קדושים – לפני עור

ב”ה

פרשת קדושים – לפני עור לא תתן מכשול

ויקרא יט, יד:

לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ד’:

א

כתב הרמב”ם בספר המצות לא תעשה רצ”ט:

והמצוה הרצ”ט היא שהזהירנו מהכשיל קצתנו את קצתנו בעצה והוא שאם ישאלך אדם עצה בדבר הוא נפתה בו ובאה האזהרה מלרמותו ומהכשילו אבל תיישירהו אל הדבר שתחשוב שהוא טוב וישר. והוא אמרו יתעלה (קדושים יט) ולפני עור לא תתן מכשול ולשון ספרא לפני סומא בדבר, היה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו. ולאו זה אמרו שהוא כולל גם כן מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה כי הוא יביא האיש ההוא שעוורה תאותו עין שכלו וחזר עור ויפתהו ויעזרהו להשלים עבירתו או יכין לו סבת העבירה. ומאלו הפנים אמרו (ב”מ עה: ל’ רלו – ז) במלוה ולוה בריבית ששניהם יחד עוברים משום ולפני עור לא תתן מכשול כי כל אחד מהם עזר חבירו והכין לו להשלים העבירה. ודברים רבים מאד מזה המין יאמרו בהם עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. ופשטיה דקרא הוא במה שזכרנו תחלה:

וע’ רמב”ם הלכות רוצח פרק י”ב הלכה יד, ועוד. לכאורה לאו זה כולל גם צד של בין אדם לחברו – שלא לתת עצה שאינה הוגנת, וגם צד של בין אדם למקום – שלא להכשיל אדם בעבירה, ובזה אפילו אם הוא אינו עוור אלא “עוורה תאוותו עין שכלו” ומבחינת בין אדם לחברו אין קושי לתת לו. ובנקודה זו לכאורה קיים הבדל בין האיסור כפשוטו לבין הרחבת חז”ל את לפני עוור גם לעבירות, שהרי ברור שמותר, לדוגמה, למכור חפץ פגום כשידוע לקונה שהוא פגום אלא שהוא בכל זאת מעוניין בכך. בעבירה הדבר אסור בכל מקרה, אף אם הנכשל מעוניין בכך.

ברור שיסוד לפני עוור אינו מדין כל ישראל ערבין זה לזה, שהרי גם הנותן אבר מן החי לבני נח עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. כמבואר בבריתא מסכת עבודה זרה דף ו’ ע”ב:

מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ת”ל (ויקרא יט) ולפני עור לא תתן מכשול והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול הב”ע דקאי בתרי עברי נהרא דיקא נמי דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן ש”מ.

הלאו של לפני עור מן התורה הוא רק בתרי עברי דנהרא, כמבואר בבריתא בעבודה זרה הנ”ל, אבל בחד עבר דנהרא הוא איסור שלא יסייע לעוברי עבירה. ע’ רא”ש שבת פ”א סימן א’, על המשנה “יציאות השבת שתים שהן ארבע”:

ותרי בבי קמייתא דקתני בהן בעה”ב פטור והעני פטור מפרש בגמרא (דף ג א) דפטור ומותר לגמרי משום דלאו מידי קעביד. וקשה והיכי קאמר דפטור ומותר לגמרי והא קעבר משום לפני עור לא תתן מכשול וכמו מושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח. ואין לומר דהכא מיירי בכה”ג דאפילו אם לא היה נותנו בידו היה יכול ליטלו דהשתא ליכא משום לפני עור לא תתן מכשול כדמוכח פ”ק דע”ז (דף ו ב) דמוקי להא דנותן כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח דקיימי בתרי עברי דנהרא ולא היה יכול ליטלו אם לא שהושיט לו דמ”מ איסורא דרבנן איכא דאפילו קטן אוכל נבילות ב”ד מצווין להפרישו כ”ש גדול שלא יסייע לו.

(אבל ע’ מ”ב בשעה”צ שמ”ז אות ח’ שזה לאו דוקא, וזהו דאוריתא, וע’ ארעא דרבנן למהרי”ט אלגאזי אות שלט, וע’ ריטב”א ע”ז שם שכתב שגם בחד עבר דנהרא אסור וכן חייבים למחות משום כל ישראל ערבין זה לזה). ואין הכוונה דוקא פיזית כשנמצאים בתרי עברי דנהרא, אלא בכל אופן שעל ידי העזרה הוא ודאי יחטא כגון שיביא לביתו וכדומה (יד מלאכי ערך לפני עור סימן שס”ג)

האחרונים דנו בשתי הבנות עקרוניות באיסור לפני עור לא תתן מכשול: א. הלאו של לפני עור לא תתן מכשול הוא לאו בפני עצמו, וכפי שעולה מפשט הפסוקים ויתכן אף להגדיר את העבירה כעבירה שבין אדם לחברו, וכשם שאסור להכשיל עוור בדרך, כך אסור להכשילו גם בתחומים אחרים. ב. אפשר לומר שהאיסור הוא משום שאם עובר על לפני עור הוא שותף בעבירה של העובר.^[1]

ב

נפ”מ אם חברו בסופו של דבר נמנע ולא נכשל, כתב ביד מלאכי (נדפס תקכ”ז) כללי הלמד אות שס”ז:

נסתפקו בלימוד הישיבה היכא שהנזיר לא שתה אותו כוס של יין והבן נח לא אכל אותו אבר מן החי שהושיט לו אי קעבר המושיט משום לפני עור לא תתן מכשול או לא מי נימא דכיון דלא נכשלו באיסור ע”י ההיא ההושטה לא מיקרי תו מכשול או נימא כיון דסוף סוף הוא נותן המכשול לפניהם עובר בלאו דלפני עור לא תתן מכשול אף דלא נכשלו.

והביא שם תשובת מהר”א ששון, שאיסור ריבית הוא בתחלת ההלואה אע”פ שהלוה לא יתן הריבית. והאיסור הוא משעת שימה אף אם בסופו של דבר הלוה לא יתן את הריבית.

ונראה להביא ראיה מדברי ריטב”א בעבודה זרה דף ס”ג ע”א לגבי מה שמובא שם בגמרא:

אומר אדם לחמריו ולפועליו. פירוש גוים או עמי הארץ, צאו ואכלו בדינר זה צאו ושתו בדינר זה ואינו חושש, לא משום שמא יקחו פירות שביעית מן השוק.

ולא חוששים שמא יקחו שביעית או שאינו מעושר ולא משום יין נסך אם הם גויים, וכמו שפרש”י שם. וסיים הריטב”א:

ואם תאמר ולמה אינו חושש בעמי הארץ אלו משום לפני עור לא תתן מכשול מיהת, ויש לומר דמהכא שמעינן דכל שאין אנו נותנין לו האיסור עצמו והדבר ספק אם יקח איסור אם לאו אין בו משום לפני עור אפילו לגבי ישראל.

ומכאן יש להוכיח, שאין לפני עור אם אדם מכשיל את חברו והוא לא נכשל. שהרי אם יש איסור אפילו אם בסופו של דבר חברו לא נכשל, מאי נפ”מ בין ספק לבין ודאי. אלא מוכח בריטב”א שאין לפני עור אם זה אמנם לא גרם למכשול. וזה אתי שפיר יותר לפמ”ש שהלאו של לפני עור הוא חלק מן העבירה של המכשיל. וסברא זו של הריטב”א יתכן שיש לצרפה לסברות שכתב הגרש”ז אוירבך במנחת שלמה ח”א סימן לא להתיר לתת אוכל למי שלא מברך, שהרי יתכן שלא יקח ולריטב”א כשאינו נותן את האיסור ממש ויש ספק אם יעבור, ובנד”ד ספק אם יקח, הרי אין כאן לפני עור.

ג

וכן נפ”מ למה שדן המנחת חינוך, אם כשמכשיל באיסור דרבנן עובר בלפני עור מן התורה או גם הלפני עור הוא מדרבנן. ולכאורה הרי אם מכשיל באיסור דרבנן לא גרע מנותן לו עצה שאינה הוגנת שעובר מן התורה. אבל כתב בשו”ת אחיעזר ח”ג סימן סה אות ט’, שיש הבדל בין לפני עור במילי דעלמא כשנותן עצה שאינה הגנת ובין מכשיל בעבירה. שלגבי מילי דעלמא, אם נותן לו והוא מזיד אינו עובר, כיון שאינו מכשילו בדבר שאינו יודע. אבל בעבירה יש לפני עור אף אם הוא רוצה לעבור במזיד. ולכן כתב שאם אני מסייע לו לעבור על איסור דרבנן במזיד, הרי אין בזה משום עצה שאינה הוגנת אלא רק לפני עור דרבנן, וז”ל הגאון ר’ חיים עוזר:

אולם י”ל דבלפני עור יש ב’ סוגים לפ”ע כפשוטו שנותן מכשול או משיא לו עצה שאינה הוגנת, דזהו שייך רק בשוגג שאין העור יודע, והשואל עצה אינו יודע בעצמו שהעצה אינה הוגנת לו. ויש עוד סוג לפני עור באיסורים כמו מושיט לו כוס יין לנזיר דבזה גם במזיד עובר לפ”ע, אעפ”י שהנזיר יודע שהוא אסור מ”מ המכשיל עובר וזהו דין דלפ”ע מיוחד באיסורים. ועל כן אם נימא דגם בדרבנן עובר משום לפ”ע דלא גרע ממשיא לו עצה שאינה הוגנת לו היינו דוקא בשוגג, דזהו לפני עור במילי דעלמא, אבל במזיד דזהו דין מיוחד דלפ”ע באיסורים בזה אם הוא מכשיל באיסור תורה עובר משום לפ”ע מן התורה ואם הוא איסור דרבנן עובר משום לפ”ע מדרבנן:

ד

ואולי עוד נפ”מ לכאורה אם המכשיל אינו בר חיובא באותה עבירה, האם המכשיל בכל אופן עובר על לפני עור כיון שחברו נכשל או שהעבירה של המכשיל היא חלק מאותה עבירה ולכן אם הוא אינו בר חיובא לא יתחייב. דעת שו”ת אמונת שמואל (ר’ שמואל קוידנובר (מהרש”ק) נולד ברוסיה בשנת ה”א שע”ד (1614) לערך ונפטר שם בשנת ה”א תל”ו). שאינו עובר בלפני עור אם אין העובר אינו בר חיובא, והובא באחיעזר ח”ג סימן פא, וכן דעת פני יהושע חו”מ סימן ט’ וכן הביא מנחת אשר פרשת קדושים סימן ד’ בשם חזון איש. אם אנו אומרים שלפני עור הוא שותפות בעבירה, ניתן להבין סברא זו. אך אם זה איסור כללי שלא להכשיל, אי אפשר להבין סברא זו שהרי מכל מקום הוא מכשיל את חברו.

משמע בתוספות ב”מ י’ ע”ב ד”ה דאמר לישראל, לגבי שיטת רבינא שאין שליח לדבר עבירה רק במקום שהשליח בר חיובא ולא בכהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה או איש שאמר לאשה אקפי לי קטן שהשליח אינו בר חיובא. וכתבו התוספות:

ישראל אע”ג דעובר משום לפני עור לא תתן מכשול כשמקדשה לכהן כיון דאי מקדשה לעצמו לא מיחייב לא מקרי בר חיובא.

הרי שברור לתוספות שאף אם הישראל אינו שייך בזה, מכל מקום עובר על לפני עור, אף שלגבי שליחות לדבר עבירה נחשב אינו בר חיובא.

שאלה דומה קיימת במקום שהנותן סבור שמבחינה הלכתית הדבר מותר, דנו הפוסקים האם יש איסור לתת למחמיר מצד לפני עור לא תתן מכשול. וע’ ריטב”א סוכה דף י’ ע”ב ד”ה רב חסדא:

רב חסדא ורבה בר רב הונא אקלעו לבי ריש גלותא אגנינהו בסוכה שנוייה מופלגין ממנה ארבעה. פי’ ואע”ג דאכתי לא ידע ר”נ (נ”א: ר”ג) דהדרו משמעתייהו או דהוו שלוחי מצוה, אגנינהו לפום דעתיה ולא חש דהוי חתיכא דאיסורא לדידהו ויתבי (נ”א: ונפקי) בסוכה פסולה ומברכי התם שלא כראוי והוה כנותן מכשול לפני פקח, יש אומרים דמהא שמעינן שהמאכיל לחבירו מה שהוא מותר לו לפי דעתו אין בזה משום לפני עור לא תתן מכשול, ואע”פ שיודע בחברו שהוא אסור לו לפי דעתו וחבירו בעל הוראה, שהמאכיל היה גם כן ראוי להוראה וסומך על דעתו להאכיל לעצמו ולאחרים לפי דעתו, ונ”ל דהכא דוקא מפני שהאיסור ניכר לחברו ואי לא סבירא ליה לא ליכול הא בשאינו ניכר לחבירו לא

משמע בריטב”א, שאם זה לא ניכר אסור לתת למי שסובר שזה אסור. ומכאן שענין לפני עור אינו משום שהנותן שותף בעבירה, שהרי כאן הנותן סבור שזה מותר, אלא לפני עור הוא להכשיל אחר בדבר שאסור, אפילו אם רק לדעתו אסור, ואם כן נראה שזה איסור עצמי.

ובמצב הפוך, שהנותן סובר שזה אסור והמקבל סובר שזה מותר, כתב בשו”ת מנחת שלמה חלק א סימן מד בשם המבי”ט, שאין חשש לפני עור:

דמי שנוהג איסור באיזה דבר מסברא דנפשי’ או מפני שאוחז בשיטת האוסרים, מותר לו ליתן משלו למי שנוהג היתר ואין בזה משום לפני עור ולא משום מסייע ידי עוברי עבירה, כיון שגם חברו יודע שיש אוסרים אלא שהוא נוהג כהמתירים, וגם אסיק דאפי’ בכה”ג שהנותן סובר שהוא ודאי אסור, ולפי דעתו מי שמתיר אינו אלא טועה אפי”ה שרי.

וע’ מ”ש הגרש”ז שם שלכן גם מי שאינו סומך על היתר המכירה מותר לקנות פירות ממי שסומך על היתר המכירה ואין כאן בעיה של מסירת דמי שביעית לעם הארץ משום שכיון שלפי דעתו זה מותר אין כאן בעיה של לפני עוור. (וע’ עוד בנספח מ”ש הגרש”ז שם). ולדעת הגרש”ז איסור סחורה הוא רק על המוכר ולא על הקונה, ולכן לא קיימת כאן בעיה של איסור סחורה אלא בעיה של לפני עור, ועל זה כתב הגרש”ז שכיון שלדעתו מותר אין כאן בעיה של לפני עור. ולכאורה נראה שזה מתאים עם הסברא שכתבנו לעיל בדעת הריטב”א.

ה

ויש לדון גם בסברת הגרש”ז אוירבך במנחת שלמה סימן לה, שיש להתיר לתת למי שלא יברך משום שאם ימנע הרי יגרום לו לשנוא ואדרבא מכשיל אותו באיסור זה:

בהא דצריך כל אדם לשום דרכיו ולכוין מעשיו לשם שמים, חושבני, במי שבא אליו אורח חשוב, אשר איננו שומר תורה ומצוה, אבל עדיין יש לו אהבה לבני תורה, וגם תומך במוסדות תורה וכדומה, ואם הבעה”ב לא יתנהג אתו בנימוס המקובל לכבד אותו במידי דמיכל ומשתי, בגלל זה שמצד הדין אסור ליתן לאכול אלא למי שיודע שנוטל ידיו ומברך (כמבואר בשו”ע או”ח סי’ קס”ט סעי’ ב’), וכמו כן אם אפילו בצורה מכובדת יבקש ממנו ליטול ידים ולברך, יראה הדבר כפגיעה ועלבון בכבודו, וזה גם ירגיז אותו מאד, ויתכן שבגלל הדבר הזה יתרחק חו”ש ביותר מהתורה, וגם יבוא לידי כעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה, דבכה”ג חושבני, שנכון באמת לכבד אותו באכילה ושתי’, ולא לחשוש כלל לאיסור של לפני עור לא תתן מכשול, משום דאף שאין אומרים לאדם לעשות איסורא זוטא כדי להציל אחרים מאיסורא רבה, ואסור ודאי להפריש תרו”מ בשבת כדי להציל בכך אחרים מאיסור חמור של טבל, מ”מ בנידון זה, הואיל וכל האיסור של הנותן לו לאכול הוא רק עבירה של נתינת מכשול, וכיון שאם לא יתן לו לאכול הרי יכשל האורח באיסור יותר גדול, נמצא דליכא כלל שום עבירה, כיון דליכא הכא שום נתינת מכשול, אלא אדרבה יש כאן הצלה ממכשול גדול מאד ע”י זה שהחליף אותו בקום ועשה במכשול יותר קטן.

ולכאורה גם סברא זו תלויה במ”ש. שהרי אם לפני עור הוא שותפות בעבירה, מאי נפ”מ אם באופן אחר יעבור על איסור אחר. אבל אם לפני עור הוא משום עצם ההכשלה, בזה יש מקום לחישובים כמ”ש הגרש”ז אוירבך.

ו

ולעצם החקירה שפתחנו בה, כתבו אחרונים^[2] שהיא תלויה במחלוקת הראשונים אם יש יהרג ואל יעבור על לפני עור לא תתן מכשול בעריות, מדין אביזרייהו דעריות וע”ז וש”ד, האם צריך למסור את נפשו על זה. הגמרא בסנהדרין (דף ע”ד ע”ב) מוכיח רבא שאין יהרג ואל יעבור שהגוים כופים את ישראל להנאת עצמם: “דאי לא תימא הכי הני קוקי ודמינקי היכי יהבינן להו אלא הנאת עצמן שאני”. ופרש”י שהמדובר ביום איד לפרסיים שנולטין הכמרים גחלים מכל בית ובית ומעמידים לפני ע”ז שלהם, ואין ישראל מוסרים את נפשם על דבר שהוא חוק לעבודה זרה. וכתב הר”ן שם על זה, שאין כאן משום אביזרייהו דע”ז כיון שאינו לאו המיוחד לה כגון עבודה:

וליכא איסורא אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול והאי לאו בע”ז בלחוד איירי אלא כולל הוא כל המצות ולא מיקרו אבזרהא דע”ז.

אבל דעת בעל המאור שם שיש דין יהרג ואל יעבור גם על לפני עור שהרי כתב שהטעם שאין דין יהרג ועל יעבור על קוקי ודמונקי הוא משום שגם באביזרייהו דעבודה זרה מותר כשכופין להנאת עצמן, ולמד את זה מסוגיה זו^[3] (אבל בעבודה זרה ממש לא). והרי כאן זה רק לפני עור, אלא ע”כ שדעתו שאמנם זה לפני עור אבל האיסור הוא עבודה זרה ממש.

וכן דעת המאירי בע”ז דף עד ע”ב:

אבל אם אינו מתכוין אלא להנת עצמו אף בע”ז וגלוי עריות ואף בשעת שמא ובפרהסיא יעבור ואל יהרג והוא שאמרו באסתר להנאת עצמו שאני כלומר אפילו לא היה בה טעם קרקע עולם כגון שהיו אומרים לה שתלך מעצמה… וכן בע”ז אמרו בפסחים נ”ג ב’ מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו עצמן לכבשן האש אלמא שאף על פי שהיה ע”ז ופרהסיא מותר היה להם הואיל ולא עשאה אלא להנאת עצמו לעבוד מה שעשה להטיל אימתו ולא לעלוי יראתו ולהיות ע”ז וכן אמרו במגלה מפני מה נענשו ישראל שבאותו הדור מפני שהשתחוו לצלם ויש גורסין מפני שהשתחוו להמן ושאלו וכי משא פנים יש בדבר כלומר והאיך נצולו ותירץ הם לא עשו אלא לפנים אף הקב”ה לא עשה אלא לפנים כלומר הואיל ולא היה הדבר עשוי אלא להנאת עצמו וכן אמר בכאן קוקי ודימוקני היכי יהבינן להו והם כלים שלנו שמתחממין בהם וביום אידם שואלין אותם להתחמם רוב העם בבתי עבודות זרות שלהם אלא שמאחר שלהתחמם הם רוצים בהם לא ניתנו ליהרג עליהם ולעכבם שלא יטלוהו ומ”מ בשפיכות דמים אף להנאת עצמו כגון שיש לו עליו דין נקמה אסור מסברא שכתבנו שהרי העבירה עשויה ויש שם נפש אבודה זהו הכלל הברור בדין זה לדעתי:

ומשמע מדעת הרז”ה והמאירי, ממה שאמרו שקוי ודמיני הם עבודה זרה, שאף לפני עור האיסור הוא אותו איסור שבו הוא מכשיל, שאם לא כן אי אפשר ללמוד מכאן אלא לשאר עבירות כשאר הראשונים.

ולסיום, בגדר מצות שבין אדם לחברו לא מספיק שאדם יהיה הגון ולא יכשיל את חברו בדברים מעין אלו אלא צריך גם לחשוב לעזור באופן חיובי, וכמ”ש רבנו יונה בשער ג’ אות נד:

וחייב אדם לחשוב מחשבות להעלות עצות הגונות ומתוקנות לחברו, וזה אחד מעיקרי דרכי גמילות חסדים, שנאמר (משלי כז, ט): שמן וקטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש.

1. מעין מחלוקת הראשונים לגבי חצי שעור לר’ יוחנן שאסור מן התורה, כיון שנתרבה חצי שיעור מ”כל חלב”, האם איסורו בכל המצות הוא משום כל חלב או שחצי שיעור של כל איסור הוא משום אותו איסור, כגון חצי שעור של נבילה, חצי שעור של בשר בחלב וכד’. ↑

2. וע’ מנחת אשר פרשת קדושים סימן ב’ ועוד. ↑

3. ובספר אור גדול סימן א’, ב כתב שלא מצא חבר לרז”ה. ↑