ב”ה

פרשת מקץ

א. רמב”ן בפירושו על היאור עוסק בלשון אור שגם נהר וגם יאור מלשון אור. עיין בדברי הרב יונה מרצבך, עלי יונה עמ’ קו בענין הדרשה “שחיטה מן הצוואר מנין?” על המחלוקת בין דונש בן לברט ובין מנחם בן סרוק אם השורשים בעברית הם בני שתי אותיות או בני שלש, וראה שם את ההסבר. דבר זה יכול להסביר הרבה דרשות בחז”ל שנראות לנו תמוהות, וכן יכולים לשפור אור על דברי הרמב”ן כאן בנושא האור.

ב. פרשת יוסף ואחיו:

קושיה עצומה הקשה רבנו הרמב”ן, מדוע יוסף לא סיפר לאביו שהוא במצרים, ושאלה זו מעסיקה את כל מי שלומד פרשה זו.

שואל האברבנאל:

למה התנכר יוסף לאחיו ודיבר אתם קשות, והלוא היה זה עוון פלילי, בהיותו נוקם ונוטר כנחש… ואיך אם כן, העטופים ברעב, וחוץ מארצם בדרך רחוקה, ובניהם וטפם מייחלים להם, כל שכן אביו הזקן שבע רוגז ומלא דאגות, איך לא חמל עליו והרבה צער על צערו במאסר שמעון ? (אברבנאל סוף פרק מ”א, השאלה ה- 4).

רמב”ן בראשית פרק מב פסוק ט

(ט) ויזכר יוסף את החלומות אשר חלם להם – עליהם, וידע שנתקיימו שהרי השתחוו לו, לשון רש”י. ולפי דעתי שהדבר בהפך, כי יאמר הכתוב כי בראות יוסף את אחיו משתחוים לו זכר כל החלומות אשר חלם להם וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת, כי יודע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו בתחילה מן החלום הראשון, והנה אנחנו מאלמים אלומים, כי “אנחנו” ירמוז לכל אחיו אחד עשר, ופעם שנית ישתחוו לו השמש והירח ואחד עשר כוכבים מן החלום השני, וכיון שלא ראה בנימן עמהם חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו לקיים החלום הראשון תחילה:

ועל כן לא רצה להגיד להם אני יוסף אחיכם, ולאמר מהרו ועלו אל אבי וישלח העגלות כאשר עשה עמהם בפעם השניה, כי היה אביו בא מיד בלא ספק. ואחרי שנתקיים החלום הראשון הגיד להם לקיים החלום השני. ולולי כן היה יוסף חוטא חטא גדול לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל על שמעון ועליו, ואף אם היה רצונו לצער את אחיו קצת איך לא יחמול על שיבת אביו, אבל את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות כי ידע שיתקיימו באמת:

…וכן אני אומר שכל הענינים האלה היו ביוסף מחכמתו בפתרון החלומות, כי יש לתמוה אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו, כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים, ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו, ויקר פדיון נפשו ויפדנו ברוב ממון:

אבל היה רואה כי השתחויית אחיו לו וגם אביו וכל זרעו אתו, אי אפשר להיות בארצם, והיה מקוה להיותו שם במצרים בראותו הצלחתו הגדולה שם, וכל שכן אחרי ששמע חלום פרעה שנתברר לו כי יבאו כלם שמה ויתקיימו כל חלומותיו:

דוקא ביוסף שאנו מוצאים אותו דואג לכבוד אביו ואימו. במפגש עם עשיו יוסף עומד לפני רחל כדי להסתיר אותה. וכן מדגיש הרמב”ן בפסוק “וישלחהו מעמק חברון”:

וישלחהו מעמק חברון – יזכיר הכתוב המקום אשר שלחו משם, לומר כי היה מרחק רב ביניהם, ולכן עשו עמו רעה כי רחוקים היו מאביהם. ולהגיד כי יוסף לכבוד אביו נתאמץ ללכת אחריהם אל מקום רחוק, ולא אמר איך אלך והם שונאים אותי.

אמנם סיוע לדברי הרמב”ן הוא הפסוק מב,ט: “ויכור יוסף את החלומות אשר חלם להם” ולא: “ויזכור אשר עשו לו”, או “את אשר התחנן אליהם ולא שמעו”, או “ויזכור אשר השליכו אותו לבור”. ומשמע שדוקא ענין החלומות הביא אותו להתנהג כך.

אמנם בעל העקידה כותב:

ותמהני ממה שכתב הרמב”ן ז,ל ששה כדי שיתקיימו חלומותיו, כי מה תועלת לו בשיתקיימו, ואף כי תהיה תועלת לו, לא היה לו לחטוא כנגד אביו. והחלומות, “הנותן חלומות יגיש פתרונם. גם שתיראה סכלות עצומה שישתדל האדם לקיים חלומותתיו, שהרי הם דרים אשר ייעשו שלא מדעת בעלים! (“עקידת יצחק”, סוף שער נ”ט – השאלה ה- 9, וכן בדברי האברבנאל בפ’ מ”א, בשאלה ה- 6).

על טענה זו ניתן להשיב, שיוסף ראה את החלום שלו כנבואה. וזה מעין “כובש נבואתו”, ולכן היה ברור לו שיש לו שליחות לבצע.

יש גדר של נבואה בחלום, במקרה כזה החולם יודע בודאות שמה שחלם הוא דבר שיש בו ממש והרי התורה אומרת שנביא או חולם חלום ימות, ומדוע ימות על חלום? אלא שהוא אומר את זה בתורת ודאות גמורה, אף שזה היה חלום.

דברים פרק יג

(ו) וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:

וודאי שאין מקום של הווא אמינא שלא להורגו כיון שהוא חלם חלום ואי אפשר להענישו משום שחלם. משום שגם הנביא שעל ידי חלום טוען בודאות גמורה ובלא ספק שקבל את הדבר בנבואה וכפי שהסביר הרמב”ם לגבי העקידה (והדברים הובאו בשעור הקודם), לכן נהרג אם אומר שבא לו בנבואה (ועיין ספר שם הגדולים בהגהות מנחם ציון – מערכת גדולים אות י).

“הנביא אשר אתו חלום – יספר חלום, ואשר דברי אתו – ידבר דברי אמת מה לתבן את הבר, נאם ה'” (ירמיה כג, כח).

ומפורש ברמב”ן שהחלומות היו בגדר נבואה, ברמב”ן פרק מז פסוק יח

ויבאו אליו בשנה השנית – לשני הרעב, ואף על פי שאמר יוסף ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר (לעיל מה ו), מכיון שבא יעקב למצרים באתה ברכה לרגלו והתחילו לזרוע וכלה הרעב, וכן שנינו בתוספתא דסוטה (י ג), לשון רש”י. וכך הוזכר בבראשית רבה (פט יא) אמר רבי יוסי ברבי חנינא שתי שנים עשה רעב, כיון שירד יעקב אבינו למצרים כלה הרעב, ואימתי חזרו בימי יחזקאל וכו’:

ואם כן לא נתקיימו דברי יוסף כפתרונו ויבא הענין לחשוד אותו בחכמתו. ואולי נאמר שהיה הרעב בארץ כנען כדבר יוסף, אבל במצרים ירד יעקב אבינו אל היאור לעיני פרעה ולעיני כל מצרים וראו כל עמו שעלה נילוס לקראתו, וידעו כי ברכת ה’ היא לרגלי הנביא. ואם כן יהיה ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו לחם לפי הטף בשאר שני השבע וכל ימי חיות אביו, כי גם אחרי מות אביו אמר אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם (להלן נ כא). ועם כל זה אני תמה שאם כן לא היה החלום אמת, כי הראו לו את הגזרה ולא הענין הנהיה והנעשה בהם…

ומוכח שהחלומות היו דברים שהראו לו במראה נבואי. ולכן מובן שאמר את החלומות קודם לאחיו, משום שהכובש נבואתו מיתתו בידי שמים (משנה סוף אלו הן הנחנקין). ולכן הוא מתחנן אליהם “שמעו נא”, ומספר להם את החלום. ומכיון שהחלום הראשון, הנבואה הראשונה הית הרק ביחס לאחים, סיפר רק להם. אבל הנבואה השניה “השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לו” היתה גם ביחס לאביו ומפני כבוד אבא סיר תחילה לאחיו ורק אחר כך לאחיו במעמד האחים.

וכן יעקב הבין שיש כאן ענין נבואי: “ואביו שמר את הדבר”, וכותב רש”י: “היה ממתין ומצפה מתי יבוא”.

אלא שבגמרא ברכות (ברכות נה, ע”א) מוכח שזה לא היה ממש נבואה:

אמר ר’ יוחנן משום רשב”י: כשם שא”א לבר בלא תבן, כך א”א לחלום בלא דברים בטלים. אמר ר’ ברכיה : חלום – אע”פ שמקצתו מתקיים, כולו אינו מתקיים ; מנא לן – מיוסף, דכתיב : והנה השמש והירח וגו’, וההיא שעתא אמיה לא הוות.

ואילו היה זה נבואה הרי לא יתכן שיש בו דברים שלא יתקיימו, שהרי בזה נבחן נביא אמת מנביא שקר, שאם דבר אחד מדבריו לטובה לא מתקיימים, הרי הוא נביא שקר. ואין זה חלום עם תבן.

ועוד ענין שגם רמוז ברמב”ן, שיוסף רצה לראות אותם אם הם שבו בתשובה, כפי שכותב הרמב”ם בהלכות תשובה פ”ב ה”א:

אי זו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח, כיצד הרי שבא על אשה בעבירה ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו ובמדינה שעבר בה ופירש ולא עבר זהו בעל תשובה גמורה.

אלא שדברי הרמב”ן קשים כפי שכתב הרב יואל בין נון:

אך אפילו אם נתפוס כדבריו, נפגוש כאן את הקושי העיקרי בתוכן הפירוש: החלום הראשון התקיים בבירור כשירדו האחים למצרים בראשונה: “ויוסף הוא השליט על הארץ, הוא המשביר לכל עם הארץ, ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה” (מב, ו). אז היו עשרה, בלא בנימין, ולצורך התבואה – האלומות באו. כאשר מביאים הם את בנימין, ונפגשים עם יוסף בביתו לסעודה, לשם כבור ומנחה ולא לצורך השבר – מתקיים החלום השני :

ויבא יוסף הביתה

ויביאו לו את המנחה אשר בידם הביתה

וישתחוו לו ארצה (מג, כו).

אז, כאשר השתחוו אחד-עשר הכוכבים ליוסף מצד עצמו כמשנה למלך מצרים ובלי קשר ישיר לתבואה, בא תור אביהם בהתקיימות החלום (מג, כז-כח) :

וישאל להם לשלום – ויאמר – השלום אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי ויאמרו – שלום לעבדך לאבינו עודנו חי

ויקדו וישתחו

חיזיון מכאיב זה שבו אחי יוסף משתחווים שנית ליוסף בשם אביהם, ומכנים אותו “עבדך אבינו”, הוא הוא הקיום של השמש והירח[1] המשתחווים ליוסף. כל המשפחה כבר עברה בסך והתכופפה לפני יוסף, ואחת היא לנו אם נעשה הדבר באמצעות נציגים ובלא ידיעה, חיזיון זה עתיד לחזור על עצמו עת יתחנן יהודה על בנימין ויחזור בדבריו ארבע פעמים על הביטוי “עבדך אבי”, לאחר שכולם כבר נפלו לפני יוסף (מד: יד, כד, כז, ל, לא). לענייננו חשוב לציין, שיוסף תכנן את פרשת הגביע למען השאיר את בנימין אצלו (שהרי לא יוסף תכנן את התפרצות יהודה) אחרי שהחלום השני התקיים כולו.

אין שום קיום נוסף של החלומות ואין צורך בו (מה גם, שלדעת הגמרא אין חלום מתקיים כולו – ברכות נה, ע”א). ברור, שאין השתחוויה בעת פגישת יוסף עם אביו, ולא יעלה על דעת איש לבקש השתחוויה כזו. “וישתחו ישראל על ראש המטה” (מז, לא) מתפרש כפשוטו – כלפי השכינה, ואף כי נחלקו חז”ל בעניין זה (מגילה טז, ע”ב, ולעומת זה – ספרי לדברים, ו) הנה כבר הביא רש”י שתי הדעות יחד ללמדנו שאין בהכרח סתירה [עניין “השועל בזמנו” הנזכר במגילה, צריך לפרשו שלא כפשוטו, וגם כפשוטו, מפרשו במדרש-רבה על שתש כוחו של אדם ביום המוות ואין לו עוד שלטון, ואז משפיל עצמו (צו, ג), אך אין זה עניין לחלומות]. וכמובן, גם אם מתייחס יעקב ליוסף, לא יוסף יזם זאת!

קיום החלום השני בא, לענ”ד, לפני שהתוודע יוסף לאחיו, ועוד לפני פרשת הגביע, ומעבר לכך לא הייתה עוד כל אחיזה לחלומות. האם יפעל יוסף כדי שאביו ישתחווה לו בגופו? היש רמז לאבסורד כזה?

ועל הכול – דווקא באותו פסוק שבו נתמכים לכאורה דברי הרמב”ן, משם הם נפרכים:

“ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו ויזכר יוסף את החלמות אשר חלם להם ויאמר אלהם מרגלים אתם…” (מב, ח-ט).

ברור, שרק עתה נזכר יוסף בחלומות עם ראותו כי החלום הראשון התקיים (עיין רש”י, שם – מב, ט), ורק עתה פעל הוא עפ”י החלומות, אם בכלל, ואם כך הרי אין כל הסבר להימנעותו משלוח אל אביו עד כה בהיותו מושל בכל ארץ מצרים. ואילו זכר את החלומות עד הנה ופעל לפיהם, מה טעם כתוב “ויזכר”, אחרי שראה אותם משתחווים לו?

גם מה שדקדק הרמב”ן, שהשתחוויה ראשונה שלהם לא קיימה את החלום הראשון, שכן “אנחנו מאלמים אלמים” פירושו כל האחים שהם אחד-עשר, אינו ברור כלל, כי רק בחלום השני בא מספר ברור ולא בראשון, ועוד, שוודאי לא היה בנימין איתם בעבודות השדה, שהרי יוסף בן 8 בהולדת בנימין (6 שנים שעבד יעקב בצאן אחר שנולד ושנתיים בדרך), ואם כך היה בנימין בן 9, כשיוסף בן 17, ואינו רגיל בעבודה כלל, וגם יוסף לא יראהו עובד, אפילו בחלומו! ואף אם החלומות – נבואה גמורה כדברי הרמב”ן הם, אי אפשר להעמיס על החלום מה שלא נאמר בו! ואם כדברי הרמב”ן, הנה לא נתקיים החלום השני כלל, שלא השתחווה לו אביו! ואם שיהיו תלויים בו במצרים, הנה לא יתקיים בדיוק כפשוטו של חלום! ומדוע לא תהיה השתחוויית העשרה קיום החלום הראשון? כל זה פליאה גדולה, שיש להאריך ליישבה, אלא שהרמב”ן הרגיש, כנראה, בעצמו שאין די בכך, ושעניין הגביע ובנימין בא אחרי פרק החלומות, ועל כן הוסיף ואמר גם את הנימוק הידוע יותר לתירוץ הקושיה הגדולה, והוא, שיוסף רצה לראות אם שב השלום למשפחה, ורצה להעמידם במבחן ביחסם אל בנימין.

ומכאן ואכמ”ל, קיימים פתרונות נוספים שונים לענין יוסף ואחיו, פתרון אחד, והוא מובא בסוף ירושלמי ברכות, ופתח אותו הרב יואל בן נון, והוא שיוסף חשב שאביו תכנן את המעשה.^[1]

בעל עקדת יצחק, ר”י עראמה, מסביר את התנהגותו של יוסף כמונעת מכוחם של שיקולים ריאליים-טקטיים. כל זמן שהיה יוסף עבד בבית אדוניו, הבין יוסף כי “לא יתנהו לפדיון ב[עד]כל ממון שבעולם”. ולא זו בלבד, אלא שעצם הידיעה על מכירת יוסף הייתה גורמת “למסה ומריבה בין אביו ואחיו”. לכן, לא מצא יוסף תועלת רבה בשליחת מכתב לאביו. מכתב מעין זה לא היה מקל במידה רבה מצער אביו, בידעו שבנו שבוי, ואין אפשרות לשנות את מצבו, ואף היה גורם לסכסוך פנימי במשפחת יעקב. ואף משעלה לגדולה נמנע יוסף מכך משום שידע שמעמדו בעיני המצרים רופף כל זמן שלא נתגשם הפתרון שנתן לחלומו של פרעה בעניין שנות הרעב המאיימות על האזור .

הסבר נוסף הוא כי יוסף מנסה למלא את מקומו של אלוקים, ולתת להם להענש על ידו – הוא מספק להם ייסורים בעולם הזה, כדי למנוע מהם ייסורי שמיים ולעזור להם (אברבנאל).

בשנים האחרונות רווחת תיאוריה אחרת. לגרסתה, יוסף רואה בעצמו אח מגורש, כמו ישמעאל ועשיו. יוסף זוכר את החלומות משום שהוא מכיר בכך שהגשמתם היחידה תהיה במצב הנוכחי – הוא לא נועד למלכות ישראל אלא למלכות מצרים, וכמוהו כל בני אמו. ברכות אברהם לא נועדו לו ולאחִיו, ולכן הוא מנסה להביא אליו את בנימין. יוסף שוב כבול למטפיזיקה ולחזונות – ובמיוחד לפירוש שלו לחלומות ולחזונות.

1. ראה רש”י על מב:לו. האם נוכל למצוא ראייה בכתוב לטענה שיעקב חושד בבניו ברצח יוסף? ראו לז:ט-יא ויב-יד; השוו גם לפרשת וישלח (לב:ד, ח-ט, יב, לג:ג-ד וכן לד:כה-כו). מה האלטרנטיבה לפיוס בין האחים בעיניו של יעקב? מה קרה לפני כן בשכם? (מתוך דף אלון שבות). בשאלה זו עיין במאמרים הבאים:’מפני מה לא שלח יוסף שליח אל אביו’ הרב יואל בן-נון : HYPERLINK “http://www.herzog.ac.il/main/megadim/showmeg.php?name=1benun.mht” http://www.herzog.ac.il/main/megadim/showmeg.php?name=1benun.mht ‘במקום שבעלי תשובה עומדים’ (פרשת יוסף ואחיו), הרב יעקב מדן: HYPERLINK “http://www.herzog.ac.il/main/megadim/2medan.html” http://www.herzog.ac.il/main/megadim/2medan.html ‘בעניין יוסף ואחיו’ – תגובה למאמרו של הרב י.בן נון, יעקב שפיגל: HYPERLINK “http://www.herzog.ac.il/main/megadim/showmeg.php?name=2shpigel.mht” http://www.herzog.ac.il/main/megadim/showmeg.php?name=2shpigel.mhtובלשונו של ר”י בן נון:עלינו לחזור, לפיכך, לנקודת הפתיחה ולקבוע, ראש לכול, כי יוסף לא ידע בשחיטת השעיר וברמאות האחים עם אביהם כי נטרף יוסף. מחשבה מעין זו אף לא עלתה בקצה דעתו! לכן, יוסף הוא התוהה במשך 13 שנה של עבדות במצרים, ועד עלייתו לגדולה, היכן אביו! – מדוע אין איש מחפשו?! כל נתוני הקושיה מתהפכים עתה : ארץ מצרים קרובה לארץ כנען, אביו של יוסף איש נכבד ומפורסם הוא, בעל קשרים משפחתיים וממלכתיים מסועפים, שיירת הישמעאלים-המדנים-המדיינים, יש בה ככל הנראה קרובי משפחה לא רחוקים (כה, א-ו) ואיש לא יגיד שאי-אפשר לאתר אף לא אחד מאנשי השיירה! הן ישמעאל, מדן ומדיין, בניו של אברהם הם, ואף אם פנו לארץ קדם, אפשר למצאם שם, אם יש ליעקב די שליחים ועבדים ללוות עדרים לקראת עשו – בוודאי יש לו כדי לחפש את יוסף, יעקב אינו עושה כך, כי חושב הוא שנטרף בנו, אך יוסף אינו יודע זאת![3].תמיהתו של יוסף מצטרפת לחרדה נוראה ההולכת וגוברת עם חלוף השנים – איש אינו בא! עינוי הנפש של יוסף מתמקד בדמות דיוקנו של אביו. לקול המכה כפטיש: איפה אבא? מצטרף קול אכזר שני: מדוע שלחני אבא אל האחים? מדוע הפשיטוני מיד בהגיעי? מדוע השליכוני אל הבור? וכי לא ידע אבא כמה מסוכנים הם שמעון ולוי, והרי אמרתי לו את “דבתם רעה”? ומה אמרו לו האחים בחוזרם? האמנם לא ידע אבא דבר בכל מעשיהם? הקולות מתערבים, מתמזגים ונפרדים, מעוררים גלי פחד וייאוש, זעם ושנאה חליפות. די בחודשים אחדים כדי להשתגע – בור, גמל, מכירה לעבד, ואיש אינו בא…!הייאוש הנורא מפנה מקום להשלמה שקטה עם מר גורלו. אין מנוס עוד מהמסקנה החדה כתער: האחים שכנעו את אבא! לפני? אחרי? אין יודע! או יוסף – או כולנו! מישהו ימות! מוטב פירוד – כמו שהציע אברהם ללוט – כמו ששילח אברהם את ישמעאל – כמו שפרש לו עשו. אין ספק – אבא השלים עם שילוחו של יוסף, המתגאה, המתגרה, המביא דיבה, המעורר שנאה ומדנים, החולם לשלוט באביו ובאמו… וקול אחר זועק בלבו : הייתכן, שישלים עם גירוש בנו האהוב, בכור לאמו, עטור בכותנתו? והקול הראשון משיב : זכור איך העמיס אברהם את ישמעאל בנו עם חמת מים לנוע אל המדבר! איך הושלך תחת אחד השיחים! איך ניצחה שרה! איך שמע לה א-לוהים! ועוד: איך נכנע יצחק? איך הפסיד עשו האהוב? איך ניצחה רבקה! איך שמע לה א-לוהים?ולבסוף – היש הגנה באהבת אב? הרי אמך רחל כבר מתה בדרך (בראשית מח, ז), ויעקב אצל לאה – האם אמרה דבר נגדו? האם דחה אותו אבא? האם נכנע? האם אמר ה’ ליעקב שיוסף חטא והפסיד?13 שנים של ייסורי נפש כאלה קבעו השלמה שקטה: לחיות עם מסורת מבית אבא, מבחוץ! לא לחטוא לא-לוהים – אפילו אם דחה אותו על חטאי גאוותו – לא יקרב אל אשת אדונו.אך כאשר ימלוך יוסף על מרכבת המשנה, כאשר יגלח חתימת זקנו ויתייצב לפני פרעה, כבר יהיה ברור לו ליוסף, שעליו לבנות את חייו מחוץ לבית אביו – כך גזר עליו ה’; ואבא – אף אם אהב, אף אם מחה, על כורחו נכנע והשלים! ↑