ב”ה פרשת וירא

צדקה ומשפט

א.

בראשית פרק יח

(יז) וַיקֹוָק אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה:

(יח) וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:

(יט) כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְקֹוָק עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו:

יש לברר את המושג “ידעתיו” וכן את המושג “משפט וצדקה”.

כמה דרכים מציע כאן הרמב”ן להבנת המושג “ידעתיו”:

(יח) ואברהם היו יהיה – מדרש אגדה זכר צדיק לברכה, הואיל והזכירו ברכו. ופשוטו של מקרא וכי ממנו אני מעלים, והלא חביב לפני להיות לגוי עצום. לשון רש”י. והנכון, כי השם יתברך דבר בכבוד אברהם. אמר, הנה הוא עתיד להיות לגוי גדול ועצום, ויהיה זכרו בזרעו ובכל גויי הארץ לברכה, לכן לא אכסה ממנו, כי יאמרו הדורות הבאים, איך כיסה ממנו, או איך נתאכזר הצדיק על שכיניו החונים עליו ולא ריחם ולא התפלל עליהם כלל והגלוי אליו טוב ויפה, כי ידעתי בו שהוא מכיר ויודע שאני ה’ אוהב צדקה ומשפט, כלומר, שאני עושה משפט רק בצדקה, ולכך יצוה את בניו וביתו אחריו לאחוז דרכי. והנה, אם בדרך צדקה ומשפט יפטרו, יתפלל לפני להניחם וטוב הדבר, ואם חייבין הם לגמרי גם הוא יחפוץ במשפטם, ולכן ראוי שיבא בסוד ה’:

(יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה – לשון רש”י, ארי ידעתיניה כתרגומו^[1], לשון חבה, כמו מודע לאישה (רות ב א), ואדעך (שמות לג יז), אמנם עיקר כולם לשון ידיעה, שהמחבב את האדם ומקרבו אצלו יודעו, ומכירו. ואם תפרשהו יודע אני בו שיצוה את בניו, אין “למען” נופל על הלשון.

ויתכן שיהיה “ידעתיו”, גדלתיו ורוממתיו, בעבור אשר יצוה את בניו אחריו לעשות את הישר לפני, ולכך אשימנו לגוי גדול ועצום שיעבדוני. וכמוהו ידעתיך בשם (שמות לג יב), מה אדם ותדעהו (תהלים קמד ג). או יאמר “ידעתיו שיצוה”, וכן למען ינוח שורך וחמורך (שמות כג יב), שינוח:

והנכון בעיני שהיא ידיעה בו ממש. ירמוז, כי ידיעת השם שהיא השגחתו בעולם השפל, היא לשמור הכללים. וגם בני האדם מונחים בו למקרים עד בא עת פקודתם. אבל בחסידיו ישום אליו לבו לדעת אותו בפרט, להיות שמירתו דבקה בו תמיד, לא תפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל. כטעם לא יגרע מצדיק עיניו (איוב לו ז). ובאו מזה פסוקים רבים, כדכתיב (תהלים לג יח) הנה עין ה’ אל יראיו, וזולת זה:

ובנוגע לפירוש “צדקה ומשפט”, לכאורה יש שני דברים, יש משפט ויש צדקה. וכן יהיה הפירוש בפסוק זה, שידעתיו שהוא עושה גם משפט, וגם צדקה. וכן פירש הרמב”ם בהלכות מתנות עניים פרק י’ הלכה א’ פרש את הפסוק במצות הצדקה ממש:

חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה, ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה שנאמר בצדקה תכונני, ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה.

ואם כן הרי כאן בפסוק יש שני דברים שונים: יש משפט ויש צדקה.

אבל מתוך כך שהצירוף הזה “משפט וצדקה” מופיע בתנ”ך לעיתים בצורה של “צדקה ומשפט” ולפעמים “משפט וצדקה”, הרי זה אומר שיש לחפש את המשמעות בחיבור שבין שניהם.

בדרך כלל בתנ”ך הצירוף הוא “משפט וצדקה”, קודם משפט ואחר כך צדקה. כאן כתוב קודם צדקה ואחר כך משפט.

שמואל ב פרק ח (טו):

וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ:

ישעיה פרק ט (ו):

לְםַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם קִנְאַת יְדֹוָד צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת:

יחזקאל פרק יח (כא):

וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכָּל חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה וְשָׁמַר אֶת כָּל חֻקוֹתַי וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה חָיֹה יִחְיֶה לֹא יָמוּת:

אבל בשני פסוקים זה כמו בפרשתנו:

ספר משלי פרק כא (ג):

עֲשׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַידֹוָד מִזָּבַח:

תהילים פרק לג (ה):

אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט חֶסֶד יְדֹוָד מָלְאָה הָאָרֶץ:

ומכאן שאין לחלק ולהסביר את ההבדל, שדרך ה’ היא צדקה ומשפט, אבל דרך בני אדם משפט וצדקה, שהרי הפסוק במשלי דורש מבני האדם לעשותך צדקה ומשפט.

רמב”ן הנ”ל:

והגלוי אליו טוב ויפה, כי ידעתי בו שהוא מכיר ויודע שאני ה’ אוהב צדקה ומשפט, כלומר, שאני עושה משפט רק בצדקה, ולכך יצוה את בניו וביתו אחריו לאחוז דרכי והנה, אם בדרך צדקה ומשפט יפטרו, יתפלל לפני להניחם וטוב הדבר, ואם חייבין הם לגמרי גם הוא יחפוץ במשפטם, ולכן ראוי שיבא בסוד ה’:

הרי שהרמב”ן הביא את הפסוק בתהילים “אוהב צדקה ומשפט”. ונראה מתוך דבריו שפירוש הפסוק הוא שאני ה’ עושה צדקה ומשפט ואברהם שומר את דרך ה’ ומתפלל לה’ לפי צורת הנהגתו את העולם, אם בדרך צדקה ומשפט יפטרו יתפלל על כך, ואם רק משפט, הוא חפץ בדרך ה’.

ויותר ברור כתב הרמב”ן בפרשת נח: פרק ו פסוק ט

איש צדיק תמים היה – יזכיר הכתוב שהיה זכאי ושלם בצדקו, להודיע שראוי להנצל מן המבול שאין לו עונש כלל, כי הוא תמים בצדק, כי הצדיק הוא הזכאי בדין, הפך הרשע, כמו שאמר והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע (דברים כה א), וכן ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית (נחמיה ט לג), וכן בצדק תשפוט עמיתך (ויקרא יט טו) אבל באברהם שאמר (להלן יח יט) לעשות צדקה ומשפט, שבח אותו בצדק שהוא המשפט, וברחמים שהיא הצדקה ורבי אברהם אמר, צדיק במעשיו, תמים בלבו וכתיב (יחזקאל כח טו) תמים אתה בדרכיך:

כאן נראה שהרמב”ן פרש את הפסוק שאברהם פועל ברחמים ובמשפט. ויתכן שהפסוק סובל שתי משמעויות: גם שהקב”ה עושה צדקה ומשפט, וגם שאברהם עושה צדקה ומשפט. בנח פרש הרמב”ן שצדקה ומשפט אברהם עושה והם שני דברים, רחמים ומשפט. ובוירא פרש שזה דרך ה’ שעושה משפט בצדקה.

המילה משפט יכולה להתפרש גם באופן אחר, על הפסוק “שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו” כותב הרמב”ן (שמות פרק טו פסוק כה):

ועל דרך הפשט, כאשר החלו לבא במדבר הגדול והנורא וצמאון אשר אין מים שם להם במחייתם וצרכיהם מנהגים אשר ינהגו בהם עד בואם אל ארץ נושבת, כי המנהג יקרא “חק”, כענין הטריפני לחם חקי (משלי ל ח), חקות שמים וארץ (ירמיה לג כה), ויקרא “משפט” בהיותו משוער כהוגן, וכן כה עשה דוד וכה משפטו כל הימים (ש”א כז יא), כמשפט הראשון אשר היית משקהו (בראשית מ יג), וארמון על משפטו ישב (ירמיה ל יח), על מדתו. או שייסרם בחקי המדבר, לסבול הרעב והצמא, לקרוא בהם אל ה’, לא דרך תלונה. ומשפטים, שיחיו בהם, לאהוב איש את רעהו, ולהתנהג בעצת הזקנים, והצנע לכת באהליהם בענין הנשים והילדים, ושינהגו שלום עם הבאים במחנה למכור להם דבר, ותוכחות מוסר שלא יהיו כמחנות השוללים אשר יעשו כל תועבה ולא יתבוששו, וכענין שצוה בתורה (דברים כג י) כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע:

וכן ביהושע נאמר ויכרות יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חק ומשפט בשכם (יהושע כד כה), אינם חקי התורה והמשפטים, אבל הנהגות ויישוב המדינות, כגון תנאים שהתנה יהושע שהזכירו חכמים (ב”ק פ ב), וכיוצא בהם.

משך חכמה על בראשית פרק יח פסוק יט מבדיל בין משפט וצדקה ובין צדקה ומשפט באופן מקורי:

כי ידעתיו כו’ אשר יצוה כו’ צדקה ומשפט – זה דין ופשרה דגמרינן לקרא דויצו מזה (רש”י סנהדרין נ”ו ע”ב) אף ע”ג דאיכא תנא (סנהדרין ו:) דאמר דאסור לבצוע זה דוקא בבית דין דישראל דדנין על פי דרכי התורה אסור לדיין לבצוע רק לדון בדיני תורה אם לא כשאינו יודע דין תורה אז מותר לבצע ולפשר אבל בבית דין של בני נח שמוזהרין על הדינים לדון דיני נמוסים כפי השכל האנושי בזה מותר ומצוה לפשר אפילו אם יודע הדין שלהם ולכן אמר בדוד (שמואל ב’ ח, טו) ויהי דוד עושה משפט וצדקה משפט שיש בו צדקה הוי אומר זה ביצוע (סנהדרין ו:) כשאינו יודע או בדין מרומה שמשפט קודם ובאופנים שאין דין צדקה אבל באברהם כתוב צדקה ומשפט שקודם שנתנה תורה והיו בני נח פשרה העיקר והדין הנמוסי טפל, הי’ משפט אחר הצדקה שהפשרה קודם ודו”ק, וכן הביא רמב”ן בוישלח בדיני ישראל כל דין שאתה שלם ממנו (לא דין מרומה ויודע הדין) אי אתה רשאי לברוח ממנו (פירוש לבצע ולפשר) כו’ אבל בדיניהם אעפ”י שאתה יודע שאתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו (פי’ מצוה לפשר כמו דפירשתי) ויעו”ש ברמב”ן שפירש בדרך אחר ובירושלמי שלפנינו אין זה המאמר. ולכן אמר בניו לדין שאשה פסולה לדין וביתו לצדקה שפשרה כשר בנשים יעוי’ דף נ”ז ע”ב ודו”ק.

על עצם החשיבות של המשפט והצדקה, עומד הרמב”ם בפרק האחרון של מורה נבוכים, שם מסביר את ארבע שלמיות שקיימות: שלמות הקנין – מה שימצא לאדם מממון ובגדים וכלים ועבדים וקרקעות, שלימות תבנית הגוף וצורתו – שלימות גופנית שבזה ישתתף עם הפחות שבבעלי החיים גם כן. שלימות מעלות המידות, ושלימות המין האנושי – במעלות השכליות ודעות אמתיות באלוהיות. ועל זה סיים הרמב”ם:

אמר ירמיהו באלו השלמיות הארבעה, כה אמר ה’ אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, ואל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, השתכל איך לקחם כפי סדרם אצל ההמון, כי השלמות הגדול אצלם, עשיר בעשרו, ואחריו גבור בגבורתו, ואחריו חכם בחכמתו, ר”ל בעל המדות הטובות, כי האיש ההוא ג”כ גדול בעיני ההמון אשר להם נאמרו הדברים, ומפני זה סדרם על הסדר הזה. וכבר השיגו החכמים ז”ל מזה הפסוק עלו העניינים בעצמם אשר זכרנום, ובארו לנו מה שבארתי לך בזה הפרק, והוא שהחכמה הנאמרת סתם בכל מקום והיא התכלית, היא השגתו ית’, ושאלו הקניינים שיקנם האדם שישימם סגולתו ויחשבם שלמות אינם שלמות, ושמעשי התורה כלם, ר”ל מיני העבודות וכן המדות המועילות לבני אדם כלם בעסקיהם קצתם עם קצתם, כל זה אין לדמותו אל התכלית האחרון ולא ישוה בו, אבל הם הצעות בגלל זה התכלית…

ואחר שזכרנו זה הפסוק מה שכולל מן הענינים הנפלאים, וזכרנו דברי החכמים ז”ל עליו, נשלים כל מה שהוא כולל, וזה שלא הספיק לו בזה הפסוק לבאר שהשגתו ית’ לבד היא הנכבדת שבשלמיות, כי אלו היתה זאת כונתו, היה אומר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, והיה פוסק דבריו, או היה אומר השכל וידוע אותי כי אני אחד, או היה אומר כי אין לי תמונה, או כי אין כמוני, ומה שדומה לזה, אבל אמר שאין להתהלל רק בהשגתו ובידיעת דרכיו ותאריו ר”ל פעולותיו, כמו שבארנו באמרו הודיעני נא את דרכיך וגו’, ובאר לנו בזה הפסוק שהפעולות ההם שראוי שיודעו ויעשה בהם, הם חסד משפט וצדקה…

ואח”כ השלים הענין ואמר כי באלה חפצתי נאם ה’, ואמר בחסד במשפט וצדקה חפצתי נאם ה’, ר”ל שכוונתי שיצא מכם חסד משפט וצדקה בארץ, כמו שבארנו בי”ג מדות, כי הכוונה להדמות בהם ושנלך על דרכם. א”כ הכוונה אשר זכרה בזה הפסוק, הוא באורו, ששלמות האדם אשר בו יתהלל באמת, הוא להגיע אל השגת השם כפי היכולת, ולדעת השגחתו בברואיו בהמציאו אותם והנהיגו אותם, איך היא, וללכת אחרי ההשגה ההיא בדרכים שיתכוין בהם תמיד לעשות חסד ומשפט וצדקה, להדמות בפעולות השם, כמו שבארנו פעמים בזה המאמר…

ויש להוסיף את הפסוקים מירמיהו פרק כב:

ירמיהו פרק כב

(יא) כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק אֶל שַׁלֻּם בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הַמֹּלֵךְ תַּחַת יֹאשִׁיָּהוּ אָבִיו אֲשֶׁר יָצָא מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה לֹא יָשׁוּב שָׁם עוֹד:

(טו) הֲתִמְלֹךְ כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה אָז טוֹב לוֹ:

(טז) דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם יְקֹוָק:

ואם כן זהו השכל ”וידוע” אותי… כי אני ה’ עושה חסד “משפט וצדקה” בארץ.

החיבור בין שני הדברים מבואר בספר העיקרים מאמר שלישי פרק ה’ שם מסביר שהשלימות הנפשית היא בהיותה מחוברת אל הפעולות, שיעשה את הפעולה לעשות הטוב והישר בעיני ה’. והוסיף:

וכלל דברי הנביא הוא כי כל הפעולות שיעשה אותם האדם, הן שיהיו ממין החסד או ממין המשפט או ממין הצדקה, ראוי שיעשה אותם לפי שהם פעולות או מעשים שהשם יתברך חפץ בעשיתן, וזהו שסיים כי באלה חפצתי נאם ה’. ויראה מזה שהרצון האלהי הוא בפעולות הנעשות בפעל כשיצטרף אל הפעל ההוא ההשכלה לעשות מה שהשם חפץ, כמו שכתוב השכל וידוע אותי כי אני ה’ עושה חסד כי באלה חפצתי נאם ה’, אבל לא בחלק המדעי בלבד מבלי שיצטרף אליו המעשה, וכשיצרף אליו המעשה אז יקרא ידיעה ולא קודם לכן, אמר ירמיה אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה וגו’ דן דין עני ואביון אז טוב לו הלא היא הדעת אותי נאם ה’ (ירמיהו כ”ב ט”ז). הנה גלה בפירוש כי אין מעלה גדולה לגבור שהוא המלך אלא בעשית המשפט בפעל, ושזה יקרא ידיעה את השם.

כלומר, שדעת ה’ היא עשיית משפט וצדקה וכפי שמחבר אותם הרמב”ם בסוף מורה נבוכים. וכאן אצל אברהם אבינו הקב”ה הוא היודע אותו בכך:

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְדֹוָד לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְדֹוָד עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו:

הידיעה של הקב”ה פירושה שאברהם עושה מעשים של צדקה ומשפט. והשלמת הידיעה של האדם הייא עשית הצדקה ומשפט וכמו שכתבו הרמב”ם והעיקרים.

ואם כן שתי השאלות שפתחנו בהם, מהי ידיעה ומהו צדק ומשפט, הם שני צדדים של אותה מטבע.

ב.

דברי הרמב”ן על ההשגחה

והנכון בעיני שהיא ידיעה בו ממש. ירמוז, כי ידיעת השם שהיא השגחתו בעולם השפל, היא לשמור הכללים. וגם בני האדם מונחים בו למקרים עד בא עת פקודתם. אבל בחסידיו ישום אליו לבו לדעת אותו בפרט, להיות שמירתו דבקה בו תמיד, לא תפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל. כטעם לא יגרע מצדיק עיניו (איוב לו ז). ובאו מזה פסוקים רבים, כדכתיב (תהלים לג יח) הנה עין ה’ אל יראיו, וזולת זה:

ע’ בפירוש של שעוועל, שם וראה בפירוש הרמב”ן על איוב בפסוק שהזכיר:

…עד כי החסיד הגמור הדבק באלוהיו תמיד ולא יפרד הדבק במחשבתו בענין מענייני העולם יהיה נשמר תמיד מכל מקרי הזמן אפילו ההוים בטבע וישתמר מהם בנס יעשה לותמיד, כאלו יחשב מכת העליונים אינם מבני ההויה וההפסד למקרי העתים, וכפי קרבתו להדבק באלהיו ישתמר שמירה מעולה. והרחוק אל האל במחשבתו ובמעשיו ואפילו לא יתחייב מיתה בחטאו אשר חטא, יהיה משולח ונעזב למקרים”… ומפני שרוב העולם מן הכת הזאת האמצעית, צותה התורה החל הנלחמים וענין משוח מלחמה ולהשיב היראים ולא מס את לבב אחיו כלבבו וכל תקון המערכות אשר בתורה או בנביאים… כי אם ראוים הם יוצאים במעט גוי ונוצחים בלי נשק, ואילו היו חייבים בנצוח עם לו יועיל למו, רק הענין כי ראוים להתנהג בדרך הטבע והמקרה, והענין הזה בארו הרב זצ”ל ביאור יפה בספר מורה הנבוכים.

ועיין מה שכתב על זה ר”ח פרידלנדר.

נספח:

הושע פרק ב’:

(כא) וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים:

(כב) וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת יְקֹוָק: ס

פרש”י:

(כא) בצדק ובמשפט – שתתנהגו בהן:

ובחסד וברחמים – שיבא לך מאתי על ידיהם באברהם אבינו כתיב (בראשית יח) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו’ לעשות צדקה ומשפט וכנגדן נתן לבניו חסד ורחמים מאת הקב”ה שנאמר (דברים יג) ונתן לך רחמים ושמר ה’ אלהיך לך את הברית ואת החסד (שם /דברים/ יז) פסקו מן הצדקה והמשפט כמו שנאמר (עמוס ה) ההופכים ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו אף הקב”ה אסף מהם החסד והרחמים שנ’ (ירמיה טו) כי אספתי את שלומי מאת העם הזה את החסד ואת הרחמים וכשיחזרו לעשות צדקה ומשפט שנאמר (ישעיה א) ציון במשפט תפדה וגו’ הקב”ה מוסיף עליהם רחמים וחסד ועושה אותן עטרה לארבעתן ומושיבן בראשן:

הושע פרק ד’:

(א) שִׁמְעוּ דְבַר יְקֹוָק בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי רִיב לַיקֹוָק עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ:

(הקבלה בין: אמת, חסד ודעת)

1. “ארי גלי קדמי בדיל דיפקיד ית בנוהי”. ↑