לך לך – ארץ ישראל מאבותינו

ב”ה

פרשת לך לך – זכותנו על ארץ ישראל

בכמה פסוקים בפרשתנו אנו מוצאים את הבטחת ארץ ישראל לאברהם:

יב,ז: וַיֵּרָא ד’ אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לד’ הַנִּרְאֶה אֵלָיו:

יג, יד-טו: וד’ אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:

בכל המקומות ההבטחה של ארץ ישראל היא הבטחה לעתיד. לעומת זה בברית בין הבתרים (פרק טו, פסוק יח) נאמר:

בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ד’ אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:

וכתב רש”י על התורה: “לזרעך נתתי: אמירתו של הקב”ה כאילו היא עשויה”.^[1]

אלא שמאידך על הפסוק בפרשתנו (יג, ז) “והכנעני והפריזי אז יושב בארץ”, כתב רש”י:

ויהי ריב – לפי שהיו רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים נתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל, והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז יושב בארץ ולא זכה בה אברם עדיין.^[2]

והקשה הרא”ם, והובא בפרשת דרכים דרוש תשיעי, שהרי זה סותר למה שאנו אומרים שהארץ כבר היתה שייכת לאברהם.

מצאנו מספר סוגיות הלכתיות שבהם יש נפ”מ מכך שארץ ישראל מוחזקת לנו מזמן האבות. הסוגיה הראשונה היא בבבא בתרא דף ק’ ע”א:

דתניא הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הילוכו דברי ר’ אליעזר וחכמים אומרים אין הילוך מועיל כלום עד שיחזיק אמר ר’ אלעזר מ”ט דר’ אליעזר דכתיב (בראשית י”ג) קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה ורבנן התם משום חביבותא דאברהם הוא דקאמר ליה הכי כדי שיהא נוח לכבוש לפני בניו.

ואם מדובר על קנין חזקה, הרי בעל כורחנו שמדובר על קניין מידי. שהרי יש קנין שניתן להקנות לאחר ל’ יום, ואולי היה ניתן לומר שגם ארץ ישראל ניתנה לאברהם אבל הקנין יהיה לאחר זמן. זה לא יתכן. רק בכסף ושטר מועיל קנין לאחר ל’ יום אבל לא מועיל קנין לאחר ל’ יום בקנין משיכה וקנין חזקה שהרי לאחר ל’ יום כלתה קנינו.

אבל מגמרא זו יתכן עדין שהקנין היה מעכשיו ולאחר ל’ יום. ע’ רמב”ם הלכות מכירה פרק ב’ הלכה ט’:

האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום ומשך, לא קנה, ואם אמר לו קנה מעכשיו ולאחר שלשים יום קנה, ואפילו היתה עומדת באגם ביום שלשים, שזה כמי שהקנה אותו מעתה על תנאי נעשה התנאי נתקיים הקניין, וכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי.

הרי שבקנין מעכשיו ולאחר ל’ יום מועילה משיכה ואם כן הוא הדין שמועילה גם חזקה. ואם כן גם אם נאמר שעדיין לא נתנה לו ממש, משום עדיין לא שלם עוון האמורי, אבל לאחר שניתן לו מה שניתן לו מועיל למפרע.^[3]

ולפי זה יתכן ליישב את קושית הרא”ם. שארץ ישראל ניתנה כמו מכאן ולאחר ל’ כלומר שניתנה לאברהם אבל בתנאי שישראל נכנסים. ולכן כל זמן שלא נכנסים לארץ עדיין אין זה שלהם, וזו כוונה רש”י שכתב שעדיין הארץ אינה שלהם.

גמרא נוספת המוכיחה שארץ ישראל כבר מבחינה מעשית שייכת לאברהם אבינו, היא בבא בתרא דף קי”ט ע”א, שבנות צלפחד נטלו גם חלק הבכורה של אביהם:

ושהיה בכור נוטל שני חלקים ואמאי ראוי הוא ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק אמר רב יהודה אמר שמואל ביתדות אהלים מתיב רבה רבי יהודה אומר בנות צלפחד נטלו ד’ חלקים שנאמר (יהושע י”ז) ויפלו חבלי מנשה עשרה אלא אמר רבה ארץ ישראל מוחזקת היא.

ומגמרא זו מוכח שגם מבחינה מעשית ארץ ישראל כבר היתה של האבות. ע’ ראבי”ה תשובות וביאורי סוגיות סימן אלף כח:

והא דנהגו לכתוב ונתתי לו ד’ אמות קרקע בחצרי אפילו אין לו קרקע, אין לך אדם בישראל שאין לו חלק בארץ ישראל. וארץ ישראל מוחזקת היא אע”פ שגוים יושבים עליה דקרקע אינה נגזלת.

אמנם ע’ תוספות בבא בתרא מד ע”ב חולק על זה, אבל דעת כמה ראשונים כראבי”ה ומועיל הקנין אגב ד’ אמות שיש לו בארץ ישראל.

גם במסכת עבודה זרה, דף נ”ג ע”ב מפורש שארץ ישראל שייכת כבר לאבות. ולכן מצד עיקר הדין הגויים לא יכולים לעשות אשרה בארץ כיון שהוא דבר שאינו שלו:

מלתא אגב אורחא קמ”ל כי הא דאמר רב יהודה אמר רב ישראל שזקף לבינה להשתחות לה ובא עובד כוכבים והשתחוה לה אסרה מנלן דאסרה א”ר אלעזר כתחילה של א”י דאמר רחמנא (דברים יב) ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואי משום הנך דמעיקרא בביטולא בעלמא סגי להו אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בעבודת כוכבים וכי אתו עובדי כוכבים שליחותא דידהו עבדי.

מתוקף ההבטחה לאברהם אבינו לא יכולות האומות לאסור את האשרות שבארץ משום שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו.

וכן אנו מוצאים גם לגבי מצוה התלויה בארץ, בגמרא בראש השנה דף יג ע”א:

דבעו מיניה חברייא מרב כהנא עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו אם תאמר דעייל ביד נכרי (ויקרא כג) קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי ממאי דאקריבו דלמא לא אקריבו לא סלקא דעתך דכתיב (יהושע ה) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דאקריבו עומר והדר אכלי/

וכתבו התוספות שם ד”ה ולא קציר נכרי:

ואף על גב דירושה היא להם מאבותיהם כדאיתא בע”ז פרק רבי ישמעאל (דף נג:) דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ”מ יש לו במה שזרע ומ”מ (דייק)^[4] התם שפיר משום אשרות שמדורות הראשונים.

ולפי התוספות יוצא שלגבי העומר אכן חלה קדושת הארץ. ורק לגבי מה שזרעו, יש להם במה שזרעו.^[5] ובזה יש ליישב גם את השאלה של הרא”ם: רועי אבהם אומרים שהכנעני אז בארץ, ולכן אמנם ארץ ישראל שייכת להם, אבל כיון שמבחינה מעשית הכנעני אז בארץ, הרי מה שזרעו שייך להם ואי אפשר לקחת מהם.

מכל מקום יש לברר, אם ארץ ישראל שייכת לעם ישראל מזמן האבות. והרי אנו מקובלים לגבי קדושת ארץ ישראל שזה תלוי בכיבוש ראשון או בכיבוש שני, ע’ ע’ רמב”ם הלכות תרומות פ”א ה”ה. ושם החילוק בין כיבוש לבין חזקה.

כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלו קדושתן, שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא, והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומה והמעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, ורבינו הקדוש התיר בית שאן מאותם המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל והוא נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות. (/השגת הראב”ד/ ורבינו הקדוש התיר בית שאן וכו’. א”א לא התיר רבי אלא מעשר ירק ופירות האילן שהן מדרבנן אף בא”י.)

וביתר בירור בהלכות בית הבחירה פרק ו’ הלכה טז:

ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א”י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע”פ ששמומין בקדושתן הן עומדים אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל,^[6] וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואע”פ שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה.

ולכאורה הרי ארץ ישראל כבר קנויה ומדוע צריך חזקה או כיבוש? אלא שע”כ צריך לומר שכאן המדובר הוא על קדושה. ואף שיש בעלות עדיין צריך ליצור את הקדושה וזה חל על ידי החזקה או הכיבוש. אלא שזה חל רק עכשיו כיון שהקדושה צריכה לבא על ידי רבים.

אבל הרי הרמב”ם לא הזכיר את הקידוש בכלל. אלא שצריך לומר על פי מה שהקשה הרדב”ז בהלכות תרומות, שהרי בימי יהושע היתה גם חזקה. ומדוע יש הבדל. וכתב הרדב”ז על טעם הרמב”ם שקדושה ראשונה פקעה:

וא”ת כיון שנתקדשה קדושה שבה להיכן הלכה ורבינו כתב לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קידשה לשעתה ולא לעתיד לבוא ונראה לדעתו לפי שלא קדשוה בפה אלא בימי עזרא קדשוה בפה ועדיין יש לשאול ולמה לא קדשה יהושע בפה ותהיה קדושתה לעולם וי”ל שיודע היה שעתידה ליחרב ואם יקדשה קדושת עולם לא תהיה תקנה לעניים בשביעית ומזה הטעם הניחו מקצת מקומות בלא קדושה בימי עזרא.

וצריך לומר שאף שקדושת יהושע לא היה בה קידוש בפה, הצורך שם היה לכבוש כדי לקדש. ויש להוסיף, שרק רבים יכולים לקדש, ולכן אף שבזמן אברהם כבר היתה בעלות על ארץ ישראל, מכל מקום קדושה היא רק כשיש שם רבים.

ומכל מקום, לשון הרמב”ם תרומות פרק א’ משמע שאין צריך קידוש אלא עצם הכיבוש הוא המקדש, ע’ הלכה ב’, הלכה ה’. וכן כתב מפורש הרדב”ז שם בהלכה ה’ שהבאנו לעיל. אבל הרמב”ן בבבא בתרא נ”ו ע”א הביא גרסת ספרים: “הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא קידשום כדי שיסמכו עליהם ענייים בשביעית”, ולגרסה זו ודאי שהיה קידוש. אמנם הרמב”ן דוחה גרסה זו, אבל מטעמים אחרים (ע’ ארץ חמדה ספר א’ שער ג’ סימן ג’ אות ב’).

וכיבוש צריך להיות דוקא כיבוש רבים. כתב הרמב”ם בהלכות תרומות פרק א’ הלכה ב:

ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שכובש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל, וזה הוא הנקרא כיבוש רבים. אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום, אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא ארץ ישראל, כדי שינהגו בו כל המצוות; ומפני זה חילק יהושוע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים, ואף על פי שלא נכבשה כדי שלא תהיה כיבוש יחיד, כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו.

ולכן דין קידוש הוא אחר, ולמרות שהיתה בעלות מזמן אברהם אבינו, מכל מקום צריך מעשה של רבים כדי שארץ ישראל תתקדש.

ומכל מקום נראה שיש קשר בין שני הקנינים: יכול לקבל חלק בארץ רק מי שלגביו מתקיימת הירושה מהאבות.^[7]

רמב”ם הלכות בכורים פרק ד’ הלכות א-ג:

כל המביא ביכורים, טעון קרבן ושיר ותנופה ולינה; אבל הוידוי אינו שווה בכול לפי שיש שחייבין להביא ביכורים, ואינן קוראין עליהן.

ואלו מביאין, ולא קוראין: האישה; והטומטוםוהאנדרוגינוס לפי שהם ספק אישה, ואין יכולין לומר “אשר נתתלי, ה'”דברים כו,י). וכן האפיטרופין והעבד והשליח אינן קוראין, לפי שאינן יכולין לומר “אשר נתת לי, ה'” (דברים כו,י).

אבל הגר מביא וקורא לפי שנאמר לאברהם “אב המון גויים נתתיך” (בראשית יז,ה), הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה, ולאברהם הייתה השבועה תחילה שיירשו בניו את הארץ. וכן כוהנים ולויים מביאין וקוראין, מפני שיש להן ערי מגרש.

אבל לגבי וידוי מעשר מובא במשנה פרק ה’ משנה יד ממעשר שני שגר לא מתודה אבל אשה נראה שכן מתודה, וכן משמע ברמב”ם סוף הלכות מעשר שני, פרק יא הלכה יז:

ישראל וממזרים, מתוודין; אבל לא גרים ועבדים משוחררים, מפני שאין להם חלק בארץ והרי הוא אומר כאשר נשבעת לאבותינו” (דברים כו,טו). כוהנים ולויים מתוודין שאף על פי שלא חלקו בארץ, יש להם ערי מגרש.

ולא כתב הרמב”ם שאשה לא מתודה. ואם כן הרי עולה שלענין בכורים, גר קורא אבל אינו מתודה וידוי מעשר. ואשה מתודה וידוי מעשר אבל אינה קוראה מקרא בכורים.

לתשובת שאלה זו יש לומר,^[8] אם נדייק בפסוקים בפרשת כי תבא. במקרא ביכורים נאמר (כו,ג):

וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַד’ אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד’ לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ:

ולעומת זה בוידוי מעשר נאמר לשון אחר (כו,טו):

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

בבכורים נאמר קודם שבועה לאבות ולאחר מכן “לתת לנו”, ולעומת זה בודוי מעשר נאמר קודם “נתת לנו” ולאחר מכן כאשר נשבעת לאבותנו. ולכן יש לומר שבבכורים הכוונה היא הנתינה לבאי הארץ. וזהו שבועת ה’ לאבותינו “לתת לנו” ולכן הרמב”ם מביא את הפסוק “אשר נתת לי”. אבל בוידוי מעשר אנו מתייחסים לשבועה לתת לאבות. וזהו אשר נתת לנו “כאשר נשבעת לאבותינו” כלומר נשבעת לתת לאבות.

ויש לומר שכיון שבבכורים הכוונה היא הנתינה לבאי הארץ, לכן גר מביא וקורא אבל אשה לא קוראת כיון שלא נטלה חלק בכיבוש ובארץ ישראל. אבל בוידוי בכורים אנו מתייחסים לנתינה של הארץ לאבות, ולכן גר אינו מביא וקורא מפני שאין הוא חלק מהנתינה לאבות (אף שבתפילה אומר לאבותינו), אבל אשה יכולה להתוודות כיון שישנה בהבטחה לאבות.^[9]

1. וע’ רש”י הראשון בבראשית, אמר רבי יצחק וכו’ כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים וכו’ ↑

2. ויש להעיר שאנו מוצאים בכמה מקומות שזכותינו על ארץ ישראל לא מספיקה כדי להוציא את הגויים: “כי לא שלם עוון האמורי”, ומצאנו שהארץ הקיאה את הגויים בגלל עבירות: “ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי אשר לפניהם”. וכן מצאנו ברמב”ם הלכות מלכים את דברי חז”ל ששלשה כתבים שלח יהושע ובהם: הרוצה להשלים ישלים. ואם הגויים מקבלים שבע מצות בני נח הרי שאי אפשר להוציאם מן הארץ רק בתואנה שהארץ היא שלנו. וע’ רמב”ם מלכים פרק ו’ הלכה ד’:

   ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה’ היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם, מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו. ↑

3. וכ”כ המשנה למלך בפרשת דרכים הנ”ל. ↑

4. בפרשת דרכים כתב שצריך לגרוס “דחי” במקום דייק. ↑

5. ואם כן גם לגבי מטעי זיתים, אף שהם בקרקע של ישראל, אפילו אם הגוי לא קנה אותה, הרי בפירות “יש לו במה שזרע”. ↑

6. ולשונו של הרמב”ם “שהרי אינה מן ארץ ישראל” מתבארת ממה שהבאנו להלן לגבי כיבוש רבים שאומר הרמב”ם גם על הקרקע שהיא מאברהם שאינה מן ארץ ישראל “כדי שינהגו בו כל המצות”. היינו לענין המצות אין זו ארץ ישראל. ↑

7. ע’ קובץ חידושי תורה, אסופת מאמרים מהגר”מ סולוביצ’יק, עמ’ ב. ↑

8. והסבר הדבר בקיצור על פי ר”מ סולביצ’יק: כיון שיש שני דינים בירושת הארץ, מהאבות וירושה וישיבה, לכן לגבי נשים ודאי ששיכות בירושה מאברהם, אבל אינם שייכות בכיבוש וחלוקה, וכ”כ בית הלוי. אבל לגבי גרים, לא שייכים בירושת אברהם. ולענין ירושת הארץ בכבוש וחלוקה הגרים כן שייכים.

   ולפי זה, אמנם בין בוידוי מעשר ובין במקרא בכורים כל מי שלא נטל חלק בארץ אינו קורא ואינו מתודה, מכל מקום הם חלוקים בדינם: בוידוי מעשר לומדים עיכובא דנטילת חלק מהפסוק: “אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו”, כ”כ במשנה מעשר שני פרק ה’ משנה יג-יד:

   [יג] השקיפה ממעון קדשך מן השמים עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה עשה מה שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל בבנים ובבנות ואת האדמה אשר נתתה לנו בטל ובמטר ובולדות בהמה כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש כדי שתתן טעם בפירות:

   [יד] מכאן אמרו ישראל וממזרים מתודים אבל לא גרים ולא עבדים משוחררים שאין להם חלק בארץ ר’ מאיר אומר אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ ר’ יוסי אומר יש להם ערי מגרש:

   ולכן אנו דנים על ירושה מאברהם. ולכן בזה נשים שייכות וגר אינו שייך. אבל בבכורים הרי לומדים עכובא דנטילת חלק בארץ לענין קריאת ביכורים והמפסוק “אשר נתת לי” כמבואר במסכת בכורים פרק א’ משנה ה’:

   האפוטרופוס והשליח והעבד והאשה וטומטום ואנדרוגינוס מביאין ולא קורין שאינן יכולין לומר אשר נתת לי השם:

   ואף שבמשנה קודמת נאמר:

   אלו מביאין ולא קורין הגר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר אשר נשבע ה’ לאבותינו לתת לנו.

   אבל הרמב”ם הרי פסק שגר מביא וקורא ולכן מכל מקום צריך להתקיים אשר נתת לי כמבואר לגבי אשה.

   ואם כן אין אנו דנים על זכיית ירושה מאברהם ודין מוחזקת בידנו מאבותינו אלא על עצם זכיית הארץ “אשר הנתת לי” דהיינו על ידי מעשה ירושה וישיבה על ידי כבוש או חזקה, ולכן גרים שייכים בזה ונשים אינן שייכות בזה. (וע’ עוד בקובץ חידושי תורה מהגר”מ סולוביצ’יק בקשיים שיש בהסבר זה). ↑

9. אמנם זה דחוק ברמב”ם כיון שלגבי וידוי בכורים נקט שגר אינו מתודה “מפני שאין להם חלק בארץ והרי הוא אומר כאשר נשבעת לאבותינו”. הרי שתלה את זה בחלק בארץ. ↑