כי תצא – מעקה

ב”ה

פרשת כי תצא – מצות מעקה

דברים כב, ח’:

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ:

האם מצות העשה של מעקה והלאו של לא תשים דמים הם תלויים זה בזה ולא יתכן עשה בלא לאו או לאו בלא עשה, או שיש דין מיוחד בבית שחייב במעקה, ויתכן חיוב של לא תשים דמים בלא מצות עשה?

ובספרי שם:

כי תבנה בית חדש, אין לי אלא בונה לקח ירש ונתן לו במתנה מנין תלמוד לומר בית מכל מקום. לא תשים דמים בביתך, אין לי אלא בית מנין לבונה בית התבן בית הבקר בית העצים בית האוצרות תלמוד לומר ולא תשים דמים בביתך, יכול אף הבונה בית שער אכסדרה ומרפסת תלמוד לומר בית, מה בית מיוחד שהוא בית דירה יצאו אלו שאינם בית דירה. ועשית מעקה לגגך, אין לי אלא גג מנין לרבות בורות שיחים ומערות חריצים ונעיצים תלמוד לומר ולא תשים דמים בביתך… ועשית מעקה לגגך, מצות עשה. ולא תשים דמים בביתך, מצות לא תעשה.

לכאורה מדברי הספרי משמע שלגבי מצות מעקה בבית צריך שיהא בית דירה והריבוי לבית הבקר וכיוצא בזה הוא מלא תשים דמים. וזה משום שלא תשים דמים כולל את כל המכשולים שיש בהם סכנת נפשות. לכאורה בבית יש גם לא תשים דמים וגם מצות מעקה, וכן משמע ברמב”ם הלכות רוצח (פרק יא הלכה ג’):

וכל המניח גגו בלא מעקה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנ’ (דברים כ”ב ח’) ולא תשים דמים בביתך, ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה.

אלא שיש לדון, האם בית דירה הוא הגדרה של מקום שיש בו סכנה מצויה, וחיוב מעקה הוא רק במקום שיש גם חשש של לא תשים דמים בביתך, או שיש הלכה מיוחדת בחיוב של בית אף שאין שם סכנה וחשש של לא תשים דמים. וחיוב המעקה הוא כמו חיוב מזוזה שחייב כל בית דירה. לפי זה יתכן שכל הגגות השטוחים כיום שלא עולים אליהם אלא לעיתים רחוקות לשם תיקונים, יהיו חייבים במעקה (ואולי יתר על כן: אף גגות רעפים שלעיתים עולים אליהם יתחייבו).^[1]

ומתוך דברי הספרי שפוטר את בית שער משום שאינו בית דירה, משמע שאין שם סכנה המחייבת לעשות מעקה משום לא תשים דמים. ומשמע שאם היה זה בית דירה היה חייב במעקה אף שאין בו סכנה. ולפי זה מוכח שיש דין מיוחד בבית שחייב גם אם מצד לא תשים דמים צריך להיות פטור.

ואולי היה מקום לומר שחיוב בית הוא גם אם החשש הוא רק להיזק, אבל לא תשים דמים הוא לחשש מיתה (ע’ דבר אברהם המצויין בהערה שכתב שזו מחלוקת ראשונים אם יש חיוב אף במקום שיש חשש היזק ולא חשש מיתה), אבל מנין לחלק בצורה כזו. או אולי לחלק שמצות מעקה היא רק מחשש נפילה ואילו לא תשים דמים כולל כל דבר, אבל אין לחילוקים אלו ביסוס בראשונים.

החזון איש התייחס לשאלה זו וכתב (חזו”א חו”מ ליקוטים סימן יח):

חולין קל”ו ע”א למעוטי בתי כנסיות ובתי מדרשות… ומאי גרע בית הכנסת שיהא מותר להניח מקום סכנה ואי מיירי שאין משתמשין שם אם כן אין הפטור משום שאינו בית דירה אלא משום שאין משתמשין בגגו ונראה שכל גג שאין משתמשין פטור מן המעקה וכמש”כ במ”ב סי’ תק”מ בבה”ל ד”ה וכן בשם ריטב”א^[2]… וכן קשה בהא דאמרו ב”ק נ”א ע”א בבית שאין תוכו י’ דפטור מן המעקה, וכן באין בו דע”ד דאמר סוכה ג’ א’ דפטור, וכן בית האוצרות ובית הבקר, ובמאי עסקינן אי משתמשין על הגג למה פטור ואי אין משתמשין לעולם פטור.

ונראה דכל גג אינו בכלל המכשולות שאין היזיקו מצוי כל כך שהעומד על הגג זכור בטבעו להזהר וגם הוא מנהגו של עולם וכמו שמותר לעלות באילן ומותר לעלות לבנות הגגין והעליות בלא מעקה סביביו… אלא שבגלל בית דירה חדשה תורה מצות מעקה להקפיד על סכנת הנופל ובזה צריכים לתנאי בית תוכו י’ ודע”ד ושידור שם אדם אבל המשתמש על הגג שאין תחתיו דירה לא חייבה תורה מעקה והוי בכל פעם שעולה כעולה באילן.

והנה גם בבית שחייבה תורה מעקה לא אסרה תורה על האדם שלא יעלה על הגג בלא מעקה אלא על הבעלים לעשות מעקה וזה ענין מחודש שהרי לא דמי גג לבור ולסולם רעוע דהתם מכין תקלה שהנכשל לא ידע להזהר ואי אפשר להזהירו לפרוש ממהיזק אבל הגג אפשר להזהיר שלא יעלו ולא יתכן לקרותו לבבעל הגג מזיק עד שחייבתו תורה.

לפי תרוצו, בגג, לולא הפסוק לא היה צורך במעקה כלל, ואין בו חשש סכנה.^[3] ומדבריו יוצא חידוש: שאם יש גג שאין תחתיו בית דירה אין חיוב לעשות מעקה, וגרע מבור. ואם יש עליה שאינה בית דירה, אין חיוב לעשות מעליה מעקה. ולא משמע כן בחינוך מצוה תקמ”ו שכתב שחיוב לעשות מעקה בכל דבר שיכול לבא היזק ממנו, וזה שהזכיר הכתוב לגגך, היינו משום דדיבר הכתוב בהוה. ולפי החזו”א הרי יש דין מיוחד בגג?

חידוש נוסף בחזון איש, שיש מקום שיש זהירות מצד הטבע, ושם לא מוגדר כמקום סכנה שחייבים לסלק, אלא אם כן זה בית דירה. נפ”מ למחיצה או גדר לבית (שמצד עצמה אינה בית דירה) שהיא פחות מעשרה טפחים אבל היא בנויה באופן כזה שלדעת המומחים אנשים לא עוברים אותה בגלל שהיא לא נוחה כגון שיש עליה דוקרנים וכיו”ב.

הנצי”ב בפירושו לספרי כתב שיש חידוש בבית שאף שאין משתמשים על הגג צריך לעשות בו מעקה, אף שאין בו דין של לא תשים דמים. ולפי זה, כמ”ש, יוצאת חומרא בכל גגות שטוחים כיום, שרובם יש להם גישה רק דרך סולם שבדרך כלל הוא נעול והגג נעול. ולפי הנצי”ב הרי צריך לעשות שם מעקה.

ביראים סימן רלד משמע שאכן אין דין מיוחד בבית אלא משום שכיון שהוא בית דירה משתמשים בו:

“יש לשאול מה ראו חכמים לרבות בורות… ולמעט בית שער… הרי בשניהם אין בית דירה…

ותירץ:

ובית שער ואכסדרא ושיחין ומערות אע”ג דתרווייהו לאו בני דירה נינהו כיון דרגילים להשתמש בבורות שיחין ומערות קיימי בלא תשים דמים בביתך כבית שיש בו דירה מה שאין כן בבית שאין בו דירה שער ואכסדרא שאין רגילין להשתמש בהן.

א”כ אין זה חומרא מיוחדת בבית דירה. ועדיין צ”ע לשיטתו מה כיום בגגות שטוחים, וכמ”ש לדעת הנצי”ב. לדעת היראים בית דירה אינו תנאי לחיוב אלא הגדרה של מקום שיש בו סכנה. אבל לדעת הנצי”ב בית דירה הוא תנאי לחיוב גם אם אין סכנה.

אבל כל האפשרות לומר שיש דין של חיוב מעקה מיוחד בבית שהוא בית דירה, תלוי בגרסאות בספרי שם. לגרסא המבואת לעיל הריבוי של בית הבקר הוא מ”לא תשים דמים”, ואם כן יתכן שמצות עשה של מעקה היא רק בבית דירה. אבל גרסת הגר”א שם שהריבוי לבית התבן ובית הבקר הוא מ”כי תבנה”, והיינו שהריבוי הוא למצות מעקה, ולא חיוב משום הלאו. אם כן מצאנו דין מעקה גם במקום שאינו בית דירה. ואם כן לגרסת הגר”א אי אפשר לומר שיש חיוב מיוחד מצד בית דירה, וצריך לומר שבית דירה הוא המגדיר של סכנה. וכן בספר המצות לרמב”ם (מ”ע קפ”ד) משמע שהמצוה היא בכל המכשולות:

והמצוה הקפ”ד היא שצונו להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבינו. וזה שנבנה כותל סביב הגג וסביב הבורות והשיחין והדומה להם כדי שלא יפול המסתכן בהם או מהם וכן המקומות המסוכנים והרעועים כולם יבנו ויתוקנו עד שיסור הרעוע והסכנה. והוא אמרו ית’ (תצא כב) ועשית מעקה לגגך. ולשון ספרי ועשית מעקה מצות עשה [והו’ ל”ת רצח]. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת בבא קמא (טו ב, מו א, נ א, נא א, פג א):

נפ”מ אם נאמר שמצות מעקה מיוחדת לבית דירה דוקא, או שגם בכל בור ודבר שיש בו סכנה יש מצות עשה של מעקה, גם לענין ברכה על עשית מעקה בבור שאינו בית דירה כמובן. אם יש עשה יש ברכה אבל אם אין מצות עשה אלא לא תשים דמים בביתך הרי אין ברכה.

ואכ בחיי אדם כלל ט”ו סעיף כד כתב שאין מברכים על עשית מעקה לבור:

ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה, ביטל מ”ע ועבר בלא תשים דמים. ונ”ל דאין מברכין על עשייתן (אע”ג דהעושה מעקה מברך, התם בהדיא כתיב ועשית מעקה. אבל להסיר המכשולות העיקר הוא שעובר בל”ת, כדאיתא בספרי, אין לי אלא גג. מנין לרבות בורות, ת”ל לא תשים. ואע”ג דהרמב”ם והש”ע כתבו דעובר מ”ע דהשמר נפשך, אין מברכין על עשה זו שאינה מיוחדת על זה אלא היא כללית. והמדקדק ברמב”ם וטור ושו”ע בחו”מ סי’ תכ”ז, יראה להדיא דכן הוא).

וכוונתו לרמב”ם בהלכות רוצח פרק יא הלכה ד’:

וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנ’ (דברים ד’ ט’) השמר לך ושמור נפשך, ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים.

וטוען החיי אדם שמצות עשה היא “השמר לך ושמור נפשך”^[4], אבל קצת קשה לומר בדעת הרמב”ם שכתב “ביטל מצות עשה” שכוונתו היא לא למצות מעקה אלא להשמר. אלא שכפי שדברנו דבריו תלויים בגרסאות בספרי, כפי שכתבנו לעיל, האם גורסים “ת”ל לא תשים דמים בבתיך”. או כגר”א שהגרסה היא “ת”ל כי תבנה”. וע’ בהערות למנחת חינוך החדש ממעשה רב סימן ק’ מהגר”א שמברכים על מעקה לבור. (וצ”ע אם מברך גם על כיסוי הבור).

ועיין רמב”ם הלכות רוצח פרק י”א הלכה א’:

מצות עשה לעשות אדם מעקה לגגו שנ’ (דברים כ”ב ח’) ועשית מעקה לגגך, והוא שיהיה בית דירה אבל בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן אינו זקוק לו, וכל בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המעקה.

ובכסף משנה כתב שיש קשר בין גדר בית של מזוזה לבין מעקה, ומה שאינו בית למזוזה אינו בית למעקה, וז”ל הכסף משנה:

ומ”ש והוא שיהיה בית דירה אבל בית האוצרות וכו’. יש לתמוה על זה דהא תניא בסיפרי אין לי אלא בית מנין הבונה בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות ת”ל לא תשים דמים בביתך… והיאך פטר רבינו. ואפשר שטעמו משום דבפ”ק דיומא (דף י”א) לענין מזוזה אמרינן דהני תנאי היא ותנא בסיפרי סבר כמאן דמחייב ורבינו בהל’ מזוזה פוסק כמאן דפטר:

א”כ צריך לומר שגם במעקה יש דין מיוחד לבית. ולא רק גדר של סכנה, דאל”כ בפשטות אין מקום לקשר עם מזוזה. הקשר למזוזה יתכן רק אם ישנה הלכה של בית לגבי מעקה, ולא רק כהגדרה של סכנה, ורק כך יהיה מובן התירוץ של הכסף משנה.

וכן מסתבר לדעת הרמב”ם שהרי אף שתירץ הכסף משנה את דברי הרמב”ם: “בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן אינו זקוק לו”, אבל הרי אם יש סכנה מדוע לא יתחייב בית הבקר במעקה? אלא שהרמב”ם מדבר בהלכה זו במקום שאין חשש לאו של לא תשים דמים, ואף על פי כן בבית דירה חייבים במעקה ובמקום שאינו בית דירה פטור. ומשמע בפשטות שיש חיוב בית דירה אף שאין בו סכנה.

אבל בשו”ע פסק לגבי רפת בקר לולים ואוצרות שחייבים במזוזה, לעומת זה לענין מעקה פסק כרמב”ם שפטור. אם כן הרי שסבר שלמעשה יש חילוק בין מזוזה ומעקה ולא כמו שכתב בעצמו בכסף משנה לדעת הרמב”ם.

לפי זה יש להסביר מחולקת לגבי שוכר. בבריתא בב”מ דף ק”א ע”ב מפורש שהשוכר חייב לעשות מעקה.

תנו רבנן המשכיר בית לחבירו משכיר חייב להעמיד לו דלתות לפתוח לו חלונות לחזק לו תקרה לסמוך לו קורה ושוכר חייב לעשות לו סולם לעשות לו מעקה לעשות לו מרזב ולהטיח את גגו.

אבל כתב הגהות מיימוניות על רמב”ם שמדאוריתא החיוב על המשכיר ורק שמא יתרשל הצריכו חכמים לשוכר לעשות. ובכנסת הגדולה סובר שהחיוב הוא על השוכר מן התורה. ולדברינו יש לומר שהדבר תלוי אם חיוב מעקה בבית הוא גם מ”לא תשים דמים” וא”כ הרי זה ממון המשכיר ולכן מה”ת חייב הוא לשים מעקה, אבל אם בבית יש דין מיוחד שנלמד מחיוב מעקה ללא קשר ל”לא תשים דמים” ומשום בית דירה, א”כ יש לומר שהחיוב הוא על השוכר כמו במזוזה שחובת הדר היא.

ונראה שזו גם הספק בתשובת הבית יוסף שהובאה בתשובות המבי”ט סימן קי:

על מי שיש לו חזקת שימוש שטיחת בגדים וכיבוס וטיול בגג חברו נסתפק לי אם יהיה חיוב עשיית מעקה בגג זה או מי חייב לעשות המעקה ושאלתי את פי’ החכ’ ה”ר יוסף קארו יצ”ו מה דעתו בזה והשיב לי דבר ז”ל: שאלת חכם חצי תשובה כי לפי האמת אין בזה דין מעקה כמבואר בדברי הרמב”ם ז”ל פי”א מהלכות רוצח דכל שאינו בית דירה אינו חייב במעקה והאי כיון שאין לו שם תשמיש בית דירה אינו חייב במעקה ואפילו את”ל דכיון שיש בית דירה למטה בביתו הגג חייב במעקה המשתמש על הגג צריך לעשותו ולא בעה”ב וכדתני’ פרק השואל שהמעקה היא על השוכר לא על המשכיר והביאו הרמב”ם פ”ו מהלכות שכירות וה”ה דאין בע”ה הזה חייב במעקה ואיפשר דבמכ”ש אתיא. אשרי הדור שכ”ת שרוי בתוכו, יהי רצון שלא יהיה הדור יתו’ ממך ויאריך ה’ ימי צבאך, כחפץ הצעיר יוסף קארו. שנת ארצ”ה.

מתשובה זו משמע שמרן המחבר הסתפק בשאלה זו, האם חייב במעקה אף שאין בית דירה למעלה. ועוד משמע שדעתו שדין בית דירה אינו על הדר בבית אלא השאלה היא למעלה על הגג האם זה מקום דירה (וזו הבנה שונה לגמרי מאשר כל מה שנדון לעיל, ובית דירה הוא גדר של שימוש בגג). מסקנת התשובה כפי שהבין החתם סופר בחלק יו”ד סימן ר”פ ששניהם פטורים ממעקה. ואם כן דעת המחבר גם בשו”ע היא שאין קשר בין דין בית דירה למזוזה ובית דירה לחיוב מעקה. וחיוב מעקה תלוי דוקא במקום שמשתמש ויש בו סכנה. ולכן אף שפסק בהלכות מזוזה שבית התן ולולין ואוצרות חייבים במזוזה, ממעקה הם פטורים משום שאין בהם שימוש.

לסיכום:

האם יש חיוב בלא תשים דמים בלא מצות מעקה: לדעת החיי אדם אמנם כן, ולכן אין מברכים על מעקה לבור לפי דעתו. ויש לכך קצת ראיה מרמב”ם שהביא בנדון הסרת המכשולות, של “השמר לך” ולא מצות מעקה. זה בניגוד לרמב”ם בספר המצות שם מפורש שבכל מקרה של לא תשים דמים יש גם מצות מעקה.

ובנוגע למעקה לבית, האם יש דין מיוחד בבית: דרכו של החזון איש היא שאם לא משתמשים כלל ודאי פטור, ומאידך יש דין מיוחד לבית שאף שהגג לא מוגדר כדבר של סכנה חייבים לעשות, והבנתו מתאימה עם חיי אדם שיש דין מיוחד של מעקה בבית אבל בבור יש רק לא תשים דמים.

השלמות:

השאלה שנדונה האם יש חומרא בבית דירה, אולי תלוי בדברי הכסף משנה שקושר דיני מזוזה עם דיני מעקה כמ”ש.

שתי הגרסאות בספרי: אם הלימוד ממעקה או מלא תשים דמים. וע’ הלכות מעקה לר”ח קנייבסקי בספר מסכת מזוזה, ע’ קלט, בביאור הלכה תכז סעיף א’ ד”ה בית האוצרות, שכל הראשונים לא העתיקו כמו הגר”א ולכן ברכה גם לחזון איש שפסק שחייב בבית האוצרות, מכל מקום לענין ברכה לא יברך.

הגדרת החזון איש בשיעור הקודם.

ע’ בן איש חי שנה ב’ פרשת פנחס:

ספר בן איש חי – הלכות שנה שניה – פרשת פנחס

[א] הזהירה תורה כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו. וזו היא מצות עשה מן תרי”ג מצות שחייב האדם לעשות מעקה לגגו. ואף על גב דתשמיש הגג הוא תשמיש דאקראי, אם הבית שתחת הגג הוא בית דירה ותשמיש קבע, חייב לעשות מעקה לגג, אבל אם הבית שתחת הגג אינו בית דירה, אלא הוא בית אוצרות ובית הבקר וכיוצא, דהוא תשמיש דאקראי, נמצא הגג הוא אקראי דאקראי, והרי זה פטור מן המעקה. ועיין כנסת הגדולה חושן משפט הגהות בית יוסף אות י”א, וחקרי לב חושן משפט חלק ב’ סימן צ”א דף קס”ד ע”ב, ובסה”ק רב פעלים כתבתי בענין זה בתשובה בסייעתא דשמיא ומיהו אם גג בית האוצר הוא בצד ביתו, ובימי הקיץ ישנים שם על גג זה של בית האוצר, חייב במעקה:

[ב] כל בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, פטור גגו מן המעקה, מפני שאינו בית תשמיש ואינו ראוי לדירה, ואם כן הבית עצמו הוי תשמיש אקראי, והגג שלו אקראי דאקראי ולהכי פטור:

שו”ת רשב”א ח”ב סימן מג:

שאלת והקדמת הקדמה, ואמרת, זה לשונך: בכל גלילות ארצינו אינם עושים מעקה לגגיהם. לפי שהם מכוסים ברעפים שעושין על דמיון כלי חרס /בד”ל: חרש/. ולפי שאין משתמשין בהם, שאינן ראוין לשום תשמיש. ועוד: שישברו הרעפים בהליכתן עליהם. ולא יעלו להם אלא פעם אחד בשתי שנים או בשלש. ולא לתשמיש ולא לצורך, אלא לתיקון הגג ולטוח קצתו. משום הכי, נהגו העם בכל גלילות ארצינו שלא לעשות מעקה בגגיהם…

לכאורה פשוט שכיון שלא משתמשים בכלל הרי זה פטור ממעקה, ולפי זה צריך להיות הוא הדין גם בגג שטוח לגמרי.

ע’ ספר “בטיחות הבניה בהלכה” , הרב מנחם סלי, הוצאת מכון הרי פישל תשמ”ד.

לגבי מרפסת, ע’ מאירי מו”ק יא ע”ב על המשנה שעושים מעקה למרפסת בחול המועד:

אמר המאירי עושין מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט כגון הוצא ודפנא או שצר בצרור ר”ל בנין אבנים ואינו טח בטיט וענין זה יש שפירש בו מעקה גמור והוא צריך לו בגג מפני שגגותיהן לא היו משופעין אלא חלקים כעין עליה ומשתמשין בה וצריכין לעשות בה מעקה וכן מרפסת פירשו בו שהוא תקרה יוצאה לפני פתח העלייה ומשתמשין בה אלא שהוקשה לקצת מפרשים ממה שאמרו בסיפרי כי תבנה וכו’ יכול אף הבונה שער אכסדרא ומרפסת יהא חייב במעקה ת”ל בבתיך מה בית מיוחד לדירה וכו’ אלמא שאין המרפסת חייב במעקה ונראין הדברים שהמרפסת אין ענינה מונח על דבר אחד בפרט וכל שיוצאין בו מפתח של עלייה נקרא מרפסת יש מהן שעשויין לתשמיש כגון שעולין דרך בה לפתחי עלייה וצריכין למעקה ויש מהן שאין עשויין להשתמש אלא שנכנסין דרך סולמות לפתחי העלייה והם עשויים להניח שם עצים ושאר דברים שאין דריסת הרגל מצויה בהם ויוצאין מן העליה להם דרך חלונות או מן החצר בסולמות וכגון זה אינו צריך מעקה

וע’ לשון הריטב”א שם:

ועושה מעקה לגג ולמרפסת. פי’ הלוך שעושין בין העליות, ולא סוף דבר למצות מעקה דהא מרפסת פטורה מן המעקה כדאיתא בסיפרי (פ’ תצא), ועוד דאי משום מצות מעקה למה לא יעשה כדרכו, ועוד שאמרו בירושלמי על משנתינו תני לגג שלשה ולמרפסת עשרה, אלא ודאי מתני’ בגג שאינו חייב במעקה אלא שהוא רוצה לעשות משום שימור ולפיכך עושה בשינוי, ולגג דלא רגילי ביה סגי בשלשה ומרפסת דרגילי בה צריך עשרה.

ולפי הבנת הגר”ח קנייבסקי בשער הציון אות ל’ הוא חולק על המאירי שסובר שמרפסת חייבת, והוא סובר שסגי בשלשה..

ע’ מסכת מזוזה, הגר”ח קנייבסקי, לגבי מרפסת חיצונית שמשמשת למדרגות, שער הציון ל’ שהמנהג לעשות י’ טפחים. אלא שאם זה מסוכן הרי זה דין לא תשים דמים ומשום כך חייב לעשות.

1. בסברא זו יש לדון על פי הסוגיות בב”ק נ”א ע”א ודף ט”ו ע”ב, וע’ בדבר אברהם בסוף סימן לז. ↑
2. וז”ל ביאור הלכה:

   עיין בחידושי הריטב”א שכתב דמתני’ מיירי בגג דלא רגילי להלוך בו שאינו חייב במעקה אלא שהוא בעצמו רוצה לעשות משום שמירה [ולפיכך אמרו בירושלמי דסגי בג’ טפחים] דאי משום מצות מעקה למה לא יעשה כדרכו ע”ש. אבל שארי הפוסקים סתמו בזה ולא חילקו: ↑

3. ועיין משנת אליהו סוכה סימן ד’ ↑
4. אלא שהפסוק עצמו מדבר על זכירת מתן תורה, ובגמרא מעשה בברכות לב ע”ב:

   תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך בא שר אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום המתין לו עד שסיים תפלתו לאחר שסיים תפלתו אמר לו ריקא והלא כתוב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך וכתיב *ונשמרתם* *מאד* לנפשותיכם כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי אמר לו המתן לי עד שאפייסך בדברים אמר לו אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום היית

   מחזיר לו אמר לו לאו ואם היית מחזיר לו מה היו עושים לך אמר לו היו חותכים את ראשי בסייף אמר לו והלא דברים קל וחומר ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר כך אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה מיד נתפייס אותו השר ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום.

   הרי שפירוש זה של פסוק הוא של אותו שר. ואף על פי כן מביא הרמב”ם פסוק זה כאן לענין מכשול. ↑