קדושים – חוקות הגוים

ב”ה

פרשת אחרי מות וקדושים – חוקות הגויים

בפרשת אחרי מות, פרק יח א-ה:

(א) וַיְדַבֵּר ד’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ד’ אֱלֹהֵיכֶם:

(ג) כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ:

(ד) אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ד’ אֱלֹהֵיכֶם:

(ה) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ד’:

וכן בסוף פרשת קדושים, פרק כ’ כב-כד:

(כב) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ:

(כג) וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם:

(כד) וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי ד’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים:

האם האיסור ללכת בחוקות הגויים הוא משום סרך עבודה זרה, וממילא יאסרו רק דברים שיש בהם ענין של עבודה זרה או שהאיסור הוא שלא להדמות לגויים באופן כולל? וכן נפ”מ אם יש איסור לדמות לגויים שאינם עובדי עבודה זרה. האם יש חוקות הגויים אם מביאים פרחים לבית הקברות? האם הלבוש של החזנים שמקורו אינו יהודי, מותר? גלימות של עורכי דין, האם יש בהם משום חוקות הגויים? ואולי גם ללכת אחרי אפנה עכשוית זה אסור משום חוקות הגויים?

כתב הרמב”ם בהלכות עבודה זרה פרק יא הלכה א’:

אין הולכין בחקות העובדי כוכבים ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן שנאמר ולא תלכו בחקות הגוים, ונאמר ובחקותיהם לא תלכו, ונאמר השמר לך פן תנקש אחריהם, הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן, אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו, וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים, לא ילבש במלבוש, המיוחד להן, ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם, ולא יגלח מן הצדדין ויניח השער באמצע כמו שהן עושין וזה הנקרא בלורית, ולא יגלח השער מכנגד פניו מאזן לאזן ויניח הפרע מלאחריו כדרך שעושין הן, ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עכו”ם כדי שיכנסו בהן רבים כמו שהן עושין, וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהן לוקה.

השגת הראב”ד: ולא יבנה מקומות כבנין היכלות עכו”ם. א”א איני יודע מהו זה אם יאמר שלא יעשה בהם צורות כמו שהן עושים או שלא יעשה שם חמנים סימן לקבץ בו את הרבים כדרך שהם עושים.

יש מקום לדון בדברי הרמב”ם: “אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו”, האם יש כאן טעמי איסור חוקות הגויים שהוא כדי שיהיה מובדל מהם. או שבעצם הלאו יש גם מעין חובת עשה שיהיה מובדל מן הגויים. אם יש ענין להיות מובדל, הרי שזה כולל כל מה שהגויים עושים ולאו דוקא דברים שיש להם קשר לעבודה זרה.

פשטות הרמב”ם משמע שהחיוב הוא שיהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהם בדעותיו. ואין זה משום עבודה זרה. ואם כן כל דור לפי מה שהוא, צריך היהודי להיות נבדל מהגוי.

ובלשון הרמב”ם בספר המצוות מל”ת ל’:

והמצוה השלשים היא שהזהירנו מלכת בדרכי הכופרים ומהתנהג במנהגותיהם ואפילו במלבושיהם וקבוציהם במושבם. והוא אמרו יתעלה (ס”פ קדושים) ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם. וכבר נכפלה אזהרה זו ואמר (אח”מ יח ג) ובחוקותיהם לא תלכו ובא הפירוש (ספרא פרש’ ט ה”ח) לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם. ולשון ספרא (פי”ג ה”ט) ובחוקותיהם לא תלכו שלא תלכו בנימוסות שלהם בדברים החקוקים להם כגון תרטיאות וקרקסיאות והאסטריאות. ואלו הם מינים מן המושבים שהיו מתקבצין בהם לעבודת הצלמים ר’ מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים ר’ יהודה אומר שלא תנחור ולא תגדל ציצית ושלא תספר קומי. ומי שיעשה דבר מאלה חייב מלקות. ונכפלה האזהרה מזה הענין במקום אחר והוא אמרו (ראה יב) השמר לך פן תנקש אחריהם [ולשון ספרי השמר בלא תעשה פן בלא תעשה תנקש אחריהם] שמא תדמה להם ותעשה כמעשיהם ויהיו לך למוקש שלא תאמר הואיל והם יוצאים בארגמן אף אני אצא בארגמן הואיל והם יוצאים בתלמוסין אף אני אצא בתלוסין. והוא מין ממיני זיון הפרשים. וכבר ידעת לשון הנביא (צפני’ א) ועל כל הלובשים מלבוש נכרי. זה כולו להתרחק מהם ולגנות כל חוקותיהם ואפילו במלבוש. והתבארו משפטי מצוה זו בששי משבת (סז א) ובתוספת שבת (פ”ז – ח) גם כן.

יש מקום לשאול לגבי לשון הספרא שהרמב”ם הביא: “לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם”, מה הדין אם אין זה חוק “להם ולאבותיהם” אלא זה חוק שחקקו עכשיו. מאי נפ”מ אם זה חדש או ישן? אם זה ענין של עבודה זרה, הרי ודאי אין שום נפ”מ אם זו דרך עבודה שנתחדשה וודאי האיסור אינו רק אם הוא מאז.

לגבי תרטיאות וקרקסיאות והאסטריאות כתב הרמב”ם בפירוש שזה מקום שמיוחד לעבודת הצלמים, ומשמע שאכן זה משום עבודה זרה. ואם כן צריך לומר שגם לגדל ציצית הראש ולספר קומי הם עושים לצורך עבודה זרה. אבל לפי זה קצת קשה להבין את ההמשך שלא לצאת במין ממיני זיון הפרשים. ולשון הנביא שהביא עוסק במלבוש נכרים בכלל.

הבית יוסף הביא את דברי מהרי”ק.^[1] השאלה שהובאה בפני מהריק היתה אם מותר לרופאים יהודיים ללבוש בגד מסוים שנהגו ללבשו כנראה הרופאים הנכריים:

על דבר הקפ”א אשר כתבתם, והיא ארוכה עד לארץ, הולכת פנים ואחור, ופתוחה מן הצדדין… ועמעמו עליה קצת אנשים לפי דבריכם, באמרם היות בזה משום ‘ובחקותיהם לא תלֵכו’.

וכתב המהרי”ק שבשני תנאים יש איסור חוקות העכו”ם: או שזה דבר שאין בו טעם, או שזה אסור משום שחץ ופריצות. וז”ל מהרי”ק סימן פח:

לע”ד נראה דדבר (א) פשוט דלא לאסור משום חק אלא בא’ משני חלקים האחד הוא הדבר אשר אין טעמו נגלה כדמשמע לשון חק. וכדפי’ רש”י בפי’ חומש בפרש’ קדושי’ וז”ל חקים אלו גזרו’ המלך שאין להם טעם לדבר עכ”ל. והרמב”ן כתב וז”ל החקי’ הם גזרו’ המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגל’ תועלת’ להם עכ”ל. הרי שהושוו שניה’ דלשון חק משמע דבר אשר טעמו נעלם אלא שרש”י תפס בלשונו כאלו אין בו טעם כלל לא נסתר ולא נגלה והרמב”ן תפס עליו בכך ואמר שיש טעם אלא שאין נגלה ובכיוצא בזה הוא שהזכיר’ תור’ שלא לילך בחקותיה’ דכיון שהוא עוש’ דבר משונה אשר אין בו טעם נגל’ אלא שהם נוהגי’ כן אז נרא’ ודאי כנמשך אחריה’ ומודה להם דאל”כ למה יעשה כדברים התמוהים האלה…

וענין השני יש לאסור משום חקו’ הגוים לפי הנז’ לע”ד הוא הדבר אשר שייך בו נדנוד פריצת גדר הצניעו’ והענו’ ינהגו בו הגוים גם זה אסור ואם הלכ’ בתנא דבריית’ דספרי דקתני שלא תאמר הואיל ויוצאין בארגמן אף אני יוצא בארגמן וכו’. הואיל ויוצאין בקלוסין אף אני וכו’ שדברו’ הללו דברי שחץ וגאוה הם ולא באל’ חלק יעקב אלא דברי ישראל ודרכם להיות’ צנועי’ וענוים ירשו ארץ ולא לפנות אל רהבי’ ואף גם זאת נרא’ דהיינו דווק’ כשהוא עושה כדי להדמות אליהם ולא לתועל’ ידוע’ כדמשמע הלשון דקאמר שלא תאמר הואיל והם יוצאי’ וכו’. ולא קאמר סתם שלא יצא בארגמן או בקלוסן כמו שהם יוצאי’ אלא ודאי נרא’ דלא שייך לאסו’ משום הולך אחר חקותיה’ אלא היכ’ שהדברי’ מראים שהישראל מתדמה אליה’ כגון שעושה מעש’ התמיה אשר אין לתלות טעם בעשייתן אלא מפני חקם כדפי’ לעיל לתלו’ וכן האומר הואיל והן יוצאין וכו’ שהוא מכוין להתדמו’ אליה’ כדפי’ אבל בענין אחר לא. וכ”ש בלבישת הקאפ”א שאין איסור בדבר. ופשיטא דלא דמי לאותן השנוין בתוספ’ שהרי טעם לבישתה ידוע בסימן היותם ממשיגים בחכמ’ ההיא ואין לתלות לבישתה כ”א לתועלת הנמשך ממנו הן מחמת הכבו’ הן מחמת ריוח ממון שמתוך כך יצא לו שם באות’ חכמ’ ומאן דכאיב ליה כיבא ליזיל לוותיה ובכה”ג לא שייך לאסור מאחר שהדבר מוכיח שאין מתכוין להתדמו’ אליה’ וגם הם לא הנהיגו זאת אלא לכבוד’ ולתועלת’ וכדפי’.

ואשר נשענו האוסרי’ על דברי רבי’ משה שכ’ שיהיה הישראל מובדל מהם במלבושיו ושאר מעשיו וכו’ אין משם ראיי’ כלל דפשיטא דר’ משה לא חייב להשתנות מן הגוי עכ”פ מדכתב אח”כ וז”ל לא ילבש במלבוש המיוחד להם ולמה לו לומר המיוחד להם לימא לא ילבוש במלבוש הדומה למלבוש’ אלא ודאי דלא נאסר אלא במלבוש שכבר נתייחד אליהם ופרשו הישראלים ממנו משום צניעות וכדפי’ רש”י בפ’ בן סורר ומורה אי משום טעם אחר ודין הוא התם שיאסר דכיון שנתייחד להן …אבל הקאפ”א הזאת שלא נתייחד’ לכלל אומתן אלא לחכמי’ מפני חכמתן ואין שום נכרי רשאי לישאנה אם לא יהיה חכם וגם אינה נוהגת בכל חכמי דתן כמו שהעיד הרב מסיר ליאון יצ”ו וגם שמעתי כי בצרפת אין נושאין אות’ אפי’ חכמי’ פשיטא ופשיט’ דאין זו מלבוש המיוחד להם מאחר שלא נתייחד אלא לחכמי’ וכדפירש’ ויפה כתבתם שאם כן הוא שיצטרך הישראל לשנו’ מלבושיו ממלבושי הגוים עכ”פ א”כ אין אדם צדיק בארץ ודור שכולו חייב הוא זה שאין אדם בדור הזה שלא ילבש לבוש הדומי’ ללבוש זקניה’ או ללבוש ילדיהן והיאך יפצה אדם פה מצפנף לאסור מה שנהגו כל ישראל בפומבי לכל הפחות היה להם לירא ולומר אם אין ישראל נביאי’ בני נביאי’ הם וק”ו בן ק”ו שיש להם על מי יסמכו מתוך דברי רבותינו ז”ל ואין הישראל מחוייב להשתנו’ מן הגוי כלל ועיקר רק שלא יהא מלבוש מיוחד להם.

והפשט נראה לי, שכוונת מהרי”ק לגבי דבר שאין בו טעם, אינו משום שאם אין לו טעם הרי הוא קשור בע”כ לעבודה זרה. אלא התורה אסרה לעשות דברים כדי להתדמות לגוי. אלא שהאיסור להתדמות לגוי הוא בדברים שישראל פרשו מהם מסיבות כל שהן, וכמ”ש מהרי”ק: “מפני צניעותן או מפני דבר אחר”. הרי שלא רק האיסור הוא מפני השחץ והגאווה, אלא “מפני דבר אחר” היינו מאיזה סיבה שלא תהיה, אפילו אין לזה קשר לצניעות, אבל עצם העובדה שישראל גרמו שזה יהיה דבר המיוחד לגוי, די בכך כדי שישראל יפרוש.

ובזה ברור מה שהתאים את הרמב”ם עם דבריו. ולכן הביא הרמב”ם בספר המצות שהאיסור הוא “בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם”. ופירושו של דבר, שהאיסור הוא להדמות לגויים באותם דברים שכבר חקוקים. אבל אם מדובר בדבר חדש, כמו אופנה כל שהיא, אין בה משום חוקות גוים, כיון שעדיין לא נהגו בה הגויים.

אלא שקשה לכאורה על המהרי”ק מהא דבשעת השמד צריך למסור את הנפש אפילו ארקתא דמסאנא, היינו על שרוך הנעל, והרי אין שום איסור להדמות לגוי לדעת מהרי”ק? וכתב על זה מהרי”ק:

היינו דווקא כשהגוים אומרים לו: עשה כך, כדי לחלל השם. אז הוא אסור אפילו בשנויי ערקתא. אבל כדי שלא יהא ניכר שהוא יהודי, כגון ללבוש בגדי נכרי שקורי’ רא”יי או להתנהג בדבר שלא יהא ניכר, מותר.

והביא את דברי רש”י בפירוש “ערקתא דמסאנא”:

שרוך הנעל – שאם דרך הנכרים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר, כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים, אפילו שנוי זה, שאין כאן מצוה, אלא מנהג בעלמא, יקדש את השם.

וכותב מהרי”ק:

משמע דאפילו הנהיגו ישראל במלבוש אחד והגוים במלבוש אחר, אם אין מלבוש הישראלי מורה על היהדות או על הצניעות יותר מאותו שהגוים נוהגים בו, אין שום איסור לישראל ללבוש לבוש הנהוג בין הגוים, מאחר שהוא בדרך כשרות וצניעות כאותו של ישראל. דאי אמרת אפילו כהאי גוונא [=כגון זה] אסור, כיון שלא נהגו בה ישראל, אם כן מה לו [לרש”י] לפרש ולומר דדווקא כגון שיש צד יהדות בדבר וכו’, נימא [=יאמר] דאפילו אין צד יהדות בזה מבזה, מ”מ [=מכל מקום] אסור בפרהסיא, ויקדש את השם בפני ישראל חבירו, כיון שהוא אסור משום “בחקותיהם לא תלֵכו”. אלא ודאי פשיטא דאין איסור בלבישת לבוש אשר הם רגילים בו, ואפילו אין ישראלים רגילים בו, כיון שלא נמנעו בלבישתן משום צד יהדות וצניעות, כדפירש רש”י.

דברים אלו נפסקו בשו”ע וברמ”א ביו”ד סימן קע”ח סעיף א’, ונראה שהרמ”א הבין את דברי המהרי”ק באופן אחר:

אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים (ולא מדמין להם). (טור בשם הרמב”ם) ולא ילבש מלבוש המיוחד להם. ולא יגדל ציצת ראשו כמו ציצת ראשם. ולא יגלח מהצדדין ויניח השער באמצע. ולא יגלח השער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ויניח הפרע. ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עובדי כוכבים כדי שיכנסו בהם רבים, כמו שהם עושים. הגה: אלא יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו (שם). וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשום פריצות, כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים, והוא מלבוש שרים וכדומה לזה ממלבושי הפריצות, או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם, אבל דבר שנהגו לתועלת, כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן, מותר ללובשו. וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר, מותר (מהרי”ק שורש פ”ח). לכן אמרו: שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי (ר”ן פ”ק דעבודת כוכבים).

ונראה שהבנת הרמ”א בדבריו על שו”ע, אינו כמו שכתבנו לעיל בדעת הרמב”ם שיש איסור כולל שלא להדמות לגוי, אלא האיסור הוא משום שאם זה חוק בלא טעם הרי מסתבר שיש כאן משום עבודה זרה, וכן גם בדבר שיש בו פריצת גדר הצניעות, האיסור הוא משום עצם הצניעות ולא רק משום שהגויים עושים כך.

דברי הר”ן שהביא הרמ”א בסוף ששורפין על המלכים, ז”ל פ”ק דע”ז, ודברי הר”ן במקורם אכן כפי שהרמ”א הבין במהרי”ק שהאיסור הוא משום חשש עבודה זרה:

שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, פי’ אינו מדרכי האמורי לחוש ללא תעשה כמעשיהם. לפי שלא אסרה תורה אלא חוקות של ע”ז, אלו דברים של הבל ובטלה, וכולן יש בהן צורך (נ”א סרך) ע”ז, אבל דברים של טעם שרו. ובשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן כלי תשמישן לומר שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש בו הוא.

וע’ בביאור הגר”א שהקשה על הר”ן וממילא גם על מהרי”ק מגמרא בסנהדרין נ”ב ע”ב:

כבר כתבתי שדברי הר”נ תמוהין וגם דברי מהרי”ק אינן נראין ממ”ש בסנהדרין נ”ב תניא א”ל ר”י כו’ והא סייף טעמא איכא ואע”ג שנדחקתי ליישבן אבל לדינא לא נ”ל וכן שורפין על המלכים ודאי טעמא איכא כמ”ש הר”נ ואפ”ה פריך דאלת”ה כו’ אלא דודאי הכל אסור רק דוקא ללמוד מהם אסור וכמש”ש כיון דכתיב לא מינייהו גמרינן ול”ד משום דכתיב באורייתא אלא כ”ד שהיינו עושין זולתם מותר וכן במלבושים אבל כל שלובשין מלבוש המיוחד להם אסור וכפשט דברי הרי”ף הנ”ל

וע’ בשו”ת כתב סופר (חיו”ד סי’ קעה) נשאל בענין מה שרצו להנהיג לקחת את המתים לבית הקברות ע”י עגלות המיוחדות לכך רתומות בסוסים. והשיב, “כי הנה מטעם חוקות העכו”ם שמוליכים בעגלות, כבר קבע הרמ”א בהגה (סי’ קעח) שכל שעושים משום כבוד או לטעם אחר אין בו משום ובחקותיהם ל”ת. והוא מתשובת מהר”י קולון (סי’ פח). ואף שיש לדחות ראיותיו וכו’, מ”מ מסברא הדין נכון, ומי יבא אחרי הרמ”א אשר כבר עשהו וקבע כן להלכה”.

1. ר’ יוסף קולון , מגדולי המשיבים באיטליה במאה הט”ו. ↑