נח- גדרו של בן נח

ב”ה

גדרו של בן נח שמקיים שבע מצות

כל בן נח חייב בשבע מצות. מאידך הרי בן נח שמקבל על עצמו שבע מצות הוא נחשב גר תושב. האם יש קשר בין חיוב שבע מצות שהופך את הגוי לגר תושב לחיוב שבע מצות של כל בן נח, או שאין קשר בין החיובים. האם ההבדל בין בן נח ובין גר תושב הוא רק שזה קיבל על עצמו באופן מחייב ואנו בטוחים שיקיים ולכן מותר לו לשבת בארץ. או שגדר גר תושב הוא חיוב אחר. עיין לשונו של הרמב”ם בהלכות איסורי ביאה פרק יד הלכה ז’:

אי זה הוא גר תושב זה עכו”ם שקיבל עליו שלא יעבוד כו”ם עם שאר המצות שנצטוו בני נח ולא מל ולא טבל ה”ז מקבלין אותו והוא מחסידי אומות העולם, ולמה נקרא שמו תושב לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל כמו שביארנו בהלכות עכו”ם.

וממה שכתב: “עם שאר המצות שנצטוו בני נח” משמע לכאורה שאלו אותם חיובים של בן נח, אלא חיוב שיש לו תוקף אחר בגלל עצם הקבלה שעושה אותו לגר תושב. אבל מאידך, צריך עיון מה שכתב כאן: “ולא מל ולא טבל”, מה ענין מילה וטבילה לכאן? ולכאורה משמע כאן ששבע מצות של גר תושב, הקבלה היא מעין התחלה של גרות (כ”כ המשנה ברורה שיובא להלן).

ולכאורה כך משמע ברמב”ם בה בהלכות מלכים (פרק ט הלכה א’), ששבע מצות בני נח הם התחלה של תרי”ג מצוות.^[1]

על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על ע”ז, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים, אע”פ שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה, הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, נמצאו שבע מצות, וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם, בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה, והוא התפלל שחרית, ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום, ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית, ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות, עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו.

נפקא מינה חשובה יכולה להיות מהגדרת חיוב שבע מצות של גר תושב, על חידושו של החזון איש (על הרמב”ם הלכות מלכים פרק ו’) שכתב שגוי שמקיים שבע מצות אסור להלחם בו, וז”ל:

ואף לדעת רבנו דגם בשאר אומות צריך לקבלת ז’ מצוות ומשמע דאם קיבלו ז’ מצוות ולא מס ועבדות כשאין להילחם בהן, נראה דהיינו דווקא בבאין לקבל השתא ז’ מצוות. אבל אותן שמקיימין ז’ מצוות מקודם אין רשאין לבוא עליהן במלחמה.

אם נאמר שאין קשר בין קיום מצות של גר תושב לבין קיום שבע מצות של בן נח, הרי שאין מקום לדבריו של החזון איש שהם מחודשים. אבל אם נאמר שזה אותו חיוב, יש מקום לומר שגוי שכבר מקיים שבע מצוות אסור להלחם בו, וכפי שיוסבר להלן.^[2]

חובת שבע מצות בני נח מבוארים בגמרא סנהדרין דף נו ע”ב^[3]

תנו רבנן: שבע מצות נצטוו בני נח: דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי. רבי חנניה בן גמליאל אומר: אף על הדם מן החי. רבי חידקא אומר: אף על הסירוס. רבי שמעון אומר: אף על הכישוף. רבי יוסי אומר: כל האמור בפרשת כישוף – בן נח מוזהר עליו. (דברים י”ח) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחבר חבר ושאל אוב וידעני ודרש אל המתים וגו’ ובגלל התועבת האלה ה’ אלהיך מוריש אותם מפניך, ולא ענש אלא אם כן הזהיר. רבי אלעזר אומר: אף על הכלאים. מותרין בני נח ללבוש כלאים, ולזרוע כלאים, ואין אסורין אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן.

ולהלן לומדת הגמרא דבר זה מן הפסוקים. חובת בן נח בשבע מצות, הובאה בגמרא גם בהקשר למעמד גר תושב – עיין ע”ז ס”ד ע”ב:

איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו בפני ג’ חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים, דברי ר”מ; וחכ”א: כל שקיבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח; אחרים אומרים: אלו לא באו לכלל גר תושב, אלא איזהו גר תושב? זה גר אוכל נבילות שקבל עליו לקיים כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות.

גר תושב הוא זה שאנו מצווים להחיותו: “גר ותושב וחי עימך” ויקרא כה לה. וצריך לרפותו ומותר לתת לו להיות בארץ. אין איסור לתת לו מתנת חינם.

אף שיש מחלוקת בין התנאים מיהו גר תושב, אין אחד מהם חולק על חובת כל גוי בשבע מצות בני נח. הרי שאין קשר בין גדר שבע מצות בני נח לבין גדר גר תושב. אבל לדעת חכמים שסוברים שגדר גר תושב הוא מי שקיבל שבע מצות בני נח, יתכן שיש קשר, וכמו האפשרות שהעלינו שגר תושב אינו סטטוס חדש של אדם אלא גוי שקיבל על עצמו באופן מחייב שבע מצוות.

כאפשרות זו, שגר תושב הוא מי שקבל את שבע מצות באופן מחייב אבל אין זו התחלה של תהליך גרות כל שהיא, משמע מעצם העובדה שהרמב”ם מדבר בכל מקום רק על עכו”ם מצד אחד ועל גר תושב מצד שני. אבל אין הרמב”ם מדבר על מעמד של גוי שאינו עובד עבודה זרה ומקיים שבע מצות. ורק לגבי יין נסך הרמב”ם מדבר על אפשרות זו. בהלכות מאכלות אסורות פרק יא הלכה ז’ מפורש שיש גר תושב שקיבל עליו ויש גוי שלא קיבל עליו, אף שאינו עכו”ם:

גר תושב והוא שקיבל עליו שבע מצות כמו שביארנו יינו אסור בשתייה ומותר בהנייה, ומייחדין אצלו יין ואין מפקידין אצלו יין, וכן כל עכו”ם שאינו עובד עכו”ם כגון אלו הישמעאלים יינן אסור בשתייה ומותר בהנייה וכן הורו כל הגאונים, אבל אותם העובדים עכו”ם סתם יינם אסור בהנייה.

ולכאורה משמע שזה דין מיוחד ביין נסך שתלוי בעבודה זרה. אבל בשום מקום אחר הרמב”ם לא עוסק במעמד של גוי שאינו עכו”ם ואינו גר תושב.

כתב הרמב”ם הלכות מלכים פ”ח הלכה יא.

הלכה י

משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל, שנאמר מורשה קהלת יעקב, ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות, שנאמר ככם כגר, אבל מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצות, וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג, והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום וצריך לקבל עליו בפני שלשה חברים, וכל המקבל עליו למול ועברו עליו שנים עשר חדש ולא מל הרי זה כמן האומות.

הלכה יא

כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב”ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם.^[4]

“המקבל אותם הוא הנקרא גר תושב” ולא המקיים אותם, וצריך לקיים אותם משום שמשה רבנו צווה כך בתורה.

ולכאורה, מהלכה יא משמע שהגוי צריך לעשות אותם מפני שהקב”ה צווה למשה רבנו. והרמב”ם הרי מיירי בקבלה לגר תושב שהרי בהמשך כותב שאם עשאן מהכרע הדעת אין זה גר תושב. ויתכן שרק גר תושב צריך לעשות מצווי ה’ למשה אבל כל גוי צריך לקיים וחיובו מלפני מתן תורה ולכן הוא מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם. ואם כן מוכח שאין קשר בין גדר חיוב שבע מצות לבין החיוב לבני נח. גוי צריך לקיים שבע מצות מבחינה מוסרית, וגר תושב בגלל צווי ה’ למשה.

וצ”ב במה שכתב הרמב”ם בהלכות מלכים פרק ח’ בהלכה י’ שמשה נצטוה לכוף את כל באי העולם לקבל שבע מצות ולהיות גר תושב. וקשה איך יתכן לכוף לקבל שבע מצות משום שמשה נצטוה בהר סיני? כלום חייבים הם להאמין במעמד הר סיני? ויתכן אולי לומר שכל כפיה שמקורה בציווי ה’ למשה, הרי העשיה תחשב מכוחו של הציווי בהר סיני.^[5]

ועל ידי יסוד חיוב הכפיה שאנו מצוים לגרום לבני נח לקיים שבע מצות ושלא יעבדו עבודה זרה, מובן דבר נוסף: ברמב”ם הלכות מלכים פ”ז הלכה ט”ז כתב הרמב”ם שכל היוצא למלחמה ידע “שעל יחוד ה’ הוא עושה מלחמה”:

מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו, שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה, ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו…

וצ”ע, הרי מדובר במלחמת רשות שהיא להרבות גדלו ושומעו של המלך כפי שכתב הרמב”ם בהלכות מלכים פרק ה’ הלכה א’ בהגדרת מלחמת רשות: “והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו”, וא”כ איך יתכן שזה על יחוד ה’. וע’ במאמרו של א”מ שליט”א בתחומין, בנושא “מלחמות ישראל על פי הרמב”ם” שכתב שכיון שכל זה עשוי כדי לכפות באי עולם לקיים מצות בני נח, הרי זו מלחמה על יחוד השם.

לכאורה יש להביא ראיה שהמצב של גר תושב הוא מצב של “גירות” חלקית. עיין סנהדרין דף צ”ו ע”ב שמשמע שנעמן היה גר תושב ולכן נחשב ש”נכנס תחת כנפי השכינה”. וזה יתכן רק אם הנגיד את גר תושב כגרות חלקית:

תנו רבנן נעמן גר תושב היה נבוזראדן גר צדק היה מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים ומאן נינהו שמעיה ואבטליון מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק ואף מבני בניו של אותו רשע ביקש הקדוש ברוך הוא להכניסן תחת כנפי השכינה אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מי שהחריב את ביתך ושרף את היכלך תכניס תחת כנפי השכינה

(ע’ גליוני הש”ס לר’ יוסף ענגיל בסנהדין שם, ומ”ש שמקבל לשם ישראליות, נסתר מרמב”ם שם שמקבל בגלל החיוב של בני נח – הי”א). והנה, בניגוד לפרש”י בע”ז ס”ד ע”ב בבריתא “איזהו גר תושב” בדעת אחרים הסוברים ש”אלו ואלו לא באו לכלל גר תושב אלא איזהו גר תושב זה אוכל נבילות שקבל עליו כל מצות שבתורה חוץ מאיסור נבילות” שפירש רש”י: “זה וזה לא באו לכלל גר תושב, לענין להחיות, הרשב”א פירש, בתורת הבית בית חמישי שער רביעי, שמיירי לענין שכקטן הנולד דמי. ולפירושו הרי גר תושב הוא גרות חלקית. והמחלוקת היא מתי נכלל בשם גר שיחשב כקטן שנולד.

ויתכן שכל המחלוקת בבריתא היא כמה מצות צריך לקיים כדי שיהיה גר, אבל כולם מסכימים שתלוי בקבלתו וכמה שמקבל הוא ישראל חלקי !!! וכך הבין המשנה ברורה עיין בביאור הלכה סימן שד:

כתב המ”א אם קבל עליו מצות הנהוגות בעבד והוא שכיר נ”ל דאין רבו מצווה על שביתתו כשעושה לעצמו [פי’ דאם עושה לישראל אחר בודאי אסור מן התורה דלא גרע מגר תושב בעלמא] דלא הזהירה התורה אלא על עבד הקנוי קנין עולם אבל העבד אסור לעשות מלאכה אפילו לעצמו דהא קבל עליו מצות הנהוגות באשה עכ”ל וצע”ג כיון שאין קנוי לו הלא בודאי אין גירות לחצאין ומאי מהני קבלתו למצות הנהוגות בעבד… אחר כתבי כ”ז התבוננתי שאפשר לקיים דבריו דס”ל להמ”א ג”כ דאינו בר ישראל כלל ובכלל גר תושב הוא והכל כאשר כתבנו אלא דס”ל דגר תושב גופא אם רצה לקבל עליו בעת תחלת גירותו עוד מצות מלבד השבע ג”כ חלה קבלתו שמחוייב אח”כ לקיים אלא דמה דנקטו שבע רבותא אשמועינן דאף ששבע מצות מחוייב לקיים כל בן נח ומאי רבותייהו אפ”ה חלה הקבלה ובכלל גר תושב הוא לענין שמצווין להחיותו וכ”ש אם קבל עליו יתר מצות בודאי מהני ולא תקשה ע”ז דאיך ישמור שבת והלא גר תושב ג”כ אסור לשמור שבת כדמוכח ביבמות מ”ח ע”ב בתוד”ה זה גר וכו’ דזהו בסתם גר תושב שלא קבל עליו רק שבע מצות כנהוג וא”כ הוא לענין שאר מצות כא”י גמור משא”כ כשקבל עליו עוד מצות בתחלת גירותו ובכללם היה ג”כ שבת בודאי יכול לקיימם ומחוייב לקיימם ומה דאיתא בבכורות דא”י שרצה לקבל כל התורה חוץ מד”א אין מקבלין אותו היינו לענין לעשותו ישראל גמור אבל לא לענין גר תושב. וקצת סמך מצאתי לדברי המ”א ממה דאיתא בע”ג דף ס”ד ע”ב איזהו גר תושב דחכמים אומרים כל שקיבל עליו שבע מצות בני נח ואחרים אומרים כל שקיבל עליו כל המצות חוץ מאיסור נבילות אלמא דלאחרים בודאי חלה קבלתו על כל המצות [ומ”מ איננו בכלל ישראל כיון ששייר דבר אחד וכמו שכתבנו למעלה] וה”ה דלחכמים אם קיבל חלה הקבלה דכל דאיכא למעט בפלוגתא טפי עדיף זהו הנלע”ד בישוב דבריו:

ואם כן יש לומר שגר תושב הוא התחלת גירות, שמתחיל לקבל עליו מצות. ולפי זה ודאי שאין קשר בין שבע מצות שמתחייב כל גוי לבין שבע מצות שמקבל עליו מי שרוצה להיות גר תושב. ואם כן הקבלה של גר תושב צריכה להיות קבלה כמו של גר בפני בית דין של שלשה.

ולכאורה יש רמז ברמב”ם שכל גוי שמקיים שבע מצות הוא גר תושב: עיין הלכות מלכים פ”י הלכה ג’ שאם גוי רוצה לחזור ולהיות “גר תושב” כבתחילה, לא יועיל לו:

בן נח שנתגייר ומל וטבל ואחר כך רצה לחזור מאחרי ה’ ולהיות גר תושב בלבד כשהיה מקודם, אין שומעין לו, אלא יהיה כישראל לכל דבר או יהרג, ואם היה קטן כשהטבילוהו בית דין, יכול למחות בשעה שיגדיל ויהיה גר תושב בלבד, וכיון שלא מיחה בשעתו שוב אינו מוחה אלא הרי הוא גר צדק,

מכך שגר שנתגייר כשהוא קטן שיכול למחות כשיגדיל וישאר גר תושב, מוכח שיש מצב “דפקטו” של גר תושב.

וע’ או”ש הלכות א”ב שם שכתב שהתנאים לקבלת גר תושב, הם כמ”ש בהלכות מלכים. ועוד הרי הרמב”ם כתב בפירוש בסוף פ”ח הלכות מלכים, שאם עושה מהכרע הדעת “אינו גר תושב”. ומוכח שאין ג”ת דפקטו.^[6] אבל פשטת הלכות מלכים ספ”ח כמ”ש שללא קבלה אינו גר תושב. וא”כ עדיין צ”ע מדוע הרמב”ם לא הביא מצב של גוי המקיים שבע מצות אלא שלא קבל. (ולענין ישיבת א”י כתב הרב צ”י קוק בהערות של משפט כהן שדי אם יקבל מעצמו שלא לעבוד ע”ז. וכן שם בה”ד לגבי מתנת חינם).

מקורות נוספים ונספחים:

רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק י’ הלכה ו’:

אין כל הדברים האלו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין העובדי כוכבים או שיד עכו”ם תקיפה על ישראל אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח שנאמר לא ישבו בארצך אפילו לפי שעה, ואם קבל עליו שבע מצות הרי זה גר תושב, ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד.

השגת הראב”ד: ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו. א”א זאת לא מצאנו ולא שמענו מעולם והפסוק שהוא מביא בז’ אומות הוא ואפילו לדבריו ישיבה כתיב בהו ולא העברה.

השגת הראב”ד: אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד. א”א איני משוה לו בישיבת הארץ.

יד פשוטה (הרב רבינוביץ) הלכות עבודה זרה, שם טוען שיש גר תושב דה פקטו (בניגוד למפורש ברמב”ם סוף פרק ח’). עיין “חקרי הלכה”, הרב בערל ווין וביחוד בהערות ובמה שהביא שם. וכן שם דן בשיטת רש”י. עיין אנציקלופדיה תלמודית ערך גר תושב. מרגליות הים סנהדרין ע”ו ע”ב אות ד’. וע’ חזון איש על רמב”ם ובהלכות עכו”ם, לגבי גוי שנולד ומיד מקיים שבע מצות בני נח.

רסיסי טל עמ’ ש’, בענין מלחמות ישראל:

כתב

הרמב”ם בפ”ו מהלכות מלכים (הלכות א-ד):

אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום. אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצווה. שנאמר: ‘כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום’. אם השלימו וקיבלו שבע מצוות שנצטוו בני נח עליהן, אין הורגין מהם נשמה והרי הם למס. שנאמר: ‘יהיו לך למס ועבדוך’. קיבלו עליהם המס ולא קיבלו העבדות או שקיבלו העבדות ולא קיבלו המס אין שומעין להם עד שיקבלו שניהם. והעבדות שיקבלו הוא שיהיו נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל אלא יהיו כבושים תחת ידם. ולא יתמנו על ישראל לשום דבר שבעולם. והמס שיקבלו, שיהיו מוכנים לעבודת המלך בגופם וממונם… ויש למלך להתנות עמם שיקח חצי ממונם או הקרקעות ויניח כל המטלטלים. או המטלטלים ויניח הקרקעות כפי מה שיתנה.

ואסור לשקר בבריתם ולכזב להם אחר שהשלימו וקיבלו שבע מצוות. ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קיבלו שבע מצוות. עושים עמהם מלחמה והורגים כל הזכרים הגדולים ובוזזין כל ממונם וטפם, ואין הורגין אשה ולא קטן, שנאמר: ‘והנשים והטף’ – זה טף של זכרים. במה דברים אמורים? במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות, אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהן נשמה… ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו… מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו.

וכתב

שם בכסף משנה: “כתב הראב”ד: זה שיבוש אלא שיכול לומר השלימו לקבל המצוות, עכ”ל. טעמו לומר, שבעה עממין ועמלק אף על פי שהשלימו ורצו לקבל עליהן מס ועבדות הורגין אותן, אלא שאפשר לטעון בעד רבנו ולומר שבכלל השלימו הוא קבלת שבע מצוות, שאם קיבלו עליהם שבע מצוות הרי יצאו מכלל שבעה עממין ומכלל עמלק והרי הם כבני נח הכשרים”. ומתבאר מתוך דברי הרמב”ם הללו שעם קבלת שבע מצוות וקבלת מס ועבדות, הושגה מטרת המלחמה ושוב אסור להילחם.^[7] וכן משמע מדבריו שנית בהלכה ג – “ואסור לשקר בבריתם ולכזב להם אחר שהשלימו וקיבלו שבע מצוות”. טעמו של דבר אפשר להבין על פי מה שכתב הרמב”ם בהלכות מלכים (פרק ח’ ה”י):

משה רבנו לא הנחיל התורה והמצוות אלא לישראל שנאמר: “מורשה קהלת יעקב”, ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות שנאמר: “ככם כגר”, אבל מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצוות. וכן ציווה משה רבנו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג.

מכאן

שהכפייה לקבלת שבע מצוות אינה נובעת מן המצב המלחמתי. חובת הכפייה לקבלת שבע מצוות היא חובה כללית המוטלת על ישראל בכל עת, וברור איפוא, שבעניין זה אין המלך רשאי לנהוג בגמישות. חובה זו אומנם מוטלת על ישראל, אך לא מצאנו, שהותרה מלחמה למטרה זאת. ומסתבר הדבר שאסור להסתכן למענה. מלחמה הותרה. רק אם מטרה זאת הינה חלק ממטרה נרחבת הכוללת בתוכה רצון להרחיב גבול ישראל ולהרתיע את האויבים, נשאלת איפוא השאלה, מה הדין כאשר המלחמה היא נגד עמים, שאינם עובדי אלילים וכבר קיבלו עליהם שבע מצוות, האם מותר להילחם נגדם, כאשר המטרה היא אך ורק הרחבת גבול ישראל ולא מתלווה אליה מטרה נוספת של קבלת שבע מצוות? תשובה לשאלה זאת ניתנה על ידי החזון איש זצ”ל (על הרמב”ם הלכות מלכים פרק ו’):

ואף לדעת רבנו דגם בשאר אומות צריך לקבלת ז’ מצוות ומשמע דאם קיבלו ז’ מצוות ולא מס ועבדות כשאין להילחם בהן, נראה דהיינו דווקא בבאין לקבל השתא ז’ מצוות. אבל אותן שמקיימין ז’ מצוות מקודם אין רשאין לבוא עליהן במלחמה.

ההבדל

מובן, דאלה שמקבלין עליהם שבע מצוות רק במלחמה מתוך כפייה, יש חשש שיחזרו לסורם, ועל כן עליהם לקבל גם עבדות. דהיינו, “שיהיו נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל”. לא כן אלה שמקיימים מכבר ז’ מצוות. אין צורך שיקבלו גם עבדות ומס. על פי זה מובן שלמלך אין רשות לנהוג בגמישות ביחס לעבדות. משום שקבלת עבדות באה להבטיח את קיום קבלת שבע מצוות.

מהו

הטעם לאיסור יציאה למלחמה על גויים המקיימים שבע מצוות בני נח? נראה, שהאיסור לצאת עליהם למלחמה אינו נובע מדין גר תושב שמצווין להחיותו (כפי שמסביר שם החזון איש), שהרי לא כתב “על אלה שקיבלן עליהן ז’ מצוות”. משמע שהאיסור שייך אפילו אם לא קיבלו עליהם שבע מצוות בבית דין ואין להם דין גר תושב. נראה שטעמו, משום שלא מצאנו היתר למלחמת רשות נגד אומות המקיימות שבע מצוות, ורק במקום שהתורה חידשה היתר להילחם מותר להילחם, ובמקום שאין היתר כזה אסור להילחם. טעמו של דבר הוא, שבכל מלחמה ישנם שני חששות: ליהרג ולהרוג, (כמובא במדרש וברש”י פרשת וישלח “‘וירא יעקב מאד ויצר לו’ – ויירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג היא את אחרים”) ושני החששות קשורים באיסורים מדאורייתא, ואכמ”ל.^[8]

דברי

החזון איש מוסבים רק על מלחמת רשות בשאר האומות ולא על מלחמת מצווה בעמלק ושבעה עממים. אבל ה’כסף משנה’ (פ”ו ה”ד שהוזכר לעיל), כתב שהדברים אמורים גם במלחמת עמלק ושבעה עממים, אולם מסתבר שדבריו של ה’כסף משנה’ שייכים רק אם קיבלו עליהם בבית דין. אם כן, סבור החזו”א בדעת הרמב”ם, שלא הותרה יציאה למלחמת רשות להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו, אלא אם כן מתלווה לה מטרה נוספת והיא. לכוף את העם, שעמו ישראל נלחם, לקבל עליו שבע מצוות.

תפיסה

זו של החזון איש, תואמת גם את דעתו של מרן הראי”ה קוק זצ”ל. אשר כותב באיגרותיו ביחס למלחמות ישראל (איגרות הראי”ה, ח”א, איגרת פט, עמ’ ק):

ועזיבת האלילים היא נאותה לתעודת ישראל הכולל. ומובן שמכל מקום היה הדבר מסור לבית דין לראות מצב המוסר של העבודה הזרה ההיא. ולא היו כל העניינים שווים. ובעוונותינו הרבים לא נתפרשו לנו הדברים לפרטיהם ממיעוט השימוש המעשי מאז איבדנו חוסננו הלאומי, עד אשר ישיב לנו השי”ת עטרת תפארתנו במהרה בימינו.

כלומר

שעל בית הדין הגדול, שבנטילת רשות ממנו יוצאים למלחמת רשות.^[9] מוטל היה לבדוק את הסכנות המוסריות של כל תרבות אלילית. אשר נגדה יצאו למלחמה. משום שאלה היו היעדים העיקריים של המלחמה.

1. אמנם דברים אחרים כתב הרמב”ם בפירוש המשנה לרמב”ם מסכת חולין פ”ז מ”ו:

   ושים לבך לכלל הגדול הזה המובא במשנה זו והוא אמרם מסיני נאסר, והוא, שאתה צריך לדעת שכל מה שאנו נזהרים ממנו או עושים אותו היום אין אנו עושים זאת אלא מפני צווי ה’ על ידי משה, לא מפני שה’ צוה בכך לנביאים שקדמוהו, דוגמא לכך, אין אנו אוכלים אבר מן החי לא מפני שה’ אסר על בני נח אבר מן החי, אלא מפני שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שנצטווה בסיני שישאר אבר מן החי אסור. וכן אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה’ צונו על ידי משה להמול כמו שמל אברהם עליו השלום, וכן גיד הנשה אין אנו נמשכים בו אחרי אסור יעקב אבינו אלא צווי משה רבינו, הלא תראה אמרם שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני, וכל אלה מכלל המצות. ↑

2. ואולי נפ”מ גם לדבריו של הרב י”י וייס זצ”ל בשו”ת מנחת יצחק חלק ו סימן כד ד”ה (ח) אמנם:

   אמנם ראיתי בדרכי תשובה (סי’ קנ”א אות כ”ב) שהביא מס’ מזבח אדמה (די”ב ע”ב), שעמד במה שראינו האידנא בא”י שכמה גדולי ישראל מוכרים חצרות לנכרי בא”י, והוכיח דכל איסור זה ל”ש רק בנכרים שבזמניהם שהיו עובדי ע”ז משא”כ ישמעאלים שבזמנינו שאינם עובדים ע”ז ליכא למיסרי כי דוקא באיסור דלא תחנם שלא ליתן להם מתנת חנם הוא דשייך גם בישמעלים, משא”כ בחניות קרקע למכור להם בתים, ל”ש רק בנכרים שבזמניהם שהיו עובדי ע”ז דוקא, משא”כ נכרים שבזה”ז שאינם בקיאים בטוב ע”ז ורק מעשה אבותיהם בידיהם ↑

3. על הפסוקים בזכריה פרק יא: (י) וָאֶקַּח אֶת מַקְלִי אֶת נֹעַם וָאֶגְדַּע אֹתוֹ לְהָפֵיר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת כָּל הָעַמִּים:

   (יא) וַתֻּפַר בַּיּוֹם הַהוּא וַיֵּדְעוּ כֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן הַשֹּׁמְרִים אֹתִי כִּי דְבַר ד’ הוּא: (יב) וָאֹמַר אֲלֵיהֶם אִם טוֹב בְּעֵינֵיכֶם הָבוּ שְׂכָרִי וְאִם לֹא חֲדָלוּ וַיִּשְׁקְלוּ אֶת שְׂכָרִי שְׁלֹשִׁים כָּסֶף: (יג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי הַשְׁלִיכֵהוּ אֶל הַיּוֹצֵר אֶדֶר הַיְקָר אֲשֶׁר יָקַרְתִּי מֵעֲלֵיהֶם וָאֶקְחָה שְׁלֹשִׁים הַכֶּסֶף וָאַשְׁלִיךְ אֹתוֹ בֵּית ד’ אֶל הַיּוֹצֵר:

   אומרת הגמרא במסכת חולין דף צב/א

   רבי יהודה אומר אלו שלשים צדיקי אומות העולם שאומות העולם מתקיימים עליהם עולא אמר אלו שלשים מצות שקבלו עליהם בני נח ואין מקיימין אלא שלשה שאין כותבין כתובה לזכרים ואחת שאין שוקגלין בשר המת במקולין ואחת שמכבדין את התורה

   וכתב רש”י שם:

   שאין כותבין כתובה לזכרים – דאע”פ שחשודין למשכב זכור ומייחדין להם זכר לתשמישן אין נוהגין קלות ראש במצוה זו כל כך שיכתבו להם כתובה:

   כלומר: אף שעוברים על איסור משכב זכר, אבל לא נותנים לזה גושפנקא משפטית ואין זה חוקי!!! ועוד: שמכבדים את התורה. שמעתי מידיד שנמצא בקשרים בנושא תרגום ותנ”ך עם גויים, שגויים מתפלאים על כך שיהודים בארץ לא יודעים תנ”ך. אחד המתרגמים בארץ שאל בפורם של מתרגמים, אם משהו שמע על שיר המדרגות… (שיר המעלות)!!! ועל מתרגמים בארץ שמתרגמים פסוק מאנגלית לעברית כיון שהמקור לא ידוע להם, וכמובן יוצא משובש לחלוטין . ↑

4. עיין אנצקלופדיה תלמודית שיש כאן שתי גרסאות: “אלא מחכמיהם” או “ולא מחכמיהם”. גרסת שו”ת מהר”ם אלשקר סי’ קיז: “אלא מחכמיהם”. וע’ חקרי הלכה, רד”ב ווין, עמ’ 14 בהערה 12 שיש גורסים “אלא”, אבל בדפוס רומי כתוב “ולא מחכמיהם” כפי שמודפס לפנינו. ↑

5. שמעתי מיוסי שינברג נ”י ↑

6. וע’ יד פשוטה הלכות ע”ז שאכן כתב כן שיש ג”ת ממילא, וע”ש (תשצ) שכתב שלכן שינה רמב”ם מלשון הגמ’ וכתב שבזמן שהיובל נוהג, נוהג דין ע”ע וכו’ ומקבלין ג”ת…” ↑

7. אמנם באשר לקבלת המס – יכול המלך לנהוג בגמישות כמובא בהלכה ב: “ויש למלך להתנות עמהם וכו'”: לא כן באשר לקבלת שבע מצוות ועבדות. ↑

8. ועוד יתכן להסביר על פי שיטת האחרונים הסוברים שאומה השומרת שבע מצוות מוגדרת כגרי תושב גם אם לא עברה תהליך של קבלה. קבלה בבית דין נחוצה רק כאשר אדם פרטי פורש מן העם שלו שאינו שומר שבע מצוות. שיטה זו מורחבת בשו”ת אמרי שפר (לר”א קלצקין סימן צ”ב), ומובאת בהערת הרב ראובן מרגליות לספר חסידים (סי’ שנ”ח). ↑

9. כמובא בהלכות מלכים פ”ה ה”ב. ↑