לך לך

ב”ה

פרשת לך לך, בחירת אברהם ברמב”ן וברמב”ם.

בראשית פרק יב

(א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ:

(ב) וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה:

המפרשים שואלים, מדוע התורה לא הקדימה את מעשיו של אברהם לפני שהתורה מתארת את הברכות שהקב”ה מבטיח לו, ולהלן נעיין ברמב”ן.

אלא שיש להקדים: מתי תחילת ההתגלות של הקב”ה לאברהם?, מי בחר במי, אברהם בחר בקב”ה או הקב”ה בחר באברהם? יש הכרח בבחירה, כפי שאומר המדרש על הפסוק בירמיהו פרק נא פסוק ט’:

רִפִּינוּ אֶת בָּבֶל וְלֹא נִרְפָּתָה עִזְבוּהָ וְנֵלֵךְ אִישׁ לְאַרְצוֹ כִּי נָגַע אֶל הַשָּׁמַיִם מִשְׁפָּטָהּ וְנִשָּׂא עַד שְׁחָקִים:

בראשית רבה פרשה לט

ר’ עזריה פתח רפאנו את בבל ולא נרפאתה וגו’ רפאנו את בבל בדור אנוש, ולא נרפאתה בדור המבול, עזבוה בדור הפלגה, ונלך איש לארצו, ויאמר י”י אל אברם לך לך.

כלומר, כל הדורות שעברו היה כשלון, אדם וצאצאיו נכשלו, התחלה שניה בנח נכשלה, אחרי דור הפלגה אין לה סיכוי, לכן הקב”ה צריך לבחור את אברהם (ע’ נחמה לייבוביץ ע’ 84). וראה להלן את דעת ריה”ל על הבחירה.

אברהם אבינו לא נולד מאמין ותחילתו לא בהתגלות של לך לך, וכפי שמובא במדרש:

בראשית רבה (וילנא) פרשה ל

אמר רבי יוחנן כל מי שנאמר בו היה מתחלתו ועד סופו הוא צדיק, התיבון ליה והכתיב אחד היה אברהם וירש את הארץ מעתה הוא תחלתו והוא סופו, אמר להון אף היא לא תברא דהא רבי לוי בשם ריש לקיש אמר בן ג’ שנים הכיר אברהם את בוראו וכו’ ר’ חנינא ור’ יוחנן תרוויהון אמרין בן ארבעים וח’ שנה הכיר אברהם את בוראו, ומה אני מקיים היה, שהיה מתוקן להדריך כל העולם כולו בתשובה,

המחלוקת במדרש היא האם אברהם נולד עם “טבע” של אמונה והתחיל בגיל שלש שנים להראות סימנים של מאמין ומחפש או שאברהם לא נולד מאמין ורק בגיל ארבעים ושמנה האמין.

לכל הדעות במדרש, אברהם אבינו לבד הכיר את בוראו. הרמב”ם פותח את פרק כט בחלק ג’ במו”נ: “ידוע שאברהם אבינו ע”ה גדל באמונת הצאב”ה ודעתם שאין אלוה רק הכוכבים”.

ולכן גדולה יותר קושית הרמב”ן, מדוע אברהם מתברך, מה עשה קודם שמגיע לו ברכה?

רמב”ן בראשית פרק יב פסוק ב

והיה ברכה – אתה תהיה הברכה, אשר יתברכו בך לאמר “ישימך אלהים כאברהם”. והוסיף עוד כי כל משפחות האדמה יתברכו בו, לא אנשי ארצו בלבד. או ונברכו בך, שיהיו מבורכים בעבורו:

והנה זאת הפרשה לא בארה כל הענין, כי מה טעם שיאמר לו הקב”ה עזוב ארצך ואיטיבה עמך טובה שלא היתה כמוהו בעולם, מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלהים או צדיק תמים, או שיאמר טעם לעזיבת הארץ, שיהיה בהליכתו אל ארץ אחרת קרבת אלהים. ומנהג הכתוב לאמר התהלך לפני ותשמע בקולי ואיטיבה עמך כאשר בדוד ובשלמה, וכענין התורה כולה אם בחוקותי תלכו (ויקרא כו ג), אם שמע תשמע בקול ה’ אלהיך (דברים כח א). וביצחק אמר בעבור אברהם עבדי (להלן כו כד). אבל להבטיחו בעבור יציאת הארץ אין בו טעם:

אבל הטעם, מפני שעשו אנשי אור כשדים עמו רעות רבות על אמונתו בהקב”ה, והוא ברח מהם ללכת ארצה כנען ונתעכב בחרן, אמר לו לעזוב גם אלו ולעשות כאשר חשב מתחלה, שתהיה עבודתו לו וקריאת בני האדם לשם ה’ בארץ הנבחרת, ושם יגדל שמו ויתברכו בו הגוים ההם, לא כאשר עשו עמו באור כשדים שהיו מבזין ומקללים אותו, ושמו אותו בבור או בכבשן האש. ואמר לו שיברך מברכיו ואם יחיד מקללו יואר, וזה טעם הפרשה. אבל התורה לא תרצה להאריך בדעות עובדי עבודה זרה ולפרש הענין שהיה בינו ובין הכשדים באמונה, כאשר קצרה בענין דור אנוש וסברתם בעבודה זרה שחדשו:

ע’ באריכות ברמב”ם הלכות עבודת כוכבים פרק א’. לרמב”ם שם אברהם נלחם מלחמת דברים (התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה), וגם על ידי מעשים (ושיבר הצלמים):

בתיאור הדברים הללו האריך הרמב”ם בפרק הראשון של הלכות עבודת כוכבים:

סוף הלכה ב’ שם:

…זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו.

הלכה ג

כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם, ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו. כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה’ אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומזהיר, ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו, ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם, וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד, והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה’…

לכאורה הרמב”ם משלב בין הדעות במדרש: “לשוטט בדעתו והוא קטן”, אבל בן ארבעים הכיר. כלומר שגם מגיל שלש התחיל, אבל הכרה מלאה בגיל ארבעים.

וכתב ר”י אבן שמואל בהקדמה לח”ב של מו”נ:

כר’ יהודה הלוי האמין גם הרמב”ם כי הכרת האלוה לא נתפתחה אצל בני אדם ממדרגה נמוכה אל דרגה עליונה אלא להיפך,^[1] טבועה היתה באדם, כשם שההכרה השכלית טבועה בו. אדם הראשון זכה גם להתגלות האלוה, ושת בנו לא סטה מדרך אביו. רק בדור אנוש באה הסטייה מן ההכרה הטבעית, ראשיתה בטעות שטעו בני אדם לחשוב את הכוכבים והגלגלים כמלאכי מעלה שהאלוה רוצה ביקרם ובני אדם חייבים לעובדם. מכאן באה טעות התמונות והפסילים, שלא היו לכתחילה אלא סמל לחשיבות הגלגלים ואחר כך נעשו עיקר באמונת ההמונים. גם בתקופת הסטייה קמו בארבעה דורות אישים שחיו באור הכרת האלוה האמיתית: חנוך ומתושלח, נח, שם ועבר וגם זכו להתגלות. אבל שאר הדורות שקועים היו בעבודת כוכבים ומזלות ועבדו לתמונות וסגדו לפסילים, עד שבא אברהם “איתנו של עולם” שהכיר מעצמו ומדעתו את בוראו והתחיל קורא בני אדם לשוב אל ההכרה הטהורה.

לדעת הרמב”ם במו”נ ח”ג פכ”ט הברכה שנאמרה בתחילת פרשתנו “ואברכה מברכיך” הגיעה לו בגלל מלחמתו בעבודה זרה:

ואין ספק אצלי שהוא ע”ה כאשר חלק על דעת בני אדם כלם, שהיו מקללים ומגנים ומבזים אותו התועים ההם, וכאשר סבל הכל בעבור השם וכן הדין לעשות לכבודו, נאמר לו ואברכה מברכיך ומקללך אאור, והיה אחרית עניינו מה שנראהו היום מהסכים רוב אנשי העולם להגדילו ולהתברך בו, עד שיתיחס אליו מי שאינו מזרעו, ואין חולק עליו ולא מי שיסכל מעלתו.

אבל דעת הכוזרי היא שאברהם הוא המשך של עבר וזה רעיון הקליפה והפרי שהוא מאריך בו. בספר הכוזרי מאמר א אות קב, שואל הכוזרי מדוע לא נתנה התורה כהיישרה לכל בני האדם:

ותשובת החבר בסימן קג:

אמר החבר: והלא היה יותר טוב שיהיו החיים כלם מדברים. אם כן כבר שכחת מה שקדם בהמשך זרע אדם, והיאך חל הענין האלהי באיש, שהיה לב האחים וסגולת האב, מקבל לאור ההוא, וזולתו כקליפה איננו מקבל אותו, עד שבאו בני יעקב כלם סגולה ולב, נבדלים מבני אדם בענינים מיוחדים אלהיים, שמים אותם כאלו הם מין אחר מלאכותי, מבקשים כלם מעלת הנבואה ורובם מגיעים אליה, ומי שלא יגיע אליה, קרוב לה במעשים הנרצים והקדושה והטהרה ופגיעת הנביאים.

ובספר הכוזרי מאמר א אות צה מאריך בתיאור הסגולה כקליפה, ראה מהדורת אבן שמואל עמ’ לב. אלא שהכוזרי שם מתאר את אברהם שקיבל מעבר וראה את נח והדברים עברו מנח ועבר לאברהם. ואילו הרמב”ם מתאר את אברהם שהגיע לדברים באופן עצמאי לגמרי. דרכו של הכוזרי מתאימה עם המהר”ל שמובא להלן.

לדעת הרמב”ם במורה הנבוכים, (ע’ הקדמת אבן שמואל לחלק ב’ ע’ ז’), גדלותו של אברהם אבינו היתה בכך שהשיג השגה שכלית את מציאותו ויחודו של בורא העולם. השגות שכליות אלו רק אלף שנה לאחריו יקומו פילוסופים גדולים ביון שיכריעו לצד האמונה באלוקה שהוא סיבה הראשונה (אלא שהם לא הכריעו שהסיבה הראשונה הוא האלוק).

אברהם הוא שחידש את המושג “דת אברהם” וייחד לו את המשמעות: אמונת האחדות ואישור הנבואה (אבן שמואל ע’ ז’ הערה 14). בתשובתו לר’ עובדיה הגר כותב הרמב”ם: “אברהם אבינו הוא שלימד כל העם והשכילם והודיעם דת אמת” (תשובות הרמב”ם, פריימן, הוצאת מק”נ, סימן מ”ב ע’ 41).

אברהם אבינו זכה גם להשגה חדשה ושונה לגמרי מזו של השכל, וזו הנבואה, שהראשונה היא “לך לך מארצך”.

“מן ההשגה השכלית הגיע אברהם אל הערצת האלוה הבורא ומנהיג אל יראת אלקים, יראת הרוממות. מהשגת הנבואה הגיע אל אהבת האלוה, זו שהובעה אצלו באמונה בה'” (שם עמ’ יא). וע’ שם עמ’ יח: “אין ערובה להשיגי השכל אלא בהשגה שהיא למעלה הימנה, אך התורה מלמדת אותנו כי השגה כזו ישנה והיא השגת הנבואה… אם דרך ההשגה השכלית הנכונה היא דרך האדם אל האלוה, דרך הנבואה היא דרך האלוה אל בני האדם”. (ויש לומר שאותם אלפים ורבבות שאברהם גייר לא החזיקו מעמד משום שכל השגתם היתה רק בשכל ולא ברגש על ידי התגלות ואכ”מ)

דעת המהר”ל על השאלה מדוע לא כתב הקב”ה את הטעם שאברהם אבינו זוכה לברכה, כתב בנצח ישראל – פרק יא (ע’ פט):

ולהורות לך כי לא היה התחלת הדביקות מצד הפרט, רק הדביקות הזה דביקות כללי, לא דביקות פרטי, לכך כאשר בחר השם יתברך מתחלה באברהם והוציאו מאור כשדים לתת לו הארץ, כתיב (בראשית יב, א) “ויאמר ה’ אל אברם לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך”. והקשה הר”ם ז”ל, שתימה הוא שלא זכר הכתוב קודם זה שהיה אברהם צדיק, ולכך נגלה עליו השכינה ואמר לו “לך מארצך וממולדתך וגו'”, כי בלא זה לא נגלה עליו השכינה ואמר לו “לך מארצך”, לכך ראוי היה לכתוב קודם צדקת אברהם. וכמו שתמצא בנח (בראשית ו, ח) “ונח מצא חן בעיני ה'”, ואחר כך כתיב (שם שם ט) “אלה תולדות נח וגו'”, הזכיר קודם צדקת נח קודם שהזכיר שדבר השם יתברך עמו:

אבל לפי הדברים אשר אמרנו לך לא יקשה כלל, כי אצל נח לא היה רק בחירה פרטי, והבחירה הפרטית הוא לפי מה שהוא, והכל הוא לפי מעשה צדקות שלו. אבל באברהם לא היה בחירה פרטית, רק באומה הישראלית, שהם זרעו. שהרי כתיב באותה בחירה (בראשית יב, ב) “ואעשה אותך לגוי גדול”, וזה בחירה כללית, ובחירה כמו זאת אין תולה במעשה כלל, ולא בחטא, כי המעשה הוא לפרט. אף כי בודאי זכות אבות מועיל, מכל מקום עיקר הבחירה – בחירה כללית בו ובזרעו…

אבל עיקר הבחירה שבחר השם יתברך באברהם לא היה בחירה פרטית, רק שבחר בו ובזרעו אחריו בחירה כללית, ולא היה בחירה פרטית. שהבחירה הפרטית הוא לפי המקבל, ואם נשתנה המקבל – ישתנה הדבר. ולכך יתורץ השאלה, שלא הזכיר הכתוב צדקת אברהם קודם שנגלה עליו השכינה ואמר לו “לך לך מארצך וממולדתך וגו'” (בראשית יב, א), שאם כך היה משמע שלכך נגלה עליו הקב”ה ואמר לו “לך לך מארצך” בשביל זכותו שהזכיר, ואם כן היה זאת האהבה תלויה בדבר, וכל אהבה התלויה בדבר – בטל דבר בטל האהבה (אבות פ”ה מט”ז). לפיכך אל בחירה הפרטית יש שנוי, ולא אל הבחירה כללית. וכיון שלא נזכר צדקת אברהם קודם שאמר לו “לך לך מארצך”, לא היה זה בשביל צדקת אברהם – עד שתאמר אם בטל דבר בטל האהבה, כי זכות אבות אפשר שיהיה תמה, ואם כן תהיה הבחירה הזאת שבחר באברהם בטל. ולכך לא הזכיר זכותו, לומר כי הבחירה הזאת לא תליא בזכות כלל, ולכך אי אפשר שיהיה דבר זה בטל:

למהר”ל הבחירה באברהם לא היתה בחירה פרטית בגלל מעשים שעשה. הבחירה באברהם היתה כיון שהקב”ה רצה שתהיה אומה שיודעת את ה’. אולי ניתן לומר שלרמב”ם אברהם אבינו בחר בקב”ה, ולמהר”ל הקב”ה בחר באברהם. ודומה שזו המחלוקת במדרש שהבאנו בפתיחה, האם אברהם נולד עם “טבע” של אמונה והתחיל בגיל שלש שנים להראות סימנים של מאמין ומחפש או שאברהם לא נולד מאמין ורק בגיל ארבעים ושמנה האמין.

דברים מדהימים כותב השפת אמת על פי הזהר:

שפת אמת ספר בראשית – פרשת לך – שנת תרל”ב:

רמב”ן הקשה שנאמר לך לך בלי שנזכר מקודם חיבתו. ובזוה”ק נראה כי זה עצמו השבח ששמע זה המאמר לך לך שנאמר מהשי”ת לכל האנשים תמיד כמ”ש וי לאינון דשינתא בחוריהון ואאע”ה שמע וקיבל. וממילא נקרא רק הדיבור אליו כי הלא לא נמצא מיוחד לשמוע. רק הוא אבל בודאי זה השבח בעצמו שהי’ מוכן לקבל המאמר:

האמירה לך לך נאמרה לכל העולם, לא כולם שמעו. שכרו של אברהם אבינו היה שהוא זה ששמע (מעין מה שמספרת הגמרא בתענית על אילפא ור’ יוחנן שדחיק להו עלמא ויצאו מבית המדרש ור’ יוחנן שמע בת קול שאומרת עוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. וכיון שאילפא לא שמע ורק ר’ יוחנן שמע, אמר ר’ יוחנן שזה היה בשבילו וחזר לבית המדרש.

1. ז”ל תחילת הלכות ע”ז: “בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה”. ↑