכים את מסורת ישראל, וזהו ענין היחוס. אבל בעבד חייב בפריה ורביה, אלא שכל מצות פריה ורביה שלו היא ישובו של עולם. ולכן חייב בפריה ורביה. ומ”מ צריך לומר לדעת התוספות שאף שאשה אינה חייבת בפריה ורביה, עבד חייב אף שחייב במצות כאשה. וכבר דנו האחרונים מדוע שונה עבד מאשה לענין זה. וראה במנחת חינוך סימן א’ שכתב:

והנה הא דלשיטת התוס’ חגיגה עבד חייב בפריה ורביה, אף דאשה פטורה ומבואר לקמן בגמ’ חגיגה ד’ ע”א דכל מצוה שהאשה חייבת העבד חייב וכל שאין האשה חייבת אף עבד פטור דילפינן לה לה מאשה, עיין משנה למלך פ”י ממלכים ה”ז באמצע הדיבור ובספר פני יהושע גיטין הנ”ל ובטורי אבן שם [ריש אבני מילואים], והמשנה למלך [ד”ה והכלל העולה ממ”ש] כתב דכלל זה אינו אלא במצות עשה שהזמן גרמא דעבדים כנשים, אבל במצות עשה שאין הזמן גרמא או בלא תעשה דהנשים חייבות, רק דאמעיטו מחמת גזירת הכתוב כמו כאן ובהשחתת זקן, לא אמעיטו רק נשים ולא עבדים. ובפני יהושע וטורי אבן כתבו גם כן דכיון דנשים לא אמעיטו, רק דאין דרכם לכבוש, ע”כ עבדים שדרכם לכבוש חייבים, וכן בזקן, עיין בדבריהם, ומראה מקום אני לך.

ובחידושי הגר”ח סטנסיל סימן קנ”ז כתב להסביר את השאלה הנ”ל: איך יתכן שיש חיוב על עבד בפריה ורביה אם אין לו חייס. וכתב שכיון שתלוי ביחוס, אם יתכן שיוכללקיים מצוה זו על ידיד צד חירות שבחצי העבד וחצי בן חורין, הרי גם צד העבדות יהיה חייב. ולכן חצי עבד וחצי בן חורין מחוייב צד העבדות לעשות מעשה כדי שצד החירות יקיים מצותו ויעמיד תולדות המתייחסות אחריו. (ובמנחת אשר באר שחצי עבד וחצי בן חורין אין הכוונה שחצי מהעבד מחוייב במצוה וחציו פטור, דלא דברה תורה לחצאין ולא לחצאי בני אדם. אלא שאדם זה יש בו דינים של רות ודינים של עבדות, ויש דברים שחייב בהם מצד העבדות ויש שמצד החירות. ולכן מובן דעת הגר”ח שבאופן כזה מחוייב חצי העבד לקיים מצות פריה ורביה עם צד החירות שבו.

אבל יש קושי נוסף לגבי העבד, מה שהקשה מהרש”א בחגיגה, איך יתכן מה שכתבו התוספות במסכת חגיגה שעבד חייב, שהרי גוי פטור מפריה ורביה שהרי מצות פריה ורביה נאמרה לישראל ולא לעכו”ם, כפי שמבואר בגמרא סנהדרין דף נט, ולכן לישראל נאמרה ולא לבני נח. וגם אם דינו כאשה הרי פטור מפריה ורביה?

וכתב המשנה למלך בהלכות מלכים פרק י’ הלכה ז’, בתוך דבריו:

הכלל העולה ממ”ש דאליבא דכ”ע עד סיני הוזהרו ב”נ על פ”ו ומסיני ואילך ניטלה מב”נ ונשארה לישראל ומ”ש התוס’ ועוד פרו ורבו אכולהו ב”נ כתיב אף לכנען כוונתם היא דמלתא דפשיטא היא דעבד זה דמיירו התוס’ בעבד שמל וטבל לשם עבדות שהרי הוא ישראל גמור ואף לאחר שבאו לסיני שניטלה מב”נ העבדים הם מוזהרים עליה כדין ישראל דאיך יעלה על הדעת דבשביל שניטלה מב”נ יהיו פטורים העבדים שמלו וטבלו לשם עבדות וכל עצמם של תוס’ לא באו אלא לומר דהיה עולה על הדעת דמתחלה לא נצטוו העבדים בפ”ו משום דאין להם חייס וא”כ בסיני נמי נהי דנשארה מצוה זו לישראל מ”מ העבדים פטורים משום דאעיקרא דמלתא העבדים לא נצטוו בה לזה כתבו התוס’ דהא ליתא דפרו ורבו אכולהו בני נח כתיב אף לכנען נמצא שמתחלה כשצוה ה’ לב”נ על פ”ו גם העבדים נצטוו על מצוה זו וא”כ בסיני נהי דניטלה מב”נ פשיטא דמעבדים דמלו וטבלו לשם עבדות לא ניטלה מהם זו היא כוונת דברי התוס’ בלי ספק והאריכות בזה הוא יגיעת בשר.

ומכל מקום נראה עוד נפ”מ ממצות שבת, לגבי הדין שאם היו לו בנים ומתו שאינו מקיים מצות פריה ורביה (ע’ שו”ע אה”ע סימן א’ סעיף ו’), שמקור דין זה הוא בגלל חיוב השבת, שהוא המגדיר את מצות פריה ורביה. אבל לולא זה הייתי אומר שכיון שקיים מצות פריה ורביה איך יתבטל אחר כך. אלא שכיון שמטרת המצוה הוא קיום העולם, הרי קיום המצוה תלוי ועומד עד שיתברר שיש לבניו קיום.

מקורות נוספים:

מנחת חינוך מצוה א’; “שעורי אבן עזר” חלק א’ סימן א’; מנחת אשר פרשת בראשית; פרי יצחק תשובות מא-מג;

[1]  אמנם צריך עיון האם חובת שבת היא כדי לקיים את רצונו של הקב”ה בעולם, או שיש כאן גם צו מוסרי של אדם כלפי עבדו, ובגדר בין אדם לחברו כדי שיוכל לקיים מצות שבת. אם יש חיוב שבת כדי לקיים את מטרת הקב”ה בבריאה הרי שאדם יכול לקיים מצוה זו על ידי תרומה לסיוע בפריון לאדם אחר (אגודת אפרת) וכיו”ב.

[2]  צריך עיון מדוע החיוב שלו שקיים בעודו גוי מועיל “לרשום לזכותו” לאחר שנתגייר.