ב”ה
הלכה לפרשת בחוקותי – מהם “חדושי תורה”?
“אלא המצות אשר צוה ה’ את משה אל בני ישראל בהר סיני” (ויקרא כז,לד). דורשת הגמ’ בשבת קד ע”א “אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה”. ומשום כך אומרת הגמ’ ש”מנצפ”ך צופים יסדום”, פירוש: את האותיות הסופיות יסדו הנביאים, אין הכוונה שהנביאים חדשו אלא ששכחום וחזרו ויסדום.
אבל הרמב”ם בהלכות יסודי התורה פרק ט’ הביא את הדין והביא להלכה פסוק אחר: “דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים: אין לה לא שינוי, ולא גירעון ולא תוספת, שנאמר “את כל הדבר אשר אנוכי מצוה אתכם, אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו” (דברים יג,א); ונאמר “והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת” (דברים כט,כח). הא למדת שכל דברי תורה, מצווין אנו לעשותן עד עולם; וכן הוא אומר “חוקת עולם לדורותיכם” (ויקרא כג,יד), ונאמר “לא בשמיים, היא” (דברים ל,יב). הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר, מעתה”.
הרי שהרמב”ם הביא את הפסוק “לא בשמים היא” כדי ללמוד שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, ולא את הגמ’ שלומדת את זה מהפסוק אלה המצות. אלא שמתוך ההלכה הבאה ברמב”ם מבואר מדוע הוא לא הביא את הפסוק שלנו: “לפיכך אם יעמוד איש, בין מישראל בין מן האומות, ויעשה אות ומופת ויאמר שה’ שלחו להוסיף מצוה, או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצוות לפי זמן היו הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה; ומיתתו בחנק, על שהזיד לדבר בשם ה’ אשר לא ציווהו, שהוא ברוך שמו ציווה למשה שהמצוה הזאת “לנו ולבנינו עד עולם” (דברים כט,כח), ו”לא איש אל ויכזב” (במדבר כג,יט).” לדעת הרמב”ם, לא רק שאין הנביא רשאי לחדש דבר, אלא אפילו אם הנביא אומר בנבואה הלכה שהיא אמת כפי שהיא, והוא פוסק על פי נבואה, הרי זה נביא שקר. משום שלא יתכן שנאמרה לו בנבואה הלכה שהרי לא בשמים היא. ודבר זה לא ניתן ללמוד מהפסוק “אלה המצות”.
וזה לשונו של הרמב”ם בהקדמת המשניות: “ודע שהנבואה אינה מועילה בפרושי התורה ובהוצאת ענפי המצוות בשלש עשרה מידות, אבל מה שעשה יהושע ופנחס בענין העיון והסברא הוא שעשו רבינא ורב אשי”. ועל פי זה מיושבת סתירה שדן עליה בפני יהושע במגילה ג’ ע”א מגמרות שבהם כתוב ששכחום וחזרו ויסדום אין זה חידוש, על גמ’ תמורה ט”ז ע”א: “גופא אמר רב יהודה אמר שמואל שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה. אמרו לו ליהושע שאל אמר ליה (דברים ל) לא בשמים
היא. אמרו לו לשמואל שאל אמר להם אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה. אמר רבי יצחק נפחא אף חטאת שמתו בעליה נשתכחה בימי אבלו של משה. אמרו לפנחס שאל אמר ליה לא בשמים היא. אמר ליה לאלעזר שאל אמר להם אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה.” הרי מבואר בגמ’ תמורה שאין הנביא רשאי אף ליסד את הנשכחות על ידי נבואה, והרי בכמה גמרות מבואר ששכחום וחזרו ויסדום ניתן להעשות על ידי הנביא. ההסבר הוא, שיש הבדל בין אם נביא אומר דבר הלכה בנבואה, שגם זה לא רק שלא בשמים הוא אלא זה גם באיסור של “אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה”. אבל אם הנביא אומר דבר בסברא ומחדש נשכחות בסברות הרי “מה שעשה יהושע ופנחס בענין העיון והסברא הוא מה שעשו רבינא ורב אשי”. ומכאן למדנו גם על משמעות “חידושי תורה”. חדושי תורה אינם דוקא דברים שלא שמעתם אוזן מעולם. גם לברר דברים שהיו ברורים לראשונים ובדורות הקודמים, ועכשיו צריך לברר מחדש כדי להסבירם שיהיו ברורים, בבחינם “שכחום וחזרו ויסדום”, הרי גם זה נחשב לחידוש, ואין הנביא רשאי לחדש דבר גם בזה אלא בענין העיון והסברא.