תולדות – כבוד אב ואם

ב”ה

פרשת תולדות – כבוד אב ואם

בראשית פרק כח:

(ח) וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו: (ט) וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה:

א

מפסוק זה לומדת הגמרא שגדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם. בגמרא בסוף מסכת מגילה דף טז ע”ב:

אמר רבה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר לא נענש דאמר מר למה נמנו שנותיו של ישמעאל כדי ליחס בהן שנותיו של יעקב דכתיב (בראשית כ”ה)…

והחשבון מובא ברש”י על הפסוק הנ”ל:

ולמדנו שהיה יעקב באותו הפרק בן ששים ושלש שנים, שהרי ישמעאל בן שבעים וארבע שנים היה כשנולד יעקב, ארבע עשרה שנה היה גדול ישמעאל מיצחק, ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם הרי שבעים וארבע, ושנותיו היו מאה שלושים ושבע, שנאמר (שם יז) ואלה שני חיי ישמעאל וגו’, נמצא יעקב כשמת ישמעאל בן ששים ושלש שנים היה, ולמדנו מכאן שנטמן בבית עבר ארבע עשרה שנה ואחר כך הלך לחרן, שהרי לא שהה בבית לבן שלפני לידתו של יוסף אלא ארבע עשרה שנה, שנאמר (שם לא מא) עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך ושכר הצאן משנולד יוסף היה, שנאמר (שם ל כה) ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו’, ויוסף בן שלשים שנה היה כשמלך, ומשם עד שירד יעקב למצרים תשע שנים, שבע של שובע ושתיים של רעב, ויעקב אמר לפרעה (שם מז ט) ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה. צא וחשוב ארבע עשרה שלפני לידת יוסף, ושלשים של יוסף, ותשע משמלך עד שבא יעקב הרי חמשים ושלש, וכשפירש מאביו היה בן ששים ושלש הרי מאה ושש עשרה, והוא אומר שלשים ומאת שנה, הרי חסרים ארבע עשרה שנים הא למדת שאחר שקבל הברכות נטמן בבית עבר ארבע עשרה שנים.

צריך עיון האם זוהי הלכה של דחיה: כלומר כשתלמוד תורה מתנגש עם כבוד אב ואם הרי תלמוד תורה עדיף. ואם כן צריך עיון הרי לגבי תלמוד תורה לא נאמר שעוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי עיקר המצוה היא כדי לעשות וכמו שכתבו הראשונים.

או שההלכה שתלמוד תורה עדיף מכבוד אב ואם אינו הלכה בהלכות דחיה אלא שאם רוצה לצאת ללמוד כמ”ש בתרומת הדשן, וכתוצאה מכך לא יוכל לשרת ולכבד, והרי זה מבטל מצות עשה בשביל תלמוד תורה. אבל אינו דוחה וכשיש לפניו שני הדברים יכבד את אביו אם אי אפשר על ידי אחר.

לפי האפשרות האחרונה הרי שדין תלמוד תורה וכבוד אב ואם יהיה דינו כמו שאר המצות שנפסק בשו”ע יו”ד סימן רמ”ו סעיף יח:

ת”ת שקול כנגד כל המצות. היה לפניו עשיית מצוה ות”ת, אם אפשר למצוה להעשות ע”י אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו.

וכן בשולחן ערוך יורה דעה סימן רמ סעיף יב מבואר שדין כבוד אב הוא כמו דין עסוק בשאר המצות:

אמר לו אביו: השקני מים, ויש לפניו לעשות מצוה עוברת כגון קבורת מת או לויה, אם אפשר למצוה שתעשה ע”י אחרים, יעסוק בכבוד אביו. ואם התחיל במצוה תחלה, יגמור, דהעוסק במצוה פטור מן המצוה (ב”י בשם הר”ן). ואם אין שם אחרים לעשות, יעסוק במצוה ויניח כבוד אביו. (מיהו אם אין זמן המצוה עוברת, יעסוק בכבוד אביו ואח”כ יעשה המצוה) (רבינו ירוחם נתיב א’ בשם רא”ש).

ואם כן מדוע תלמוד תורה נדחה מפני כבוד אב ואם? ובפתחי תשובה הביא בשם פרי חדש שמה שמותר הוא לצאת מן העיר. אבל אם הוא בעיר צריך לקיים כבוד אב ואם ויחזור לתלמודו.

ואם כן בפתחי תשובה נקט כמו האפשרות שהזכרנו, שדין גדול תלמוד תורה הוא שמותר לבטל כבוד אב ואם ולא יבא לידי חיוב, אבל לא דוחה כשעומד לפניו.

אלא שפשטות הסוגיה בקידושין דף לא ע”א:

אמר רבי אבהו כגון אבימי ברי קיים מצות כיבוד חמשה בני סמכי הוה ליה לאבימי בחיי אביו וכי הוה אתא רבי אבהו קרי אבבא רהיט ואזיל ופתח ליה ואמר אין אין עד דמטאי התם יומא חד אמר ליה אשקיין מיא אדאייתי ליה נמנם גחין קאי עליה עד דאיתער איסתייעא מילתיה ודרש אבימי (תהלים עט) מזמור לאסף.

רבי אבימי קיים מצות כבוד אב למרות שהיו לרבי אבימי חמשה בנים שיכלו לעשות במקומו. והיה צורך בסייעתא דמלתא כדי שבזמן שחכה לאביו שיתעורר שזכה לדרוש את הפסוק מזמור לאסף. ומשמע שבעצם היה צריך ללכת ללמוד, ולכאורה הרי מן הדין היה צריך לבטל מצות כבוד אב ואם משום תלמוד תורה שהרי גדול ת”ת יותר מכבוד אב ואם?

ובמקנה בקידושין דף לא ע”א כתב ליישב שתלמוד תורה דוחה את הכבוד ולא את המורא:

אלא שיש לחלק בין כיבוד למורא כמ”ש לעיל דהא דאמר איזהו כיבוד מאכילו ומשקהו היינו דוקא כשלא צוה לו אביו אבל אם אמר לו השקיני זה הוי בכלל מורא דאמר שם דלא יעבור על דבריו ויש לומר דדוקא ביעקב שהי’ רק מצות כיבוד לחוד שלא הי’ אצל אביו כדי לכבדו בזה אמרו דת”ת עדיף מיניה אבל אם אמר לו אביו השקיני מים י”ל דמורא עדיפא מת”ת וראיה לזה מצאתי בריטב”א לקמן דף ל”ד ע”ב בהא דאמר שם במצות עשה שאין הזמן גרמא ילפינן ממורא…

ועיי”ש שהוכיח שמורא חמור מכבוד, ולכן במורא צריך לקיים קודם את דברי אביו אבל בכיבוד, גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם. וכשהבן אינו נמצא לפני האב הרי שייך רק כבוד ולא שייך מורא.

אלא שדבריו על מורא, שכל דבר אסור לבן לסרב לאב מדין מורא, הוא חידוש שהרי מורא אביו ואמו הוא כמ”ש בגמרא קידושין לא ע”ב:

ת”ר: איזהו מורא, ואיזהו כיבוד? מורא – לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו; כיבוד – מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא.

היינו שכבוד הוא לעשות, ומורא הוא מה לא לעשות. ולפי המקנה כל שמיעה בקול אביו ואימו יש בה חיוב משום מורא. וכן ברמב”ם בהלכות ממרים פרק ו’ הלכה ג’ באר:

אי זהו מורא ואי זהו כבוד, מורא לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו, ולא יקרא לו בשמו לא בחייו ולא במותו, אלא אומר אבא מרי… אי זהו כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה משל האב, ואם אין ממון לאב ויש ממון לבן כופין אותו ד וזן אביו ואמו כפי מה שהוא יכול, ומוציא ומכניס ומשמשו בשאר הדברים שהשמשים משמשים בהן את הרב, ועומד מפניו כדרך ה שהוא עומד מפני רבו.

וע’ חזון איש יו”ד הלכות כבוד אב ואם סימן קמ”ט אות ח’

אבל לכאורה ניתן להביא ראיה מהרמב”ם שמורא הוא גם דברים שבקום ועשה, משום שכתב הרמב”ם בהלכות ממרים פרק ו’ הלכה ו’:

אחד האיש ואחד האשה חייבין במורא וכבוד, אלא שהאיש יש בידו לעשות והאשה אין בידה לעשות שהרי רשות אחרים עליה, לפיכך אם נתגרשה או נתאלמנה הרי שניהם שוים.

ולכאורה מדוע אין ביד האשה סיפק לקיים את מורא אביו ואימו שהרי כל המורא הוא רק בלאו, אלא שע”כ שיש גם קיום עשה במורא, ולכן אשה פטורה כשכרוך בעשה משום שאין בידה לקיים כיון שמשועבדת לבעלה.

על חידושו של המקנה בגדר מורא, אמנם לכאורה כך מסתבר, ואמנם כן מוכח ממש שכתב בתרומת הדשן סימן מ’, והובא בשו”ע:

שאלה: תלמיד רוצה לצאת ממדינתו, ללמוד תורה לפני רב אחד שהוא בוטח שיראה סימן ברכה לפניו, ויזכה בתלמוד ללמוד הימנו, ואביו מוחה בו בתוקף. וא”ל, בני אם תלך לאותה מדינה שהרב שם, תצערני עד מאוד, כי אדאג עליך תמיד, ח”ו פן תהא נתפש, או יעלילו עליך כמו שרגילים באותו מדינה. מה יעשה תלמיד ישמע לאביו, או ילך כחפצו ללמוד תורה?

תשובה: יראה, דאין צריך לשמוע כה”ג לאביו שהרי יעקב אבינו לא נענש על כיבוד אב ואם, כל אותם שנים שלמד תורה בבית עבר. וכיון דקי”ל כר’ יוסי, דלא מן הכל אדם זוכה ללמוד, א”כ הכל בכלל ת”ת הוא. ואין נראה לחלק, בין כיבוד אב ואם, בין מה שאביו מיחה בידו, ושמצערו במה שעובר על צוואתיו, דהא תרווייהו מצות עשה שוה נינהו, כבודו ומוראו…

וכן בשו”ע יו”ד סימן ר”מ סעיף יג פוסק המחבר: “גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם”, וכתב הש”ך שזה נלמד מיעקב אבינו שלא נענש על יד שנה שהיה בבית שם ועבר ולמד תורה.

אלא שעצם ההשוואה של תרומת הדשן בין מצב שמסרב בודאי לאביו ובין מצב של שב ואל תעשה בכיבוד אב ואם, הוא חידוש שניתן לדון עליו. ובודאי שחילוקו הוא בניגוד למקנה, שהרי לדעתו גדול תלמוד תורה דוחה גם את דין מורא אביו ואימו כמ”ש בסוף דבריו שהם שוים.

וכן ברמב”ם מוכח שגדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם הוא גדר של דחיה גם כשיש התנגשות בין כבוד אב ואם ובין תלמוד תורה. ולא כמו שרצינו לומר לעיל שזה רק היתר ללכת למקום אחר ללמוד ולבטל בשב ואל תעשה: ברמב”ם הלכות ממרים פרק ו’:

הלכה יב: מי שאמר לו אביו לעבור על דברי תורה בין שאמר לו לעבור על מצות לא תעשה או לבטל מצות עשה אפילו של דבריהם, הרי זה לא ישמע לו שנאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבין בכבודי.

הלכה יג: אמר לו אביו השקני מים ויש בידו לעשות מצוה אם אפשר למצוה שתעשה על ידי אחרים תעשה ויתעסק בכבוד אביו שאין מבטלין מצוה מפני מצוה, ואם אין שם אחרים לעשותה יתעסק במצוה ויניח כבוד אביו שהוא ואביו חייבים בדבר מצוה, ותלמוד תורה גדול מכבוד אב ואם.

ומשמע שתלמוד תורה גדול מכבוד אב ואם אפילו כשכיבוד הוא לפנינו ולא רק שגדול תלמוד תורה כדי לבטל מצוה עתידית של כבוד אב ואם.

כלומר, משמע ברמב”ם שאף במקום שבהשוואה למצוה אחרת אם יש אחרים לעשותה לא יבטל כבוד אב, ואם אין אחרים לעשותה יבטל כבוד אב, לגבי תלמוד תורה אין הדבר כן אלא תמיד תלמוד תורה קודם אפילו אם יש לאחרים לעשותה.

ב

אבל עצם דברי תרומת הדשן שדן במצות כבוד אב:

תלמיד רוצה לצאת ממדינתו, ללמוד תורה לפני רב אחד שהוא בוטח שיראה סימן ברכה לפניו, ויזכה בתלמוד ללמוד הימנו, ואביו מוחה בו בתוקף. וא”ל, בני אם תלך לאותה מדינה שהרב שם, תצערני עד מאוד, כי אדאג עליך תמיד, ח”ו פן תהא נתפש, או יעלילו עליך כמו שרגילים באותו מדינה. מה יעשה תלמיד ישמע לאביו, או ילך כחפצו ללמוד תורה?

יש לפקפק אם יש בזה בכלל מצות כבוד אב ואם אפילו כשאומרים לו בפירוש שלא רוצים שיעזוב ללכת ללמוד במקום מסויים. האם מצות כיבוד אב ואם היא עצם הציות לקולם או שהתועלת שיש להם ממעשיו. ונפ”מ כשאומרים לו לעשות דבר שלעצמם אין הנאה, אבל רוצים שהבן יעשה לטובתו לדעתם דבר מסויים?

בשו”ע יו”ד (סי’ ר”מ בסופו) הובא בשם המהרי”ק (שורש קסז) שאם האב מוחה בבנו שלא יישא אשה שהבן חפץ בה, אין הבן צריך לשמוע בקול אביו. ופירש הגר”א (ס”ק לו) שמצות כיבוד אב ואם אינה עצם הציות לדבריהם, אלא התועלת שהם מפיקים מכך, כגון, המאכילם והמשקם – לא הכנת האוכל והבאתו היא המצוה, אלא העובדה שהאב והאם אוכלים אותו, זוהי המצוה. ומקור דבריו ביבמות ו,א. אלא ששם משמע שנחלקו בדבר רש”י ותוס’ – לשיטת רש”י עצם הציות הוא המצוה, ולשיטת התוס’ התוצאות שהאב נהנה ממעשי בנו הן המצוה. גם דעת הרשב”א והרמב”ן שם כדעת התוספות.

ובשאלה זו תלויה הבעיה האם יש מצות כאו”א אחרי מותם – אם עצם הציות לדבריהם הוא המצוה, יש לציית לדבריהם גם אחרי מותם; אך אם התועלת המגיעה להם היא המצוה, אחרי מותם אין להם שום תועלת, ואין מצוה לכבדם. 3 א”כ רש”י לשיטתו בודאי סובר שמצות כאו”א חלה גם לאחר מותם. (תחומין יג עמ’ 221, האב אריאל)

הרשב”א כתב ביבמות ו,א: “וכבוד כזה (שאין בו הנאה לאב) אין בו עשה של תורה, שידחה אפילו לאו גרידא.” כוונת הרשב”א היא למה שנלמד מהפסוק “איש אימו ואביו תיראו” שכולכם מחוייבים בכבודי, ואילמלא פסוק זה יש ה”א שכבוד אב ואם דוחה לאו מן התורה. ועל זה כתב הרשב”א שהה”א היא רק במצוה שיש לאב הנאה ממנה אבל לא במצוה שאין לו הנאה, לא היתה ה”א שידחה מצוה.

וכתב בשו”ע יו”ד סימן ר”מ סעיף כה שהזכרנו לעיל, זה לשונו:

אם האב רוצה לשרת את הבן, מותר לקבל ממנו אלא א”כ האב בן תורה. תלמיד שרוצה ללכת למקום אחר, שהוא בוטח שיראה סימן ברכה בתלמודו לפני הרב ששם, ואביו מוחה בו לפי שדואג שבאותה העיר העובדי כוכבים מעלילים, אינו צריך לשמוע לאביו בזה. הגה: וכן אם האב מוחה בבן לישא איזו אשה שיחפוץ בה הבן, א”צ לשמוע אל האב (מהרי”ק שורש קס”ז /קס”ו/).

וכתב בבאור הגר”א שאין חיוב לשמוע לו אם זה לא להנאתו הישירה של האב.^[1] וכן מפורש בדברי הרמב”ן ביבמות דף ו’:^[2]

אין זה עיקר כבוד אלא מה שאמרו בקידושין איזהו כיבוד מאכילו ומשקהו ומלבישו ומנעילו וכו’ וכל דבר שיש לו הנאה בו, אבל אמר לו לעשות דבר שאין לו הנאה של כלום אין זה כיבוד שאמרה תורה, וכן מה שאמרו יכול אמר לו אביו הטמא וכו’ להביא פירות קאמר אבל הטמא לחנם אין צריך לומר שלא ישמע לו.

ולמקרה זה האחרון דומה מה שכתב בתרומת הדשן האם באב שמסרב ללתת לבנו לשאת אשה, או לעלות לארץ, האם יש חיוב מצד כבוד אב ואם.

ובערוך השלחן סימן ר”מ סעיף לו הבין את הדין המיוחד שבכבוד אב ואם לעומת מצות אחרות באופן כזה:

אמרו חכמינו ז”ל סוף פרק קמא דמגילה (ט”ז א): גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם, שעל אותן ארבע עשרה שנים שלמד יעקב אצל שם ועבר – לא נענש על כיבוד אב. ולכן אם רוצה לילך וללמוד בעיר אחרת – יכול לילך שלא ברשות אביו ואמו. ונראה מזה דכשהולך למצוה אחרת – צריך רשות אביו ואמו. ואף על גב דכשצריך לפרנסתו וודאי אינו צריך ליטול רשות, מכל מקום משום מצוה צריך ליטול רשות, דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, ואיך יעזוב מצות כיבוד ויטול מצוה אחרת? (כן נראה לי מדברי הטור ושולחן ערוך סעיף י”ג, שכתבו דתלמוד תורה גדול…, ולמאי כתבו? אלא וודאי כדאמרן. ודייק ותמצא קל.)

מקורות נוספים:

הרב א’ ורהפטיג, “גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם”, סיני ק (תשמ”ז), עמ’ תיב.

http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/236-2.htm

1. וכן אם כו’. כמ”ש בסט”ו וכמש”ש מ”א א’ א”ד בהא כו’ ועס”ה זה כו’ וכ”ש צערא דגופא ועוד דלא אמרו אלא מאכילו כו’ דשייך ביה אבוה ועתוס’ ל”ב א’ ד”ה ר”י. ונראה לר”י כו’ וכ”ש לדידן כנ”ל ס”ה: (ליקוט)

   וכן כו’. עתוס’ דיבמות ו’ א’ ד”ה שכן כו’ ונראה לר”י כו’ אלמא אין השליחות מצוה רק מה שמאכילו כו’ וכ”ש כה”ג ועמש”ש (ע”כ): (ליקוט)

   וכן כו’. עתוס’ יבמות ו’ א’ בד”ה שכן. ונראה כו’ וז”ל הרמב”ן והרשב”א שם אחר שהרבו להקשות על פירש”י שם כתבו ונראין דברי ר”ח דאלאו דמחמר קאי כו’ ואע”פ שא”ל האב לחמר אחר הבהמה לפי שאין עיקר כיבוד אלא במה שי”ל הנאה כמ”ש בקידושין (ל”א ב’) איזהו כיבוד כו’ אבל א”ל לעשות דבר שאין לו בה הנאה כו’ ומ”ש יכול א”ל אביו היטמא לא לחנם אלא להביא פירות מבית הקברות וכיוצא וכן אל תחזיר כדי שלא יבטל מלהאכילו וכן מחמר דבנין בית המקדש כו’ וע”ש ברשב”א שמשמע מדבריו שדוקא לדחות לאו ע”ש (ע”כ): ↑

2. וכן מדייק הריטב”א מלשון רש”י. ראה חידושי הריטב”א, בבא מציעא לב ע”א, ד”ה איכא דמתני. וראה עוד הרשב”א, יבמות ו ע”א, ד”ה מה. ↑