חיי שרה – פלגשים

ב”ה

פרשת חיי שרה – איסור פלגש

בראשית כה, ו’:

וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם:

וכתב רש”י שם:

הפילגשים – חסר כתיב, שלא היתה אלא פלגש אחת, היא הגר היא קטורה. נשים בכתובה, פילגשים בלא כתובה, כדאמרינן בסנהדרין (כא א) בנשים ופילגשים דדוד.

ברש”י משמע שפלגש היא על ידי קידושין. והרמב”ן חולק על רש”י:

ורש”י כתב נשים בכתובה, פילגשים שלא בכתובה כדאמר בנשים ופילגשים דדוד בסנהדרין (כא א). ואין הדבר כן, כי לא תקרא פילגש אלא כשהיא בלא קדושין, כי הכתובה מדברי סופרים, והגירסא בסנהדרין פילגש בלא כתובה וקדושין. אבל אפשר שגם בני נח כאשר ישאו להם נשים כמשפטן בבעילה היו נוהגים לכתוב להן מהר ומתן, ואשר רצונה שתהיה להם פילגש וישלח אותה כאשר ירצה ולא יהיו בניה בנוחלים את שלו, לא היה כותב לה כלום. ועל דעת רבותינו (ב”ר סא ד) שהיא הגר, הנה היא פילגש ודאי.

מה שכתב הרמב”ן “אבל אפשר” הוא כדי להסביר מה נחשב פלגש אצל בני נח ומה נשים. אולם יש להבין האם יש איסור לקחת פלגש, ואם יש איסור האם זה איסור של “לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (דברים כג, יח), או שמי שאינה מיוחדת לזנות אינה נקראת קְדֵשָׁה ואולי האיסור רק איסור עשה משום שאנו מצוים לקחת אשה רק על ידי קידושין וכתובה.

הרמב”ם בהלכות מלכים פרק ד’ הלכה ד’ מתיר פלגש למלך ואוסר פלגש להדיוט:

וכן לוקח מכל גבול ישראל נשים ופלגשים נשים בכתובה וקדושין ופלגשים בלא כתובה ובלא קידושין אלא ביחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו אבל ההדיוט אסור בפילגש אלא באמה העבריה בלבד אחר ייעוד^[1] ויש לו רשות לעשות הפילגשים שלוקח לארמונו טבחות ואופות ורקחות שנאמר ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאופות.

(מכאן מוכח שלא כמ”ש המגיד משנה בהלכות אישות שהגרסה ברמב”ם היא “פלגשים קידושין בלא כתובה” אלא גם לרמב”ם פלגשים הן בלא קידושין כמ”ש הרמב”ן).

מדוע להדיוט הפלגש אסורה? ברמב”ם משמע שיש איסור לבעול אשה ללא כתובה וקידושין: ראה בהקדמה להלכות אישות שהרמב”ם מנה ארבע מצות, שתי מצות עשה ושתי מצות לא תעשה:

1. לישא אשה בכתובה וקידושין (ב) שלא תבעל אשה בלא כתובה וקידושין (ג) שלא ימנע שאר כסות ועונה (ד) לפרות ולרבות ממנה.

אלא שיש לברר מהו איסור הקדשה, האם זהו לאו הבא מכלל עשה של מצות הקידושין שבו מתחיל הרמב”ם את הלכות אישות^[2] או שהכוונה היא ללאו של לא תהיה קדשה שעליו מדבר הרמב”ם להלן בהלכה ד’? (וע’ מגיד משנה בהלכה ד’ ברמב”ם שאפשר לומר שהבועל אשה שלא לשם אישות עובר בעשה, וע’ גר”א אה”ע סימן כו סוף אות ח’ שהעלה אפשרות שאמנם זה איסור עשה)

בפרק א’ הלכה ד’ כתב הרמב”ם:

קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו וזו היא הנקראת קדשה משנתנה התורה נאסרה הקדשה שנאמר (דברים כ”ג) לא תהיה קדשה מבנות ישראל לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה מפני שבעל קדשה.

והראב”ד חלק על הרמב”ם:

א”א אין קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת לכל אדם אבל המייחדת עצמה לאיש אחד אין בה לא מלקות ולא איסור לאו והיא הפילגש הכתובה ובעלי הלשון דורשין פילגש מלה הפוכה ומורכבת בפי שגל עומדת לפרקים למשגל משמשת את הבית ופעמים למשכב ויש ספרים שכתוב בהם (סנהדרין כא) פילגשים קדושין בלא כתובה.

הבנת הראב”ד ברמב”ם היא שכל הבועל אשה בלא קידושין לוקה מן התורה, אף שיחדה ואינה מופקרת.

ובשולחן ערוך אבן העזר סימן כו נפסק:

אין האשה נחשבת אשת איש אלא על ידי קדושין שנתקדשה כראוי, אבל אם בא עליה דרך זנות, שלא לשם קדושין, אינו כלום. ואפילו בא עליה לשם אישות בינו לבינה, אינה נחשבת כאשתו, ואפילו אם ייחדה לו, אלא אדרבא כופין אותו להוציאה מביתו. הגה: דבודאי בושה היא מלטבול, ובא עליה בנדתה (טור). אבל אם מייחד אליו אשה וטובלת אליו, יש אומרים שמותר והוא פלגש האמורה בתורה (הראב”ד וקצת מפרשים). וי”א שאסור, ולוקין על זה משום לא תהיה קדשה (דברים כג, יח) (הרמב”ם והרא”ש והטור).

ומשמע ברמ”א שדעתו שמעיקר הדין אין איסור קדשה כשאינה מפוקרת ולכן גם בדעת המחבר כתב שהאיסור רק משום שבושה מלטבול. ובסוף מביא שיש אומרים שאסור והציון הוא גם לרמב”ם ומשמע שלדעתו לרמב”ם יש איסור גם כשאינה מופקרת. וכתב הגר”א שם:

וי”א שאסור. כ”כ הרמב”ם בפ”ד מהלכות מלכים דאינה מותרת אלא למלך אבל להדיוט אסור ותפש עליו הרמב”ן מכלב וגדעון ושאר גדולי ישראל כולם נשאו פלגשים ופלגש בגבעה אם היה אסור לא היה אומר בפרהסיא בפני כל ישראל פלגשי ולא היה הולך אל חמיו בפרהסי’ אבל הרמב”ם שם תירץ בדבריו שכתב ההדיוט אסור אלא באמה העבריה בלבד אחר יעוד ובכה”ג איירי כל הנ”ל וגי’ רש”י נשים בכתובה וקדושין פלגשים קדושין בלא כתובה וכמ”ש פרשת חיי שרה

הלחם משנה בהלכות מלכים הביא ראיה שלדעת הרמב”ם איסור קדשה הוא רק במופקרת מרמב”ם הלכות נערה פרק ב’ הלכה יז:

אני אומר שזה שנ’ (ויקרא י”ט כ”ט) בתורה אל תחלל את בתך להזנותה שלא יאמר האב הואיל ולא חייבה תורה מפתה ואונס אלא שיתן ממון לאב הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבוא עליה בכל ממון שארצה או אניח זה לבוא עליה בחנם שיש לאדם למחול וליתן ממונו לכל מי שירצה לכך נאמר אל תחלל את בתך להזנותה שזה שחייבה תורה לאונס ולמפתה ממון לא מלקות בשאירע הדבר מקרה שלא מדעת אביה ולא הכינה עצמה לכך שדבר זה אינו הווה תמיד ואינו מצוי אבל אם הניח זה בתו הבתולה מוכנת לכל מי שיבוא עליה גורם שתמלא הארץ זמה ונמצא האב נושא בתו והאח נושא אחותו שאם תתעבר ותלד לא יודע בן מי הוא והמכין בתו לכך הרי היא קדשה ולוקה הבועל והנבעלת משום לא תהיה קדשה ואין קונסין אותו שלא חייבה תורה קנס אלא לאונס ומפתה אבל זו שהכינה עצמה לכך בין מדעתה בין מדעת אביה הרי זו קדשה ואיסור קדשה אחד הוא בין בבתולה בין בבעולה ולפיכך אמרו חכמים שהיוצא עליה שם רע בילדותה אין לה קנס כמו שבארנו שהרי זו בחזקת שהפקירה עצמה לדבר זה ברצונה.

השגת הראב”ד: והמכין בתו לכך הרי זו קדשה ולוקה הבועל והנבעלת א”א אין דעתי מסכמת לזה שאין קדשה אלא העומדת בקובה של זונות וכן אמרו בספרי לא תהיה קדשה אזהרה למזנה כענין שנאמר (ברא’ לח) לא היתה בזה קדשה ושם נאמר הקדשה היא בעינים על הדרך.

לשון הרמב”ם בהלכה זו: “אבל אם הניח זה בתו הבתולה מוכנת לכל מי שיבוא עליה גורם שתמלא הארץ זמה ונמצא האב נושא בתו והאח נושא אחותו שאם תתעבר ותלד לא יודע בן מי הוא והמכין בתו לכך הרי היא קדשה”. משמע שרק המופקרת היא הקדשה. כן הבין הלחם משנה. אבל הראב”ד כנראה הבין אחרת, שלרמב”ם יש אסור גם במיוחדת לאחד (ולפי זה צריך לומר שמה שתמלא הארץ זימה, אינו בכלל אשה זו, אלא בגלל הנורמה שתהיה בארץ שתגרום לכך שתמלא הארץ זימה). ובדעת הראב”ד נראה שהראב”ד לשיטתו בהלכות אישות ואין כאן הגדרה מחמירה יותר לקדשה שדוקא אם היא בקובה של זונות.

אלא שקשה לדעת הרמב”ם, מה ההבדל בין מלך להדיוט, שהרי אם לרמב”ם יש איסור רק במופקרת, הרי גם להדיוט נתיר פלגש ואם יש איסור גם כשלא מופקרת מדוע למלך מותר איסור?

כתב על כך רבנו יונה בשערי תשובה שער ג’ סימן צ”ד:

“אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה” (ויקרא יט, כט). פירשו רבותינו (סנהדרין עו, א): כי בא הכתוב הזה להזהיר שלא ימסור אדם בתו פנויה לביאה שלא לשם קדושין, “ולא תזנה הארץ”, שאם אתה עושה כן – הארץ מזנה ועושה פירותיה במקום אחר ולא בארצכם, וכן הוא אומר (ירמיה ג, ג): “וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך”. ולא הותרו פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין אלא למלך, שאימתו מוטלת על הבריות, ולא יזנו אחרים עמה, על כן ייחוד המלך על הפילגש כעין אישות. ואחר היתר הפילגשים למלך גזרו רבותינו על כלה בלא ברכה שתהא אסורה על בעלה כנדה:

ומשמע ברבנו יונה שקדשה היא גם המיוחדת לאחד בלבד, אלא שבהדיוט יש חשש שאחרים יזנו עמה, ובמלך אין את החשש הזה. ועל פי זה נראה להסביר גם את דעת הרמב”ם (על פי רסיסי טל ח”ב לא”מ שליט”א, מכתב יד):

מקור הרמב”ם הוא בספרא פרשת קדושים פרק ז’.

אל תחלל את בתך להזנותה יכול לא יתננה ללוי ולא יתננה לישראל תלמוד לומר להזנותה, לא אמרתי אלא חילול שהוא לשם זנות, ואיזה זה זה המוסר לחבירו בתו פנויה שלא לשם אישות, וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות. (ג) ולא תזנה הארץ, מזנים הם הפירות, יכול על מעשה יחידי תלמוד לומר ומלאה הארץ זימה, ולא על מעשה יחידי. (ד) רבי יהודה אומר הרי הוא אומר ותחניפי ארץ בתזנותיך וברעתיך, מהו עונשו של דבר וימנעו רביבים ומלקוש לא היה, ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם. (ה) רבי אליעזר בן יעקב אומר מתוך שהוא בא על נשים הרבה ואינו יודע על איזה מהם בא, והיא שקיבלה מאנשים הרבה ואין יודע מאיזה מהם קיבלה, שגג ונשא לבתו, שגג והשיאה לבנו נמצא הוי נשוי לבתו ובנו לאחותו נמצא ממלא את העולם ממזירים שנאמר זימה, זה מה הוא.

והגר”א הבין שמה שנאמר “יכול על מעשה יחידי תלמוד לומר ומלאה הארץ זימה ולא על מעשה יחידי” שפירושו לא על ידי יחיד אלא ברבים דהיינו מופקרת. ע’ באור הגר”א אה”ע סימן כו סוף אות ח’:

ומ”מ אף לדעת הרמב”ם באינה מופקרת לכל אינו לוקה וכ”ש במיוחדת לו לבדו וכמ”ש בת”כ שם יכול על מעשה יחידי ת”ל ומלאה הארץ כו’ ר”ל דוקא במופקרת לכל ולא על המיוחדת לאיש או שאינו בל”ת אלא באיסור עשה לדעת רמב”ם ורש”י וכמ”ש הר”א מזרחי ע”ש ושלא כדעת הר”ב כאן ועב”ש.

וע’ במגיד משנה הלכות אישות (פרק א’ הלכה ד’) שכתב שביחיד יש איסור עשה דרחמנא אמר כי יקח איש אשה ובעלה והיתה לו לאשה כשירצה לבא עליה יהיה באישות.

אבל נראה שהרמב”ם למד פשט אחר בתורת כהנים. ע’ בספר המצות מצות ל”ת שנ”ה:

והמצוה השנ”ה היא שהזהירנו שלא לבא על אשה בלא כתובה ובלא קדושין והוא אמרו ית’ לא תהי’ קדשה מבנות ישראל. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר והוא אמרו אל תחלל את בתך להזנותה. ולשון ספרא אל תחלל את בתך זה המוסר בתו פנויה שלא לשום אישות וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות. ושמע ממני למה כפל לאו זה בזה הלשון ואי זה ענין הוסיף בו. וזה שכבר קדם מדיניו יתעלה שהבועל בתולה בין שיהיה מפתה או אונס אינו חייב שום עונש מן העונשים אלא קנס ממון לבד ושישא אותה כמו שהתבאר בכתוב (משפטי’ כב כי תצא כב), והיה עולה במחשבתנו כי אחר שזה הדבר אין בו זולת קנס ממון שיהיה דינו הולך כדין דבר שבממון וכמו שיש רשות לאדם לתת לחברו מממונו מה שירצה או יפטרהו במה שיש לו אצלו שיהיה כמו כן מותר לו שיקח בתו הנערה ויתנה לאיש שיבעל אותה ויפטרהו מזה אחר שזה זכות מזכיותיו, כלומר החמשים כסף שהם לאבי הנערה, או גם כן יתנה לו על תנאי שיקח ממנו כך וכך דינרים, והזהיר מזה ואמר לו אל תחלל את בתך להזנותה. לפי שזה שדנתי בו לענשו ממון לבד אמנם הוא כשיקרה שיפתה איש או יאנוס אבל שיהיה העניין ברצון שניהם יחד ובהסכמה אין דרך לזה. והראה בזה הטעם ואמר (קדושים שם, עי’ ש”ה עמ’ קיד – טו) ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה. לפי שהפתוי והאונס לא יקרה אלא מעט אבל כשיהיה הענין בבחירה והסכמה ירבה זה ויתפשט בארץ. וזה טעם יפה מאוד ומשובח בזה הפסוק והוא נאות לכל מה שזכרוהו החכמים ולמה שהסכימו עליו הדינים התוריים.

ומוכח ברמב”ם שמה שכתב בכותרות שאסור לבעול אשה בלא כתובה וקידושין היינו משום איסור של לא תהיה קדשה. ואם כן ודאי שיש איסור גם על מעשה חד פעמי. ומה שכתב הרמב”ם “וראה בזה הטעם” שאם יהיה הדבר בבחירה והסכמה יתפשט זה בארץ, הוא כמו שכתב הרמב”ם בשורש חמישי לספר המצות:

השרש החמישי שאין ראוי למנות טעם המצוה מצוה בפני עצמה: פעמים יבוא בטעמי המצות דמיון לאוין ויחשוב בהם שהם מכלל מה שיימנה ביחוד. וזה כאמרו (תצא כד, ל”ת שנו) לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה וכו’ ולא תחטיא את הארץ. אמרו ולא תחטיא את הארץ הוא טעם לאסור מה שקדם כאילו יאמר כי אתה אם תעשה זה תרבה ההפסד בארץ. וכאמרו (קדושים יט, ל”ת שנה) אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ. שאמרו לא תזנה הארץ הוא טעם כאילו יאמר שטעם איסור זה כדי שלא תזנה הארץ.

כלומר, טעם איסור קדשה הוא שאם ניתן היה ליחד ליחיד, היה הדבר מתפשט ומלאה הארץ זימה.

אם נאמר שבמיוחדת אין איסור, מה הקשה הרמב”ם בהלכות אונס ומפתה שהבאנו לעיל מאונס ומפתה שיאמר אדם וכו’, והרי אם מיחד אין איסור? אלא מוכח ברמב”ם שיש איסור קדשה גם כשאין יחוד. ודברי הספרא בהלכה ה’: “רבי אליעזר בן יעקב אומר מתוך שהוא בא על נשים הרבה ואינו יודע על איזה מהם בא, והיא שקיבלה מאנשים הרבה ואין יודע מאיזה מהם קיבלה, שגג ונשא לבתו, שגג והשיאה לבנו נמצא הוי נשוי לבתו ובנו לאחותו נמצא ממלא את העולם ממזירים שנאמר זימה, זה מה הוא”, הם הטעם לאיסור שאם נתיר גם ביחידי הרי שתתמלא הארץ ממזרים. שגם אם הדבר נעשה בהסכמה הרי יגרום שיתפשט הדבר ותמלא הארץ זימה. ודברי הספרא כאן הם תוצאה והטעם של מה שיגרם ולא הגדרת האסור. אלא האיסור הוא אפילו בלא יחוד אלא שמתוך כך יגיע הדבר למה שכתב הרמב”ם. ודברי הרמב”ם בהלכות נערה: “והמכין בתו לכך”, קאי על תחילת ההלכה כששוכר אחד לזה לבוא עליה בכל ממון שארצה.

ואם כן ה”טעם” שכתב הרמב”ם אינו הגדרת האיסור, שהוא אסור רק כשמתוך איסור קדשה זה יגרם שלא יודע בן מי הולד שילדה, אלא שמתוך היחוד של אחד יתירו גם רבים לעשות כן ואז תמלא הארץ זימה. וזהו חידוש הרמ”א שלרמב”ם יש איסור פלגש אף על פי שמיוחדת. וע’ בפרשת המלך על הרמב”ם שכתב שמה שכתוב בספרא “יכול על מעשה יחידי” הוא שכזה מעשה חד פעמי בזה אין איסור קדשה, אבל אם מיחד אשה יש בזה משום איסור קדשה.

אלא שלכאורה פשטות ההלכה בהלכות איסורי ביאה (פרק יח הלכה ב’) משמע שהגדרת הקדשה היא המופקרת:

וכן הבא על הפנויה אפילו היתה קדשה שהפקירה עצמה לכל אע”פ שהיא במלקות לא נעשת זונה, ולא נפסלה מן הכהונה שהרי אינה אסורה להנשא לו, אבל הנבעלת לאחד מאיסורי לאוין השוין בכל ואין מיוחדין בכהנים, או מאיסורי עשה ואין צריך לומר למי שהיא אסורה לו משום ערוה, או לעכו”ם ועבד הואיל והיא אסורה לו להנשא הרי זו זונה.

אלא שמה שכתב הרמב”ם: “שהפקירה עצמה לכל” אינו משום שזו הגדרת הקדשה, אלא חידוש בהלכות איסורי כהונה, שאף שהפקירה את עצמה לכל לא נעשית זונה ולא נפסלה מן הכהונה שהרי אינה אסורה לינשא לו.

ולפי דברים אלו, זה מה שכתב רבנו יונה שהבאנו לעיל שאם אתה עושה כן הארץ מזנה ועושה פירותיה. כלומר, החשש הוא מכך שאחרים יזנו עמה ומכך שתהיה זו נורמה שתביא לכך שתזנה הארץ ומובן מה שכתב רבנו יונה להבדיל בין מלך להדיוט, שלמלך הותר פלגשים בלא כתובה משום שאימתו מוטלת על הבריות ולא יזנו אחרים עמה ולכן יחוד המלך הוא כעין אישות.

1. על דבריו בענין אמה עבריה דנו רבים ואכמ”ל. ↑

2. וז”ל הרמב”ם בהלכה א’:

   קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה, כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר (דברים כ”ב) כי יקח איש אשה ובא אליה. ↑