בהר – וחי אחיך עמך

ב”ה

פרשת בהר – וחי אחיך עמך, דילמות מוסריות בשואה

ויקרא כה, לו:

פרשת בהר

אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ:

מכאן דרשתו הידועה של ר’ עקיבא במחלוקתו עם בן פתורא בבבא מציעא דף סב ע”א שחייך קודמים לחיי חברך:

שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך.

לגבי איסור רציחה שאינו נדחה בפני פיקוח נפש אומרת הגמרא “מאי חזית דדמא דידך סומק טפי”, ולכן יהרג ולא יעבור. אם כן מתי אנו אומרים חייך קודמים ומתי מאי חזית?

שאלה זו לכאורה זה תלויה בהבנה של הכלל “חייך קודמים”, האם כלל זה בא לומר שאין חיוב לתת את המים ואין כאן חיוב מצד לא תעמוד על דם רעך משום שחייך קודמים. או שכלל זה של חייך קודמים אינו רק למנוע איסור של לא תעמוד על דם רעך אלא זה היתר חיובי לאדם תמיד להציל את עצמו.

נפ”מ במצב שאם הוא ינצל, חברו לא ימות כתוצאה משב ואל תעשה שלו, אלא במעשה ההצלה שלו הוא גורם למיתת חברו. האם יהיה מותר לחטוף את המים מיד מי שמחזיק את המים מדין חייך קודמין? וכן במקרים דומים, ע’ להלן, או יהיה הדין יהרג ואל יעבור משום מאי חזית דדמא דידך סומק טפי ולא נאמר שחייך קודמין (ע’ להלן בשם רמ”ך).

לכאורה תשובה להבדל שבין מאי חזית ובין חייך קודמים נמצא ברש”י, בסוגיה בסנהדרין דף עד ע”א למדנו שאיסור רציחה לא נדחה מפני פיקוח נפש:

רוצח גופיה מנא לן סברא הוא דההוא דאתא לקמיה דרבה ואמר ליה אמר לי מרי דוראי זיל קטליה לפלניא ואי לא קטלינא לך אמר ליה לקטלוך ולא תיקטול מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי.

ופרש”י:

מאי חזית דדמא דידך סומק טפי – מי יודע שיהא דמך חביב ונאה ליוצרך יותר מדם חבירך, הלכך אין כאן לומר וחי בהם ולא שימות בהם, שלא התיר הכתוב אלא משום חביבות נפשם של ישראל להקדוש ברוך הוא, וכאן שיש אבוד נפש חבירו לא ניתן דבר המלך לדחות שצוה על הרציחה.

ולפי זה, רק במקום שמדובר על הריגה בידים קיימת טענת מאי חזית אבל במקום שאין הריגה בידים אלא זה שב ואל תעשה נאמר שחייך קודמים. אבל יש לשאול, מה הדין כשיש מעשה שלו להציל את עצמו, וכתוצאה מכך יהרג אחר? האם חייך קודמים בקיתון של מים הוא רק משום שחברו ימות ממילא או אף אם חברו יהרג בגרמתו יהיה מותר?

בשו”ת מקדשי השם^[1] שער מחמדים סימן א מובא סיפור מזעזע כשבערב ראש השנה אספו הנאצים באושוויץ כאלף ושש מאות צעירים פחות מבני יח שנה, כשהפרידו את מי שראוי לעבודה והשאר מיועדים לתאי הגאזים. היו אנשים שהצליחו לשחד את הקאפוס בכספים שהצליחו להבריח, ולשחרר את בניהם. אך תמורת זה הקאפו תפס נער אחר. ומובא שם מעשה באדם ששאל אותו אם יכול לפדות את בנו, ומאריך שם בתשובה בדבריו של אותו אדם. ובתוך דבריו כתב:

והנה, אם הי’ דרך הרשעים הקאפו”ס, להוציא מקודם הנפדה ואח”כ ליקח אחר במקומו, הי’ מקום לצדד קצת להתיר, אחרי שהרי הקאפו”ס הי’ ישראלים, ולהם בוודאי אסור, על פי ההלכה, לעשות כזאת בידים, להכניס בסכנה נפש אחר, אשר לא עלה עליו הגורל להשרף, והרי הוא בכלל יהרג ואל יעבור. וא”כ, יש מקום לתלות, שאין זה בירור שיקחו נפש אחר במקום הנפדה. כי אולי ברגע האחרונה יתעורר בנפשם הישראלית שלא לעבור על איסור חמור כזה…

אכן לדאבוני, נוכחתי לדעת, שדרכם של הקאפו”ס ליקח מקודם נפש אחר מהמחנה, ואח”כ מוציאים לחוץ הנפדה, כדי שיהי’ בטוחים שלא יחסר להם המנין ומספר שמסרו להם הס”ס, אשר המה אחראים עבורם. ואם יוציאו לחוץ הנפדה, ולא יעלה בידם לחטוף נפש אחר במקומו, אז דמם בראשם אם הס”ס ימצאו שחסר אחד מהמספר שמסרו להם. וממילא אין כאן ממה לצדד כלל.

אכן, איש הנ”ל, בבכי’ רבה, הפציר בי מאד. ואמר לי, רבי, אתם מוכרחים לפסוק לי כעת את ההלכה בזה, כי הוא שאלה בוערת, להציל את בני יחידי, כל זמן שאפשר עוד להצילו. ואני באחת מתחנן אליו, יקירי, צמיד לבבי, הרף ממני בשאלה הלזאת, כי לא אוכל לומר לך, לא דבר ולא חצי דבר, מבלי עיון בשום ספר, ובמצב נורא ואיום כזה… ולא הועילו כל דיבורי אליו, שאל ישית עלי האחריות על הדבר הזה, כי אני כאילו לא שמעתי ממנו השאלה. אך הוא הכפיל, עוד הפעם, דיבורים הנ”ל, בתמימות לבבו ובבכי’ רבה, שנקרע הלב לי”ב קרעים. וגם ככה קיים דבריו, ולא פדה את בנו. והי’ כל היום, יומא דר”ה, הולך ומדבר לעצמו בשמחה, שזוכה להקריב את בנו יחידו לה’, כי אף שיש ביכולת בידו לפדותו, עכ”ז אינו פודהו, מחמת שרואה שהתורה לא התירה לו לעשות כזאת. ויהי’ חשוב לפני השי”ת כעקידת יצחק אבינו, שהי’ גם כן ביום ר”ה.

כיון שאיסור רציחה אינו נדחה בפני פיקוח נפש, ולכאורה גם רציחה בגרמא, אם כן צודק הרב שלא היה יכול להתיר. אלא שהרי לא מדובר כאן על רציחה בידים ולכן אולי זה כן שייך למחלוקת רבי עקיבא ובן פטורא ונאמר כן חייך קודמים.

בהגהות יד אברהם על שו”ע יו”ד סימן קנ”ז סעיף א’ (הסימן העוסק בדיני יהרג ואל יעבור), על דברי הרמ”א שם שהביא את דברי הרמב”ם בעובדי כוכבים שאמרו תנו לנו אחד מכן ונהרגנו ואם לא נהרוג את כולם, שאסור לתת אלא אם כן חייב מיתה כשבע בן בכרי, כתב:

וע’ בנ”ב מ”ת חי”ד סי’ ע”ד שכתב דאם כבר לקחו אנשים ידועים אסור להשתדל להצילם רק קודם שנלקח אף א’ מותר להשתדל להציל א’. וכמ”ש הש”ך בחו”מ סי’ קס”ג ובהג”ה שם ש”פ. ונראה שהוא עצמו יכול להשתדל אף שנלקח דחייך קודמין.

הרי שאכן לדעתו שלגבי האדם עצמו שייך גם כאן הדין של חייך קודמים. ורק לגבי אחר אנו אומרים מאי חזית ולכן אסור לעשות מעשה.^[2]

לדעתו יהיה כאן פתרון לשאלה שנשאל בשו”ת דברי אפרים (הרב אפרים אשרי) בקונטרס עמק הבכא סימן א’:

נשאלתי בגיטו קובנה, כ”ג אלול תש”א (15 – טן סעפטעמבער 1941), היות שהמפקד על עניני הגיטו קובנה יארדאן ימ”ש נתן אז לה'”עלטעסטען – ראט” 5000 כרטיסים לבנים (“יארדאן שיין”) לחלק בין בעלי מלאכה ומשפחותיהם ורק אלו ישארו. ואז בגיטו נמצאו קרוב לשלשים אלף נפשות בנ”י ובתוכם בעלי מלאכה ומשפחותיהם כעשרת אלפים ונעשה מהומה גדולה, וכל דאלים גבר חטפו הכרטיסים הנ”ל מה’עלטעסטען – ראט…

השאלה הב’ אם מותר להבע”מ ליקח ולחטוף הכרטיסים אף שיחסר לבע”מ חבירו כי מספר הכרטיסים הוא פחות ממספר הבע”מ כנ”ל.

נראה לכאורה לפמש”כ הש”ך החו”מ סימם קס”ג סקי”א בשם המהריב”ל (ספר ב’ סימן מ’), דאם יצא גזירה מהמלך על ב’ אנשים סתם, מותר להשתדל על איזהו אנשים שלא יכנסו בכלל הגזירה אע”ג שבודאי יכנסו אחרים. וא”כ הכא מותר להבע”מ לחטוף הכרטיסים אף שיגרמו שיכנסו חבריהם בהגזירה. אולם אפשר לומר דלא דמי לדברי הש”ך דהלא הוא מיירי דההשתדלות הוא קודם שנתפסו הם אז מותר להשתדל, אבל לאחר שתפסו להאנשים אסור להשתדל. ובנ”ד יש להסתפק ולומר דכל העדה היו כנתפסים ויצאה הגזירה וא”כ אותם הבע”מ שחוטפים הם דומים לאלו שמשתדלים אחר שנתפסו.

אמנם נראה דאעפ”כ מותרים לחטוף, דע”ש ביד אברהם (ביו”ד סי’ קנ”ז) שהוא בעצמו מותר לו להשתדל בהצלתו אף לאחר שנתפס אף שיקחו אחרים במקומו, ודוקא לאחרים אסור להשתדל בהצלתו אם ע”י שיצילו אותו יקחו אחרים תחתיו (עי’ בנו”ב מהדו”ת חי”ד סי’ ע”ד) אבל לו לעצמו מותר. ונ”ד לכאורה דומה ממש לדברי היד אברהם. ואולי יש לחלק ולומר דלא דמי ממש להנ”ל דהתם בה שמציל עצמו אינו גורם הריגה בפועל ממש תיכף רק שיחפשו ויתפסו אחרים אבל הכא מיד בחטיפת הכרטיסים מציל עצמו וגורם מיתה בפעול לחברו, ואפשר דבזה אסור.

הבסיס לדיון בשאלה זו הוא פסק הש”ך חושן משפט סימן קסג ס”ק יח:

המלך או שר שמטיל איזה דבר על עשיר א’ או ב’ ויש ליהודי א’ כח בהיכל המלך והשר להשתדל לפוטרם אם הדבר ברור ודאי שאם יפטרם לאלו יטיל על אחרים אי רשאי להצילם לאלו או לא פסק בתשו’ מהריב”ל ח”ב סי’ מ’ דאם כבר הטיל המלך על אנשים ידועים ופרט אותם ונלכדו ברשתו אזי אין יהודי רשאי להשתדל לפוטרן בשום ענין שיזיק לאחרים בודאי אבל אם יצא גזרה להטיל על ב’ אנשים בסתם יכול יהודי להשתדל על איזה אנשים שרוצה שלא יהיו בכלל הגזירה אף שבודאי יכנסו אחרים והביא ראיה ברור’ ממפיבש’ בפרק הערל שהתפלל דוד עליו שלא יקלטנו הארון.

הרי שהש”ך מדבר ממש על נדוננו, אלא שאינו עוסק בדיני נפשות אלא בדיני ממונות, ומחלק בין אם כבר המלך הטיל על אנשים ידועים או לא. ולכאורה גם בדיני נפשות יהיה הדין כך. ובכל זאת חידש היד אברהם שלגבי אותו אדם עצמו נאמר חייך קודמין.

ובשו”ת נודע ביהודה מ”ב יו”ד סימן ע”ד בתשובה מבן המחבר, גם כן חילק כנ”ל, ותמה שם על הש”ך הנ”ל, שהרי לכאורה לא היה צריך להביא מתשובת מהר”י בן לב, כיון שדבר זה מפורש ברמ”א בשו”ע חו”מ שפ”ח סוף סעיף ב’:

היה רואה נזק בא עליו, מותר להציל עצמו אע”פ שע”י זה בא הנזק לאחר (נ”י פ’ השותפין).

ואולי החידוש של הש”ך בשם מהר”י בן לב הוא שלא רק לאדם עצמו מותר להציל עצמו כשעדיין הנזק לא הגיע אלא גם לאחרים. ומדברי נימוקי יוסף היה נשמע רק היתר לאדם עצמו, ומכל מקום מכאן ראיה גם לדיני נפשות כדעת היד אברהם שחייך קודמין אם מדובר על האדם עצמו.

אבל יש לעיין בדבריו של היד אברהם, על פי דברי הרמ”ך בשיטה מקובצת בב”מ ס”ב ע”א:

שנים שהיו מהלכין בדרך וכו’ חייך קודמין לחיי חברך ואותו אדם שהמים בידו שותה ומציל נפשו דחייו קודמין להציל את עצמו חטפן אחד מהם מחברו ושתה וחברו מת על ידו חייב בדיני שמים כן נראה דמאי חזית דדמיה סומק טפי, הרמ”ך:

ולכאורה, מצד איסור גזל של המים, הרי פיקוח נפש צריך לדחות אותו. ובכל זאת דעת הרמ”ך שגם במצב כזה שייך דין מאי חזית דדמא דידך סומק טפי! ואסור להציל את עצמו. ומכל מקום יש כאן תשובה למה שנשאל בשו”ת עמק הבכא, שאסור להציל את עצמו על ידי חטיפת הקיתון של מים או התעודה שמזכה לשחרור, מיד חברו.

וצריך עיון אם כן מדוע לא שייך לדעתו כאן הכלל שחייך קודמים? ונראה שלדעתו של הרמ”ך חייך קודמים פירושו שאין כאן לא תעמוד על דם רעך ואינו חייב לתת לשני את המים משום שחייך קודמים. אבל כשהמים נמצאים אצל אחר, חייך קודמים לא מתיר שום דבר, ונשאר הכלל של מאי חזית דדמא דידך סומק טפי ואסור לעשות מעשה כדי להציל.

מכל מקום, לפי הסברנו זה ברמ”ך, הרי אף לגבי האדם עצמו לא שייך לומר שחייך קודמים, משום שזה רק היתר שלא לעמוד על הדם, אבל כשהמצב שווה, הרי שוב שייך מאי חזית דדמא דידך סומק טפי.

אלא שעוד יש לחלק בין נדון שאלה זו, גם לגבי אדם עצמו ובין נדון קתון של מים: בקיתון של מים הסכנה היא לשניהם בשווה, ולכן חייך קודמים. מה שאין כן בנדון השאלה, לאחר שיחדו ותפסו אחד אלא שהוא יכול לשחרר את עצמו, על ידי שוחד או על ידי שיחטוף את התעודה, הרי כאן כבר רק אחד בסכנה מידית ואחר אינו בסכנה, ובזה יש לומר שאין לומר חייך קודמים אם האחר אינו בסכנה ממש.

ויש לדון על פי שיטת התוספות בסנהדרין דף עד ע”ב ד”ה והא אסתר, שגם איסור רציחה נדחה מפני פיקוח נפש אם המעשה נעשה בשב ואל תעשה:

והא דלא פריך הכא והא אסתר עריות הואי דקים ליה דמהני טעמא דקרקע עולם לענין דלא מיחייב’ למסור עצמה משום עריות דהא מרוצח ילפינן ורוצח גופיה כי מיחייב למסור עצמו ה”מ קודם שיהרג בידים אבל היכא דלא עביד מעשה כגון שמשליכין אותו על התינוק ומתמעך מסתברא שאין חייב למסור עצמו דמצי אמר אדרבה מאי חזית דדמא דחבראי סומקי טפי דילמא דמא דידי סומק טפי כיון דלא עביד מעשה.

ואם כן לכאורה לפי דעת התוספות, אין דין יהרג ואל יעבור במקרה כזה, וצריך עיון האם גם כאן נאמר שמה שגורם מיתה לחברו זה בשב ואל תעשה וגם זה יהיה מותר משום פיקוח נפש שלו.

אלא שיש לחלק כאן, כפי שחלקנו בשעור אחר, בין דין יהרג ואל יעבור באונסין ובחוליים. שהרי הרמב”ם בהלכות יסודי התורה פרק ה’ הלכה ד’:

…וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ובטל מצות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה שהיא חלול השם, ואעפ”כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה…

אבל לעומת זה כתב בהלכה ו’:

כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים, כיצד מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין, ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו.

וצריך עיון, מדוע לגבי אונסים אם לא עמד בנסיון והרג, אינו נענש, ואילו לגבי חוליים אם עבר כן נענש? ובשעור בזמנו נאמר, שהחילוק הוא בזה שיש הבדל מי יזם את המעשה. לגבי אונס, האונס הוא יזם את ההריגה, ולכן אם עבר, הרי מכל מקום הוא אנוס. אבל בחוליים, אין מי שאונס אותו להרוג, אלא זו יוזמה של החולה ולכן הדבר חמור יותר.

ולפי זה הרי בעניננו, כשרוצים להורגו, ולא דורשים ממנו להרוג אחר, והוא רוצה לינצל בזה שהוא יברח וכתוצאה מכך יהרג אחר, הרי זה נחשב הורג שלא באונס אלא גרמא של רציחה שאסורה.

ועוד, לפי מה שכתב הגר”ח על הרמב”ם בהלכות יסודי התורה שהרמב”ם חולק על יסוד התוספות שבשב ואל תעשה רציחה נדחית, שבפרק ה’ הלכות יסודי התורה הלכה ב’ כתב “במה דברים אמורים בשאר מצות חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים, אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג, יהרג ואל יעבור”. וממה שהרמב”ם לא חילק משמע שבכל אופן יש דין של יהרג ואל יעבור, אפילו אם אינו הורג בידים.^[3]

לפי הבנת הגר”ח ברמב”ם איסור רציחה אף פעם לא ידחה אף אם ההריגה היא בשב ואל תעשה. ולכאורה יש להוכיח שלדעת הרמב”ם אין לעשות חשבונות לגבי שפיכות דמים, שהרי גם לגבי גויים שאמרו תנו לנו אחד ונהרגנו ואם לא נהרוג את כולם, פסק הרמב”ם בהלכות יסודי התורה פרק ה’ הלכה ה’:

וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחלה, ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.

הרמב”ם פסק כריש לקיש בירושלמי שמותר למסור רק אם חייב מיתה כשבע בן בכרי. ומכל מקום מוכח שאף שיהרגו כולם מכל מקום לא ימסרו להם. ולכן כתב הכסף משנה שם

אבל אי קשיא על ר”ל קשיא דאמר שאע”פ שיחדוהו להם אם אינו חייב מיתה לא ימסרוהו דהא ליכא הכא סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי שהרי הוא והם נהרגים אם לא ימסרוהו. ואפשר לומר דס”ל לר”ל שמ”ש דבש”ד סברא הוא אינו עיקר הטעם דקבלה היתה בידם דש”ד יהרג ואל יעבור אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך אבל אין ה”נ דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור:

לפי זה דין יהרג ואל יעבור אינו ענין לחישובים ולסברות אלא בכל מצב הדין הוא שיהרג ואל יעבור.

ויש להעיר עוד על זה, שהרמב”ם בכלל לא הביא את דרשת חייך קודמים של ר”ע. ויתכן שזה משום שבגמ’ ב”מ ס”ב ע”א דרשה זו נאמרה רק אם לא לומדים מפסוק זה שריבית קצוצה יוצאה בדיינים. והרמב”ם פסק שריבית קצוצה יוצאה בדיינים, ואם כן יתכן שלכן לא דרש חייך קודמים. וצ”ע אם הרמב”ם לשיטתו כפי שבארנו שבכל מצב נאמר מאי חזית דדמא דידך סומק טפי.^[4]

אודה אם תשלחו הערות: yoel.amital@gmail.com

1. מקדשי השם – הרב צבי הירש מייזליש, הרב צבי הירש מייזליש נולד באוהעל, הונגריה בשנת ה”א תרס”ב (1902) ונפטר בשיקגו, ארצות הברית בשנת ה”א תשל”ד (1974). ↑

2. ע’ תורה שבעל פה כרך כו, תשמ”ה במאמרו של הרב יהודה דוד בלייך, גדרי מסירה והצלה שדן בדבריו. ↑

3. וע’ אבי עזרי הלכות רוצח פרק ב’ הלכה ג’, הלכה ורפואה ח”ב ע’ נה, כלי חמדה, מכתבי תורה והערות ע’ קע”ז ↑

4. ע’ תורה שבעל פה כרך כה, תשמ”ד, במאמר מהרב יצחק קוליץ, ע’ קלד. ↑

הערות מהרב נתנאל (הכהן) אהרון:

בתו”ד כתב הרב:  ולכאורה, מצד איסור גזל של המים, הרי פיקוח נפש צריך לדחות אותו.

וראיתי ג”כ סברה זו בשם שו”ת אחיעזר (כהסבר לשיטת בן פטורא דלכן יחלקו בשוה כי כל אחד רשאי לגזול מחבירו משום פיקו”נ וכמו אם הקיתון היה שייך לשניהם בשוה כמבואר במהרש”א)

ובעניי לא זכיתי להבין, אומנם יש היתר לגזול (ע”מ לשלם) משום פיקו”נ. אבל מסברה כאשר ע”י גזלתו גורם פיקו”נ שוב יש לאסור זאת מצד הסברה דמאי חזית דדמיה סומק טפי.

בברכה

נתנאל (הכהן) אהרון

עוד רצית להוסיף בעניין הנ”ל

אני מבין שגם הרב חתר לנקודה זאת בדעת הרמ”ך – אין היתר לגזול מחמת פיקו”נ כשיש את הסברה של “מאי חזית דדמיה סומק טפי”. רק שלי זה נראה כאקסיומה, ודאי כך הדין לכו”ע ואין בכך חידוש.

אין היתר לגזול שלא ע”מ לשלם משום פיקו”נ, לכא’ הטעם דאף אם את האדם עצמו כשעומד בפנינו ניתן לכפות להציל בממונו. מ”מ המצוה מוטלת על הגברא ולא על ממונו, לכן שלא בפניו אין אפשרות לחייבו בממונו משום פיקו”נ.

לכן גם כשמותר לגזול זה רק ע”מ לשלם (גם אם אין לו עכשיו לכשיהיה לו) כי אין סיבה שהמציל את עצמו יחייב אחרים במקומו כשיכול להציל את עצמו בממונו. ובפרט לר”ע גם כשחבירו בפניו אבל גם הוא עומד בפני מצב של פיקו”נ, גם על הגברא – חבירו (בעל קיתון המים) אין חיוב להצילו.

א”כ פשוט שאין לגזול אפי’ ע” לשלם כשמעמיד את חבירו במצב של פיקו”נ, דאת נפשו של חבירו ודאי לא יוכל לשלם והלא גזל את נפשו.

ולענ”ד אין דמיון בין דברי הרמ”ך לנידון של היד אברהם, שו”ת מקדשי ה’ ושו”ת דברי אפרים.

דהרמ”ך קאי על שנים שהיו מהלכין בדרך, אם חוטף הקיתון מיד חבירו במעשה ישיר שלו מעמיד את חבירו בפיקו”נ. הצמא עומד להורגם – במים יש כדי להציל אחד מהם – זה מצב קיים, כמו בכובש עליו בתוך המים או האש. משא”כ בכל נידון האחרונים הנ”ל זה רק גרמי, אין זה מעשה ישיר שלו. זה לא מצב קיים, רק יודע שהמרצחים יקחו אחר תחתיו. זה גם לא בגופו כמקרה שזורקים אותו על תינוק. אפי’ כשלוקחים אחר תחתיו קודם שמשחררים אותו בהשתדלותו אין זה אלא גרמי.

בברכה

נתנאל (הכהן) אהרון