נצבים – מצות התשובה

ב”ה

שיטת הרמב”ם במצות התשובה

דברים פרק ל פסוק יא:

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא

כתב הרמב”ן על התורה:

וטעם כי המצוה הזאת – על כל התורה כולה. והנכון, כי על כל התורה יאמר (לעיל ח א) “כל המצוה אשר אנכי מצוך היום”, אבל “המצוה הזאת” על התשובה הנזכרת, כי והשבות אל לבבך (בפסוק א) ושבת עד ה’ אלהיך (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן. ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן. והטעם, לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה’ ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום:

וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו – שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם, וישובו בלבם אל ה’, ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות כאשר הזכיר (לעיל פסוק ב) אתה ובניך בכל לבבך – כמו שפירשתי (שם):

השוואת מצות התשובה לרמב”ם ולרמב”ן. ברמב”ם המצוה היא מצות הוידוי. בכלל מצות הוידוי היא שיתוודה ויעשה תשובה, ראה הלכות תשובה פרק א’ הלכה א’:

כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו’ והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה

וכבר האריכו האחרונים להסביר את דעת הרמב”ם שלא מנה מצות תשובה בפני עצמה. אבל לרמב”ן יש וידוי בפני עצמו ותשובה בפני עצמה.

הרמב”ם מסביר את פסוק ב’ בפרק ל’ בהלכות תשובה פרק ז’ הלכה ה’:

כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו’ ושבת עד ה’ אלהיך ושב ה’ אלהיך וגו’.

כלומר שיש כאן הבטחה שיעשו תשובה ולא מצוה. וגם הרמב”ן הנ”ל אומר שנקט כאן לשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר לעשות כן. ומה שכתב הרמב”ן “והטעם…” כוונתו לא להבטחה שיעשו תשובה, אלא הטעם לחיוב התשובה, כי אף אם תהיה בקצה השמים תוכל לעשות תשובה ככל אשר אנוכי מצוך היום. והרמב”ם לשיטתו שאין מצות תשובה אלא יש רק מצות וידוי.

ואילו את הפסוק “כי המצוה הזאת” הרמב”ם מפרש על כל התורה ועל תלמוד תורה, כפי שמבואר בהלכות תלמוד תורה פרק ג’ הלכה ח’:

כתוב בתורה לא בשמים היא ולא מעבר לים היא לא בשמים היא לא בגסי הרוח היא מצויה ולא במהלכי מעבר לים היא לפיכך אמרו חכמים לא כל המרבה בסחורה מחכים וצוו חכמים הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה:

לעומת ההגדרה בפרק א’ הלכה א’ שם משמע שיש רק מצות וידוי. כתב הרמב”ם בכותרות להלכות: “שישוב החוטא מחטאו לפני ה’ ויתודה”, ומשמע שגם התשובה היא מצוה. ואם כן מה הגדרת המצוה לדעת הרמב”ם? וגם בהלכה א’ כתב הרמב”ם שהמצוה היא “כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני האל”, כלומר הוידוי הוא המשך לתשובה, או אולי אפילו חלק מן התשובה. או שהתשובה היא חלק מן הוידוי.

וע’ בלשון הרמב”ם בספר המצות:

והמצוה הע”ג היא שצונו להתודות על החטאים והעונות שחטאנו לפני האל יתעלה ולאמר אותם עם התשובה. וזה הוא הודוי. וכונתו שיאמר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך. ויאריך המאמר ויבקש המחילה בזה הענין לפי צחות לשונו.

אם כן עיקר המצוה היא הוידוי.

ניתן להביא ראיה שהוידוי היא מצוה בפני עצמה מהמכילתא שהביא בספר החינוך:

יכול בזמן שהם מביאין מתודין, ומנין אף בזמן שאין מביאין, שנאמר בני ישראל וגו’ והתודו, כלומר שהקבלה באה לדרוש כן. ועדיין הייתי אומר שאין הוידוי אלא בארץ, כלומר אף על פי שמתודין בלא קרבן מכל מקום שלא יהיה חיוב הוידוי אלא בארץ, כי שם עיקר הכפרה ושם הקרבנות ועיקר הכל בה, מנין אף בגליות, דכתיב [ויקרא כ”ו, מ’] והתודו את עונם ואת עון אבותם, כלומר עון אבותם שחטאו וגורשו מן הארץ, וכן אמר דניאל בחוצה לארץ [ט’, ז’] לך ה’ הצדקה ולנו בושת הפנים כיום הזה. הנה התבאר שהוידוי מצוה בפני עצמה, ונוהג בכל מקום. ואמרו בספרא [אחרי ד’, ו’] גם כן, והתודה, זה וידוי דברים.

ואם יש ה”א שמצות וידוי קשורה רק לקרבנות או שנוהגת רק בארץ, והרי ודאי שתשובה נוהגת גם בחוץ לארץ שהרי “והתוודו את עונם ואת עון אבותם” נאמר על חוץ לארץ, אם כן על כרחנו שמצות התשובה אינה מצות הוידוי.

מאידך יש להוכיח שמצות התשובה היא יכולה לעמוד בפני עצמה בלא מצות הוידוי, שהרי אומרת הגמרא בקידושין (דף מט ע”ב) שהמקדש על מנת שאני צדיק גמור הרי זו מקודשת, ואף שאין עדיין וידוי, הרי שהוא כבר צדיק, ויש כאן מצות התשובה אף אם אין כאן כפרה.

אלא שברמב”ם תמיד התשובה והוידוי הם ביחד ראה מה שכתב הרמב”ם בפרק א’ הלכה א’:

כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו’ והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה, כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח, וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה, ויתודו וידוי דברים שנאמר והתודה אשר חטא עליה, וכן כל מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו, וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאות האדם.

וכן בפרק ב’ הלכה ב’ המובאת להלן מבואר שהתשובה והוידוי הם דבר אחד.

שלש דעות יש במפרשים לגבי דעת הרמב”ם (השווה, רמב”ם פ”ו להלן, וע’ כח התשובה ע’ כח): י”א שאין זו מצוה כלל, וזו דעת המנחת חינוך במצוה שסד.^[1] י”א שזו חלק ממצות הווידוי. וי”א שהיא מצוה כוללת כמ”ש בשורשים, בשורש הרביעי שאין למנות “ומלתם את ערלת לבבכם”. ועיין כח התשובה ע’ כ”ז שזו אינה מצוה משום שלא יתכן שיש מצוה שאפשר להגיע אליה רק אחרי כשלון בעוון. ועוד, שא”כ הרי כל לאו שבתורה הוא ניתק לעשה.

ונראה שכדי להבין את הרמב”ם נשווה את הלכה א’ בפרק א’ עם הלכה ב’ בפרק ב’ הלכות תשובה:

ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו’, וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות^[2] שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו’, וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.

ולכאורה קשה, שהרי בפרק א’ כתב הרמב”ם את סדר הדברים: “כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי”. כלומר ניחמתי, היינו חרטה על העבר. “ולעולם איני חוזר לדבר זה” הוא קבלה לעתיד שבאה לאחר החרטה על העבר. אבל בהלכה הנ”ל בפרק ב’ כתב הרמב”ם “ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד”, ולאחר מכן “וכן יתנחם על העבר”. וצריך עיון מדוע הסדר הוא שונה?

ועוד קשה, מדוע הרמב”ם כתב “מה היא התשובה” בפרק ב’ ולא בפרק א’ שם באר את גדר המצוה?

ונראה שגדר המצוה לדעת הרמב”ם הוא שהוידוי כולל את כל מה שיש בתשובה, אלא שהתשובה היא התהליך הנפשי שעובר על החוטא, ואילו הוידוי הוא סדר הדברים המעשי ולכן בפרק א’ שם באר את גדר המצוה, כתב שתחילה יתחרט. ואילו בפרק ב’ שם תאר את מה שעובר על העושה תשובה, לכן תאר קודם את החרטה. והרי בפרק א’ כתב הרמב”ם את סדר הדברים בהיבט של הוידוי, לאחר שכבר חזר בתשובה ברמה הפנימית. ולכן אף אם מבחינה פנימית קדם לו הקבלה לעתיד על חרטה על העבר, כשמתוודה צריך להקדים חרטה על העבר לקבלה לעתיד (ר’ טוביה מרמלשטיין)

וזה שהתשובה היא חלק מהמצוה, כך משמע בפרק ב’ הלכה ב’ שכתב שהוידוי הוא אמירת העניניים שגמר בליבו לאחר שעשה תשובה:

ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וכו’ וצריך להתודות בשפתיו לומר שעניינות אלו שגמר בליבו.

יותר ברור הדבר בהלכות מעשה הקרבנות פרק ג’ הלכה טו “כיצד מתודה אומר חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזאת כפרתי” הרי שכאן כתב הרמב”ם שהוידוי כולל דברים שהם שייכים למעשה התשובה עצמו. ונראה שהגדרת המצוה לדעת הרמב”ם היא: הוידוי הוא לומר בפה את מחשבת התשובה. והוידוי כולל את התשובה והוא הביטוי המעשי של התשובה. ולכן הרמב”ם לא מנה את מצות התשובה, כיון שעיקרה בלב (ר’ טוביה מרמלשטיין). ומצות הוידוי היא “לומר ענינות אלו שגמר בליבו בפיו”.

ובזה יש להסביר שלדעת הרמב”ם הוידוי כולל קבלה לעתיד, כפי שמבואר ברמב”ם בפרק א’ הלכה א’:

כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי.

אלא שצריך עיון על הוידוי שלנו שאין בו אמירה שיש בה חרטה על העבר או קבלה על העתיד. ולכאורה משמע שזה שלא כשיטת הרמב”ם ולחולקים הרי יש מצות תשובה, ושם יש חרטה וקבלה, ומצות הוידוי הוא מצוה נוספת. אבל לרמב”ם החרטה והקבלה הם חלק מן התשובה.

על מה שהבאנו לעיל שהרמב”ם כותב שהבטיחה תורה שישראל יעשו תשובה בסוף גלותן: האם זה משום שהגאולה תלויה בתשובה דוקא?

מה מקור הרמב”ם שהגאולה קשורה לתשובה, ע’ כסף משנה שכתב:

ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה. בפ’ יוה”כ (דף פ”ז:) גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה:

אבל לכאורה מקור הרמב”ם וגם הרמב”ן, בסנהדרין דף צז ע”ב במחלוקת ר’ אלעזר ור’ יהושע. ומחלוקתם, כמו מחלוקת רב ושמואל אם הגאולה הסופית תלויה בתשובה או אינה תלויה בתשובה.

אמר רב: כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים. ושמואל אמר: דיו לאבל שיעמוד באבלו. כתנאי, רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה – נגאלין, ואם לאו – אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה – אין נגאלין? אלא, הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב. תניא אידך: רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה – נגאלין, שנאמר (ירמיהו ג’) שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם. אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר (ישעיהו נ”ב) חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו, חנם נמכרתם – בעבודה זרה, ולא בכסף תגאלו – לא בתשובה ומעשים טובים. אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: והלא כבר נאמר (מלאכי ג’) שובו אלי ואשובה אליכם. אמר ליה רבי יהושע: והלא כבר נאמר (ירמיהו ג’) כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון. אמר לו רבי אליעזר: והלא כבר נאמר (ישעיהו ל’) בשובה ונחת תושעון! אמר לו רבי יהושע לרבי אליעזר: והלא כבר נאמר (ישעיהו מ”ט) כה אמר ה’ גאל ישראל קדושו לבזה נפש למתעב גוי לעבד משלים מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו. אמר לו רבי אליעזר: והלא כבר נאמר (ירמיהו ד’) אם תשוב ישראל נאם ה’ אלי תשוב. אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר (דניאל י”ב) ואשמע את האיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאר וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי וככלות נפץ יד עם קדש תכלינה כל אלה וגו’. ושתק רבי אליעזר.^[3]

מסקנת הגמרא: “שתק ר’ אליעזר” ואם כן משמע שהודה לר’ יהושע (וע’ ספר אילת השחר על הגאולה השלישית שמנה דעות המפרשים בזה). ובירושלמי תענית א’ א’ נאמר: “אסתלק ר’ אלעזר”, וע’ לנתיבות ישראל, שם הרצי”ה דן בזה.( וצריך עיון מדוע האחרונים לא הביאו את המקור לדברי הרמב”ם מגמ’ זו? ולכאורה לפי הרמב”ם הלכה כר’ אלעזר, ולכן “אין ישראל נגאלין אלא בתשובה”.)

הסבר הראיה האחרונה שאמר ר’ יהושע, כתב המהר”ל בנצח ישראל סוף פרק לא:

…והביא רבי יהושע ראיה, והא כתיב “ואשמע את האיש וגו'”, ואם כן נשבע שיגאל אותם, אף על גב דאף לרבי אליעזר אי אפשר שלא יגאל את ישראל, כמו שאמרנו למעלה, מכל מקום כיון שהתשובה תולה בישראל, לא שייך בזה שבועה, כי אם דבר שהוא תולה בו יתברך בלבד, ולא בישראל כלל. ואז שתיק רבי אליעזר, והודה שהגאולה היא הכרחית, כמו שבארנו גם כן בראיה ברורה מן השכל, ודי בזה:

אלא שהשאלה האם הרמב”ם פסק כר’ אליעזר ולא כרבי יהושע, תלויה בגרסה בגמרא סנהדרין וז”ל הגרסה שלפנינו:

אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה – אין נגאלין? אלא, הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומח1זירן למוטב.

אבל לפי הגרסה שרשומה בצד מירושלמי, במקום “אלא”, צ”ל “א”ל”, וכ”כ ר”ר מרגליות:

אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה – אין נגאלין? (אלא) [א”ל], הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב.

ולכאורה הדברים מוכרחים בגמרא, שהרי הגמרא מביאה מחלוקת רב ושמואל ואומרת “לימא כתנאי”, ומביאה מח’ ר”א ור”י, ולגרסתנו הרי גם לר’ יהושע צריך תשובה, אלא שהקב”ה מביא מלך קשה וכו’. והלימא כתנאי חייב להתייחס לברייתא הבאה שבה יש מחלקות ר”א ור”י. אבל לפי גרסת הירושלמי הדברים ברורים: לדעת ר’ יהושע הגאולה אינה תלויה בתשובה לכ”ע.

והנ”פ היא האם גם לדעת רבי יהושע יש הכרח לתשובה אלא שהקב”ה מביא את התשובה, ואם כן הרמב”ם יכול לפסוק גם כרבי יהושע, או שאלו דברי ר’ אליעזר, ואם כן בהכרח פסק הרמב”ם כר’ אליעזר?

המחלוקת היא כנראה בפשט הפסוקים. האם התורה אומרת שכאשר “יָבֹאוּ עליך כל הדברים האלה… וְשַׁבְתָּ” אז “ושב ה’ אלקיך את שבותך וְרִחֲמֶךָ”, או שהתורה אומרת “והיה כי יָבֹאוּ עליך” ואז “וְשַׁבְתָּ”, שבהכרח יעשו תשובה, או שכלל אין כאן ענין של תנאי, אלא שהקב”ה מודיע שזה מה שיהיה, שהרי הכל גלוי וידוע לפניו, ואם כן הוא מודיע לנו שזה מה שיהיה, שלבסוף יעשו ישראל תשובה ויגאלו. (ר”א נבנצל). אלא שזה פשט דברי הרמב”ם שכך מסביר את הפסוקים שישראל מובטחים שיעשו תשובה שנא’ וכו’.

ועוד למד הרמב”ם מפרשה זו את כל ענין המשיח, שלדעתו נאמר בפרשה זו, ע’ הלכות מלכים פרק יא הלכה א’:

וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה’ אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו’ אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו’ והביאך ה’, ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים.

ואם זה המקור למשיח, הרי שענין המשיח הוא לאו דוקא הגברא אלא הזמן שבו יחזרו ישראל בתשובה ויחזו לארץ ישראל ויבנה המקדש ויחזרו הקרבנות, זהו זמן המשיח.

ולענין התשובה, מכל מקום דעת הרמב”ן בכמה מקומות שאין צריך תשובה לגאולה. בפרשת האזינו “ואין בשירה הזאת תנאי בתשובה”. וכן בספר הגאולה, ובפירושו לפרק הנה ישכיל עבדי (כתבי הרמב”ן ח”א עמ’ שכד) שם כתב:

כי המשיח בתשובה יבוא מיד, ואם לאו, מתאחר עד הקץ בא עליו בשבועה כדכתיב וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם.

וז”ל בפרשת האזינו, לב,מ:

והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו. אם כן, השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין. וכך הזכירו בספרי (האזינו מג), גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא.

הרמב”ן לשטתו שיש וידוי שאינו תלוי בתשובה, ולכן באר שבימי בית שני רק היה וידוי, וזה מה שנאמר בפרשת כי תבא וכמ”ש הרמב”ן שם. ובית שני אמנם לא היה גאולה שלימה. וזה משום שהיה רק וידוי ולא תשובה. אבל לרמב”ם הרי לא יתכן מצב של וידוי לבד. שהרי הוידוי לפי הרמב”ם הוא מצות התשובה.

נספח:

מצאנו ברמב”ם מצוה של תשובה ביום הכפורים: ראה פרק ב’ הלכה ז:

יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים.

האם דין התשובה ביום הכפורים הוא שונה מאשר כל השנה וביום הכפורים יש מצוה? ועיין חינוך מצוה שס”ד שכתב “והעובר על זה ולא התודה על חטאיו ביום הכפורים שהוא יום קבוע מעולם לסליחה וכפרה, בטל עשה זה”. אלא שכוונת החינוך היא למצות הוידוי ולא לתשובה. האם יום כפורים הוא הזמן שלאחריו יש איחור או שיש חובה מיוחדת ביום הכפורים מצד מצות התשובה. לכאורה אם אין בתרי”ג מצות מצות תשובה, איך יתכן מצוה מיוחדת ביום הכפורים?

אמנם דעת רבנו יונה בשערי תשובה שער שני הדרך החמישי:

ומצות עשה מן התורה להעיר אדם את רוחו לחזור בתשובה ביום הכפורים שנאמר “מכל חטאתיכם לפני ה’ תטהרו, על כן הזהירנו הכתוב שנטהר לפני ה’ בתשובתנו והוא יכפר עלינו ביום הזה לטהר אותנו.

הרי שלדעתו הלימוד הוא אחר, והחובה ביום הכפורים הוא מ”לפני ה’ תטהרו”. וזאת אע”פ שרבנו יונה לא מונה בשום מקום מצות עשה של תשובה בשאר השנה. דעה נוספת היא דעת הבה”ג שנראה מדעתו שחובת הוידוי ביום הכפורים נלמדת מחובת כהן הגדול להתוודות ביום הכפורים (עיין אב”י יושבי אהל, ע’ 170).

1. וע’ פרק ז’ הלכה א’ שכתב הרמב”ם “הואיל ורשות כל אדם נתונה לו, כמו שבארנו ישתדל האדם לעשות תשובה וכו'”. היינו: החיוב הוא רק “להשתדל”. ↑
2. וכוונת הרמב”ם אינה שהקב”ה יעיד עליו שלא יחזור לאותו החטא, אלא כוונתו היא שהחוטא יעיד עד עליו את הקב”ה, כמו אדם שאומר אתם עידי. וראיה מהפסוק שמביא “ולא נאמר עוד…” ובתחילת הפסוק (הושע יד,ג): “קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְקֹוָק אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ: (ד) אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם”.

   וכיון שנאמר בפסוק: “אמרו אליו” לכן הוידוי הוא כמו תפילה לקב”ה. לפ”ז מובן מדוע ההלכה (שו”ע תר”ז ס”ג) שצריך לעמוד בוידוי. אם וידוי הוא מצוה לומר כמו ק”ש, הרי שאין צריך לעמוד בה. אבל אם זה כתפילה הרי צריך לעמוד בוידוי. וכיון שאת הוידוי הוא אומר לקב”ה הרי דינו כמו תפילה, ולכן צריך לעמוד בו. ↑

3. הרב צבי יהודה קוק זצ”ל היה מביא את הירושלמי שהבאנו להלן שגורס “אסתלק רבי אליעזר” ומשמע שחזר בו. ועוד העיר שהמימרא שלאחר מכן היא “ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו”, והסביר את ו”ו החיבור: לאחר שלפי רבי אליעזר הסימן לגאולה יהיה התשובה, מה יהיה הסימן לפי רבי יהושע? על זה באה התשובה: “ואמר רבי אבא….”

   ועוד הסביר את סדר הפסוקים שהביא רבי יהשוע: “אנוכי בעלתי בכם ולקחתי” – קיבוץ גלויות. “מלכים ראו וקמו” – מלכות ישראל. (והפסוק האחרון “ככלות נפץ…” פירש על אסון שיהיה על עם ישראל) ↑